הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ג – שלא לפרק חבורת זימון ולא להיפרד ממנה

ג,א – שישה ועשרים – האם עדיף שיתחלקו או שיזמנו יחד

מלשון המשנה נ, א, טור ושו"ע קצג, א, משמע שאין עניין שיזמנו ביחד. ומהרמב"ם (ה, י) משמע שבשישה עדיף שיתחלקו, ולגבי עשרים כתב שרשאים. ולרמ"א קצג, ב, ב"ח, לבוש ועוד, בשישה ועשרים עדיף שלא יתחלקו משום ברוב עם הדרת מלך. והט"ז קצג, ג, וא"ר וערוה"ש ז, כתבו שיש מעלה בשני הצדדים, והבוחר יבחר.

ג,ב – האם המתחיל ברכת 'הזן' או המסיים אותה הפסיד מצוות הזימון

בפמ"ג קצד, א"א א, הסתפק האם שלושה שטעו והתחילו לברך ברהמ"ז ונזכרו לפני סיום 'הזן' שלא זימנו, האם בטל מהם חיוב זימון או לא, והביאו בבאו"ה קצד, א.

ובא"א בוטשאטש קצב, ב, כתב לגבי אחד ששכח והתחיל לברך, שאם יפסיק לענות לזימון באמצע ברכת 'הזן' יענה רק "ברוך" ולא "יהי שם" אבל יזכה עדיין להיחשב כמקיים את הזימון. ואם הגיע לסוף ברכת  'הזן' יענה גם "יהי שם" אבל ייחשב כמי שהפסיד את הזימון. ובשערי הברכה ה, הערה צט, הביא דעות שאין לענות באמצע ברהמ"ז אלא יש להמתין עד סיום ארבע או שלוש הברכות. וכ"כ ח"א מח, ג, וכה"ח קצב, יז.

וכמדומה לי שיש סוברים שגם אם יענה אחר 'הזן' עדיין נחשב כמקיים את מצוות הזימון, ואולי מפני שעדיין לא בירך את ברכת 'נודה' שאף בה מוזכר עניין המזון – "על הארץ ועל המזון". וכך היינו נוהגים בישיבה, שאם שכח אחד והתחיל לברך, המתינו לו שיסיים את הברכה ואז זימנו, והוא היה עונה. ואולי המתינו רק כדי שיזכה לענות, אף שאינו נחשב כמקיים המצווה.

ג,ג – דינים לבני חבורה שהתחייבו בזימון שחלקם בירכו בלא זימון

כתבתי: "שלושה שאכלו לחם כאחד, וטעו ובירכו בלא לזמן, הפסידו את מצוות הזימון. ואפילו אם רק שניים מהם טעו ובירכו בלא לזמן, הפסידו את הזימון". וטוב שהאחד שלא זימן ישתדל לאכול עם חבורה אחרת כזית כדי שיוכל לקיים את חובת הזימון שהופקעה ממנו. ואף אם לא יאכל עמהם, יש מקום לומר שאם יענה עמהם לזימון, יקיים מצוותו (ע' באו"ה קצד, א, 'וכן', וכ"כ בברכ"ה ח"ב ו, 29).

כתבתי שאם אחד מהשלושה טעה ובירך ברהמ"ז, אף שהוא הפסיד את מצוותו, מכל מקום הואיל ונותרו שניים שעדיין חייבים בזימון, יכולים השניים לזמן עמו. ויש להוסיף שגם אם היו חבורה של ארבעה, ושניים טעו ובירכו, יכולים השניים הנותרים לזמן עם אחד מהם. ואפילו אם רוב בני החבורה שהיו שם בירכו, אם נותרו שניים שלא בירכו, יכולים לצרף עמהם אחד ולזמן (באו"ה קצד, א, 'אחד').

