ב,א – יום חתונה
משנה תענית כו, ב: "וכן הוא אומר (שיר השירים ג, יא): צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ – זה מתן תורה, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ – זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו". וכן מובא בעוד מדרשים רבים. ויש מדרשים שבהם נאמר: "בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ – זה הר סיני" (ויק"ר כ, י, ובעוד מקומות רבים). ועוד אמרו במדרש אגדה (בובר במדבר נשא פרק ז'): " בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ – זה מתן תורה, שנתחתן עמהם, וביום שמחת לבו – זה המשכן שהיה נישואין". ומפרשי הזוהר (אמור צז) הדגישו תמיד שמדובר במלכות ותפארת, ועיקר הכוונה כנסת ישראל וקוב"ה.
ב,ב – רבי צדוק – ספירת העומר – השתוקקות שיוצרת התחדשות
מחשבות חרוץ י, ד: "צריך שיהיה תמימות, שיוכל להגיע אחר כך ליום השבועות דתקריבו מנחה חדשה שבו היא ההתחדשות… וכל דבר כשמתיישן אין חשוב עוד שכבר הורגל בו, אבל דברי תורה צריכים להיות כל יום כחדשים וחביבים כל שעה כשעה ראשונה… וזהו על ידי ספירה הקודמת כאשה שמתחדשת לבעלה דגם כן אמרו ז"ל (נדה לא, ב) כדי שתהיה חביבה עליו, והוא דוגמת הלבנה שמתחדשת בכל חודש… והחידוש שאחר ההעלם הוא דבר חדש ולא מה שהיה מקודם… וזהו ההתגלות מתן תורה דשבועות שנקרא חג שבועות בקרא על שם ספירת השבועות הקודמות שעל ידי ההעלם הקודם, והספירה שהוא החשק וההשתוקקות להגיע לאור הגילוי, שזהו ספירת הימים עד אותו יום שמשתוקק עליו ושמח כל רגע ורגע שמתקרב אליו… ועל ידי אותו ההשתוקקות אח"כ כשנתמלא תשוקתו הוא מוצא בו טעם חדש הבא מרוב החביבות. ועל כן הקרבת המנחה חדשה הוא בשבועותיכם. שספירת השבועות הקודמות הוא הגורם למנחה חדשה זו שזוכין לה ישראל המונין ללבנה (סוכה כט, א) שעתידין להתחדש כמותה (סנהדרין מב, א), ולהשיג התחדשות אחר כל העלם והוא הגורם ומביא לקדושת החג אחר שכבר קידש השבועות הקודמות בספירתו שיהיו כל כוחותיו קודש לה' על ידי זה זוכה לקבלת תורה מחדש בכל שנה באותו יום".
ב,ג – ההכנה לקבלת תורה – דרך ארץ קדמה לתורה
כבר מראשית הבריאה נקבע שיוכלו ישראל לקבל את התורה רק אחר כאלפיים שנה, מפני ש"דרך ארץ קדמה לתורה". וכדברי המדרש: "א"ר שמואל בר נחמני: גדולה דרך ארץ שקדמה לתורה כ"ו דורות, שנאמר (בראשית ג, כד): לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים, דרך זו דרך ארץ, החיים זו תורה" (אוצר המדרשים אייזנשטיין, השכם עמוד 142. וכן מובא בצרור המור וזאת הברכה, ואברבנאל בראשית פרק ג). תחילה היו בני האדם צריכים ללמוד להתמודד עם קשיי הקיום, ללמוד לספק לעצמם מזון, לבוש ובית, ולהתארגן בחברה שתוכל להתמודד בהצלחה עם הקשיים שמסביב. אמנם על ידי דרך ארץ לבד העולם אינו זכאי להתקיים, כי הוא עדיין מלא רשע בלא אפשרות של תיקון, וזהו שאמרו חכמים (ברא"ר א, ד; תנחומא נשא יט), שאותם כ"ו דורות קיים אותם הקב"ה בחסד, על סמך זה שלבסוף יקבלו את התורה. מ"מ מדרגת דרך ארץ של אז היתה כל כך שפלה ואכזרית, עד שלא יכלו ישראל להתקיים בה, ונשתעבדו למצרים. וכשנעשו ששים ריבוא, והיו בשלים לקבל את התורה, הוציאם ה' ממצרים לחירות, ונטהרו בספירת שבעת השבועות וקבלו את התורה.
