ד,א – מצוות השביתה בתורה
בשתי פרשיות הוזכר עניין החגים, בפרשת אמור (ויקרא כג), ובפרשת פנחס (במדבר כח), ולגבי כל חג נזכרה המצווה בנפרד. ועוד הוזכרה מצוות השביתה לגבי פסח בשמות יב, טז: "וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם", ומפסוק זה דייקו את היתר המלאכה לצורך אוכל נפש. עוד הוזכרה מצוות השביתה בפרשת ראה (דברים טז).
הרמב"ם (סה"מ עשה קנט-קס, ל"ת שכג-שכד) למד את שתי המצוות לגבי פסח, עשה לשבות ולא תעשה שלא לעשות מלאכה, משמות יב, טז. אבל הסמ"ג (עשין לג-לד, ל"ת ע-עא) וחינוך (רצז-רחצ, ש-שא) למדו זאת מהפסוקים בויקרא כג, ז-ח. וז"ל החינוך רחצ: "שלא נעשה מלאכה ביום ראשון של חג הפסח, שהוא יום ט"ו בניסן, שנאמר (ויקרא כג, ז), בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. וכבר הזהיר על זה הכתוב בסדר בא אל פרעה בצווי חג הפסח, שנאמר שם (שמות יב, טז), כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם. וזה המקרא הביא הרמב"ם זכרונו לברכה במניינו, אבל אני כתבתי זה האחר כדי שיהיו המועדות סדורים בסדר אחד, והכל עולה לענין אחד".
