הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ב – ברכת הטוב והמטיב

ב,א – ברכת הטוב והמטיב כעין המתקה של 'דיין האמת'

נראה שבברכת הטוב והמטיב יש גם משום ברכת 'דיין האמת', וכפי שדרשו חכמים (ברכות מח, ב), על הפסוק (דברים ח, י) שממנו למדו את מצוות ברהמ"ז, "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ", "אשר נתן לך זו הטוב והמטיב". ואח"כ בסוף העמוד: "רבי מאיר אומר: ומניין שכשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה, תלמוד לומר: אשר נתן לך ה' אלוהיך – אשר דיינך, בכל דין שדנך, בין מדה טובה ובין מדה פורענות". הרי שכבר בפסוק רמזה התורה, שאפשר שכדי לקבל את המתנה הגדולה של ארץ ישראל, נצטרך לעבור ייסורים גדולים של חורבן וגלות, ולכן הוסיפה: "אשר נתן לך", שגם על ידי הייסורים – הוא נותן לך. (ועיין ברכות ה, א, שארץ ישראל משלושה דברים שנקנים על ידי ייסורים, אלא שאין הכרח שיהיו כל כך גדולים כחורבן וגלות). וזהו שאחר שהזכרנו את הארץ וירושלים, מזכירים "הטוב והמטיב", שאף כי עתה היא חריבה, גם החורבן הוא צורך הבניין, ואף בזמן החורבן אנו קשורים לארץ הטובה ולירושלים. וכפי שכתבתי בהלכה.

ואכן האבלים, מוסיפים בברכה זו את עניין קבלת הדין. ובנוסח אשכנז מזכירים את המילים 'דיין אמת', ובנוסח ספרדים אין מזכירים, אבל בשני הנוסחים משמעות התוספת היא קבלת הדין כמשמעות ברכת 'דיין האמת'. וכאמור הרמז לכך, במה שנאמר "אשר נתן לך". (התוספת של האבלים מובאת בשו"ע קפט, ב, יו"ד שעט, א, ויש שאינם נוהגים לאומרה, ובעולת ראיה ע' שסז מובא הנוסח כדי לאומרו).

ב,ב – כיצד יאמר אמן בברכת ירושלים

בגמ' ברכות מה, ב, מובאות שתי הנהגות בענין אמן של בונה ירושלים. אביי היה עונה בקול כדי שידעו כולם שיש הבדל בין שלוש הברכות הראשונות שהן מדאורייתא לברכת 'הטוב והמטיב' שהיא מדרבנן, ועל ידי כך ישמעו הפועלים ויקומו חזרה לעבודה בסיום ברכת 'בונה ירושלים'. ורב אשי היה אומר בלחש, כדי שלא יבואו לזלזל בברכת 'הטוב והמטיב' ויאמרו שאינה חלק מברכת המזון. וכתבו כמה ראשונים, שהיום גם אביי יודה שיש לאומרה בלחש, כי אין לנו היום פועלים שצריכים לרמוז להם לצאת אחר שסיימו את הברכות שמהתורה (בה"ג, תוס', הגה"מ). ולעומת זאת, יש ראשונים שלא כתבו אם יענה אמן זה בלחש או בקול (רי"ף, רמב"ם כמובא בב"י). בשו"ע קפח, ב, כתב שיאמרנו בלחש. ואחרונים רבים ביארו שגם היום המנהג לאומרו בקול, מכיוון שכיום הפועלים מברכים את הברכה הרביעית וממילא אין לחוש שמא יזלזלו בה (ב"ח, מג"א, מ"ב ב ועוד). ואעפ"כ רבים כתבו שגם היום יש לאומרה בלחש כדברי השו"ע (ערוה"ש ג, ילקו"י א, ועיין כה"ח ב). למעשה, נוהגים לומר את ה'אמן' באותו הקול שאומרים את כל הברכה. וכך נכון להמשיך לנהוג.

ב,ג – ברכת האורח

יש שייכות פנימית בין ברכת האורח לברכת המזון, שעיקר ברכת המזון להודות לה', שאנו אורחים בעולמו יתברך, וכאשר אדם אורח אצל חבירו, הרי שראוי לו להודות ולבקש עבורו. עיין לעיל בהרחבות לפרק א, ב, בחשיבות הכרת הטוב, והשייכות בין הכרת הטוב שבין אדם לחבירו להכרת הטוב שבין אדם למקום.

רמז להשוואה בין ההודאה לה' יתברך וההודאה למארח בדברי בן זומא ברכות נח, א: "בן זומא ראה אוכלוסא על גב מעלה בהר הבית, אמר: ברוך חכם הרזים, וברוך שברא כל אלו לשמשני. הוא היה אומר: כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול: חרש וזרע וקצר ועמר ודש וזרה וברר וטחן והרקיד ולש ואפה, ואחר כך אכל, ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנין לפני. וכמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש: גזז ולבן ונפץ וטוה וארג, ואחר כך מצא בגד ללבוש, ואני משכים ומוצא כל אלה מתוקנים לפני. כל אומות שוקדות ובאות לפתח ביתי, ואני משכים ומוצא כל אלו לפני. הוא היה אומר: אורח טוב מהו אומר – כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי, כמה בשר הביא לפני, כמה יין הביא לפני, כמה גלוסקאות הביא לפני, וכל מה שטרח – לא טרח אלא בשבילי. אבל אורח רע מהו אומר – מה טורח טרח בעל הבית זה? פת אחת אכלתי, חתיכה אחת אכלתי, כוס אחד שתיתי, כל טורח שטרח בעל הבית זה – לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו. על אורח טוב מהו אומר (איוב לו): זְכֹר כִּי תַשְׂגִּיא פָעֳלוֹ אֲשֶׁר שֹׁרְרוּ אֲנָשִׁים. על אורח רע כתיב – (איוב לז): לכן יראוהו אנשים וגו'".

בתפישה חיצונית של אמונה, נדמה לאדם שהואיל והכל מאת ה' יתברך, אין מקום להודות לבשר ודם. ולהיפך, ככל שיודה יותר לבשר ודם, כך כביכול יכחיש את אמונתו בה'. אבל כפי שהקב"ה נותן שכר לאדם על פי מעשיו, אף שכל כוחו של האדם לעשות חיל הוא ממנו, כך ראוי להודות לאנשים שבבחירתם החופשית הביאו אליו את השפע האלוקי. ומי שמתעלם מכך, מראה שהוא פגום במידת הכרת הטוב, ובסופו של דבר יכפור גם בטובתו של ה'. וכן אמרו: "כל הכופר בטובתו של חבירו, כאילו כופר בטובתו של מקום" (מדרש הגדול שמות א, ח).

וכיוצא בזה מצינו במצוות כיבוד הורים, כמובא בקידושין ל, ב, שהשווה הקב"ה כבודו לכבוד ההורים, שהמכבד את ההורים מתוך כך מכבד את ה'.

ב,ד – מי צריך לברך ברכת האורח

המשלם על סעודתו אינו חייב לברך את ברכת האורח (מ"ב רא, ז). ובעל הסעודה הוא המארח ולא בעל הבית שנתן את המקום בלבד (מ"ב רא, ג). אמנם נראה שאם אין מי שהסעודה שלו, כגון שכמה משפחות הכינו בשותפות את האוכל, ייחשב המארח קצת כבעל הבית (כך משמע בשעה"צ רא, ו).

תפריט