ז,א – חול המועד כמו תרגום שעל ידו זוכים לשלימות לשון הקודש
ליקוטי הלכות חול המועד הלכה א, א: "חול המועד הוא בחינת לשון תרגום שהוא בחינת נוגה שהוא ממוצע בין לשון הקודש ובין שאר הלשונות של שבעים אומין. כי יום טוב הוא בחינת שלימות לשון הקודש… שהוא בחינת מלכות פה, שעל ידה מכניעין מלכות הרשעה של השבעין אומות. ועל כן הימים טובים נקראים אות, כי הם בחינת שמירת הברית שנעשה על ידי שלימות לשון הקודש. וזה שאנו אומרים ביום טוב אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון… וחול המועד בא אחר יום טוב להשלים את לשון הקודש, כי עיקר שלימות לשון הקדש על ידי לשון תרגום, וזהו חול המועד שהוא מעורב מחול וממועד. כי בחול הוא שליטת הסטרא אחרא בחינת שבעים אומין, ומועד היא בחינת שלימות לשון הקדש כנ"ל, וחול המועד הוא ממוצע ביניהם בחינת תרגום כנ"ל. ועל כן קצת מלאכות אסורים וקצת מלאכות מותרים כי הוא מעורב מחול ויום טוב כנ"ל. (אות ב) ועל כן נמסר הדבר לחכמים שהם יבחרו, איזה מלאכות אסורים ואיזהו מותרים כדאיתא בפוסקים, זה בחינת תורה שבעל פה שהוא בחינת לשון תרגום, בחינת עץ הדעת טוב ורע, בחינת ששה סדרי משנה שהם בחינת כשר ופסול אסור ומותר וכו' כדאיתא בזוהר הקדוש… כי חול המועד שהוא בחינת תרגום בחינת נוגה, שם עיקר המלחמה והניסיון והצירוף של כל אחד ואחד מישראל, ומי שאוחז עדיין בבחינה זו הוא צריך למעט ולאסור על עצמו כל המלאכות כולם ולבלי לעסוק רק בדבר המוכרח לו מאד כדי חיונו וכו'… ועל זה מרמז מה שאסרו חז"ל כל המלאכות בחול המועד ולא התירו רק המוכרח כנ"ל. אבל יום טוב שהוא בחינת שלימות לשון הקדש וביטול הרע לגמרי… אזי נתבטלין כל הל"ט מלאכות שהם באים מזוהמת הנחש שהוא הרע. ועיקר תלוי בשמירת הברית שהוא בחינת ט"ל אורות היפך הל"ט מלאכות… וזה שמובא בזוהר הקדוש שיום טוב הוא בחינת התלמיד חכם וחול המועד הוא בחינת התלמידים והמקורבים אליהם… בחינת תרגום בחינת נוגה…
ויש קדושה לפניהם ואחריהם: זה בחינת מה שכתוב בשם הבעל שם טוב ז"ל על פסוק הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת (תהלים מח, טו), על פי משל: כמו שלומדין התינוק לילך שתחילה מוליכין אותו ואחר כך מניחין אותו לילך מעצמו וכו'. כן בתחילה מעלין את אדם למעלה ממדריגתו ומסייעין אותו מאד בעבודת ה' ואחר כך מנסין אותו שילך בעצמו עיין שם. (אות ג) וזהו בחינת יום טוב וחול המועד, כי בתחילה מעלין אותו לבחינת קדושה גדולה בחינת יום טוב, ובאמת הוא למעלה ממדריגתו. ואחר כך משליכין אותו ומנסין אותו כנ"ל. וזה בחינת חול המועד שהוא בחינת נוגה שם עיקר המלחמה כנ"ל. ואחר כך זוכה לנצח המלחמה ולעמוד בנסיון, וזה בחינת יום טוב שבא אחר חול המועד שזכה לקדושת יום טוב על ידי נצחון המלחמה. ועל כן גם חול המועד נקרא אות ואסור להניח תפילין בהם, כי הם גם כן בחינת שמירת הברית, כי עיקר שמירת הברית תלוי בלשון תרגום שזה בחינת חול המועד כנ"ל.
