ב,א – הסכך הכשר
משנה סוכה יא, א: "זה הכלל: כל שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ מסככין בו". ובגמרא יב, א: "כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אמר קרא (דברים טז, יג): בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ – בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר – ואימא גורן עצמו ויקב עצמו! אמר רבי זירא: יקב כתיב כאן, ואי אפשר לסכך בו. מתקיף לה רבי ירמיה: ואימא יין קרוש הבא משניר, שהוא דומה לעיגולי דבילה! אמר רבי זירא: הא מלתא הוה בידן, ואתא רבי ירמיה ושדא ביה נרגא. רב אשי אמר: מגרנך – ולא גורן עצמו, מיקבך – ולא יקב עצמו. רב חסדא אמר מהכא (נחמיה ח, טו): צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת, היינו הדס היינו עץ עבות! אמר רב חסדא: הדס שוטה לסוכה, ועץ עבות ללולב".
הרי שמדובר על מין צומח, שכן נאמר גרנך ויקבך; וממה שנאמר באספך הרי שהוא תלוש; וממה שנאמר מגרנך ומיקבך, הרי שהוא פסולת הגורן והיקב, שאינה מקבלת טומאה (עפ"י לבוש תרכט, א).
ב,ב – האם דבר שמקבל טומאה מדרבנן פסול לסיכוך
ככלל כלים שיש להם בית קיבול ומצעים ומיטה מקבלים טומאה מהתורה, משטח שאפשר להשתמש עליו ואין בו בית קיבול, כדוגמת שולחן, מקבל טומאה מדרבנן.
לרוב הפוסקים, גם דבר שמקבל טומאה מדרבנן פסול לסיכוך, וכ"כ תוספות (ה, א 'מסגרתו'); ריטב"א (יב, ב); ט"ז תרכט, ה; מ"ב כה. לעומת זאת דעת המרדכי (סי' תשלח) ותרומת הדשן (סי' צ), שהם כשרים לסיכוך.
ב,ג – אימתי שברי כלים פסולים ואימתי כשרים
סוכה טו, ב: "אמר רבי אמי בר טביומי: סככה בבלאי כלים – פסולה". נחלקו הראשונים בטעם הפסול. לרמב"ם (ה, ב), שמא יבוא לסכך בהם בעודם מקבלים טומאה. לרש"י, זו גזירת חכמים, הואיל ובאו מכלים פסולים.
לפיכך, אם הכלים נשברו עד שלא ניכר על שבריהם מאיזה כלי באו, לרמב"ם כשרים, ולרש"י פסולים. ולכאורה כיוון שזו מחלוקת בדברי חכמים, הלכה כמיקל. וכ"כ למעשה ציץ אליעזר יג, סו, בשם הר"ש סלנט; מנחת שלמה א, כב. לעומתם, בשבט הלוי ג, צה; ולהורות נתן ז, מד, החמירו כדעת רש"י.
נסרים הבאים מארונות או ארגזים שנפחם יותר מארבעים סאה (288 ליטר לחשבון העדכני), כיוון שגם בעודם שלימים לא קיבלו טומאה, כיוון שיצאו מגדר כלי שמטלטלים אותו, בוודאי נסריהם כשרים לסיכוך. וכן מובא בפס"ת תרכט, ג, אמנם חישב שם ארבעים סאה לפי שיטת חזו"א, שהוא 576 ליטר. אבל למעשה אין לחשוש לשיטתו כמבואר לעיל א, טו, ובמיוחד שאיסור סיכוך בשברי כלים הוא דין דרבנן.
חידש ערוה"ש תרכט, ה, שאם שבר או ניסר את הכלי כדי לסכך בו, המעשה מוציאו מידי טומאה. וכ"כ בציץ אליעזר יג, סו. ובשבט הלוי ג, צה, ולהורות נתן ז, מד, לא קיבלו את דבריו, ולכך נטה בחזו"ע עמ' יח.
לפמ"ג (תרכט, משב"ז ו) שברי כלים שקיבלו טומאה מדרבנן כשרים לסכך, שהרי גם במצבם השלם פסולים מדברי חכמים בלבד, ואין גוזרים גזרה לגזרה, ודעתו הובאה במ"ב תרכט, ח. אמנם למ"א תרכט, יא, ושועה"ר יד, פסולים. ולסיכום כתב במ"ב תרכט, י, את דעת הבכורי יעקב שבשעת הדחק אפשר להקל.
ב,ד – חוטי פשתן וצמר ושאר מינים
הבדל ישנו בין טומאת נגעים לשאר טומאות, שבטומאת נגעים, גם חוטי שתי או ערב של צמר או פשתים מקבלים טומאה. ואילו בשאר המינים, בין חוטים ובין אריג, אינם מקבלים טומאת נגעים (ספרא תזריע פרשה ה). אבל בשאר הטומאות, כל סוגי הבדים נטמאים, אבל בעודם חוטים אינם נטמאים עד שיעשו אריג, שלושה על שלושה טפחים לטומאת מדרס, ושלוש על שלוש אצבעות לטומאת מת (משנה כלים כז, ב; רמב"ם כלים כג, ז).
ולעניין סכך, למרות שחוטי הצמר והפשתים מטמאים בנגעים בלבד, פסולים, כמבואר בגמ' שבת (כז, ב): "סומכוס אומר: סיככה בטווי – פסולה, מפני שמטמאה בנגעים". וכן ביאר רש"י, שדבר שנטמא בנגעים פסול לסכך למרות שאינו נטמא בשאר טומאות. וכ"כ למעשה במקראי קודש (פרנק א, כ).
