ח,א – שעמי הארץ שאוכלים יחד חייבים לזמן
בבאו"ה קצט, ג, 'מזמנין עליו', כתב בשם שיטה מקובצת שעמי הארץ שאוכלים יחד חייבים לזמן. ושם הביא גם מקור מתוס' (חגיגה כב, א, 'כמאן'). בנוסף לכך גם הריטב"א ברכות מח, א, סובר שעמי הארץ שאכלו מאכלים כשרים חייבים לזמן, וכ"כ המאירי ברכות מז, ב. ומכוח זה ביארתי שאי צירופם של עמי הארץ הוא כמין מחאה כלפיהם, ושאין ראוי לבני תורה להתחבר לעם הארץ בסעודה שמקרבת את הלבבות. וכך משמע במאירי.
ח,ב – צירוף מי שאוכל מאכלי איסור
הרחבה לסוף הערה 13: האוכל מאכלים שאינם כשרים, אינו רשאי לברך על אכילתו (עיין יב, י), וכמובן שאינו מצטרף לזימון, וכדברי חכמים במשנה (ברכות מה, א), שהאוכל טבל מדרבנן אינו מצטרף לזימון (שו"ע קצו, א). ושני טעמים לכך: א' שאין התוועדות על דברי איסור. ב' כיוון שלרוה"פ אינו רשאי לברך על אכילתו, אין המזמן יכול לומר לו "נברך שאכלנו משלו".
וגם אם אכלו במזיד מאכלים כשרים בזמן שאסור להם לאכול, כגון לפני קידוש, אף שהם חייבים לברך על אכילתם, אינם מצטרפים לזימון עפ"י הטעם הראשון. אבל אם אכלו בשוגג מצטרפים (אג"מ או"ח ח"ד, סט, וברכת ה' פ"ו, כ. וברבבות אפרים ו, עז, סובר שגם אם אכלו במזיד מצטרפים לזימון שהרי חייבים לברך ברכה אחרונה).
כתב ערוה"ש קצו, ג: "ונ"ל דאם אכל לחם עם בשר של איסור גם הרמב"ם מודה שיברך על הלחם שאין בו איסור ולמה לא יברך עליו". וכ"כ בפס"ת קצו, ד, שכל שאכל כזית היתר מצטרף לזימון. (וכעין זה כבר כתב המאירי ברכות מז, א, שרק כאשר עיקר סעודתו באיסור אין מזמנים עליו).
ונ"ל שאפשר לקבל דבריהם רק אם אכלו את האיסור בשוגג, אבל אם אכלו אותו במזיד, אפילו רק לתיאבון, אין ראוי להצטרף עמהם בסעודה. כי אף אם נקבל שכיום אין למחות בעמי הארץ שלא יתרחקו, מ"מ לא יעלה על הדעת לשבת איתם יחד כשהם אוכלים איסור.
