הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

טז – מסחר וקניות

טז,א – סחורה – מקור האיסור וטעמו

מו"ק י, ב: "אמר רבא, פרקמטיא כל שהוא אסור". שו"ע תקלט, א: "כל סחורה אסורה, אפילו כל שהוא, בין לקנות בין למכור".

כתבו הראשונים כמה טעמים לאיסור, ועניין כולם אחד, שהמסחר מבטל את צביונו של חול המועד: בתוס' ורא"ש כתבו משום טרחה (תוספות יב, ב, 'מכניס', רא"ש א, כג). והרחיב את הדברים בשו"ת הרא"ש (כג, ד), שלעיתים הסוחר קונה ביוקר או מוכר בזול ויבוא מזה לידי צער במועד. ובשו"ת הריב"ש (סי' שנב) כתב שיש בזה זלזול במועד לעשותו כחול. וכך כתב לגבי פעולה מסחרית אחת בחנות, וק"ו פתיחת חנות כל היום.[2]

בערוה"ש (תקלט, ג-ד) כתב: "ונ"ל דמשום דעיקר המועד לא ניתנה לישראל אלא לאכול ולשתות ולשמוח ולעסוק בתורה כמו שאומר שם בירושלמי… ולפי זה אם היו מניחין להם לעסוק במשא ומתן ממילא דהיו טרודים כל היום ולא היה להם זמן לעסוק בתורה כמו בכל ימות החול, ולכן הוכרחו חכמים לאסור עליהם המשא ומתן. והוכרחו לאסור אפילו כל שהוא, דמשא ומתן אין לה קצבה ואם תתיר כל שהוא ממילא שיגרור עוד ובזה גריע ממלאכה. והרא"ש ז"ל כתב שם דאסרו המשא ומתן מפני הטירחא ע"ש, ואין כוונתו דטעם זה מספיק, שהרי כמה טרחות טורחין במועד, אלא כוונתו דעל ידי זה הטורח יתבטל משמחת יום טוב, וכמו שביאר הרא"ש בעצמו בתשובה [כלל כ"ג] וז"ל [בסי' ד' שם] כי בקניית פרקמטיא יש טורח גדול בשיווי הדקדוק של מקח ומתוך טרדתו ימנע משמחת יום טוב עכ"ל. הרי דזהו עיקר הטעם. ובכלל שמחת יום טוב לעסוק בתורה, דהא אפילו ביום טוב בעינן חציו לד', וכל שכן במועד. ואם יהיה במשא ומתן לא יהנה משמחת יום טוב וגם לא יעסוק בתורה".

טז,ב – ההיתר במזון ודין קנייה עבור הימים שלאחר החג

מזון מותר לקנות בלא הגבלה, וגם אם היה יכול לקנות הכל לפני החג, מותר לקנות במועד, מפני שלא רצו חכמים להגביל באיזה שהוא אופן את שמחת החג, וכשם שלא חייבו להכין את התבשילים שאינם מתקלקלים לפני החג, ואף לטחון את כל החיטים הנצרכים למועד, לפני החג (שו"ע תקלג, א; לעיל הלכה ג; שש"כ סז, כז, ובמקורותיו).

בשש"כ סז, כז, הערה קלז, היקל להוסיף ולקנות עבור הימים שלאחר החג, מדין מרבה בשיעורים שהותר ביו"ט, כמבואר בשו"ע תקג, א-ב, ובתנאי שמרבה בקניית אותו המין שממילא צריך לקנות. לעומת זאת הרב פיינשטיין אסר, וכן הסכים בחוהמ"כ י, נד, הערה קנט, משום שיש בזה צד של זלזול במועד, ואולי יצטער על ההחלטה לקנות יותר. וכך מסתבר, מפני שאיסור מסחר בחוה"מ אינו מפני מלאכה, ששייך לומר מרבה בשיעורים מותר, אלא משום שעלול להצטער (שו"ת הרא"ש כג, ד), או עובדין דחול (ריב"ש שנב), וזה שייך כאשר מרבה בשיעורים. אמנם הרוצה לסמוך על שש"כ רשאי, כי הוא ספק דרבנן, אלא שההיתר הוא להרבות רק מאותו הדבר שהוא נצרך לקנות ולא מדברים אחרים. ואם מדובר במוצרים שנמכרים באריזות גדולות, נראה שהכל יתירו, שכך דרך קניית אותה סחורה (שש"כ סז, הערה קלז).

