יג,א- העמדת הסכך קודם בנית הדפנות
לדעת מהרי"ל (הל' סוכה ו), והגהות מיימוניות (ה, מ), אין להעמיד הסכך קודם שיעשה הדפנות. אלא שלצורך העמדת הסכך, די שיעשה דפנות ברוחב טפח, סמוך לסכך. וכ"כ רמ"א תרלה, א; ובא"ח האזינו ב. וכתב בחוט שני שבת ח"ד עמ' שלח, שאם מופלג מהסכך ג' טפחים, אינו מועיל.
ולמדו שטפח מספיק ממה שמבואר בגמרא טז, א, שאם כשעשה את הגדיש עשה חלל בגובה טפח על שבעה טפחים, יכול לחטוט בגדיש ולעשות סוכה כשרה, מפני שלטפח כבר יש גדר של אוהל.
לדעת הלבוש (ריש סי' תרכו; תרלה), אם העמיד את הסכך קודם שבנה את הדפנות – הסוכה פסולה מהתורה אף בדיעבד. וכ"כ ט"ז (תרלה, ד); א"ר ד; מ"ב י; והלח"ב (ב, ז, עמ' לא).
מנגד, לדעת הב"ח תרלה, ב, בדיעבד, כיוון שהעמיד את הסכך לשם צל סוכה – הסוכה כשרה. וכ"כ שכנה"ג (הגה"ט, א); ברכ"י (תרלה, ב); בית השואבה יא; ערוה"ש ה; וחזו"ע (עמ' לח).
ומוסכם, שאם העמיד את הסכך אחר שעשה את הדפנות, ואח"כ נפלו הדפנות – יכול לתקנן בלא להניח שוב את הסכך (חזו"ע עמ' מ; הלח"ב עמ' לג).
יג,ב – סוכה שאולה
סוכה כז, ב: "תניא, רבי אליעזר אומר: כשם שאין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, דכתיב: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל – משלכם, כך אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, דכתיב: חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים- משלך. וחכמים אומרים: אף על פי שאמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חבירו, אבל יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, דכתיב (ויקרא כג, מב): כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת – מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת. – ורבנן, האי לך מאי דרשי ביה? – מיבעי ליה למעוטי גזולה, אבל שאולה – כתיב כָּל הָאֶזְרָח". נפסק בשו"ע תרלז, ב, כדעת חכמים שיוצאים בסוכה שאולה.
יג,ג – סוכת השותפין
לריב"ש (שו"ת שמז) יוצאים בסוכת השותפין קל וחומר מסוכה שאולה, שבשותפין יש לו ממש חלק בסוכה. וכ"כ שו"ע תרלז, ב, ב"ח, שועה"ר ג, ומ"ב ו. אולם לרשב"ש (שו"ת ח), אין בזה קל וחומר, כי השאולה כולה שלו בזמן שהוא יושב בה, אבל בשותפות אין כולה שלו באותו זמן, ולכן שותפים שמקפידים זה על זה אינם יכולים לצאת ידי חובה בסוכה שהם שותפים בה. ובמחזיק ברכה ב, כתב שאפשר שכשהשותפים מקפידים, אף הריב"ש מודה, אלא שלא מצוי שיקפידו שהרי עשו שותפות. וכ"כ בשערי תשובה. וטוב שהעושים סוכה בשותפות יסכימו במפורש למחול זה לזה על חלקם כדי שיצאו ידי חובתם (כה"ח י).
יג,ד – לשבת בסוכת חבירו שלא מדעתו
כתב רמ"א תרלז, ג: "לכתחילה לא ישב אדם בסוכת חבירו שלא מדעתו", אבל אם בעל הסוכה לא נמצא שם, מותר להיכנס לסוכתו משום שניחא ליה לאיניש לקיים מצוה בממוניה (ט"ז תרלז, ד; מ"ב ט). ואם יש סיכוי סביר שבעל הסוכה יבוא, אין להיכנס שמא מחמת שיראה שהוא שם יתבייש להיכנס, ונמצא שאינו מסכים שיכנסו לסוכתו (א"ר ג; מ"ב ט). כתב בכורי יעקב תרלז, ד: "ולענ"ד אין ליתן בזה כלל השווה לכל, שמסתמא על חבירו שאוהב אותו וליבו גס בו לא יקפיד, ועל אדם שאינו מכירו או שאינו אוהבו יקפיד. ולכן הכל תלוי כפי מה שאומד דעת חבירו אם יקפיד או לא יקפיד".
