ה,א – מצוות תלמוד תורה
עניין זה נתבאר באריכות בפניני הלכה שבת ה, א-ה, ובהרחבות שם, וכאן הוספנו עוד מקורות ובירורים, והיסוד לכל מתחיל במצוות תלמוד תורה שהיא תמידית, וממילא כשיש זמן פנוי צריך לנצלו ללימוד, ולשם כך ניתנו לנו שבתות וחגים, כדי שיהיה לנו זמן פנוי מעבודה ללמוד תורה.
רמב"ם הלכות תלמוד תורה א, ג: "מי שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו כשיכיר, שנאמר (דברים ה, א): וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם, וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם למעשה, מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה ואין המעשה מביא לידי תלמוד". שם א, ח: "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן ללמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר (יהושע א, ח): וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". שם א, י: "עד אימתי חייב ללמוד תורה? עד יום מותו, שנאמר (דברים ד, ט): וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח". שם ג, ג: "אין לך מצוה בכל המצוות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, אלא תלמוד תורה כנגד כל המצוות כולן, שהתלמוד מביא לידי מעשה, לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום". שם ג, יג: "אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה, לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן, אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה. אמרו חכמים אין רנה של תורה אלא בלילה, שנאמר (איכה ב, יט): קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה, וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום, שנאמר (תהלים מב, ט): יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירוֹ עִמִּי תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי, וכל בית שאין נשמעים בו דברי תורה בלילה אש אוכלתו, שנאמר (איוב כ, כו): כָּל חֹשֶׁךְ טָמוּן לִצְפּוּנָיו תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא נֻפָּח. כִּי דְבַר ה' בָּזָה (במדבר טו, לא), זה שלא השגיח על דברי תורה כל עיקר. וכן כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק או שקרא ושנה ופרש להבלי עולם והניח תלמודו וזנחו, הרי זה בכלל בוזה דבר ה'. אמרו חכמים כל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני, וכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר. וענין זה מפורש הוא בתורה, הרי הוא אומר (דברים כח, מז-מח): תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל. וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ, ואומר (דברים ח, טז): לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ". מקור דבריו על "דְבַר ה' בָּזָה" בסנהדרין צט, א: "תניא, היה רבי מאיר אומר: הלומד תורה ואינו מלמדה – זה הוא דְבַר ה' בָּזָה… רבי נהוראי אומר: כל שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק".
הארכתי בהעתקת ההלכה האחרונה מפני שיש ללמוד ממנה שלושה עניינים הנוגעים ללימוד תורה בחג: א) כאשר יש זמן פנוי צריך לנצלו ללימוד תורה. ב) יש ערך גדול ללימוד התורה בלילה. ג) המבטל תורה מעושר סופו לבטלה מעוני, והחג הוא זמן של עושר, וצריך להיזהר בזה.
ה,ב – איסור ביטול תורה
יומא יט, ב: "תנו רבנן: … וְדִבַּרְתָּ בָּם (דברים ו, ז) – בָּם ("בדברי תורה") יש לך רשות לדבר, ולא בדברים אחרים. רבי אחא אומר: וְדִבַּרְתָּ בָּם – עשה אותן קבע, ואל תעשם עראי. אמר רבא: השח שיחת חולין – עובר בעשה, שנאמר וְדִבַּרְתָּ בָּם – בָּם, ולא בדברים אחרים, רב אחא בר יעקב אמר: עובר בלאו, שנאמר (קהלת א, ח): כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר". אמנם מוסכם שאין הדברים כפשוטם, ולא כל שיחה של חולין אסורה, וכ"כ ר"ח, מאירי, מהר"ץ חיות, פר"ח או"ח סו"ס סז, חוות יאיר קלט, אור שמח הל' ת"ת א, ב. וכן מוכח משו"ע או"ח שז, א. אבל מאידך ברור שאסור לאבד זמן רב לבטלה, על אחת כמה שכאשר יש ימים שבהם פנויים מעבודה, שיש להקדיש בהם זמן ניכר מאוד ללימוד. על אחת כמה וכמה בימים קדושים, שקדושתם מחייבת יותר להקדיש את הזמן הפנוי שבהם לתורה.