וזה שאמרו רז"ל המבזה את המועדות והמיפר בריתו של אברהם אבינו. כי זה תלוי בזה, כי מאחר שהוא מבזה את המועדות שהם בחינת שמירת הברית שלימות לשון הקדש, בוודאי הוא מיפר ברית. וזה שפירשו ז"ל המבזה את המועדות דהיינו חול המועד. כי עיקר שמירת ושלימות לשון הקדש תלוי בחול המועד כנ"ל… וזהו שדקדקו וקראו חילול המועדות לשון המבזה, היינו בחינת פגם הברית שמשם באים כל החרפות והבזיונות, כי עיקר הכבוד תלוי בשמירת הברית".
ז,ב – בחוה"מ מתחזקים להעלות ניצוצות ומתוך הירידה עולים יותר
ליקוטי הלכות הלכות חול המועד ב, א: "יש לרמז כי מי שרוצה לעשות תשובה צריך שיהיה בקי בהלכה, דהיינו בקי ברצוא בקי בשוב, בחינת עייל ונפיק… כי זהו מדרכי התשובה שבתחילה מקרבין אותו מלמעלה ואחר כך מרחקין אותו ויש לו ירידה, ואזי צריך להתחזק עצמו בכל מה שיוכל ולא יניח עצמו ליפול לגמרי ח"ו. ואזי הירידה היא תכלית העליה וזוכה לחזור ולעלות אל הקדושה במעלה יתירה… כי יום טוב היא בחינת תשובה… והחול המועד … בחינת נפיק דהיינו כשיוצא ונתרחק מהקדושה… שצריך לקדש את בחינת החול בקדושת מועד. לקדשו מעשיית מלאכה שהוא בחינת גשמיות עסקי עולם הזה, כי ל"ט מלאכות הם זוהמת הנחש, וצריך לקדש את עצמו מהם אפילו כשנופל מקדושת יום טוב… רק התירו לו מלאכת דבר האבד, רמז כי אין לו לירד ולעשות עסקי גשמיות כי אם בשביל דבר האבד… כי יש כמה ניצוצות שנאבדו ונפלו למקום שנפלו על ידי חטאיו. ובשביל זה נפל ממדריגתו כדי שיצטרף ויתלבן במדרגות התחתונות כדי להעלות הניצוצות שנפלו לשם, שהם בחינת דברים האבודים… ואזי כשמקדש את נפילתו בקדושת חול המועד כנ"ל, אזי חוזר לעלות… בבחינת ירידה תכלית העליה. כי ימים האחרונים של יום טוב יש בהם תוספות אור מימים הראשונים. כגון בסוכות שימים האחרונים הם שמיני עצרת ושמחת תורה, שאז עיקר השעשוע והתקרבות של ישראל לאביהם שבשמים, כמו שאמרו בבקשה עכבו עמי עוד יום אחד קשה עלי פרידתכם וכו', וכמובא גודל מעלת קדושת שמיני עצרת ושמחת תורה. גם ימים האחרונים של פסח, אז היה קריעת ים סוף, וביזת הים היתה גדולה מביזת מצרים… וכמו שאמרו רז"ל ראתה שפחה על הים וכו'… שנבקע להם ים החכמה וזכו להשגות גדולות… (אות ב) ועיין בכוונות של חול המועד בשער מקראי קודש פרק ה', שם מרומז שמלאכת דבר האבד בחול המועד מרמז על ניצוצות הקדושים האבודים על ידי חטאינו…"
ז,ג – בחוה"מ יורדים להעלות הנופלים בחכמות, גילוי הרצון בצדקה