יג,ה – סוכה גזולה
סוכה לא, א: "תנו רבנן: סוכה גזולה, והמסכך ברשות הרבים. רבי אליעזר פוסל, וחכמים מכשירין. אמר רב נחמן: מחלוקת בשתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו. ורבי אליעזר לטעמיה, דאמר: אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו. אי קרקע נגזלת – סוכה גזולה היא, ואי נמי קרקע אינה נגזלת – סוכה שאולה היא. ורבנן לטעמייהו, דאמרי: אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, וקרקע אינה נגזלת, וסוכה שאולה היא. אבל גזל עצים וסיכך בהן – דברי הכל אין לו אלא דמי עצים" (מפני שקנה אותם בשינוי מעשה ושינוי השם, ועוד, משום תקנת השבים אינו צריך לסתור בנינו אלא להחזיר דמים).
גם לרבנן סוכה גזולה פסולה כפי שלמדנו בגמ' כז, ב: "ורבנן, האי לְךָ מאי דרשי ביה? – מיבעי ליה למעוטי גזולה", פירש רש"י (לא, א, 'אבל'): "ודאמרינן דמודו רבנן בגזולה – לאו בגוזל סוכה המחוברת לקרקע, ולא בגוזל עצים ומסכך בהן, אלא בגוזל סוכה העשויה בראש העגלה ובראש הספינה, דהיא עצמה נגזלת שאינה מחוברת לקרקע, ואין עליו להחזיר דמים אלא כמו שהיא בנויה, דאין כאן משום תקנת השבים שהרי לא טרח עליה לבנותה, ולא הוציא עליה יציאות – הלכך גזולה היא".
וכ"כ בשו"ע תרלז, ג: "סוכה גזולה, כשרה. כיצד, אם תקף על חבירו והוציאו מסוכתו וגזלה וישב בה, יצא, שאין הקרקע נגזלת. ואם גזל עצים ועשה מהם סוכה, אף על פי שלא חיברן ולא שינה בהם כלום, יצא; תקנת חכמים, שאין לבעל העצים אלא דמי עצים בלבד; אבל אם גזל סוכה העשויה בראש הספינה או בראש העגלה, וישב בה, לא יצא". הוסיף באו"ה 'העשויה' בשם פמ"ג: "הוא הדין סוכה הבנויה על גבי קרקע ואינה מחוברת כלל לקרקע וכל שכן על גלגלים שיכול לטלטלה ממקום למקום דשייך בה גזילה".
והוסיף רמ"א: "והוא הדין אם ראובן בנה סוכה בקרקע שמעון, ושמעון תקף את ראובן וגזל סוכתו הבנויה בקרקע שלו, לא יצא בה ואין כאן תקנת השבים, הואיל ולא טרח בה ולא הוציא עליה הוצאות". (אם אחרים יכולים לשבת בסוכה גזולה עיין באו"ה תרלז, ג, 'לא יצא').
יג,ו – האם מברכים על סוכה שנבנתה מעצים גזולים
גמ' לא, א: "ההיא סבתא דאתאי לקמיה דרב נחמן, אמרה ליה: ריש גלותא וכולהו רבנן דבי ריש גלותא בסוכה גזולה הוו יתבי (כי עבדי ריש גלותא גזלו ממנה עצים וסככו בהם)! צווחה ולא אשגח בה רב נחמן. אמרה ליה: איתתא דהוה ליה לאבוהא (אברהם אבינו) תלת מאה ותמני סרי עבדי צווחא קמייכו ולא אשגחיתו בה?! אמר להו רב נחמן: פעיתא היא דא (קולנית היא זו), ואין לה אלא דמי עצים בלבד".
למדו הפוסקים מגמ' זו שמברכים על סוכה שעציה גזולים, שמן הסתם ריש גלותא ורבנן בירכו על ישיבתם בסוכה (מ"ב טו; שעה"צ כא; אג"מ או"ח א, קפג). אמנם במאמ"ר תרלז, ד, כתב, שאין לברך עליה הואיל ובעבירה הגיעה לידו. (המשיך לשיטתו בכה"ח יט, שאם כבר התפשר עם הבעלים על תשלום לעצים, יכול לברך, אבל אם עדיין לא נתרצה לא יברך).