אמנם יש סוברים שדבר שנטמא בנגעים, כל זמן שאינו נטמא בשאר טומאות, אינו נפסל מחמת זאת לסכך. כ"כ התוס' (סוכה יב, א, 'באניצי') בדרך אפשר. וכ"כ בעל המשנה אחרונה (נגעים יב, ה), והקשה על רש"י. וכ"כ פני יהושע (סוכה יב, ב), ושו"ת אבני נזר (או"ח תסט, י). (סוכם בספר הסוכה השלם במילואים עמ' רסו).
גם אם נאמר שחוטי פשתים אינם פסולים מהתורה מחמת שהם מקבלים טומאת נגעים, הרי שיהיו פסולים מדרבנן, כמו חוטי כותנה ושאר מיני צומח שפסולים לסכך, מפני שנשתנו מדרך גידולם (כמבואר ברמב"ם ודעימיה). וכן נפסק להלכה, שכל החוטים פסולים לסכך (עיין בשו"ע תרכט, ד, ומ"ב יג).
ב,ה – דין אניצי פשתן וחבלים
סוכה יב, ב: "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: סככה באניצי פשתן – פסולה, בהוצני פשתן – כשרה, והושני פשתן – איני יודע מהו".
ונחלקו הראשונים מהי הגדרת 'אניצי פשתן'. לרש"י מדובר בשלב בהכנת החוט, שאע"פ שעדיין איננו חוט גמור, כבר דינו כחוט ומקבל טומאה מהתורה, אבל כל שלב מוקדם יותר כשר (וכ"כ רי"ץ גיאת, עיטור, שבולי הלקט וריא"ז כמובא בשעה"צ תרכט, יד). ולתוס' מדובר בשלב מוקדם יותר בהכנת החוטים, והפסול מדרבנן מפני שהאניצים קרובים לשלב קבלת הטומאה.
והרמב"ם (ה, ד) כתב שפשתן שנידק ונופץ (אניצי פשתן) פסול מדרבנן, וטעמו מפני שנשתנתה צורתו ואינו נראה כגידולי קרקע. ומקורו בירושלמי (סוכה פ"א ה"ה): "סיככה בחבלים אית תנאי תני כשרה ואית תנאי תני פסולה, מאן דאמר כשרה בחבלים של סיב, ומאן דאמר פסולה בחבלים של פשתן". ולמד המגיד משנה, שההבדל הוא שחבלי פשתן נשתנתה צורתם ונראים כאילו אינם גידולי קרקע. וכ"כ בפני משה על הירושלמי שם (וכעין זה בקרבן העדה). וכן נפסק להלכה בשו"ע תרכט, ה; מ"א ד; ומ"ב יג.
ב,ו – נייר וקרטון
לשיטת הרמב"ם (ה, ד) לעניין אניצי פשתן, נייר וקרטון, אף שנוצרו מגידולי קרקע, כיוון שהשתנו, פסולים מדרבנן לסכך. וכפי שלמדנו, כך נפסק להלכה בשו"ע תרכט, ה; מ"א ד; ומ"ב יג. אולם לדעת רש"י ותוס', לעניין אניצי פשתן, יש מקום לומר שכל שאינו מקבל טומאה (לרש"י) או מתקרב לשלב שבו יקבל טומאה (תוס'), אינו פסול לסכך. וכ"כ למעשה בשו"ת תורה לשמה קסח, שאפשר לסכך בנייר וקרטון.
אולם רוה"פ סוברים שנייר וקרטון פסולים לסכך, מפני שמקובל להלכה כרמב"ם, ויתכן שגם רש"י ותוס' יסכימו לדעתו, הואיל והוא מתבסס על הירושלמי, וכל מה שנחלקו הוא רק לטעם פסול אניצי פשתן. וכ"כ מהר"ם בן חביב (שו"ת קול גדול סו"ס עג); בכורי יעקב (ריש סימן תרכט); פרי מגדים (מ"ז תרכט, א); לבושי מרדכי (ג, קכז); כה"ח (תרכט, ו); חזו"ע (עמ' טז); פס"ת (תרכט, ה); הלח"ב (עמ' קלה).
למעשה, אין לסכך בנייר או קרטון, וגם בשעת הדחק היושב תחת סכך זה לא יברך.
ב,ז – צביעת הסכך
כתב בשו"ת האלף לך שלמה סי' שסד, שצביעת הנסרים אינה משנה את מין הצומח מצורתו, וכשר לסכך. ובשו"ת מהרי"א הלוי ב, ה, סייג שאם הנסרים נצבעו בזהב, נשתנתה צורתו והוא פסול, אבל בשו"ת מחזה אברהם קלד, דחה דבריו. וכן מובא בספר הסוכה השלם (עמ' רפו, מילואים ח, ע), והוסיף שגם החזו"א התיר למעשה לצבוע בכל הצבעים (באבני ישפה ג, סד, כתוב שבסוכתו של החזו"א היו נסרים צבועים). וכן דעת רשז"א (הליכות שלמה ח, ח); חזו"ע (עמ' לב); והרב אלישיב (אבני ישפה ג, סד, והוא עצמו סבר לאסור מדין של נשתנתה צורתו). ובשו"ת שיח נחום לט כתב עפ"י המשנה בכלים טו, ב, שלכתחילה יש להימנע מצביעת הסכך, אבל אם הצביעה נועדה רק לשימור הסכך – יש מקום להתיר. ע"כ. ולהלכה יש לנו בעניין זה מעשה רב, שהעידו על סוכתו של מרן הרב קוק זצ"ל שהיתה מסוככת בקנים צבועים בירוק (מועדי ראיה עמ' 93).