ליקוטי הלכות חול המועד הלכה ג: "מבואר במאמר וביום הביכורים ואת העורבים צויתי לכלכלך, שעל ידי השלש רגלים נתגלה הרצון… שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך לבד, ואין שום חיוב הטבע כלל… מזה נעשה יראה… ונשפע החסד וכו'… ואין צריכין לעשות שום עובדא ועסק מל"ט מלאכות וכו', כי נתקיים ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו'. אך כנגד… יש קול שאגת חיות רעות הדורסים וטורפים, שהם חכמי הטבע וכו' (שמתעלמים או כופרים ברצונו ית'). אבל החכמים האמיתיים שבדור הם מקשרים את הרצון לשורש הרצון, שהוא בחינת מצח הרצון וכו'. אך (כנגד) יש בחינת מצח הנחש שורש חכמת הטבע וכו' (פילוסופיה), וצריכין להכניעו ולהפילו, וזה נעשה על ידי צדקה וכו'. אך אפילו כשמכניעין שורש חכמת הטבע על ידי הצדקה וכו', עם כל זה כשאין התגלות הרצון חזק ותקיף, עדיין הם יכולין ח"ו לחזור ולהתגבר וכו', וגם על זה צריכין כוח הצדקה, כי הצדקה מכניעה אותם תמיד… ואז נשמע קול הקריאה של יום טוב וכו'. וזה עיקר שמחת יום טוב וכו', ואז נשפע החסד על ידי היראה וכו', ואז אין צריכין לעשות שום עסק ושום מלאכה וכו' כנ"ל… (אות ב) ועל כן עיקר קדושת יום טוב תלוי בישראל, דהיינו בחכמי הדור האמיתיים, שהם מקדשין את החודש… שיש להם כוח לקשר הרצון לשורש הרצון בחינת מצח הרצון… ועל כן יום טוב נמי איקרי שבת, כי משם מקבל קדושתו מבחינת שורש הרצון שהוא בחינת שבת כנ"ל. (אות ג) ועל כן נצטווינו ביותר ליתן צדקה ביום טוב, כמו שכתוב (דברים טז, יא): וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וכו' וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה וכו'. וכן מחויבים להביא קרבנות הרבה ביום טוב, כמו שכתוב וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם, אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ, שזהו בחינת צדקה…
(אות ד) נמצא שעיקר קדושת יום טוב הוא התגלות הרצון… שהכל מתנהג רק כרצונו יתברך לבד על ידי האותות והמופתים נוראים שעשה עמנו השם יתברך בכל יום טוב ויום טוב, ועל ידי זה נתבטלין כל המלאכות ביום טוב… אבל אם עדיין התגלות הרצון אינו חזק וכו', אזי יכול לחזור ולהתעורר בחינת חכמת הטבע וכו', ועל זה מועיל גם כן צדקה… ולכאורה הדבר תמוה, מאחר שיש כוח להצדקה להכניע לגמרי חכמת הטבע ולחזק הרצון לגמרי… מדוע לא נתתקן הכל בפעם אחד לבד… ולמה נחלק התיקון לשנים… אך זה בחינת חול המועד, שבתחילה הוא יום טוב ואחר כך הוא יום טוב ובינתיים הוא חול המועד, וכל זה הוא טובה גדולה מהשם יתברך… כי יש נשמות נפולות שנתפסו גם כן בטעותים אלו של חכמי הטבע… ובשביל תיקון אלו הנשמות הנפולות הנ"ל צריכין בהכרח שיתחלק התיקון לשנים. שאחר שזוכין להכניע חכמת הטבע על ידי הצדקה… עדיין יכולים להטיל ספק וכו' אם אין הרצון חזק עדיין וכו'. ואז צריכין לחזור ולעסוק בתיקון זה ליתן צדקה וכו', לחזק התגלות הרצון כנ"ל, ואז דייקא בין תיקון לתיקון אז עוסקין לתקן ולהעלות אלו הנשמות הנפולות. כי קודם… אי אפשר לעסוק בתיקונם כי הם נפלו ונבוכו מאד… אבל אחר שהכניע מצח הנחש ונכנע ונשפל חכמת הטבע.. יכולים לתקנם ולהעלותם… (אות ו) וזה בחינת חול המועד, כי אחר שבא