כאשר מקבלים מחיר זול על קנייה גדולה, מותר להגדיל את הקנייה הנצרכת בחוה"מ, שזה דבר האבד. וכפי שכתב כיוצא בזה בשעה"צ קלז, מט, לגבי מלאכה, ק"ו לגבי מסחר. כ"כ בחוהמ"כ י, נד, הערה קסא, והביאו בפס"ת תקלט, ח. אמנם חובה לציין שכיוון שההיתר מדין 'דבר האבד', הוא בתנאי שלא יכוון מלאכתו למועד, כמבואר בשו"ע תקלט, א.

טז,ג – האם יש איסור לסחור בצנעה

בית יוסף תקלט, א: "בסוף פרק קמא דמועד קטן (י, ב) אמר רבה פרקמטיא כל שהוא אסורה, וכתב הרא"ש (סי' כג) פירוש לקנות סחורה או למכרה אפילו כל שהוא אסור משום טרחא. וכן כתב הרמב"ם (ז, כב). ומשמע דלא שנא בצנעא לא שנא בפרהסיא אסור. ושלא כדברי הרוקח שכתב בסימן ד"ש, דמי שבא דבר סחורה לידו לישא וליתן בצנעא מותר. ומיהו האגור (סי' תרפ) כתב כדברי הרוקח, וז"ל: רבינו נתן השיב מי שבא סחורה לידו לישא וליתן בתוך ביתו בצנעא בחול המועד מותר, שאפילו בשבת איסור קל הוא הילכך בצנעא מותר. וכ"כ בעל היראים (סו"ס דש), דוקא בשוק דאיכא טורח אבל בבית נראה דמותר מרדכי עכ"ל. ולענין הלכה נראה דאם ריוח מרובה הוא שרי בצנעא, כיוון דמידי דרבנן הוא כדאי הם הני רבוותא לסמוך עליהם ויוציא ממנו לשמחת יום טוב יותר על מה שהיה בדעתו להוציא".

ונלענ"ד שלא התכוונו להתיר לעסוק במשך שעות בכל יום במסחר בצנעה, שכן עיסוק כזה מטבעו אינו יכול להיחשב מסחר בצנעה, אלא כל מה שהתירו הוא לבצע עסקאות בודדות שהזדמנו לידו, בלא היתר מיוחד של דבר האבד וכדומה.

ולדעת רוה"פ שאיסור מסחר הוא גם בצנעה, ההיתר שהזכירו חכמים לסחור בצנעה נאמר לגבי מכירת צרכי מועד (מו"ק יג, ב).

טז,ד – לצורך המועד מותר ומהם תנאי ההיתר

לצורך המועד מותר לקנות, וכמו שאמרו במשנה מו"ק יג, א: "אין לוקחין בתים עבדים ובהמה אלא לצורך המועד, או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל". ושם יג, ב, במשנה: "מוכרי פירות, כסות וכלים – מוכרים בצנעה לצורך המועד".

טז,ה – ההיתר בתנאי שלא כיוון קנייתו למועד

אלא שאם אפשר לקנותם לפני המועד, צריך לקנותם אז. ואם היה יכול לקנות לפני החג ודחה את קנייתם למועד, הרי זה אסור, מפני שהוא מכוון מלאכתו למועד. וכ"כ במ"ב תקלט, ד, לעניין סחורה בדבר האבד, שההיתר רק כשלא כיוון לקבל את הסחורה במועד. ודין סחורה כדין מלאכת הדיוט, והכלל הוא שלכל צורך שמתירים מלאכת הדיוט, הוא בתנאי שלא כיוון מלאכתו למועד (מ"ב תקמ, ט).

וכ"כ במפורש בשש"כ סז, כו, בשם רשז"א, שדווקא מוצרי מזון אין מחייבים לקנות לפני החג, אבל שאר דברים שלא ניכר שהם לצרכי המועד, וגם אפשר לקנותם לפני החג, צריך לקנות לפני החג. ע"כ. והובאו דבריו בפס"ת תקלט, ה, 26. ועיין בהלכה ה', לעניין טיפולים קוסמטיים שמותרים כי הם צרכי הגוף, וכתבתי: "אמנם לכתחילה נכון לקיים את הטיפולים המקצועיים לפני החג, כדי לקבל את החג באופן המכובד והיפה ביותר, וכדי שימי החג יישארו פנויים לשמחת החג".