ה,ג – איסור מלאכה בחג מפנה זמן שחייבים ללמוד בו תורה
כפי שלמדנו ברמב"ם (הל' ת"ת ג, יג), כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, הרי זה בכלל "דְבַר ה' בָּזָה". ונראה שזה יסוד דברי תנא דבי אליהו רבה פרק א: "כך אמר להן הקב"ה לישראל, בניי לא כך כתבתי לכם בתורתי, לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ (יהושע א, ח), אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה". כלומר זמן פנוי, ובמיוחד זמן קדוש שהוא פנוי, צריך באופן טבעי להיות מוקדש ללימוד תורה. ועיין להלן ה, ה, שכך כתב הרלב"ג, ולהלן ה, י, שכך כתב בסדר היום, שהואיל ופנויים ממלאכה צריכים לעסוק בתורה.
וכ"כ משך חכמה (דברים יד, כג, לגבי אכילת מעשר שני בירושלים): "לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים. אלו שבתות וימים טובים (יבמות צג, א). והוא כמו שכתבו בתוספות (ב"ב כא, א) שהמעשר מביא לידי יראה. לפי שהיה עומד בירושלים (עד שיאכל מעשר שני שלו), והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה (עכ"ל התוספות). אמנם מן הכהנים שפרנסתם מצויה, וכן בעלי משמר, לא יקבל תוכחה, שהוא טרוד בעבודתו ומלאכתו להביא טרף לביתו. אמנם בשבת וימים טובים שהוא פנוי ממלאכתו, אז ילמד מהכהנים לעסוק בתורה ועבודת ה'. ויעויין תנא דבי אליהו פרק א'".
ועוד כתב משך חכמה (דברים ה, יב): "… ויש טעם פרטי, כדי שיתיחד יום אחד שינוחו ממלאכתם ויפנו לבבם לדעת דרכי ה' והנהגתו, וילמדו תורה ולא יתגשמו בהויות העולם ומסיבותיו. ומצאנו בירושלמי שבת (פרק טו הלכה ג) לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה".
ה,ד – כן נהג עזרא הסופר בראש השנה
נחמיה ח, ב-ג: "וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַיִּקְרָא בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמַּיִם מִן הָאוֹר עַד מַחֲצִית הַיּוֹם נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה". ועוד שם ח, ח: "וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹוהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא". ובהמשך על מצוות הסעודה, שם ח, י-יב: "וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ, וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם. וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ. וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה, כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם".
יש לשים לב שפסוק זה, "אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים", הוא אחד המקורות לשמחת סעודת יו"ט כמובא בביצה טו, ב, ויחד עימו מסופר על העיסוק בתורה עד מחצית היום.
להלן נלמד שצריך להקדיש כשש שעות בכל חג ללימוד תורה, וכפי שנהג עזרא הסופר, שקרא בתורה בראש השנה לפני העם עד חצי היום, ואח"כ הלכו לאכול משמנים ולשתות ממתקים. ולכאורה כך היה צריך לנהוג בר"ה, אלא שהואיל והוא יום דין יש צורך להרבות בתפילה, ואף שלכתחילה עיקר החציו לה' צריך להיות בבית המדרש, בשעת הדחק אפשר לצאת בתפילה. ואע"פ כן טוב להשתדל ללמוד כמה שעות בראש השנה.
ה,ה – דברי הרמב"ן רלב"ג והחינוך
כתב הרמב"ן (שמות כ, ז): "והטעם, שתהא השביתה בעינינו בעבור שהוא יום קדוש, להפנות בו מעסקי המחשבות והבלי הזמנים, ולתת בו עונג לנפשינו בדרכי ה', וללכת אל החכמים ואל הנביאים לשמוע דברי ה', כמו שנאמר (מ"ב ד כג): מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת, שהיה דרכם כן, וכך אמרו רז"ל (ר"ה טז, א): מכלל דבחדש ושבת בעי למיזל".
וכ"כ רלב"ג (מלכים ב, ד, כג): "ידמה שבימים האלו היו באים לפני הגדולים לשמוע דבריהם והם יורו אותם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון". עוד כתב (נחמיה ח, י): "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים. אמר זה בעבור עונג יום טוב… ולפי שעד חצי היום קראו בתורה, למדנו מזה שהמועדים נתנו לשמוח בקצתם הנפש והוא העסק בתורה, ולשמוח בקצתם הגוף והוא המתענג במזונות ובמשקים ערבים". ובתועליות שבסוף הספר: "התועלת השלישית הוא: להודיע שהכוונה במועדים הוא לעסוק בהם בתורה, כי אז העם פנוים ממלאכה ויתכן להם זה. ושהוא ראוי שישימו קצת היום בתורה ובקצתו יתענגו וישמחו לכבוד יום טוב…" והביאו ביד פשוטה לרמב"ם יו"ט ו, יט.