יום טוב ואז נתגלה הרצון… אחר כך צריכין שיהיה חול המועד ואחר כך חוזר ונעשה יום טוב… שאחר שמכניעין מצח הנחש ונתגלה קדושת יום טוב, עדיין אין הרצון חזק כל כך ויכולין להטיל ספק ח"ו. וזה בחינת חול המועד, שאין מתגבר בו חכמת הטבע כמו בחול ממש… ועל כן קצת מלאכות אסורים בו וקצת מותרים בו… כפי ביטול חכמת הטבע והתגברות התגלות הרצון… ועל כן עיקר המלאכות שמותרים בו הם מלאכת דבר האבד… שהם בחינת הנשמות הנ"ל שנפלו ונאבדו על ידי טעות של חכמי הטבע כנ"ל, ובשבילם צריכין שיתחלק התיקון לשנים…"
ז,ד – הסט"א מסית להשתעבד לעבודה וצריך להתגבר עליו בשני שלבים
ליקוטי הלכות חול המועד ד' עפ"י התורה 'תקעו תוכחה' (לק"ת ח'), שם מבואר שעל ידי שהסט"א יונק מן הרחמנות, נעשית אכזריות, ונפגם הדעת, ואזי התפילה שמטבעה היא רחמים ותחנונים נעשית בבחינת דין, והסט"א בולע אותה. ואזי צריך שבעל כוח גדול יתפלל בבחינת דין, וכשהסט"א ירצה לבלוע תפילתו, תעמוד בגרונו, שלא יוכל להתגבר עליה לבולעה, ואזי הסט"א יהיה מוכרח להקיא כל מה שבלע ואף את עצמות חיותו בבחינת גרים, וכפי שנעשה על ידי משה. ועל ידי זה מתגלה כבודו, ונמשכת הנבואה, ומתברר כוח המדמה, וזוכים לאמונה בחידוש העולם, בבחינת ארץ ישראל, ויתעורר שיר חדש, וזה הקול של מוכיח הגון, שמעורר ריח טוב. וזה הקול משקה את הגן, בבחינת נהר יוצא מעדן להשקות את הגן.
ד, א: "… עיקר זוהמת הנחש… שהוא בחינת הל"ט מלאכות, נמשך על ידי שהסטרא אחרא יונקת מהרחמנות וממשיכין הרחמנות לעצמן, שזהו בחינת גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן וכו'… כי עיקר הרחמנות דסטרא אחרא הוא להמשיך על האדם טרחות וטירדות העולם הזה, להתייגע בעסקים ומלאכות בשביל פרנסה, שזהו בחינת ל"ט מלאכות. והסטרא אחרא וכל האנשים הכרוכים אחריה מסיתין את האדם ותולין הכל ברחמנות. כאלו יש להם רחמנות גדול עליו, ואומרים לו מה אתה חושב, הלא אתה צריך לחיות לפרנס עצמך ואשתך ובניך, ואתה צריך לרחם עליך ועליהם לבקש פרנסה, ועל ידי זה מביאין אותו שיפרוק ממנו עול תורה וימשיך על עצמו עול דרך ארץ, שהם כלל כל הל"ט מלאכות והיגיעות בשביל פרנסה, ומאומה לא ישא בעמלו… ומהפכים הרחמנות האמיתי לרחמנות שלהם, שבאמת אינו רחמנות כלל, כי באמת עיקר הרחמנות הוא לרחם על האדם להביאו לתכלית הנצחי. כי בעולם הזה אין שום תכלית כלל, כי הוא צל עובר ומלא יגונות וכעס ומכאובות ואין שום אדם שיהיה לו עולם הזה… וכמובן לכל בר דעת קצת גודל המרירות המר של עסקי העולם הזה, בפרט טרדות הממון והפרנסה… שזהו בחינת גלות מצרים שמררו את חייהם בעבודה קשה… ולצאת מזה שהוא בחינת יציאת מצרים, היא על ידי הבעל כוח שמתפלל תפילה בבחינת דין, שהוא בחינת השלך לפני פרעה ויהי לתנין… ועל כן אז נתקדשו הרגלים שהם אסורים בעשיית מלאכה… (והם זכר ליציאת מצרים).
