ג,א – הערמה – ההיתר לצורך המועד ומחלוקת תנאים אם מותר להערים
משנה מו"ק יא, א: "כל כבשין שהוא יכול לאכול מהן במועד כובשן".
מו"ק יב, ב: "תנו רבנן: טוחנין במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור, ואם טחן והותיר הרי זה מותר. קוצצין עצים במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור, ואם קצץ והותיר הרי זה מותר. מטילין שכר במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור, ואם הטיל והותיר הרי זה מותר. ובלבד שלא יערים (שלא יעשה הרבה ויאמר לצורך המועד אני עושה ומתכוון כדי שישתייר לאחר המועד, רש"י). ורמינהו: מטילין שכר במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור, אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים, ואע"פ שיש לו ישן מערים ושותה מן החדש (פירוש: שמערים להכין שכר חדש כאשר יש לו אחר בביתו והיה בדעתו לשתות ממנו, והוא אומר שאינו רוצה בזה אלא באחר שהוא חדש)? תנאי היא! דתניא אין מערימין בכך, ר' יוסי בר יהודה אומר מערימין".
ג,ב – הערמה – נחלקו הראשונים כמי ההלכה בהערמה
לדעת הר"ן (בחידושיו) הלכה כריב"י שמותר להערים, שהרי אפילו ביו"ט הותרה הערמה, כמובא בביצה יז, א: "ממלאה אישה קדרה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא חתיכה אחת". ושם יא, ב: "וכן מולח אדם כמה חתיכות אע"פ שאינו צריך אלא חתיכה אחת". וכ"כ הרי"ד.
מאידך המרדכי (תתנד) כתב, שהלכה כת"ק שאסור להערים, בין שטוחן יותר ממה שצריך, ובין שיש לו את המאכל ומערים לומר מהחדש אני רוצה. וכתב שכן גם דעת ר"ת. ואע"ג שביו"ט התירו, אין ללמוד משם, שאין כל הערמות שוות, שכן בעירובי תבשילין (ביצה יז, ב) מצינו הערמה אסורה. (גם מה שהתירו לאשה למלא קדירה הוא לא הערמה אלא דין ריבוי בשיעורים). והרי"ף והרא"ש לא הזכירו דין הערמה כלל, וכתבו הטור והב"י (תקלג, א) שלדעתם הערמה אסורה. וכ"כ רי"ץ גיאת (ח"ב עמ' יט), ראב"ד (בהשגות), ריטב"א, ועוד.
אמנם כתב הרשב"א (א, תתמה), שאפילו יש לו לחם, מותר לטחון ולהכין חדש, שפת חמה עדיפה מן הצוננת. והראב"ד כתב, שהאיסור בהערמה הוא כאשר החדש והישן שווים באיכותם, אבל אם החדש טוב לו מן הישן, אף שיש לו ישן מותר להכין חדש לצורך המועד. ונראה מלשונו שאף אם האיכות ניכרת לו בלבד, מותר להכין חדש.
ג,ג – הערמה – דעת הרמב"ם
כתב הרמב"ם (יו"ט ז, ח): "מטילין שיכר במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור. אף על פי שיש לו ישן, מערים ושותה מן החדש, שאין הערמה זו ניכרת לרואה, וכן כל כיוצא בזה".
נחלקו בדעתו: מלשון המ"מ והריטב"א משמע שהבינו שכל הערמה מותרת לרמב"ם. אולם לדעת רוב המפרשים, הרמב"ם התיר הערמה שאינה ניכרת בלבד. וכן ביאר במגדל עוז, שלדעת הרמב"ם הברייתא השלישית, המביאה את מחלוקת התנאים, מדברת על הערמה של הוספת כמות ניכרת, שבזה ת"ק אוסר משום שהיא הערמה ניכרת. וריב"י מתיר, והלכה כת"ק. אבל בהערמה של מי שאומר שהוא רוצה לשתות מן החדש כולם מודים שמותרת, כיוון שאינה ניכרת לרואה, שהרואה אומר לצורך המועד הוא, שאין הכל יודעים שיש לו מן הישן. ולכן הזכיר הרמב"ם רק את ההיתר של שותה מן החדש, שהערמה של ריבוי אסורה. וכ"כ הב"ח (תקלג, א, 'והרמב"ם'), ושעה"צ (ו) בדעת הרמב"ם. וכן דעת המאירי. וכן נראה מראב"ן וריא"ז (א, ט), שהזכירו שמותר להערים ולשתות מן החדש ולא הזכירו הערמה של תוספת.
ג,ד – הערמה – להלכה אוסרים כל הערמה
בשו"ע ורמ"א תקלג, א, נפסק כדעת רוב הראשונים שאסרו כל הערמה: "מותר לטחון קמח לצורך המועד אפילו כיוון מלאכתו במועד, ולקוץ עצים מהמחובר, ולהטיל שכר בין של תמרים בין של שעורים, לצורך המועד. ושלא לצורך המועד אסור… לא יערים לטחון או לעשות שכר יותר בכוונה, או אם יש לו קמח או שכר ישן, לא יערים לעשות אחר ויאמר מזה אני רוצה. אבל אם יש לו לחם מותר לטחון לפת, דפת חמה עדיף, והוא הדין בשכר, אם החדש עדיף בלא הערמה שרי".
אמנם כתב מ"ב (ט), שמי שירצה לסמוך על הרמב"ם, להקל בהערמה כזו שיש לו ישן ואומר מהחדש אני רוצה ומשתמש בחדש, אין למחות בו. ואפשר לחזק את דבריו ממה שכתב בב"י: "וכיוון דלא אשכחן מאן דשרי אלא הרמב"ם, הוה ליה יחידאה ולא נקטינן כוותיה בהא". ועתה שנמצאו לרמב"ם חברים מאירי, ראב"ן וריא"ז, הרוצה לסמוך עליו רשאי.
ג,ה – הערמה – מה דין מה שעשה בהערמה או מזיד לצורך אחר המועד
אסור לאפות או לבשל ביו"ט לצורך מחר אפילו אם הוא שבת או יו"ט וכל שכן אם הוא חול (שו"ע תקג, א). נחלקו האחרונים באשה שהערימה ולאחר שסיימו לאכול סעודת יו"ט בישלה לצורך מחר אלא שאכלה כזית מן התבשיל כדי שיחשב כצורך יו"ט (הביאם מ"ב תקג, יג): לדעת באר הגולה (תקג, ה) ופר"ח התבשיל אסור, שיש חשש שילמדו ממנה אחרים לעשות כמותה, וגם היא תבוא לעשות כן פעם נוספת, משא"כ במזיד. כמו שמצינו בעירוב תבשילין תקכז, כד. אמנם רוב האחרונים, מ"א תקג, ג, ט"ז ה, א"ר ה, ועוד, התירו בדיעבד בהערמה, כיוון שעל כל פנים אכל קצת מן התבשיל מבעוד יום. וכ"כ מ"ב (שם יג, תקלג, ו).
וכן לעניין חוה"מ, כתב מ"א תקלג, ב, שהמערים להכין יותר ממה שצריך, דינו כמבואר לעיל ומאכלו מותר בדיעבד, כיוון שעל כל פנים הוא אוכל מעט ממה שהכין. והביאו מ"ב ו. וכתב (בשעה"צ ה) שהאחרונים העתיקוהו.