וכ"כ ספר החינוך רחצ: "ועוד יש תועלות רבות בשביתה, שמתקבצין כל העם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לשמוע דברי ספר וראשי העם ידריכום וילמדום דעת, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (מגילה לב, א) משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשין בהלכות הפסח בפסח והלכות עצרת בעצרת".
ה,ו – איסור משחקים וקריאת עיתונים
וזה היסוד לדעת המחמירים שלא לשחק במשחקים בשבת, וממילא להחלת איסור מוקצה על כל המשחקים, וכפי שמשמע משו"ע שח, מה. וכן מבואר בהרחבות לשבת ה, א, יט. ושם כב, יג, א-ב.
וכן לגבי קריאת דברי חול כעתונים. נראה שדעת הרמב"ם שאסר לקרוא חכמות חיצוניות בשבת, מפני שהשבת צריכה להיות מוקדשת ללימוד תורה. ואף לדעת רוה"פ החולקים עליו, כתב שאלת יעב"ץ א, קסב, שהשו"ע שז, טז, אסר לקרוא ספרי מלחמות, למרות שמן הסתם יש להקורא הנאה מזה, משום שמדובר בקריאה של קבע, ולא התירו אלא קריאת ארעי שיש בה תענוג. ועיין בהרחבות לשבת כב, יב, ז-ח.
ה,ז – תקנת הדרשה
מעבר לכך, למדנו שתכלית השבת והחגים שיעסקו בתורה, ולכך התקינו לדרוש בשבת, כמבואר במדרש על פרשת ויקהל. ועיין בהרחבות לשבת ה, ד, הרחבה גדולה ובה י"ז סעיפים על חשיבות הדרשה, והחומרה שהתייחסו למי שלא בא אליה. ונראה שהדרשה ארכה זמן רב, כשעתיים ויותר. וכן משמע שר' אליעזר דרש במשך שעות רבות (ביצה טו, ב). וכן מצינו שרב הונא דרש במאמץ רב את דרשת יום טוב.[1]
ה,ח – תקנת משה שילמדו הלכות חג בחג
מגילה לב, א: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא כג, מד), מצותן שיהיו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו. תנו רבנן: משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג". וכן מוזכר בגאונים (שאילתות ניצבים קסא; בה"ג כד), ובראשונים (רי"ף מגילה ב, ב; ר"ח מגילה לב, א; רא"ש מגילה ד, יג; ר"ן פסחים ו, א; ריטב"א מגילה ד, א ועוד רבים).
ועיין בב"י ובאו"ה סי' תכט, בחילוק שבין שואלים בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום למצווה לדרוש בחג בהלכות החג, ומכל מקום המצווה לדרוש היא בנוסף למצווה לקרוא בתורה בציבור בענייני היום. וכתב בפני משה ירושלמי (פסחים פ"א ה"א), שהמצווה לעסוק בענייני החג היא גם לכל אדם בביתו. (ועיין בשעה"צ תכט, ה, שבנוסף לתקנה לקרוא בתורה, יש תקנה ללמוד בענייני החג).
ה,ט – שמחת החג מתקיימת בלימוד תורה
שיר השירים רבה א, ג: "נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ (שה"ש א, ד), רבי אבין פתח: זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ (תהלים קיח, כד), אמר רבי אבין: אין אנו יודעין במה לשמוח, אם ביום אם בהקב"ה, בא שלמה ופירש: נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ בהקב"ה, בָּךְ בישועתך, בָּךְ בתורתך, בָּךְ ביראתך. אמר רבי יצחק: בך בכ"ב אותיות שכתבת לנו בתורה, בי"ת שנים כ"ף עשרים הרי בך". והביאו ר"י עמדין בסידורו כמקור ללימוד תורה בחגים עמ' רנט, אות יב.