טז,ו – אין לקנות בחנות של יהודי שפתוחה באיסור

שני תנאים צריכים להתקיים כדי שפתיחת החנות תהיה בהיתר: א) שעיקר מכירותיו עבור אנשים שקונים לצורך המועד, ולא כיוונו קניותיהם למועד. ב) שהחנות פתוחה בצנעה (להלן יב, ז, ג).

אבל כאשר החנות פתוחה באיסור, אסור לקנות אצלו כדי שלא לסייע בידי עוברי עבירה. וכ"כ בפס"ת תקלט, 39, שיקנה רק בחנות שככלל סגורה, ופותחים אותה כאשר אדם מבקש לקנות דבר מה עבור המועד, ולא יסייע בידי עוברי עבירה שפותחים את חנויותיהם באיסור. והוסיף (שם 7) בשם אורחות חיים (ספינקא ג), שאסור גם לבקר בחנותו של מוכר זה כדי לבדוק סחורתו.

טז,ז – אין לבלות בקניון גם כאשר כל מה שקונים לצורך המועד

היה אפשר לכאורה לומר, שכמו שמותר לטייל במועד, כך מותר לצאת במועד לסיבוב קניות בקניון, שכן אנשים רגילים כיום להתענג מעצם חוויית הקנייה, אלא שכיוון שהוא מועד, יקפידו לקנות דברים שיספיקו להשתמש בהם במועד, כגון בגדים, תכשיטים, נעליים, ספרים, כלי מטבח ורהיטים לשימוש מיידי. ואם הדבר אכן מותר, אזי גם דין פתיחת החנויות ישתנה, שלכל בעלי החנויות הללו יהיה מותר לפתוח אותם במועד. וגם הקניונים יוכלו על פי ההלכה לפתוח את שעריהם, וזה יהיה אחד הבילויים המרכזיים בחול המועד.

אולם למעשה יש לאסור זאת מכל וכל, שכן קבעו חכמים שמסחר כל שהוא אסור (מו"ק י, ב). וגם כשהתירו לקנות דבר עבור המועד, הצריכו לעשות זאת בצנעה (משנה יג, ב). הרי שההיתר הוא רק למקרה שהתעורר פתאום צורך, ואזי פונה אדם למי שיש לו חנות או סחורה במחסן, והוא פותח לו את החנות בצנעה ומוכר את מה שנצרך ותו לא.

וזהו שכתבתי לעיל (טז, ה) שההיתר לקנות במועד הוא בתנאי שלא כיוון מלאכתו למועד. וממילא כל הדברים שהיה ידוע לו שיצטרך להם במועד – חובתו לקנות לפני המועד, ורק לגבי דברים שנשכחו, או שמחמת העומס המרובה, לא הספיקו לקנות, מותר לקנות בצנעה. אבל אין הכוונה שהמסחר יהפוך לבילוי לכתחילה.

ואין לומר שהואיל והם נהנים מאד מחוויית הקנייה בקניון, יהיה מותר להם לעסוק במסחר של דברים שישתמשו בהם במועד, כשם שלא התירו למי שנהנה מעבודתו, שיהיה מותר לו לעבוד במועד. כי כך היא שמחת החג שיש בה שביתה מעסקי חול, ומסחר הוא עסק של חול. וכפי שכתב הריב"ש (סי' שנב) אפילו לגבי עסקה אחת בצנעה, קל וחומר לעיסוק ממושך במסחר.

וכן הוא לפי הטעם שיש במסחר טרחה (תוס' ורא"ש), ולעיתים צער, במקרה של קנייה לא מוצלחת (רא"ש). ואף למי שנהנה מהסתובבות בחנויות, בלא ספק יש בזה טורח, והרי הוא כמי שנהנה ממלאכה, שגם עליו חל האיסור לעסוק במלאכתו במועד. ואדרבה עיקר הנאתו היא מהטורח והמתח המתלווה לשיטוט בחנויות, מתחושת החיפוש, כעין צייד שיוצא לחפש את טרפו, והוא חש סיפוק כשהצליח לצוד דבר מה. והמתח מלווה גם בשאלה המלווה כל בילוי של קניות, האם העסקה משתלמת, האם המחיר גבוה מדי? ובלא ספק פעמים רבות, לאחר הקנייה מתעוררת תחושה של החמצה, ומחשבה חוזרת, אולי היה עדיף לקנות את המוצר השני, אולי את מה שהציעו בחנות המתחרה, אולי התקמצנו מדי ולבסוף לא קנינו את הבגד שאנחנו באמת אוהבים, ואולי הפרזנו וקנינו בגד יקר מדי, שבפועל לא נהנה ממנו כל כך. והמתח הזה הוא חלק מהחוויה שממנה הם נהנים, וזהו בדיוק המסחר שנאסר בחול המועד, שהוא מנוגד לחלוטין לצביונו של המועד, שנועד להתכנסות פנימה, לעיסוק בדברים שמשמחים עצמם, ולא בעיסוק בדרך השגתם, כפי שרגילים בחול.