(אות ב) וזה בחינת גודל השמחה של יום טוב. כי על ידי התפילה הנ"ל… נמשכין… התגלות הכבוד… השפעת הנבואה וכו', עד שזוכין לבחינת הקול של השיר שיתער לעתיד, שהוא הקול המשקה את הגן בחינת וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן (בראשית ב, י) וכו', שעל ידי זה הקול יכולין להוכיח וכו'. ומשם מקול השיר הגדול הזה נמשכין כל השמחות… רק מחמת שביום טוב צריכין להמשיך קול השיר הזה על ידי התפילה הנ"ל של הבעל כוח, על כן יש בו איזה מלאכות המותרים שהם מלאכות אוכל נפש… כי יום טוב ישראל הוא דמקדשי להו… על כן צריכין איזה התעוררות מלמטה כדי להגביר מזונא דנפשא על מזונא דגופא… וזהו בחינת שנקרא מלאכת אוכל נפש…
(אות ג) וזה בחינת חול המועד… כי כן דרך הסטרא אחרא, אף על פי שמכניעין אותה מאד, אף על פי כן בכל פעם היא חוזרת ומתעוררת, כי זה ידוע שאי אפשר להכניע ולבטל הסטרא אחרא לגמרי, כי הוא צורך העולם. על כן אף על פי שמשה ואהרן הכניעו אותה אז הרבה עד שיצאו ישראל ממצרים, שנמשך על ידי התפילה הנ"ל, שעל ידי זה הקיאה כל הקדושות… וגם הוציאה עצמות חיותה שהם הגרים שהם בחינת הערב רב שנתגיירו אז, אף על פי כן עדיין לא נתבטלה לגמרי… על כן תיכף… חזרו ואמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל וכו' וחזרו ורדפו אחריהם בחיל גדול. ועיקר כוח הסטרא אחרא לחזור ולהתעורר הוא על ידי בחינת קליפת עמלק, שהוא ראשית וכלליות הסטרא אחרא… ועל כן איתא במדרש על פסוק (שמות יד, ה): וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם, שהמגיד היה עמלק… ועל כן באמת אמרו רז"ל על פרעה שעליו נאמר (משלי כו, יא): כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ… וכשחזר פרעה עליהם היו ישראל בצרה גדולה, והוכרח משה לחזור ולעורר כוח התפילה הנ"ל שעל ידי זה היה קריעת ים סוף, בבחינת (תהלים עד, יג): אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם… על כן הימים שבין יום ראשון של יום טוב לבין יום האחרון הם חול המועד, שרוב המלאכות בטלים ואין מותר בו כי אם מלאכות דבר האבד… כי עיקר כוח הסטרא אחרא אז היה על ידי התגברות קליפת עמלק… כי עמלק מתגבר ורודף תמיד אחרי האבודים… אחר מחנה דן שהיו מאסף… והיו מוצאים כל האבידות ומשיבים לישראל כמו שאמרו רז"ל… על כן מותר בחול המועד מלאכת דבר האבוד דייקא… שאז עיקר המלחמה בשביל דברים האבודים… " (אות ד – אבל בשבועות אין חול המועד, כי בשבועות קבלו את התורה והיה ראוי שיגמר תיקון כל העולמות בשלימות. אבל הבעל דבר התחכם להרע על ידי הערב רב, שהם הגרים שהוציא משה ממצרים, שעשו את העגל והחטיאו את ישראל. ועיקר התיקון לזה נעשה במ' ימים מר"ח אלול עד יוה"כ. ומפני שלא היה לשבועות חוה"מ נפלו כל כך בחטא העגל).