וכ"כ בשאגת אריה סימן סט: שאף בלימוד תורה מקיים מצוות שמחה, "דשִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו (משלי טו, כג) של תלמוד תורה, דיש לו שמחה בזה שעוסק בתורה ומקיים מצות המקום במצוה החביבה ושקולה לפני המקום כנגד כל המצוה. אבל נשים שאינן חייבות בתלמוד תורה – אין להן בהן משום שמחה כלל". ושאל, אם מצד מצוות השמחה חייבים ללמוד ביו"ט, וכן למדנו שאסור ללמוד בתשעה באב, כי לימוד התורה משמח, מדוע צריך ללמוד זאת מהפסוק "עֲצֶרֶת לַה' אֱלוֹהֶיךָ" (דברים טז, ח). ותירץ: "דאי לאו האי קרא הווא אמינא דאע"ג דמחוייב בי"ט בכל מיני שמחות ודברי תורה בכלל, אפילו הכי בכל שהוא בין רב בין מעט סגי להו כמו שאר שמחות דסגי להו אם משמח את עצמו בהן אפילו זמן מועט, קמ"ל קרא דחציו לה' דתלמוד תורה כנגד כולן, וחציו לשאר כל השמחות…"
וכן כתב המאירי ביצה טו, ב, שלימוד התורה הוא שמחה: "הא כל שיושב ושונה כבר הוא שמח בגדולה הימנה ואף זה אפשר שיעלה גם כן לסעודות הסוכה…" וכ"כ מהרש"א פסחים סח, ב: "דהא ביום טוב נמי כתיב ושמחת בחגך, והיינו דאפשר דכולו לה' בשמחת לימוד התורה המשמח הלב…"
ה,י – ימי הקודש נועדו ללימוד תורה
ז"ל סדר היום (ענין חול המועד): "ולא יאמר אדם כיון שאיני יכול לעשות בהם מלאכה אוכל ואשתה ואטייל ואשמח בהם, כי אין זה כוונת הי"ט והמועדים חלילה להאמין זה והפתאים והסכלים לבם נוטה לסכלות זה, אבל האמת, לא ניתנו י"ט לישראל אלא כדי שיהיו פנויים מעסקם ומלאכתם ויעסקו בתורה ובלי טרדה ובלי מחשבה, והם ימי רצון ומוצלחים בלמודם. לכן אין לאדם לאבד אותו במאכל ומשתה ושינה וטיול אלא כל אחד יעמוד במקומו המיוחד לו ויעסוק במה שחננו האל י"ו, בעלי מקרא במקרא, בעלי משנה במשנה, בעלי גמרא בגמרא. ולא מפני זה תענג נפשו אלא יאכל דברים טובים ומוטעמים וישתה כראוי לו ויישן מעט אם בר הכי הוא והרי כל זה עונג לגופו, ואח"כ שאר היום יענג נפשו העגומה אשר היא יושבת כשבויה בגלות ואין מי שיחוש לה ולתועלתה, כי כולם פונים לתאות היצה"ר הגוף הנגוף, כי רבים אשר אתו מאשר איתה, כי היא יחידה וגלמודה דורש אין לה. אשריו ואשרי חלקו למי שנגע יראת אלוהים בלבו לדרוש אליה ולבקש עליה לסמוך אותה שלא תפול ביד מבקשי רעתה, וזה כל האדם. וכל אלו הימים יש בהם תוספת קדושה, ויש קרבן מוסף לכל יום, וצריך כל אדם ליזהר בו כנ"ל, גם יש בהם תוספת גברא בקריאת התורה, ומתוך עניינים אלו נראה שיש בהם קדושה. ואין השכל נותן שניתנה הקדושה בימים לאכול ולשתות ולנהוג בהם מנהג חול, והמתנהג בהם במנהג הזה בשגעון ינהג, ועתיד ליתן את הדין ומחלל קדושת הימים ומעלתם. אבל הענין כאשר כתבתי, והחכם עיניו בראשו לשקול כל העניינים כאשר כתבתי כמה פעמים".
ה,יא – גינת ורדים
כיוצא בזה ביאר בגינת ורדים או"ח ב, כג, את הטעם לכך שמותר להוסיף עליות לקריאה בתורה בשבתות ובימים טובים: "… ופסקו כל הפוסקים כרבי יהושע, הרי למדנו שבשבתות ובי"ט חייב אדם לעסוק בתורה מחצית היום, ומפני כך כשתיקנו לקרות בשבת ובי"ט נתנו רשות להוסיף עולין לקרות בתורה נוספין על העולין לחובת היום כרצונם. ולא נתנו קצבה לדבר, ואפילו יעלו אלף שפיר דמי, כי קדוש היום לעסק התורה. וכיוון שהוא משום עסק התורה משמע ודאי דכל מה שירבו להוסיף עולים… ואפי' שיקראו במה שכבר קראו אחרים". ובזה מבאר המנהג של שמחת תורה. ועיין להלן ב, ח, שכתבתי שנכון שלא להוסיף עולים זולת בשמחת תורה.