ב,ד – קידוש ואכילה לפני צאת הכוכבים
כתב של"ה (מס' שבועות נר מצווה א): "וקבלתי ממורי הגאון מהר"ש ז"ל מלובלין, שקיבל איש מפי איש מפי הגאון רבינו יעקב פולק ז"ל, שלא לעשות קידוש ולאכול בליל ראשון של חג שבועות עד צאת הכוכבים. והטעם, מפני שבספירה כתיב (ויקרא כג, טו): שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. ואם כן, כשמקדש בעוד יום, מחסר אותו המקצת ממ"ט ימי הספירה, שהרי חג שבועות הוא לאחר הספירה, וכשיש ספירה אינו שבועות. וכשמקדש, אם כן מקבל על עצמו החג, ומחסר אותו המקצת מימי הספירה, ונמצא שאינן תמימות. ואל תשיבני ממה שמתפללין אז התפלה מבעוד יום. דזה אינו כלום, דהא ר' אושעיא צלי של מוצאי שבת בשבת, כדאיתא בברכות (כז, ב), אף על גב דעדיין ממש שבת גמור הוא…"
וכ"כ משאת בנימין חידושי דינים או"ח ד; שיירי כנה"ג הגה"ט א; עולת שבת תצד, א; מ"א הקדמה לסי' תצד; פר"ח תצד; א"ר ג; חק יוסף א; שולחן גבוה א; ערוה"ש ג; שתילי זיתים ב.
ב,ה – תפילת ערבית לפני צאת הכוכבים
ויש סוברים שגם להתפלל חייבים לאחר צאת הכוכבים משום תמימות, שכן גם התפילה עצמה שייכת לחג השבועות ואומרים בה "מקדש ישראל והזמנים". ונהגו ישראל לקבל את החג לכל המאוחר בעת אמירת 'ברכו'. כ"כ הט"ז בהקדמה לסי' תצד: "מאחרין להתחיל ערבית בכניסת שבועות כדי שיהיו ימי הספירה תמימות". וכ"כ חק יעקב תצד, א; שולחן שלמה א; דרך החיים; שועה"ר ב; פמ"ג מ"ז; באר היטב; קיצור שו"ע קכ, יא; מ"ב א; ציץ אליעזר יג, נט.
מנגד היו שהתייחסו לדברי הט"ז ואע"פ כן חיזקו את דברי השל"ה ודעימיה, שאכן יש לחלק בין התפילה לקידוש. כ"כ נחלת שבעה מה; מקור חיים לחוו"י תצד. וכ"כ היעב"ץ (סידור דיני עצרת ב), והוסיף: "ומי שמקדים להתפלל בשיעור שמוסיפין מחול על הקודש, הרי זה זריז ונשכר בקיום מצווה, ומתקיים זה וזה בידו… ועיקר הקפידא למאן דחש לה הוא שלא לאכול קודם הלילה".
ב,ו – הסוברים שמותר לקדש לפני צאת הכוכבים
יש שכתבו שאפשר לקדש ולאכול לפני צאת הכוכבים, כ"כ יוסף אומץ (יוזפא) תת"נ: "אכן באמת לא ראיתי רבנן קשישי בעלי מעשה אשר בארצנו ארץ אשכנז דעבדי הכי, ובפרט אותם המדקדקים העומדים בבית ה' בלילות שעומדים כל הלילה על עמדם ללמוד כל הלילה כמ"ש בספר הזוהר פר' אמור, והמה לומדים על פי הסדר הכתוב לקמן, כי המלאכה מרובה והלילות בהם קצרים עד מאד בעת ההיא. ואם יתמהמהו בקידוש והתחלת אכילה עד צאת הכוכבים, וגם באכילה ישהו קצת זמן מה ליתן מקום לשמחת חג הקדוש כאמרם ז"ל, אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא, בזה תצא קרוב לחצי הלילה ומתי יעשו לביתם הנצחי. לכן נראה לי רחמנא ליבא בעי, ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמיים, ומותר לעשות קידוש בין השמשות כי מדאורייתא קרי בין השמשות לילה".
וכ"כ קרבן נתנאל על הרא"ש, במשנה פסחים צט, ב: "ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל עד שתחשך", וכתב הרא"ש: "אע"ג דבשבתות וימים טובים יכול להוסיף מחול על הקודש ולאכול קודם שתחשך". והעיר בקרבן נתנאל: "מכאן ראייה דלא כמ"א בסי' תצד דבליל שבועות אין מקדשין על היין עד צאת הכוכבים דכתיב תמימות תהיינה". וכ"כ שו"ת דגל מחנה אפרים או"ח ג. (ובנוהג כצאן יוסף (שבועות א) הביא את שתי הדעות, וכתב ובְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ (משלי ג, ו).
