ב,א – מלאכת עבודה
רש"י ויקרא כג, ח: "מלאכת עבדה – אפילו מלאכות החשובות לכם עבודה וצורך, שיש חסרון כיס בבטלה שלהן, כגון דבר האבד. כך הבנתי מתורת כהנים, דקתני יכול אף חולו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה".
רמב"ן ויקרא כג, ז: "ואיננו נכון כלל… אבל פירוש 'מלאכת עבודה', כל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש, כענין שנאמר שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ (שמות כ, ט), וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה (שם א, יד), וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם (יחזקאל לו, ט), וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה (בראשית ד, ב), ומלאכה שהיא באוכל נפש היא מלאכת הנאה לא מלאכת עבודה… וכתב רבי חננאל, כל מלאכת עבודה, מגיד שאינו מתיר אלא במלאכת אוכל נפש… פירוש 'מלאכת עבודה' מלאכה המשתמרת לעבודת קנין, כגון זריעה וקצירה וחפירה וכיוצא בהם, אבל אוכל נפש אינה מלאכת עבודה, זה לשונו".
כהגדרת הרמב"ן למלאכת עבודה, כתב רשב"א (עבה"ק בית מועד א, א): "איזו היא מלאכת עבודה? כל שאין בה צורך אוכל נפש כחורש, וזורע, ובונה, ואורג, וכיוצא בהן". וכ"כ ספר החינוך (רחצ), ומגיד משנה (א, א) בדעת הרמב"ם. ומעין זה כתב רב סעדיה גאון (מובא ביד פשוטה א, א): "ידענו שפירוש מלאכת עבודה היא מלאכה לרווח, ומה שהוא לצורך מלאכת אוכל נפש אינו מלאכת עבודה".
עוד ברמב"ן שם: "ועם כל זה מצאתי קושיא על דברינו, מברייתא השנויה בספרי (פנחס קמז). כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (במדבר כח, יח), מגיד שאסור בעשיית מלאכה, מנין להתיר בו אוכל נפש, נאמר כאן מִקְרָא קֹדֶשׁ ונאמר להלן (שמות יב, טז) מִקְרָא קֹדֶשׁ, מה להלן להתיר בו אוכל נפש אף כאן להתיר בו אוכל נפש. ונראה לי כי 'עבודה' אצל רבותינו ז"ל טורח ועמל שאדם עובד בו לאחר, מלשון עֲבֹדַת עָבֶד (ויקרא כה, לט), עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו (בראשית ט, כה), עָבְדוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר (שם יד, ד), וכן עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא (במדבר ד, מז), עבודת כל טורח שבאהל ועבודת משא בכתף. ואם כן, היה באפשר שמלאכות קלות שאדם עושה להנאת עצמו מותרת ואף על פי שאינה אוכל נפש, ושיהיה אוכל נפש מרובה שהשמש עובד בו לרבו אסור. ועל כן שאל, מנין שההיתר הזה הוא באוכל נפש עד שנתיר כל אוכל נפש אפילו בטורח, ונאסור כל שאר המלאכות שאפילו הקלות שבהם מלאכת עבודה איקרו, תלמוד לומר מקרא קדש לגזירה שוה ששם באה כל מלאכה לאיסור וכל אוכל נפש להתיר".
מגיד משנה (א, ה): "ואני אומר שמלאכת עבודה כולל כל מה שדרך העבד לעשות לאדוניו ואין רוב בני אדם עושין אותה לעצמן אלא שוכרין אחרים לעשותן, לפי שהוזהרנו במלאכות אלו לזכור כי היינו עבדים והיינו עושין מלאכות אלו לאדונינו. אבל כל מלאכה שדרך רוב בני אדם לעשותה כל אחד בביתו לעצמו לא הוזהרנו, לפי שאינה מלאכת עבדים אלא אף האדונים עושין אותה. ולזה כל מלאכה שאדם עושה ממנה לעצמו לימים הרבה דרך לעשותה על ידי אחרים, כגון הברירה והקצירה והטחינה וההרקדה אבל האפיה והלישה והשחיטה והבישול אין אדם מכין מהן לימים הרבה ורוב בני אדם עושין אותן לעצמן. כך נראה לי ועדיין צ"ע".
ב,ב – ביאור החילוק בין המלאכות המותרות והאסורות
שועה"ר תצה, ט: "וכן מזה הטעם שלא יתבטל משמחת יום טוב אסרו חכמים הקצירה והדישה והעימור והזרייה וברירת מיני תבואה שדרך לבור אותם הרבה ביחד, והטחינה של כל מינים הנטחנים ברחיים שדרך לטחון אותם הרבה ביחד, וההרקדה והתלישה מהמחובר שהיא תולדת הקצירה, וסחיטת פירות שהיא תולדת דישה שמפרק דבר מגידולו. כל מלאכות אלו ותולדותיהם… לפי שכל מלאכות הללו דרכן להעשות הרבה ביחד ביום אחד לצורך אכילת ימים הרבה, שהרי דרך האדם לקצור כל שדהו ביחד ולבצור כל ענביו ביחד, ולעמר ולדוש ולברור ולטחון הרבה תבואות ביחד, ולרקד קמח הרבה, ולדרוך ענבים וזתים הרבה ביחד. חשו חכמים אם מלאכות אלו יהיו מותרין לו, יטרח ביום טוב גם לצורך החול, כיוון שדרך לעשותן לצורך ימים רבים, ולא יהיה לו פנאי להתעסק בשמחת יום טוב… אבל התירו שחיקת המלח ותבלין וברירת מיני קטניות, לפי שאין דרך לעשותן הרבה ביחד לצורך ימים רבים אלא מה שהוא צריך מהם לבו ביום בלבד. אלא שכל שאפשר לעשותו מערב יום טוב אסור לעשותו ביום טוב כי אם ע"י שינוי כמו שיתבאר בסי' תק"ד ותק"י".
ב,ג – מעמר
לרמב"ם ב, יד, ושו"ע תקא, ג, מותר לגבב עצים בשדה שלפניו לצורך קדירתו, ומשמע שאין איסור מעמר ביו"ט, אלא שלהביא את העצים מהשדה אסור משום עובדין דחול. ולדעת הר"ן מותר לעמר לצורך אוכל נפש, וכאשר הוא נראה כמעמר לצורך מחר אסור, ולכן בסמוך לקדרתו מותר שאינו נראה כמעמר לצורך מחר, ואולי זה טעם הרמב"ם ושו"ע. ולדעת מהרש"ל וב"ח ועוד אחרונים, מלאכת מעמר כמלאכת קוצר שקודם לישה, שאסורה מן הדין. עיין במ"ב תקא, יא-יב, שעה"צ יד-טו.