ה,יב – מצוות הלימוד בסעודה
המצווה ללמוד תורה קשורה גם לסעודה, שככל שאוכלים יותר כך צריך לקדש יותר את הסעודה בדברי תורה. כפי שהזכרתי בספר מסנהדרין קא, א. ועוד עיין בפניני הלכה ברכות יג, ח.
ה,יג – שנהגו לדרוש לרבים בליל יום טוב ושבת
תוספתא ביצה ב, ו: "…מעשה בשמעון התימני שלא יצא בלילי יום טוב לבית המדרש לשחרית. מצאו ר' יהודה בן בבא אמר לו: מפני מה לא באתה אמש לבית המדרש…" והובא גם בביצה כא, א.
פסחים קט, א: "אמרו עליו על רבי עקיבא: מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד בבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערב יום הכפורים. בערב פסח – בשביל תינוקות, כדי שלא ישנו…" פירש תוס' בפירושו השני, שקיצר בדרשה של ליל פסח: "… והיו רגילין בבית המדרש לילי י"ט כדאמרינן (ביצה כא, א) מעשה בשמעון התימני שלא בא בלילי י"ט לבית המדרש למחר מצאו רבי יהודה בן בבא". וכן במרדכי פסחים תריא: "… לפי שבימיהם היו רגילין לדרוש באגדה בכל הלילות של יום טוב, וראיה ממסכת ביצה (כא א) מעשה בשמעון התימני שלא בא אמש לבית המדרש וכו', וקאמר הכא דבלילי פסחים לא היו דורשים כדי שלא יישנו התינוקות".
וכן מצינו שנשים השתתפו בדרשה של ליל שבת, כמבואר בירושלמי סוטה פ"א ה"ד, במעשה בר' מאיר שהאריך בדרשתו, ואיש אחד שכעס על אשתו הדיר אותה מביתו עד שתירק בפניו. והבאתי המעשה בפניני הלכה שבת ה, 2. ואולי דרשו באגדה כדברי המרדכי דלעיל, והדרשה התאימה לנשים.
מהמקורות שהובאו עולה שהדרשה בלילה היתה צמודה לתפילת ערבית ולפני הסעודה, ולכן לא האריכו בה בליל הסדר. וכן נוהגים כיום הרבנים לדרוש סמוך לתפילת ערבית של שבת וחג, אלא שאז היו מאריכים הרבה, וכיום מקצרים. ומסתבר שעל דרשה זו מסופר בירושלמי סוטה, ששם אמרו שעד שחזרה לביתה כבה הנר, ומן הסתם עוד לא אכלו סעודת שבת.
ה,יד – מעשה בהלל
יומא לה, ב: "אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלוהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי! בכל יום הבית מאיר, והיום אפל, שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו, והרחיצוהו, וסיכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת".
כתב בבן יהוידע שם: "נראה ודאי שהלך וקידש בביתו מבעוד יום, ובא לשם אחר חשיכה, כי היו קובעים ללמוד בבית המדרש גם בליל שבת, ויש הולכים לביתם אחר חצות לילה לקיים עונת ת"ח, ויש שאין הולכים לביתם דאין להם עונה כי אין נשיהם טהורים, ולכן נשארים בבית המדרש עד אור הבוקר. ונזדמן שאותו ליל שבת נשארו שמעיה ואבטליון בבית המדרש כל הלילה… והנכנס לבית המדרש בליל שבת מקדים להביא חצי הטרפעיק ביום שישי מבעוד יום, והלל ע"ה כיוון שלא הביא לא הכניסו, ולכך עלה וישב על פי ארובה לשמוע תורה… ונראה לי בס"ד דאותו היום לא היה קור גדול שראוי לירד בו שלג, אלא ירידת השלג היתה בהשגחה פרטית מן השמיים, ואינה טבעית מחמת הקור… ובזה ניחא, דבעת שנתלה על ארובה לא היה קור גדול ולא היה יורד שלג, אלא אחר שנתלה והעמיק מחשבתו בדברי תורה ירד השלג בהשגחה, והוא להיותו מעיין בעומק דברי תורה לא הרגיש… ואחר כך מריבוי השלג נתקרר הרבה ונתעלף שלא היה בו כח לקום לפרוק מעליו השלג, ולכן שמעיה אמר בלשון ספק שמא יום מעונן, דאם היה קור גדול לא היה מסתפק בזה והיה מחליט דודאי יום מעונן".
