י,א – טעם שמחת בית השואבה
לרש"י סוכה נ, א, 'בית השואבה': שמחה זו "אינה אלא בשביל ניסוך המים" (וכן ברש"י מב, ב, 'החליל'). וכ"כ המאירי ור"י מלוניל. ובמועדים לשמחה עמ' תה, כתב שלפי זה שמחה זו היא מדרבנן. לעומתו הרמב"ם (לולב ח, יב-טו; ספר המצוות מצווה נד), סובר ששמחת בית השואבה מדאורייתא משום שמחת החג. וז"ל הרמב"ם (שם ח, יב): "אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה, שנאמר (ויקרא כג, מ): וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים… " וכ"כ בספר החינוך תנ"א, ורשב"ץ. ונלענ"ד שאין לעשות כאן מחלוקת גדולה, שבוודאי גם רש"י מסכים שכל שמחה שעושים במועד יש בה גם מצוות עשה דאורייתא, אלא שהשמחה שעשו אז באופן המיוחד הזה, אינו אלא לשמחת שאיבת המים. ומן הסתם לזה גם הרמב"ם מסכים. וצ"ע.
י,ב – אימתי נסכו מים ואימתי ערכו שמחה
מבואר ביומא כו, ב, שהיו מנסכים את המים עם קרבן התמיד של שחר. וכ"כ רמב"ם הלכות תמידין ומוספין י, ו: "כל שבעת ימי החג מנסכין את המים על גבי המזבח, ודבר זה הלכה למשה מסיני, ועם ניסוך היין של תמיד של שחר היה מנסך המים לבדו".
חמשה או ששה ימים ערכו שמחת בית השואבה (משנה סוכה נ, א). משום שלא היו שואבים בשבת, גם לא ערכו שמחה מיוחדת. וכפי שכתב רש"י נד, א: "לפי שאין תוקעין למילוי המים בשבת – שכבר נתמלאו מערב שבת, כדתנן בפרק לולב וערבה (לעיל מח, ב): אלא שהיה ממלא מערב שבת". וכן הוא שם (מח, ב): "כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, אלא שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב שאינה מקודשת מן השילוח, ומניחה בלשכה".
י,ג – השיתין שלתוכם מנסכים
סוכה מט, א: "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שיתין מששת ימי בראשית נבראו, שנאמר (שיר השירים ז, ב): חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן. חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ – אלו השיתין, כְּמוֹ חֲלָאִים – שמחוללין ויורדין עד התהום, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן – זו מעשה ידי אומנותו של הקדוש ברוך הוא. תנא דבי רבי ישמעאל: בראשית, אל תיקרי בראשית אלא ברא שית. תניא, רבי יוסי אומר: שיתין מחוללין ויורדין עד תהום, שנאמר…"
ובסוכה נג, א-ב: "אמר רבי יוחנן (הכי איתמר): בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא, אמר דוד: מי איכא דידע אי שרי למכתב שם אחספא ונשדיה בתהומא ומנח? ליכא דקאמר ליה מידי. אמר דוד: כל דידע למימר ואינו אומר – יחנק בגרונו ("דוד לא היה מורה הלכה בפני רבו אחיתופל והוא היה שם"). נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לעשות שלום לכל העולם כולו – על אחת כמה וכמה. אמר ליה: שרי. כתב שם אחספא, ושדי לתהומא, ונחית תהומא שיתסר אלפי גרמידי. כי חזי דנחית טובא, אמר: כמה דמידלי טפי מירטב עלמא. אמר חמש עשרה מעלות ואסקיה חמיסר אלפי גרמידי, ואוקמיה באלפי גרמידי…"
וקשה, שפעם אמר ר' יוחנן ששיתין מששת ימי בראשית ופעם שדוד כרה אותם. באר תוס' מט, א, 'אל', שנחלקו האמוראים בדברי ר' יוחנן. וכ"כ רש"י נג, א, 'בשעה', בפירושו הראשון. ובפירושו השני כתב, שנבראו מששת ימי בראשית ונסתמו, והוצרך דוד לכרותם שוב. ומרש"י מכות יא, א, 'שכרה', עולה שהשיתין שכרה דוד הם יסודות בית המקדש, והשיתין שמששת ימי בראשית הם שמנסכים לתוכם. ולהלן בהלכה יב, כתבתי כפירוש השני של רש"י.
י,ד – שואבה וחשיבותה
במשנה נ, א, אמרו "בית השואבה". ובגמרא נ, ב: "איתמר, רב יהודה ורב עינא. חד תני: שואבה, וחד תני: חשובה. אמר מר זוטרא: מאן דתני שואבה לא משתבש, ומאן דתני חשובה לא משתבש. מאן דתני שואבה לא משתבש – דכתיב (ישעיהו יב, ג) וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן. ומאן דתני חשובה לא משתבש – דאמר רב נחמן: מצוה חשובה היא, ובאה מששת ימי בראשית". שהניסוך אל השיתין. ואף שבכל השנה נסכו את היין על השיתין, מ"מ הם נבראו בששת ימי בראשית בשביל ניסוך המים, לפי שבסוכות העולם נידון על המים (ר"ה טז, א), וירידת מי הניסוך לשיתין המגיעים לתהום, גורמת לתהום להוציא מימיה ולהשקות את האדמה (מהרש"א עפ"י תענית כה, ב).
