טז,א – המקור בתלמוד
ברכות נד, ב: "אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות – יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. יורדי הים מנלן – דכתיב: (תהלים קז) יורדי הים באניות וגו' המה ראו מעשי ה', ואומר: ויעמד רוח סערה יעלו שמים ירדו תהומות, ואומר: יחוגו וינועו כשכור, ואומר: ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקתיהם יוציאם, ואומר: יקם סערה לדממה, ואומר: וישמחו כי ישתקו, ואומר: יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. הולכי מדברות מנלן – דכתיב: תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו ויצעקו אל ה' וידריכם בדרך ישרה, יודו לה' חסדו. מי שחלה ונתרפא – דכתיב: אווילים מדרך פשעם ומעונתיהם יתענו כל אכל תתעב נפשם וגו', ויצעקו אל ה' בצר להם וגו', ישלח דברו וירפאם וגו', יודו לה' חסדו. מי שהיה חבוש בבית האסורין, מנלן – דכתיב: ישבי חשך וצלמות וגו', כי המרו אמרי אל וגו', ואומר: ויכנע בעמל לבם וגו', ואומר: ויזעקו אל ה' בצר להם, ואומר: יוציאם מחשך וצלמות וגו', ואומר: יודו לה' חסדו. מאי מברך? אמר רב יהודה: ברוך גומל חסדים טובים".
ואף שנוסח הברכה בגמרא: "גומל חסדים טובים", כתבו הרי"ף, הרמב"ם (י, ח), והרא"ש, שהנוסח: "הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב". והראשונים גם הוסיפו שהקהל עונים אחריו. ומ"מ כתב במ"ב ד', שהנוסח אינו מעכב, שכן מצינו בגמרא שכל שאמר לשון הודאה על ההצלה יצא.