אמנם אפשר לבאר שהלל בא לשמוע השיעור ביום שישי בבוקר, ובעקבות השלג לא יכל לקום ולחזור לביתו להכנות לשבת קודש ונשאר שם עד בוקר יום השבת.
ה,טו – תשובת הגאונים על הלימוד לפנות בוקר
תשובות הגאונים – מוסאפיה (ליק) סימן פז: "וששאלתם שיש בתי כנסיות שמתקבצים הצבור ואומרים פרשיות שבספר תהלים בשבת ובי"ט. ובר"ה ויוה"כ מוסיפין פרשיות ועד שהצבור מזמרין מתחילין תלמידים ושונין ודורשין ועוסקין בתורה עד קרוב לב' שעות ואח"כ מתפללין, מהו לעשות כן מאחר שהגיע זמן ק"ש, מותר להתחיל ולשנות קודם שקבל עליו עול מלכות שמים או לא? כך הראונו מן השמים שישראל שמשכימין ובאין בבה"כ בשבתות ובי"ט ולומדים מדה יפה הן עושין. וכך מנהג בבבל מתחילת גלות ראשונה. שכיון שגלו לבבל ונמעט התלמוד ובטלו המלמדים מצער גלות נתקבצו בני ישראל אצל נביאים ובעלי תורה. אמרו לו אנו אין בידנו לא משנה ולא תלמוד לשנות בלילה ויש עלינו טורח ומחיה ופרנסה, בשבתות ובי"ט מיהא שיש לנו פנאי נשב בטלים ונישן כל הלילה? תקנו להשכים לבה"כ ולומדים עד שחרית. והסכימו על מנהג דהע"ה שאמר חצות לילה אקום להודות לך וכו'".
ה,טז – דברי ר' חיים פלאג'י
כתב ר' חיים פלאג'י (פני חיים, פרשת בחקתי): "סמיכות הפרשה (ויקרא כו, ב-ג): אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'. אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ. פירש רש"י שתהיו עמלים בתורה. לפום פשטן של דברים דעתי נוטה בזה על פי דברי רבותינו ז"ל (ירושלמי שבת טו, ה): לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא להגות בהם בתורה. ומשה תיקן להם לישראל שיהיו קורין הלכות חג בחג, הלכות עצרת בעצרת. ועוד אמרו דהתורה עצמה שאלה מהקב"ה: זה עוסק בשדהו וזה עוסק בכרמו וכיוצא, תורה מה תהא עליה. השיב לה הקב"ה: הרי נתתי להם השבת שהם פנויין ממלאכה ועוסקין בתורה. באופן דבין בשבת ובין ביו"ט דנקרא נמי שבת, מיחייב איניש לעסוק בתורה, ולא להוציא זמנו בהבלי העולם באכילה ושתיה מרובה, ושחוק וקלות ראש, והילוך בשווקים וברחובות חוץ לתחום בלתי שום הכרח. כי ה' יביאהו במשפט על ביטול תורה בשבת טפי משאר ימות השבוע, כמ"ש הראשונים על הפסוק (תהלים עה, ג): כִּי אֶקַּח מוֹעֵד אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט, כנודע. והשתא זהו הרמז אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, נקט לשון רבים לרמוז גם למועדי ה' דנקראו שבתות, תשמרו אותם כדת של תורה, דרכיה דרכי נועם, דכתיב (דברים טז, ח): עֲצֶרֶת לַה', וכתיב (במדבר כט, לה): עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם, והעיקר כסברת רבי יהושע דאמר חלקהו חציו לה' חציו לכם. וכן בשבת חייב לענגו בבשר ויין וקיום ג' סעודות, וחייב נמי לעסוק בתורה בו ביום, ולא להמשך כל היום אחר תענוגי העולם. והיינו שמירה מעלייא, דאם יתבטלו מן התורה אפילו בימים שכאלו שאתם פנויים ממלאכה, הביטו וראו וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ, דיהא לכם מוראת מקדש, דוַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם (ויקרא כו, לא) על ביטולה של תורה. הביטו וראו כמה פגם עושה עוון ביטול תורה, דהן בעוון עיקר חורבנו היה בעוון ביטול תורה, שנאמר (ירמיהו ט, יב): עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ. וכיון שהעוון הוא עוון פלילי רח"ל זהו שהחריבה את ביתינו, לזה סמיך אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ – שתהיו עמלים בתורה, דיש 'אם' שהוא ודאי, ורצונו לומר בודאי שתהיו עמלים בתורה בימים המכובדים הללו".
