הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ד – בורר

ד,א – החלוקה בין בורר בשדה לבורר במטבח

גם הראשונים שסוברים שכל המלאכות שלפני לישה אסורות מהתורה, מתירים לברור במטבח. וז"ל רמב"ן (מלחמות יג, ב, מדפי רי"ף): "שלא התירה תורה ביום טוב אלא מלאכות של יומן כגון שחיטה אפייה ובשול, אבל אלו תקון הן ודרך בני אדם לתקן מהם לימים הרבה… ואף על פי שמצינו היתר במלאכות הללו – טוחנין את הפלפלין בריחים שלהן, וכל הנדוכין כדרכן נמי טחינה היא, ונותנין לתלויה ביום טוב והויא תולדה דבורר, הנהו מלאכות דיום נינהו…".

גם רש"י שסובר שהמלאכות שלפני לישה אסורות מדאורייתא (וגם בורר בכלל זה כפי שכתב רש"י בכט, ב, 'כל', "ובורר אב מלאכה היא"), כתב (יב, ב, 'אבל'), שאין מנפים בנפה וכברה "דמחזי כמאן דעביד לצורך מחר שאין לעשות בכלים הללו אלא הרבה". וכ"כ מגיד משנה ג, טו, בשם רש"י. הרי שאילו היה ניכר שזה לאותו היום לא היה איסור.

גם המאירי שסובר שמלאכות לישה ואילך אסורות מדאורייתא (ביצה כג, ב), מבאר את המשנה בדף יד: "אבל לא בנפה וכברה ולא בטבלה גדולה, מפני שנראה כבורר לאוצר", והוסיף: "אבל ביום טוב, כל שלצורך יום טוב, בורר על הדברים שביארנו".

הרי שכל מה שאמרו שמלאכות שלפני לישה אסורות מהתורה, הכוונה כשהן נעשות בשדה או במפעל, אבל במטבח אין בהן איסור תורה, ורק כאשר הן נראות כנעשות לזמן רב, אסרום חכמים.

אמנם לרשב"א (עבודת הקודש בית מועד א, ה) שיטה יחידאית, לפיה כל מה שאסור בשבת לברור מדאורייתא, אסור גם ביום טוב מדאורייתא. ומה שאסרו בשבת לברור מדרבנן התירו ביום טוב משום שמחת יום טוב. ולכן אסור לברור ביום טוב בנפה וכברה מדאורייתא. וקשה על שיטתו, הרי התירו גם סינון משקים שאסור מדאורייתא בשבת? וכך הקשה הרשב"א עצמו בחידושיו שבת קלח, א: "אבל מכל מקום תמיהא לי, כיוון דלרבנן חייב חטאת הוי בורר גמור כדרכו, אם כן היאך היו נותנין לתלויה ביום טוב, והא לכולי עלמא אין בוררין את הקטנית ביום טוב בנפה ובכברה, וצריך לי עיון".

וכך ביאר בהרחבה בשועה"ר קונ"א תקו, א, וכך הוא מבאר שם את הרמב"ם. וכ"כ באו"ה תקי, ב, 'הבורר'. ויותר מפורש בשועה"ר תקי, ג: "הבורר קטניות המעורבים עם עפרורית או עם מוץ שלהם, בורר כדרכו אפילו פסולת מתוך האוכל ואפילו בקנון ואפילו אינו אוכל מהם לאלתר אלא בורר בשחרית לאכול בין הערביים. ואף על פי שכיוצא בו בשבת חייב חטאת אפילו בורר אוכל מתוך הפסולת, מכל מקום ביום טוב לצורך אכילה התירו לברור כדרכו אפילו פסולת מתוך האוכל, ולא אמרו דהברירה היא ממלאכות האסורות ביום טוב אף לצורך אכילה אלא בברירת תבואה שדרך לבור אותה הרבה ביחד, וכמ"ש בסי' תצ"ה עיין שם הטעם, אבל מיני קטניות שאין דרך לבור אותן אלא מה שצריך לו מהם בו ביום מותר לברור כדרכו". וכ"כ עוד בסימן תצה, ט, בביאור כללי המלאכות. כיוצא בזה כתב במחצית השקל על מ"א תקד, ט.

