ג,א – התאריך של מתן תורה
שבת פו, ב: "תנו רבנן: בששי בחדש ניתנו עשרת הדברות לישראל. רבי יוסי אומר: בשבעה בו. אמר רבא: דכולי עלמא – בראש חדש אתו למדבר סיני… ודכולי עלמא – בשבת ניתנה תורה לישראל… כי פליגי – בקביעא דירחא; רבי יוסי סבר: בחד בשבא איקבע ירחא… ורבנן סברי: בתרי בשבא איקבע ירחא…" עוד נחלקו מתי פרשו מנשותיהם. לר' יוסי ביום רביעי, ולחכמים ביום חמישי. שאלו (שבת פז, א) על ר' יוסי, והלא נאמר (שמות יט, י): "וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר", הרי שציווה ה' שיפרשו יומיים בלבד לפני מתן תורה, והיאך לר' יוסי משה הפרישם מיום רביעי למשך שלושה ימים? "אמר לך רבי יוסי: יום אחד הוסיף משה מדעתו, דתניא: שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו: הוסיף יום אחד מדעתו, ופירש מן האשה, ושבר את הלוחות". הרי שלר' יוסי מצדו יתברך היתה התורה אמורה להינתן ביום שישי, וכיוון שהוסיף משה יום אחד, ניתנה בשבת. ממשיכה הגמרא לבאר: "הוסיף יום אחד מדעתו. מאי דריש? הַיּוֹם וּמָחָר – היום כמחר, מה למחר – לילו עמו, אף היום – לילו עמו. ולילה דהאידנא נפקא ליה (הלילה של יום רביעי כבר עבר). שמע מינה – תרי יומי לבר מהאידנא. ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו – דלא שריא שכינא עד צפרא דשבתא".
ואין זו דרשה גמורה, ולכן נחשב שהוסיף משה יום זה מדעתו (תוס' פז, א, 'היום'). ורמב"ן ביאר, שבאמת הציווי היה לפרוש יומיים, אלא שהיה ידוע לפני ה' שיוסיף משה יום מדעתו, ולכן נתן לדבר רמז בציווי. ולריטב"א נתן ה' מקום לפרש את הציווי בשני אופנים, ומשה מדעתו פירש אותו לשלושה ימים. ולחידושי הר"ן, התכוון ה' שיפרשו שלושה ימים, ומשה כיוון לדעתו, ונחשב שהוסיף משה יום אחד מדעתו, מפני שהדבר לא היה מפורש בציווי.
להלכה פולטת שכבת זרע בתוך שלושה ימים (שש עונות) טמאה (יו"ד קצו, יא). נמצא אם כן שמשה נהג כהלכה, ויש לשאול היאך צווה ה' באופן שאפשר לפרוש רק שני ימים. ואפשר להשיב שהיה גלוי לפני ה' שבפועל לא תהיה מי שתפלוט ביום שישי, ולכן אפשר היה לתת תורה ביום שישי. אלא שמשה נהג על פי הידוע לו, שאפשר שתפלוט ביום השלישי, ולכן הוסיף יום אחד (עיין פני שלמה הובא בשוטנשטיין פז, א, 15).
מבואר בברייתא (שבת פז, ב) שיום ט"ו בניסן, הוא יום יציאת מצרים היה ביום חמישי – "ואותו היום חמישי בשבת היה". וזה כדעת ר' יוסי שהוסיף משה רבנו יום אחד מדעתו, שהיתה התורה צריכה להינתן ביום החמישים לספירת העומר, הוא יום שישי, והוסיף יום אחד וניתנה בשבת.
ג,ב – דעת חכמים שהתורה נתנה ביום החמישים שחל בשבת
לעומת זאת דעת חכמים שהתורה נתנה ביום החמישים הוא יום שבת, ויצאו ממצרים ביום שישי, כמבואר בברייתא (שם פח, א): "תניא בסדר עולם: ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים בארבעה עשר שחטו פסחיהן, בחמשה עשר יצאו, ואותו היום ערב שבת היה". ואם כן התורה נתנה ביום החמישים. וכן הוא בסדר עולם רבה (ליינר) פרק ה: "בי"ד יום בו שחטו ישראל את פסחיהן במצרים, ויום חמישי היה, ובו בלילה לקו הבכורות, ממחרת הפסח, ערב שבת היה, נסעו מרעמסס… בשלישי בששה לחדש נתנו להם עשרת הדברות, ויום השבת היה". ואמנם ר' יוסי הוא ששנה סדר עולם (יבמות פב, ב), מ"מ שנה ברייתא זו אליבא דחכמים שחלקו עליו.