ב,ז – תוספת יום טוב בשבועות
לכאורה קשה על דעת הט"ז ודעימיה, שאם אפילו להתפלל ערבית אסור לפני צאת הכוכבים, איך מקיימים מצוות תוספת יום טוב בחג השבועות?
חידש הנצי"ב (העמק דבר ויקרא כג, כא; שו"ת משיב דבר א, יח), שאין מצווה להוסיף מהחול על הקודש בחג השבועות. ולכן התורה אומרת (ויקרא כג, כא): בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, שצריך לעשות מקרא קודש דווקא בלילה ולא לפני כן. והסביר שזה הטעם לכך שצריך להתפלל ולקדש לאחר צאת הכוכבים ולא מפני 'תמימות', דאם לא כן, היה צריך בכל לילה שבין פסח לשבועות להקפיד על כך. מעין זה כתב בשו"ת להורות נתן ז, לא, שמכיוון שאין תאריך לשבועות אלא הוא תלוי בספירת חמישים יום מפסח, אין מתחייבים בו אלא בסיום מ"ט יום. "א״כ יוצא דבחג השבועות גילה קרא שאי אפשר להוסיף עליו, דאם תוסיף עליו נמצא שחסר משבע שבתות תמימות, וחג השבועות לא התקדש עד שכלתה התמימות של שבע שבתות".
בשו"ת באהלה של תורה (ה, מו) כתב שדין תוספת יום טוב אינו בא להקדים את היום עצמו, אלא בא רק לשבות ממלאכה קודם כניסת החג, ואין זה סותר דין 'תמימות'. וכן עולה מתוס' כתובות (מז, א, 'דמסר'), שמי שקיבל על עצמו תוספת יום טוב שעה אחת לפני החג אסור במלאכה, אבל מותר לו לשאת אשה כיוון שמצוות השמחה עדיין לא חלה עליו עד הלילה. כיוצא בזה כתב הרמ"א (יו"ד קצו, א), שאשה שבדקה את עצמה אחרי שהציבור קיבל עליו שבת ואמר 'ברכו', הבדיקה עולה ליום הקודם, כי תוספת שבת אינה שייכת לספירת ימי הטהרה. וכ"כ חוט שני (יו"ט עמ' קסה). וכעין זה כתב בשו"ת אז נדברו (ח, נז; יד, מ).
וכן נראה למעשה שצריך לקבל תוספת חג גם בחג השבועות, שלא מצינו בראשונים שביטלו מצווה זו, שהיא דאורייתא לרוב הפוסקים. וגם באחרונים רק מקצתם כתבו שאין מצווה להוסיף מהחול על הקודש בחג השבועות. וגם אם הספק היה שקול, כיוון שהוא נוגע למצווה דאורייתא, יש להחמיר ולקיימה. קל וחומר כאשר מרוב הפוסקים משמע שחג השבועות שווה לשאר הימים טובים שחובה להוסיף בהם מהחול על הקודש. ויש לומר, שאין זה פוגע בתמימות כל זמן שאין אומרים קידוש (לשל"ה) ומתפללים ערבית (לט"ז). ועיין בפניני הלכה שבת ג, ה, שיש דעות האם קבלת תוספת שבת מחייבת גם שלא להתפלל מנחה של חול. ועוד עיין בזמנים ב, 4, שלדעת רוב הפוסקים מצד תמימות אין מצווה לספור דווקא בתחילת הלילה. ולדעת מחצית הראשונים, אף אפשר לספור ביום (שם ב, ה).
ב,ח – הדלקת נרות לפני צאת הכוכבים
כתב הרב טיקונצ'סקי (לוח א"י תרפו) שאין להדליק נרות בערב שבועות מבעוד יום, "כי אחרי שנהגו לברך 'זמן' בהדלקה הרי זה כקידוש היום ואין כאן תמימות". וכיוון שלא מצינו באחרונים עוד שהחמירו בזה, אין לחלק בין חג השבועות לשאר החגים, וכשם שבכל החגים רשאיות לברך 'שהחיינו' בהדלקת נרות, כך בשבועות. ומה שביארו לפי השל"ה על תפילת ערבית יחול גם על זה. כמו כן אפשר שהברכה חלה על איסור המלאכה. והרוצות להדר יצאו בחג השבועות בברכת 'שהחיינו' שבקידוש. וכבר למדנו בפניני הלכה מועדים ב, ב, שכך הוא המנהג היותר משובח בכל החגים.