ויש להוכיח זאת ממה שאסרו חכמים למכור בפרהסיא דברים שלא ידוע שהם לצורך המועד. כלומר גם כאשר מוכרים לצורך המועד, אסור לעשות זאת בפרהסיא (מו"ק יג, ב). ולכאורה יש לשאול, מדוע הרואים צריכים לחשוד בקונים שאינם עושים זאת לצורך המועד. אלא שמסחר בפרהסיא הוא עובדין דחול וזלזול במועד, ולכן כל שאין ברור שהקנייה לצורך המועד, אסור לסחור בפהרסיא. וכן אפשר ללמוד מדעת הסוברים שכל איסור המסחר הוא רק בפרהסיא (רוקח, אגור, לעיל ג), הרי שעיקר האיסור משום הפגיעה בצביון המועד, וממילא ברור שאסור לצאת לסיבוב קניות להנאה, מפני שאין זו הנאת המועד, אלא עובדין דחול וזלזול במועד.

כיוצא בזה למדנו לגבי שבת, שכתבו רמב"ן, ריטב"א וחת"ס (הובא בפניני הלכה שבת כב, ב), שיש חומרה מיוחדת במסחר קבוע, ולכן פתיחת חנות אסורה מהתורה, מפני שהיא מבטלת את השבתון, מה שאין כן מכירה אחת שאסורה מדרבנן בלבד. ואף שחול המועד אינו נקרא שבתון ודינו שונה, מכל מקום למדנו שעיסוק מרובה במסחר הוא מעשה מובהק של חול.

כיוצא בזה כתב בשו"ת תורה לשמה סי' קצח, שאסור לפתוח חנות כדי לשבת שם במסיבת מרעים משום מראית עין, שיחשבו שעוסק במסחר ומזלזל במועד.

וממילא יוצא שאין היתר לפתוח חנויות של בגדים ותכשיטים וכלי בית במועד, זולת במקרים מיוחדים, שידוע לבעל החנות, שרוב הקונים שלו הם אנשים שלא כיוונו מלאכתם למועד. וכיוון שרוב בעלי העסקים פותחים את חנויותיהם באיסור, גם אסור לקנות אצלם כמבואר בסעיף הקודם.

טז,ח – קניית מתנות שאין משתמשים בהם במועד

חידש בחוהמ"כ י, הערה קמז, שמותר לקנות דבר למתנה כדי לשולחה לחבירו משום שמחת יו"ט, כמבואר בשו"ע (תקטז, ג, מ"ב יג) שמותר לשלוח תפילין כדורון לחבירו ביו"ט דרך רשות הרבים. וכ"כ בפס"ת תקלט, ח.

ויש לדחות דבריו, שכן ההיתר לטלטל ברשות הרבים ביו"ט הוא גם לצורך קל ביותר, עד שהיתר זה נקרא "מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך", ויש מתירים אפילו בלא צורך כלל (לעיל ג, ג, 2). מה שאין כן לעניין מסחר, הכלל הוא "פרקמטיא כל שהוא אסור" (מו"ק י, ב).

אלא כל מה שהותר הוא כאשר יש בדבר צורך למועד, היינו שחסר לאדם דבר, וכיוון שהוא שמח בו במועד, מותר לקנותו. אבל מתנה שאין צורך לקנותה, אסור לקנות במועד. אמנם יתכן שאם אדם הולך לבקר אצל חבירו ואם לא יביא מתנה יראה כמי שאינו מכבד אותו, בזה יש צורך, ואזי מותר לקנות מתנה. אלא שגם אז ההיתר לפני התנאים הנזכרים בהלכה, שלא יקנה אצל מי שפתח חנותו באיסור, ולא יכוון מלאכתו למועד.