ד,ב – לרוב הראשונים מותר להוציא ביד צרור שנפל לקמח (להערה 5)

ביצה כט, ב: "תנו רבנן: אין שונין (מנפים בשנית) קמח ביום טוב. משום רבי פפייס ורבי יהודה בן בתירא אמרו: שונין. ושוין, שאם נפל לתוכן צרור או קיסם – ששונין. תני תנא קמיה דרבינא: אין שונין קמח ביום טוב, אבל נפל צרור או קיסם – בורר בידו. אמר ליה: כל שכן דאסור, דהוה ליה כבורר".

לדעת רובם המכריע של הראשונים, כוונת רבינא לומר, שלתנא המחמיר ואוסר לרקד בשנית, כל שכן שיהיה אסור להוציא את הצרור והקיסם בידו, אבל הוא לא הכריע כך להלכה. ולמעשה מבואר בהמשך הגמרא שמותר לרקד בשנית בשינוי קל, ואילו להוציא ביד אבן או צרור מהקמח מותר גם בלא שינוי. כך היא דעת רי"ף, רמב"ם, רא"ש וטור, שלא הזכירו שיש בעיה בהוצאת צרור ביד. וכ"כ מגיד משנה (ג, יד) בדברי הרמב"ם. וכ"כ בדרכי משה (תקו, א); ט"ז (תקו, ג); ובית מאיר. וכ"כ הרשב"א (עבה"ק בית מועד א, ה): "נפל צרור או קיסם בתוך הקמח, יש מי שהורה שאסור ליטלן ביד לפי שזה כבורר. ולא יראה לי כן אלא מותר ליטול ביד, שכל מה שעושה ביד אינו אלא כבורר כלאחר יד". ואמנם בב"י תקו, ב, בפירוש השני ביאר שיש איסור להוציא אבן וצרור, וכתב שכפירוש זה נראה יותר. אולם למעשה לא החמיר כך בשו"ע, ואף את פירושו דחו בדרכי משה והט"ז ועוד רבים.

ד,ג – האם דעת הראב"ד להחמיר להוציא את הצרור ביד

אולם הראב"ד בהשגות ג, יד, כתב: "אני אומר שהלכה כר' יהודה בן בתירא ורבי פפייס שאמרו שונין, ואם נפל בו צרור או קיסם אסור, ואם שינה מותר". ונחלקו בהבנת דבריו: למגיד משנה וט"ז (תקי, ג), אם נפל צרור או קיסם לקמח, לראב"ד אסור להוציא אותם ביד, אבל יכול לרקד שוב את הקמח כדי לסלק את הצרור. לעומת זאת, לכל-בו, מאירי, ב"ח, ובית מאיר, כוונת הראב"ד שאם נפל צרור לקמח, אסור לרקד שוב את הקמח, "שהדבר דומה לבורר" (מאירי) אא"כ יעשה בשינוי, אבל מותר להוציא את הצרור בידו ועל כך לא כתב הראב"ד. וכ"כ ריא"ז (וביארו פר"ח תקו; נשמת אדם פד, ב; בית מאיר, שדברי הראב"ד אלה מבוססים על גירסה אחרת שהיתה לו בגמרא). ומ"מ ברור שהאיסור לראב"ד הוא מדברי חכמים (וכ"כ חזו"א או"ח נג).

ד,ד – החוששים לדעת הסוברים שהראב"ד אסר להוציא צרור מקמח

ברמ"א תקו, ב, הזכיר שתי דעות, הראשונה כדעת רוב הראשונים שהקילו להוציא צרור בלא שום הגבלה. ובדעה השנייה הזכיר את הראב"ד כפירושם המחמיר של המ"מ וט"ז, לפיו אסור להוציא צרור או קיסם מהקמח. ומשמע שחשש לשיטתו, שכן הזכיר את דעתו ביש אומרים השני. וכן חששו רוב האחרונים לשיטה זו, ומהם: לבוש (תקו, ב), ט"ז (תקו, ג), פר"ח (תקו), חיי אדם (פב, ג), שועה"ר (תקו, ד), שולחן שלמה (תקו, א), משנה ברורה (תקו, יב), וקיצור שו"ע (צח, ח).