אמנם צריך לומר שעד למבואר בדף פח, א, ביארה הגמרא שגם חכמים החולקים על ר' יוסי מסכימים שהתורה נתנה ביום החמישים ואחד, וכל מחלוקתם על התאריך החודשי, שלדעתם שני החודשים היו מלאים, ולכן התורה נתנה בו' בסיוון. ואפשר לומר, שיש שני ביאורים בדברי חכמים, לראשון שגם הם סוברים שהתורה נתנה ביום החמישים ואחד, לשני שהם סוברים שהתורה נתנה ביום החמישים.
ג,ג – הדעה שהתורה נתנה ביום החמישים שחל ביום שישי
גם לפרקי דרבי אליעזר פרק מה, התורה נתנה ביום החמישים, אלא שלפיו יציאת מצרים היתה ביום חמישי והתורה נתנה ביום שישי: "ר' אלעזר בן עזריה אומר: ערב שבת בששה לחדש בשש שעות ביום קבלו ישראל את הדברות, ובתשעה שעות ביום חזרו לאהליהם והיה המן מוכן להם לשני ימים, ושבתו ישראל באותה שבת שמחים כשמחת החג שזכו לשמוע קולו של הקב"ה…", וכן בירושלמי (שבת פרק ט הלכה ג).
ג,ד – חג השבועות נחשב זמן מתן תורתנו
תקנו חכמים לומר בתפילה 'זמן מתן תורתנו', ולקרוא בעשרת הדברות (שו"ע תצד, א). וכן אמרו בשבת (קכט, ב) לעניין הקזת דם בערב חג השבועות: "מעלי יומא דעצרתא – סכנתא. וגזרו רבנן אכולהו מעלי יומא טבא משום יומא טבא דעצרת. דנפיק ביה זיקא ושמיה טבוח. דאי לא קבלו ישראל תורה – הוה טבח להו לבשרייהו ולדמייהו".
ג,ה – היאך אומרים בחג השבועות זמן 'מתן תורתנו'
יש לשאול הרי מקובל להלכה כר' יוסי, שהתורה נתנה בז' סיוון יום החמישים ואחד לספירת העומר, ולפי זה חג השבועות שחל ביום החמישים לספירת העומר ובו' בסיוון אינו בזמן מתן תורתנו.
הסבר אחד, לריטב"א הולכים כשיטת חכמים ב'סדר עולם' שהתורה ניתנה ביום החמישים שהיה גם ו' בסיוון וכך נוהגים לדורות. אמנם התאריך החודשי אינו מעכב, ובזמן שהיו מקדשים את החודש על פי עדים, יכול היה להשתנות, אבל תמיד חל חג השבועות ביום החמישים לספירת העומר.
הסבר שני, שלדעת חכמים התורה נתנה ביום החמישים ואחד, אבל כיוון שבפועל זה יצא בו' בסיוון, וכשהולכים לפי החשבון תמיד חג השבועות בו' בסיוון, וגם כאשר מקדשים על פי עדים כך יוצא בדרך כלל, לפיכך נכון לומר 'זמן מתן תורתנו' (שועה"ר תצד, א).
והדעה הרווחת, שהלכה כר' יוסי שהתורה נתנה בז' בסיוון הוא יום החמישים ואחד (ושבת הגדול היה בי' ניסן, ובו לקחו את השה לקרבן פסח), ואע"פ כן אומרים 'זמן מתן תורתנו'. כי זה היה הזמן הראוי למתן תורה, ורק מסיבות צדדיות לא ניתנה ביום החמישים. ובהעמק שאלה סי' קז, ד, כתב שיום ו' סיוון הוכן מששת ימי בראשית לקבלת התורה, ולכן הוא יום מתן תורה, ואין מתחשבים במה שמשה רבנו הוסיף יום אחד מדעתו (ועיין במאמרו של הרב גורן בתורת המועדים עמ' 386 שרק משום חולשא דאורחא לא ניתנה ביום החמישים).
ג,ו – באור המהר"ל ליום הנוסף
כתב המהר"ל (תפארת ישראל פרק כז), שהיום שהוסיף משה מדעתו הוא במעמד יותר גבוה משאר פירושי חכמים לפסוקים, שהם נקראים דברי סופרים אף שדינם מדאורייתא, ואילו מה שהוסיף משה מדעתו, והסכים לו הקב"ה נחשב "כאילו כתבם בתורה והוא גוף המצוות, ולא שהוא פירוש בלבד". ומ"מ לא נאמר הדבר במפורש למשה, "כי שאר דברים הם באים מן השם יתברך בכוח גזרה שנצטווה עליו בצווי, אבל אלו דברים לא באו מצד הגזרה רק שהיה מסכים לומר שיפה הוא וראוי הוא לעשות ואין זה גזרה".