ובוודאי שאין לאדם ללכת לשמח עצמו בקניית מתנה, כי רק כאשר נוצר צורך במועד, מותר לקנות, ולא שישמח בקנייה עצמה.

טז,ט – איסור קניית בגד שאין בו הכרח

שאלה: האם מותר לאשה שחיפשה לעצמה בגד חדש לקראת החג, ולמרות שהשקיעה בזה מספר שעות לא מצאה בגד שמצא חן בעיניה, ללכת לקניון ולקנות לעצמה בגד שתלבש בחג?

תשובה: דבר זה אסור משני צדדים. האחד, שאין זה נחשב צורך המועד, כי מה שהתירו לקנות לצורך המועד הוא דבר שיש בו צורך גדול, כגון מי שיש לה שמלה אחת חגיגית והיא נקרעה, אבל כאשר יש לה כבר בגד חגיגי שמצד האמת אין בושה ללכת בו, רק שלא מצאה בגד חדש, אין זה נחשב צורך המועד. ואם היה לה באמת צורך בכך, היתה מצליחה למצוא בגד לפני החג, כשם שמי שצריכה בגד לקראת חתונה מוצאת את הבגד לפני מועד החתונה ולא לאחריו. ואם לא מצאה ובאה לקנות במועד, הרי שאחת משתיים, או שאין לה בו צורך למועד, או שהיא מכוונת מלאכתה למועד. הצד השני, שהחנויות שמוכרות בקניון מוכרות באיסור, כי הם מוכרים בפרהסיא ורוב קוניהם אינם קונים בהיתר, או מצד שאינו לצורך המועד, או מצד שהם מכוונים מלאכתם למועד.

ראייה לזה מצינו בנודע ביהודה תניינא קד, שכתב לגבי חייט: "הנה לא מיבעיא אם יש לבעל הבגד הזה בגדים אחרים פשיטא שאסור, אלא אפילו הוא בגד הצריך לבעליו במועד הלא אינו מותר כי אם מעשה הדיוט…" הרי שאם יש לו כבר בגד, אפילו מעשה הדיוט אסור, למרות שבוודאי הדבר משמח אותו. ומסחר אינו פחות מחומרתו ממעשה הדיוט.

ועוד קצת ראייה לכך מדברי הריב"ש רכו, לגבי תינוק שנולד במועד, שאסור לתפור לו בגדים חדשים, כיוון שאפשר לכורכו בחתיכת שיראין. וכ"כ מ"א תקמא, ח, ומ"ב יג, וביארו שאין זה נחשב צורך המועד, והוסיף בשעה"צ כ, שאף במעשה הדיוט הדבר אסור. הרי שבגד נוסף שיותר מתאים אינו נחשב צורך מועד, למרות שהוא משמח.


[2]. את טעם הטרחה, שהוזכר ברא"ש מו"ק א, כג; ותוס' יב, ב, 'מכניס', העתיקו האחרונים, וביניהם מ"א תקלט א, ומ"ב א. והוסיף בשו"ת הרא"ש כג, ד: "ולענין הלואה בחול המועד, אף על פי דדמי הלואה לפרקמטיא, אינו דומה לגמרי. כי בקניית פרקמטיא יש טורח גדול בשיווי הדקדוק של מקח, ומתוך טרדתו ימנע משמחת יום טוב; וגם לפעמים יקנה ביוקר ויצטער, ואם ימכור במועד, לפעמים שמוכרה בפחות ממה שקנה, ואיכא צערא. אבל במלוה ברבית שמחה היא, וגם ליכא טרחא כולי האי, והילכך הקלו בה והתירו על ידי שמוציא הריוח של אותה השבוע במועד, יתר על מה שהיה מוציא אם לא היה לו זה הריוח".

וכתב בשו"ת הריב"ש סימן שנב: "… הפרש יש בין העושה מלאכה האסורה במועד, שהוא אסור גמור, אם מן התורה או מדברי סופרים, כפי חלוק דעות המפרשים ז"ל, ובין הפותח חנותו למכור, שאינו אסור חמור כל כך, רק שמזלזל קצת במועד למכור כדרכו בחול". וכבר ציינתי למעלה שנראה שהזלזול קצת הוא לגבי פתיחת חנות למכירת מוצר אחד, אבל לפתוח את החנות לכל היום הוא זלזול עצום וביטול קדושת המועד.

תפריט