ד,ה – שתי דעות בביאור דעת האוסרים

אלא שלכאורה קשה, הרי למדנו שמותר לברור ביום טוב פסולת מתוך אוכל אפילו בקנון ותמחוי (ביצה יד, ב), ומדוע יהיה אסור להוציא את הצרור ביד. שני הסברים עיקריים נאמרו בזה:

לדעת חיי אדם (פב, ג), מותר לברור בשינוי, וכיוון שרגילים לברור קיטניות בנפה וכברה, הרי שבקנון ותמחוי הוא שינוי. אבל הוצאת צרור או קיסם נעשית בדרך כלל ביד, ולכן אסורה, שאין בה שינוי. וכ"כ ט"ז (תקו, ג) שאסור להוציא זבוב שנפל למשקה ביום טוב אלא יקח מעט משקה עמו, והביאו במ"ב תקו, יב. אמנם לא ברור שדעת הח"א אכן נחרצת בזה, שכן מלשונו משמע שרק התכוון לתרץ איסור הוצאת צרור וקיסם מקמח, ולא לקבוע מסמרות שלעולם היתר הברירה הוא רק בשינוי. ועיין בנשמת אדם פד, א, שלא הזכיר כלל סברה זו.

לעומת זאת בשועה"ר (תקו, קונ"א א), ביאר שעיקר החילוק בין חיטים וקמח לקיטניות, שחיטים וקמח רגילים לברור בשדה ובטחנת הקמח לצורך ימים הרבה, וקיטניות רגילים לברור בבית לצורך אכילה. וז"ל: "ומה שהתירו ברירת הקטניות, תירץ בשיטה מקובצת (ביצה כג, ב) בשם הרמב"ן, לפי שאין דרך לבררם לימים הרבה ע"ש. ובאמת שכן הוא מוכרח ממה שכתבו רש"י ור"ן ומגיד משנה ושאר פוסקים, דטעם איסור ברירת הקטניות בנפה וכברה הוא משום עובדין דחול, ולא פירשו משום דההרקדה היא ממלאכות האסורות ביום טוב [אלא על כרחך צריך לחלק בין קטניות לקמח ומיני תבואה ומטעם הנ"ל]". וכך חילק במפורש הרא"ה בחידושיו (ביצה כט, ב).

דעת המ"ב לא ברורה בזה. בבאו"ה תקי, ב, 'הבורר', ושעה"צ תקו, יא, כתב כדברי שועה"ר. ומאידך בבאו"ה תקד, ג, 'משום', ומ"ב תקו, יב; תקד, כ, נטה לדעת ח"א, מפני שהביא להלכה את דברי המהרי"ל, שאסר להוציא פירור מצה מקמח מצה, ופעולה זו אינה נעשית לצורך ימים רבים. אולם אפשר לתרץ, שלא חילק בין קמח לקמח מצה, והואיל ובקמח פעולה זו נעשית לימים רבים, החמיר גם בקמח מצה, למרות שדרך פעולה זו לאכילת אותו היום. עוד יש לציין שבנהר שלום (תקו, ב), פירש שרק בהוצאת צרור או קיסם מקמח יש לשנות, הואיל ומדובר במלאכת מרקד, אבל כאשר מוציאים פסולת מסלט וכיוצא בזה, מדובר על בורר, שהותר בלא צורך לשנות.

ד,ו – סיכום להלכה

הרי שלדעת רוב הראשונים מותר להוציא ביד צרור שנפל לקמח. ואף בדברי הראב"ד שהחמיר, לדעת חלק מהפוסקים חומרתו נוגעת להרקדה בלבד, שצריכה להיעשות בשינוי, אבל להוציא ביד מותר בלא שינוי. ואמנם הרמ"א ורוב האחרונים חששו לדברי המחמירים בדברי הראב"ד. אלא שגם בדבריהם אין הכרח ללכת על פי השיטה המחמירה של הח"א, אלא נכון ללכת על פי שיטת שועה"ר שביסס דבריו על הסברה היסודית בסוגיה, לפיה האיסור הוא רק בדבר שרגילים לעשות לימים רבים או שנראה כנעשה לימים רבים. וכיוון שכל הדיון הוא בדין דרבנן, הרי שיש לנו כאן ספק ספק ספיקא בדרבנן, ועל כן ההלכה להקל.

לפיכך כתבתי שמותר להוציא בלא שינוי גרעין לימון מסלט, וקליפת ביצה מסלט ביצים. ונלענ"ד שמעיקר הדין, על פי כל מה שלמדנו בדעת רוב הראשונים ובשני הפירושים בדברי הראב"ד, אפשר להקל גם בהוצאת פירור מצה מקמח מצה. אמנם רבים מהאחרונים נטו להחמיר שיוציא את הפירור עם עוד קמח מצה (מ"ב תקד, כ).

תפריט