"היו הימים מתעלים מדרגה אחר מדרגה עד יום החמישים שהוא ראוי אל התורה. אמנם דבר זה שהיום החמישים ראוי אל התורה הוא מצד הש"י, אשר הוא הנותן, אבל קבלת התורה שהוא מקבל אותה המקבל, הוא אח"כ, וצריך יום בפני עצמו אל קבלת התורה, ולכן לא היה יום קבלת התורה ביום חמישים רק ביום חמישים ואחד". בנוסף לכך "הקבלה יותר ראויה ביום השבת, וזה מפני שהוא יום שבאה בו הברכה מעליונים לתחתונים… ועוד כי יום השבת הוא קדוש ונבדל מן הגשמי, במה שאין בו מלאכה… ולפיכך ראוי שתינתן בו התורה שהיא שכל גמור מופשט מן הגשמי. ומכל שכן כי יום השבת הוא השלמת העולם ונתינת התורה לעולם הוא השלמת העולם".
אלא כפי ששאלנו, הרי חג השבועות ביום החמישים, ואיך אומרים בתפילות "זמן מתן תורתנו" והוא היה בפועל ביום החמישים ואחד. ומבאר שאכן "יום מתן תורה בעצמו הוא יום חמישים, והקדושה ליום מצד הש"י אשר הוא מקדש היום".
ולדעתו גם חכמים מסכימים לזה, שגם לדעתם בתורה יום יציאת מצרים ביום חמישי ומתן תורה ביום שבת. (אמנם למדנו שבשבת פח, א, מובאת ברייתא מסדר עולם, שיציאת מצרים היתה ביום שישי, וממילא קבלת התורה שבשבת ביום החמישים. ואולי למהר"ל זה אינו ההסבר העיקרי בדעת חכמים).
כיוצא בזה כתב בבני יששכר, מאמרי חודש סיון ד', שבחינת התורה הנעלמה בלי התלבשותה בדיבור, בסוד חכמה, ניתנה בחמישים לעומר. ובחינת התורה הנגלית אלינו ע"י הלבשתה בדיבור ניתנה בחמישים ואחד לעומר. והעיקר הוא היום שבו האירה התורה הנעלמה.
כיוצא בזה בפרי צדיק חג השבועות ז', עיין בפרטי ביאורו.
ג,ז – רש"ר הירש – החג נקרא על שם ההכנות
סיכום דברי רש"ר הירש, ויקרא כג, כא: אנו מקיימים את חג השבועות ביום החמישים, למרות שביום החמישים ואחד נתנה התורה בפועל, כי העיקר הוא ההשתדלות וההכנה שלנו לקבל את התורה, וביום שבו השלמנו את הכנותינו, הוא היום שבו אנו עושים את החג, והוא נקרא שבועות, על שם תהליך ההכנה. ואף שמו משונה, שאינו נקרא על שם מצווה מסוימת שבו, אלא על הספירה, ההכנה, שנמשכת שבעה שבועות. ולכן קראו לו חכמים 'עצרת', לשון סיום הספירה.
ג,ח – משך חכמה – מעמדם של החכמים נעוץ ביום מתן תורה
ויקרא כג, כא: "והנה מצאנו, דאימתי התחילה התורה להתנהג על פי חכמי האומה – וזהו תורה שבעל פה – מששי בסיון, שמשה חידש יום אחד, ודרש יּוֹם כמָחָר שיהא לילו עמו, ולא שרתה שכינה עד יום שלישי צפרא דשבתא (שבת פז, א). וזה קשור האומה זה לזה באופן אלקי (לפני כן ביאר ששבתות מקושרות כל אחד להש"י, והמועדים מקשרים ישראל זה לזה), על פי הוראת תורה שבעל פה שמסרוה לגדולי האומה לדרוש על פי המסורה להם מסיני, ולֹא תָסוּר. והחמירה תורה בדברי סופרים יותר מדברי תורה (ירושלמי ברכות), שזקן ממרא במיתה, ודברי תורה יש שהם בעשה ויש מהם בלא תעשה. שההתחלה היה מיום ששה בסיון, שבו לא שרתה שכינה עד צפרא דשבתא, וכמו שדרש משה מגזירה שוה. ולכן אם האומה מקושרת באופן נפלא כזה, הלא צריכים להיות מקושרים על ידי שמחה והתרבות ההכנות מאחד לחבירו. וזה שאמרו (פסחים סח, ב): הכל מודים בעצרת דבעינן לָכֶם, שיהיה כל האומה מקושרים זה לזה, מאי טעמא? יום שניתנה בו תורה לישראל. פירוש, ניתנה להם שיהא ההלכה כפי מה שיאמרו, ויתנהגו דרכי ההשגחה האלקית בהאומה על פי הוראת ישראל וגדוליה. וְאַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ (משלי כג, כב). ולזה קרבנו שתי הלחם משאור וחמץ, דלמזבח אסור ואינו קרב כלל (ויקרא ב, יא), רק נאכל לכהנים, להורות דעיקר החג הוא לָכֶם, והוי לבעלים, וכהנים במקום בעלים קיימי".