ונלענ"ד שהבונה בקרקע חבירו, למרות שהסוכה עצמה אינה גזולה, שכן קרקע אינה נגזלת, ולכן אם ישב בה קיים מצוות סוכה, לא יברך עליה, משום שהוא נמצא שם באיסור, שאסור לו להיות בקרקע של חבירו בלא רשותו. ובזה הכל מסכימים לדברי המאמר מרדכי, כי רק לעניין גזל עצים וקבעם בסוכתו אומרים שהעצים הפכו להיות של בעל הסוכה לגמרי, ומעתה הוא חייב לבעל העצים דמים בלבד. אבל כאן הקרקע הרי נשארה של בעליה, והוא נמצא עליה באיסור, ואין זה מברך אלא מנאץ. וקל וחומר הוא ממה שכתב מ"א תרלז, א, שהמקים סוכה ברשות הרבים – לא יברך, למרות שגם לבעל הסוכה יש חלק ברשות הרבים.
ולכאורה קשה, מדוע הגונב עצים וקבעם בסוכתו מברך, ואילו לגבי גוזל חיטים ועשה עיסה, למרות שקנה את העיסה בשינוי, אינו מברך אלא מנאץ (ב"ק צד, א). וצריך לומר שתקנת השבים שתקנו חכמים לגבי גוזל מריש (קורה) וקבעה בביתו שאינו צריך להחזיר את הקורה אלא רק את דמיה, הפקיעה את מצבו ממצב של גוזל למצב של בעל חוב, ולכן אין הוא נחשב מנאץ.
יג,ז – הקמת סוכה ברשות הרבים
סוכה לא, א: "המסכך ברשות הרבים, רבי אליעזר פוסל, וחכמים מכשירין". הרי שלכאורה מותר לדעת חכמים להקים סוכה ברשות הרבים. אבל אמרו בירושלמי פ"ג ה"א: "גמליאל גוזא עבד ליה מטלא (סוכה) בגו שוקא, עבר רבי שמעון בן לקיש ואמר לו מאן שרא לך". פירש באור זרוע את דברי ריש לקיש, שאמנם חכמים התירו בדיעבד סוכה שהוקמה ברשות הרבים, אבל לכתחילה מי התיר לך להקימה (כ"כ בקרבן העדה). וכ"כ למעשה ברמ"א תרלז, ג: "וכן לא יעשה סוכה לכתחלה בקרקע שהיא של רבים; מיהו בדיעבד יצא". וצריך לומר שלדעת חכמים, כיוון שלכל אחד יש חלק ברשות הרבים, מותר לו גם להקים בה סוכה, אלא שהואיל והרבים אינם מסכימים לכך, לכתחילה אין לו רשות להקים שם סוכה בלא הסכמתם.
כיוצא בזה ביאר מ"א א, שלכתחילה אסור לעשות סוכה ברשות הרבים משום שגם לגויים יש חלק בקרקע ובוודאי אינם מוחלים. ולמרות שבדיעבד מותר, לא יברך על סוכה זו. וכ"כ שועה"ר יא. לעומת זאת, הרבה אחרונים כתבו שאפשר לברך על סוכה זו (א"ר ד; מו"ק; מאמ"ר ד; בית מאיר; בכורי יעקב ו; פמ"ג; בגדי ישע; מקור חיים לחוו"י; דברי מלכיאל ג, ל-לא; קיצור שו"ע קלד, ט; מ"ב י; ערוה"ש ה).
ונלענ"ד שנחלקו כאשר הקימו את הסוכה ברשות הרבים במקום שנציגי הציבור המוסמכים לא הביעו עמדה ברורה, לא לחיוב ולא לשלילה, וכיוון שלכל אחד יש חלק ברשות הרבים, כתבו הרבה אחרונים שאפשר לברך עליה. ולדעת המ"א, כיוון שיש שם גם גויים, בוודאי אינם מוחלים, ולכן יש בשהייתו בה איסור, וממילא לא יברך. אבל במקום שנציגי הציבור המוסמכים אינם מסכימים שיקימו סוכה, הרי שהסוכה מוקמת באיסור גזילת הרבים, ואף שהיושב בה יוצא מפני שקרקע אינה נגזלת, מכל מקום לכל הדעות לא יברך עליה. וכך כתבתי בהערה.
ובבאו"ה 'וכן' כתב, שאולי כל מה שנאסר לכתחילה בירושלמי היינו במקום שרבים עוברים בו והסוכה מפריעה להם בדרכם, אבל מותר לכתחילה להקים סוכה בצידי רשות הרבים, סמוך לפתח ביתו. וסיים באו"ה: "הנוהגים להקל בזה, אין למחות בידן, כי רבו המתירין". יותר מזה כתב בא"א מבוטשאטש, שאם אין כל כך עיכוב לרבים פשיטא שמותר מצד זה נהנה וזה לא חסר וכופין על מידת סדום, ואפילו אם הסוכה מפריעה לרבים, כיוון דלא תבעו למשפט וודאי מחלו.