(אות ו) כי הצדיק הגדול, אף על פי שבגודל כחו שמתפלל התפילה הנ"ל הוא מוציא מהסטרא אחרא כל הקדושות שבלעה, עד שנעשין גם גרים כנ"ל, אף על פי כן בוודאי אלו הגרים והבעלי תשובה… צריכין עדיין תיקון גדול אחר שיצאו משם… ועיקר התיקון על ידי קול התוכחה… ועל כן יש חול המועד בסוכות בין יום ראשון ליום האחרון… שבו עוסקים לתקן דברים האבודים… כי זה עיקר התיקון, על ידי שיודעים שאי אפשר לתקן בפעם אחד, כי צריכין להמשיך קול התוכחה הנ"ל להוכיח את אלו שיצאו מהסטרא אחרא ולא נתתקנו עדיין… והרבה יש שחזרו ונפלו כנ"ל… וזה בחינת חול המועד סוכות שיש בו מלאכת דבר האבד בשביל האבודים הנ"ל. כי כמו שבתחילה בפסח היה חול המועד מחמת שפרעה התגבר אחר יום הראשון ורדף את ישראל כנ"ל, כמו כן עתה בסוכות שהוא גמר התיקון צריכין לבלי לחטוף לתקן הכל בפעם אחד, כי זה אי אפשר כנ"ל. כמו שראינו גודל הקלקולים שהיה אחר שבועות אחר מתן תורה. על כן צריכין עתה להמשיך התיקון בדרכים נפלאים, להתחיל ביום ראשון, ולהפסיק לעשות חול המועד בשביל דברים האבודים הנ"ל, עד הושענא רבה שאז עסקינו בערבי נחל, לתקן בחינת פושעי ישראל. ואז עוסקים במשנה תורה שהוא בחינת קול התוכחה הנ"ל… ואז אחר כך עושין שמחת תורה וגומרין התורה, כי אז עיקר גמר התיקון שנמשך על ידי קבלת התורה… ועל כן אז השמחה גדולה מאד… ועל כן מסיימין וחוזרים ומתחילין התורה מיד… כי אי אפשר לגמור התיקון בשנה אחת, רק בכל שנה מבררין ומתקנין כמה ניצוצות…
(אות ח) והכלל כי עיקר הקיום הוא על ידי שבת… שאז בטלים כל המלאכות לגמרי, אבל צריכין להמשיך הקדושה של שבת לששת ימי החול לדחות זוהמת הנחש מימי החול… וכשזכה משה לנצח מלחמה זאת… נתקדשו כל הימים טובים, שגם מימי החול נעשו ימים טובים שאסורים במלאכה… ועל ידי זה יש לנו כוח להמשיך הקדושה של שבת לימי החול… אבל בעוצם גשמיותינו עדיין ימי החול שלנו רחוקים גם מיום טוב, והוסיף בנפלאותיו ליתן לנו חול המועד שקדוש במקצת, וקצת מלאכות יש בהם, ועל ידי זה יכולין לברר גם דברים האבודים כנ"ל. אבל עדיין גם ימי חול המועד הם ימים טובים ממש ואסורים ברוב המלאכות, ויש בהם קרבנות רבים וכו'. על כן עדיין גם הם רחוקים מימי החול ממש, וחמל עלינו השם יתברך ונתן לנו חנוכה ופורים, שהם ימי החול ממש ומותרים בכל המלאכות, ואף על פי כן הם קדושים בקדושות כאלו. ובזה יש לנו כוח לדחות זוהמת הנחש בימי החול ממש. כי זה עיקר התיקון כשזוכין להמשיך האמת בבני אדם שעוסקים במשא ומתן ומלאכות, שגם הם בתוך עסקם לא ישכחו את השם יתברך וידעו ויאמינו שהפרנסה רק ממנו יתברך בהשגחתו לבד, ויקדשו המשא ומתן והמלאכות לעשות המשא ומתן באמונה גדולה, ולזכור בהשם יתברך בכל עת, ולקבוע עתים לתורה על כל פנים, ולהרבות בצדקה. ועל ידי זה עיקר הכנעת וביטול זוהמת הנחש מהל"ט מלאכות שזוכין על ידי שממשיכין קדושת שבת לימי החול…"