ג,ט – משמעות מתן התורה בשבת
של"ה (מס' שבועות תורה אור יד): "כולי עלמא מודים דבשבת נתנה תורה, כדאיתא בפרק רבי עקיבא (שבת פו ב). כי שבת מורה על חידוש העולם, וחידוש עולם מורה על מציאות השם יתברך, המהווה כל הוויה, אשר באמצעות התורה, אנחנו דבקים בשם ידו"ד, ובתורה קרבנו לשמו הגדול, שהוא ידו"ד, אשר על שם זה נקרא שבת שלפני פסח 'שבת הגדול', כי ראשית המחשבה סוף המעשה, והתחיל צמיחת קרן ישראל בשבת שלפני פסח ליכנס ולהדבק בשם ידו"ד, כשקשרו הטלה בכרעי המטה (טור או"ח סי' ת"ל), והוכנע השר של מעלה שהוא בכור השרים, ונתגלה כי גדול ידו"ד מכל אלוהים. אבל סוף המעשה היה שבת שלאחר הספירה, שבו נתנה התורה. ובאמצע, דהיינו ביום ראשון של פסח, יצאו ישראל לגמרי מרשות שרים של מעלה, ופסקה זוהמת הנדה, אך לא לגמרי, והוצרכנו לספור ימי הליבון, ואז נתדבקו בשם ידו"ד בקבלת התורה, ונכנסנו לרשות היחיד שמו הגדול, שהוא סוד שם ידו"ד שהוא רשות היחיד, ארכו עשר, ורחבו ד' דהיינו ד' אותיות של השם, כמבואר ברעיא מהימנא, על כן אסור להוציא בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים, כי אנחנו נכנסנו ביום השבת בקבלת התורה לרשות היחיד, יחידו של עולם, חלק ידו"ד עמו. והנה שבועות שלאחר מ"ט ימי הספירה, רומז גם כן על שבת שכולו שבת, דהיינו בסוד היובל לאחר השמיטות, ואז יהיה השכר נצחי שכר התורה והמעשה, וזהו בעצם שבת הגדול".
ג,י – מדוע נוהגים לעשות בחו"ל יום שני של גלויות
קבעו יו"ט שני של גלויות במקומות שהשליחים של בית הדין לא הגיעו משום 'ספיקא דיומא', ואם כן בחג השבועות אין לחשוש, שהוא ביום החמישים לספירת העומר. אלא שנהגו כך כדי שלא לחלק בין המועדות, וכ"כ הרמב"ם (קידוש החודש ג, יב) וז"ל: "יש מקומות שהיו מגיעין אליהן שלוחי ניסן ולא היו מגיעין אליהן שלוחי תשרי, ומן הדין היה שיעשו פסח יום טוב אחד שהרי הגיעו אליהן שלוחין וידעו באיזה יום נקבע ראש חדש, ויעשו יום טוב של חג הסוכות שני ימים שהרי לא הגיעו אליהן השלוחין, וכדי שלא לחלוק במועדות התקינו חכמים שכל מקום שאין שלוחי תשרי מגיעין שם עושין שני ימים אפילו יום טוב של עצרת". והחתם סופר (או"ח קמה) מסיק שיו"ט שני של חג השבועות חמור משאר ימים טובים של גלויות, שלא מחמת הספק נתקן אלא רק משום גזירה, והרי הוא דומה ליום טוב שני של ראש השנה בזמן "שבאו עדים מן המנחה ולמעלה, שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש" (משנה ר"ה ד, ד).
לפי מה שלמדנו, יום מתן תורה היה בחמישים ואחד לספירה, שכן הוסיף משה רבנו יום אחד מדעתו, ואפשר שזו הסיבה הפנימית לתקנת יו"ט שני של גלויות לחג השבועות. וכן כתב במ"א ריש סי' תצד. כיוצא בזה כתב בפרי צדיק ז'.
ג,יא – קרבנות החג
תלמוד ירושלמי ראש השנה פרק ד הלכה ח: "ר' משרשיא בשם ר' אידי: בכל הקרבנות כתיב חטא (וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם – במדבר כח, כב) ובעצרת אין כתיב חטא (שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם – במדבר כח, ל), אמר להן הקדוש ברוך הוא: מכיון שקיבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם".