ג,ד – שאין היחיד שהתוועד עם חבריו יכול לצאת לפני הזימון

אמנם לדעת הב"ח ומ"א, דעת רב האי גאון, שאם היחיד צריך לצאת, אינו צריך להמתין להם, כי חובת הזימון היא רק אם מסיימים את הסעודה יחד, וכיוון שהוא מסיים לפניהם אינו חייב בזימון. אבל הב"י ר, א, פירש, שכוונת רב האי גאון, שאם היחיד מוכרח לצאת, מותר לו לצאת, אבל כשאינו מוכרח, חייב להישאר, שהואיל והתחילו יחד, התחייב בזימון. וכן פסק בשו"ע ר, א, וכך דעת רובם המכריע של האחרונים (שועה"ר, מאמ"ר, א"ר ועוד, כמובא במ"ב ה). ועיין עוד בהערה 18, שמדברי הב"ח ומ"א, יש סיוע להקל, למי שנצרך לצאת מסעודת החתונה לפני סופה.

ג,ה – בחובת היחיד להצטרף לשני חבריו הרוצים לזמן

להרחבת הדברים: יש לציין כי לדעת רש"י אין האחד חייב להצטרף לשניים, אלא כך נכון מצד דרך ארץ (והסברה כדעת הב"ח ומ"א, שכל זמן שלא סיימו יחד, אין היחיד מחויב בזימון עמהם, וכפי שכתב רש"י בספר האורה). ולדעת רוב הראשונים, היחיד חייב להצטרף לשניים, ולא זו בלבד, אלא שאם אינו רוצה להצטרף, מצרפים אותו בעל כורחו אפילו אינו עונה להם (ראב"ד, מאירי, רא"ה ורשב"א). וכך נפסק בשו"ע ר, א.

ואם השניים אינם חייבים לצאת, אלא רק רוצים לברך וללכת, מתר"י והרא"ה משמע שאין היחיד מחויב להצטרף עמהם, ואילו מרוה"פ ושו"ע ר, א, משמע שגם בזה חייב להצטרף. ולרש"י גם בזה מצד דרך ארץ ראוי שיצטרף. ובבאו"ה 'שאכלו כאחד' נשאר בצ"ע אם יוכלו לכוף את היחיד להצטרף עמהם.

ג,ו – הצמדת הזימון לברהמ"ז

הרחבה להערה 4: לכתחילה יש להצמיד את הזימון לברהמ"ז, והיסוד לכך פשוט, שעל ידי כך אכן הזימון מהווה הכנה לברהמ"ז.

ויש להוסיף שנחלקו הראשונים בדין אדם שהצטרף לזימון באמצע סעודתו. לדעת רב האי גאון, ראב"ד, ר"ח, רשב"א ואו"ז, אם ירצה להמשיך לאכול עליו ליטול ידיים ולברך 'המוציא', וכדין בני חבורה שעקרו לקראת חתן שצריכים ברכה למפרע על מה שאכלו, וכשחוזרים צריכים ברכה לכתחילה (וע' שו"ע קעח, ב). ובעלי דעה זו נחלקו האם יצאו ידי חובת ברכת 'הזן' או שכאשר יבואו לברך ברהמ"ז יצטרכו לאומרה מתחילתה.

אמנם מנגד דעת בה"ג, רא"ש, תר"י, שבה"ל ועוד ראשונים, שיכול להמשיך לאכול בלא נטילה וברכה, כיוון שלא עקר ממקומו ולא הסיח דעתו. והב"י כתב שמספק לא יברך, וכך פסק בשו"ע ר, א.

ובבא"ח קורח ט, כתב שמחמת דעת רב האי גאון ודעימיה, כאשר שניים רוצים לסיים, אם אין להם צורך ממש, ימתינו לו, כדי שלא להכניסו לספק הנ"ל.

אמנם מסתבר שאם רק מחמת הספק היה השו"ע מכריע כך, היה ממליץ לזה שהשלים זימון, שלכתחילה לא ימשיך בסעודה, כדי שלא להיכנס לספק ברכות, ומכך שלא המליץ, משמע שהעיקר לדעתו שבשעת הצורך, כשנצרך להשלים זימון, כגון שהם שניים שרוצים לברך, יצטרף וימשיך בסעודתו, וכך משמע מלשונו שם ר, א.

ועיין עוד להלן בהרחבות להלכה יא, בשאלה, האם מי שמצטרף לזימון שלושה בחתונה, מפסיד מעלת הזימון בעשרה שאח"כ.

תפריט