תענית כה, ב: "אמר רבי אלעזר: כשמנסכין את המים בחג, תהום אומר לחבירו: אבע מימיך ("לשון נחל נובע"), קול שני ריעים ("ניסוך המים וניסוך היין") אני שומע, שנאמר (תהלים מב, ח): תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם (מים עליונים ומים תחתונים) קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ ("אותן שני ספלים") וגו'. אמר רבה: לדידי חזי לי האי רידיא ("מלאך הממונה על הגשמים כך שמו") דמי לעיגלא ופירסא שפוותיה וקיימא בין תהומא תתאה לתהומא עילאה ("בין הרקיע לאוקיינוס, היכא דנשקי ארעא ורקיע"), לתהומא עילאה אמר ליה: חשור מימיך, לתהומא תתאה אמר ליה: אבע מימיך. שנאמר (שיר השירים ב): הנצנים נראו בארץ וגו' ". רש"י: "כלומר, כשמנסכין מים בחג שהניסוכין נראו בארץ, שאין באין אלא משנה לחבירתה כנץ זה שאינו יוצא אלא משנה לשנה, ועֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ – זמירות החג, אז קוֹל הַתּוֹר – מלאך דומה לשור, תרגום שור – תור, שבשעה שמנסכין מים בחג הוא אומר כן, לשון אחר: כמשמעו, הַנִּצָּנִים נִרְאוּ והַזָּמִיר הִגִּיעַ, בשעה שקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע".
י,ה – גילוי החסד
המים רומזים לחסד, וניסוכם בתמיד של שחר, שהשחר רומז לחסד. וזה עניין חג הסוכות, כמבואר בזוהר (ח"ג פנחס ריד, ב), ששמאלו תחת ראשי קשור לראש השנה ויום כיפור, "ביומא קדמאה דחג יתער ימינא לקבלה בגין לחבקא, וכדין כל חדווא וכל אנפין נהירין, וחדוותא דמים צלילן לנסכא על מדבחא. ובעיין בני נשא למחדי בכל זינין דחדוה, דהא ימינא גרים, בכל אתר דשארי ימינא חדוותא אצטריך בכלא, כדין חדוותא היא לאשתעשעא". ואז השמחה עם כל העולם, ומקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות, וגם זה ביטוי לחסד. אבל ביום השמיני, "חדוותא דאורייתא הוא דהא כדין זווגא דגופא הוא זווגא דכלא למהוי כלא חד, ודא הוא שלימו דכלא, ודא יומא דישראל הוא ודאי, ועדבא (גורל) דידהו בלחודייהו, דלית ביה חולקא לאחרא, זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי, עלייהו כתיב (דברים יד, ב) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלוֹהֶיךָ וגו' ".
ועיין להלן הלכה יג, שגם הקרבת הפרים יש ביטוי של חסד לעמים. וכן הוא בשל"ה מסכת ר"ה תורה אור יד, שהחסד מתגלה בסוכות, ויש ממנו ברכה לשבעים אומות, ושמיני עצרת לישראל בלבד.
משפט יפה ראיתי ברש"ר הירש במדבר כט, יט: "כל טיפת גשם יורדת מאת ה' רק מתוך ציפייה לאותה אנושות העתידה להזדכך לרום יעודה".
י,ו – טהרת הגשמיות ממקור הקודש מכח תושבע"פ
במאורות הראיה, ירח האיתנים עמ' שיא, הביא מרן הרב זצ"ל משנה במידות (ב, ו) שמשער המים, שדרכו היו מעלים את המים לניסוך, היו המים ששוטפים את חצר המקדש מפכים ויוצאים. וביומא עז, ב, שהיו זורמים עד פתח בית דוד, ונעשים כנחל, שטובלות בו נידות ויולדות. ועמד על כך שגם ענייני הגשמיות של ישראל מתקדשים ממקור המקדש. וזה קשור לתושבע"פ שמיוחדת לישראל, שבה למדנו על ניסוך המים, ועל ידה מתפשטת הקדושה לישראל.
עוד כתב בעמ' שיד-שטו, שחלק מהשמחה על תושבע"פ, כדי להוציא מליבם של צדוקים שכפרו בה הפליגו בריבוי השמחה. והשמחה היא דווקא על ההכנה, השאיבה לקראת הניסוך, כשם שהמים מכשירים את האדם לקלוט את המזון, וגם רוח הקודש היא הכנה לנבואה.
