הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ז – שינה בסוכה ודין מתנמנם

ז,א – איסור שינת ארעי מחוץ לסוכה

סוכה כו, א: "תנו רבנן: אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה, ואין ישנים שינת עראי חוץ לסוכה. מאי טעמא? אמר רב אשי: גזרה שמא ירדם. אמר ליה אביי: אלא הא דתניא: ישן אדם שינת עראי בתפילין, אבל לא שינת קבע, ליחוש שמא ירדם! אמר רב יוסף בריה דרב עילאי: במוסר שינתו לאחרים. מתקיף ליה רב משרשיא: ערביך ערבא צריך! אלא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: במניח ראשו בין ברכיו עסקינן. רבא אמר: אין קבע לשינה".[2]

לפי תירוצו של רבה בר בר חנה מותר לישון שינת ארעי בין ברכיו מחוץ לסוכה, וכ"כ בשו"ת תשב"ץ (א, ק, 'צריך'), שאיסור שינת ארעי מדרבנן גזירה שמא ירדם, ו"אפילו כל ז' אפשר למינם פורתא אכתפיה דחבריה כמו שהיו עושין בשמחת בית השואבה". וכך דעת ראב"ן (תסג), ומעשה רוקח (קמו), שכתבו רק את טעמו של רב אשי.

לעומת זאת, רוב הראשונים כתבו את טעמו של רבא, שאין קבע לשינה. כ"כ היראים תכא: "וקי"ל כרבא הלכך אפילו הניח ראשו בין ברכיו דקים ליה שלא ירדם אסור". וכ"כ רי"ף, רז"ה, ראב"ד, רא"ש, הג"מ (ו, ו), תניא רבתי, סמ"ג, שבולי הלקט, עיטור, ועוד. אם כן, שינת ארעי מחוץ לסוכה אסורה מצד עצמה ולא משום גזירה. וכ"כ בפשטות באו"ה תרלט, ב, 'אפילו'.

ז,ב – הסבר טעמו של רבא

"רבא אמר אין קבע לשינה", פירש רש"י: "שפעמים שאינו אלא מנמנם מעט ודיו בכך, הלכך זו היא שינתו". וכ"כ הר"ן: "הלכך גבי סוכה כל שינה מקריא שינת קבע". וכ"כ רוה"פ, ומ"ב תרלט, יא.

וכתב שפת אמת (כו, א, 'בגמ' מ"ט'), שלכאורה היה אפשר להסביר את האיסור לישן שינת ארעי מחוץ לסוכה לפי הכלל של 'תשבו כעין תדורו', שכן אין אדם רגיל לישון ארעי מחוץ לביתו. ומזה שלא הסבירו כך, משמע שגם שינת ארעי דרך בני אדם לישון מחוץ לביתם, ואע"פ כן לרבא אסור משום שכל שינת ארעי נחשבת קבע. ובשבות יצחק עמ' ב, הוסיף שכל מה שהוא קבע לא שייך לדרוש בו 'תשבו כעין תדורו', ואפילו שינה מועטה נחשבת שינת קבע ולכן אין לגביו דרשת 'תשבו כעין תדורו', והביא לראיה את סעודת ברית המילה, שהואיל והיא קבע מקיימים אותה בסוכה גם כשצפוף.

ויותר נראה שהכלל "תשבו כעין תדורו" חל גם על שינה, ומה שאמר רבא אין קבע לשינה, היינו שאין גדר של שינת קבע שהיא אסורה מחוץ לסוכה ואילו שינה אחרת מותרת, אלא גם שינת ארעי נחשבת קבועה ואדם רגיל לקיים אותה בביתו ולא בחוץ. וכן ידוע שאין זה מכובד לישון שינת ארעי בספסל ברחוב או בתור בבנק או קופ"ח, ומה עוד שכאשר מניחים את הראש כדי לישון שינת ארעי לפעמים נוחרים ומוציאים ריח רע, ולכן שינת ארעי זו שנעשית מחוץ לבית נחשבת מגונה. אולם יש שמנמנמים, היינו שראשם צונח מעת לעת, אבל אינם מתכוונים לישון, וזה כבר לא נחשב מגונה, כיוון שהרואים מבינים שהאיש עייף וקשה לו להישאר עירני.

וממילא יוצא מזה יסוד חשוב להלכה, שכל מה שאסרו לישון ארעי הוא במניח ראשו כדי לישון שינת ארעי להפגת עייפותו, אבל המתנמנם בעל כרחו אינו נחשב ישן ואין בזה איסור. וגם לפי הכלל "תשבו כעין תדורו", נמנום מותר, כשם שבכל השנה אדם רגיל לעיתים לנמנם מחוץ לביתו.

ונראה על פי זה שהנוסע בדרך בין עירונית, אם יצא לצורך מצווה או לדבר שהוא מוכרח לעשותו דווקא עכשיו, הרי שכיוון שמקובל להניח את הראש לשינת ארעי, לפי כללי "תשבו כעין תדורו", לא יהיה בזה איסור. אבל אם נסע שלא בהכרח, הרי הוא כמקיז דם, שאף שאח"כ הוא מצטער, אינו פטור מהסוכה, הואיל והביא עצמו בידיים למצב זה שיצטער (רמ"א תרמ, ג).

וקשה מרש"י, שבביאור שינת ארעי נקט לשון מנמנם. והגמ' מפרשת מנמנם – "נים ולא נים, תיר ולא תיר, כגון דקרי ליה ועני, ולא ידע לאהדורי סברא, וכי מדכרו ליה מדכר" (פסחים קכ, ב; תענית יב, ב; מגילה יח, ב, ועוד). ונראה לבאר, שרצה לומר שכל שינת ארעי אסורה אפילו כשאינו שקוע ממש בשינה אלא רק מנמנם, ובתנאי שהשעין את ראשו כדי לישון ולאגור כוח. אבל לא רצה לומר שהמנמנם בעל כרחו, בלא שהשעין את ראשו כדי לישון ובלא שהתכוון לאגור כוח, נחשב כישן שינת ארעי.

ז,ג – פחות משינת ארעי

בגמ' כו, א: "כמה שינת עראי? תני רמי בר יחזקאל: כדי הלוך מאה אמה". וכתב במ"ב תרלט, יא, בשם פמ"ג, שאולי גם בסוכות מותר לישון מחוץ לסוכה פחות מהילוך מאה אמה, כי אפילו לכלל שינת ארעי לא הגיע (ובשעה"צ כג, כתב שכן משמע ברי"ץ גיאת). ולפי מה שכתבתי, כוונתם להתיר שינה קצרה שכזו גם כשהיא מכוונת לשם הפגת עייפות. אמנם לדעת בכורי יעקב יב, גם שינה של פחות ממאה אמה אסורה, שכך דעת רבא שכל שינה אפילו מועטה מפיגה עייפות ונחשבת לקבע.[3]

ז,ד – האם צריך להעיר מי שנרדם ומתנמנם מחוץ לסוכה

כתב בבא"ח האזינו ח, שאם רואה את חבירו מתנמנם בבית הכנסת בעת קריאת התורה וכיוצא בזה, צריך להעירו שהרי אפילו שינת ארעי אסורה מחוץ לסוכה. וכך דעת הרב אלישיב (שבות יצחק עמ' ד), והוסיף שאפילו מי שרגיל בכך אסור, כי לא אומרים על שינה 'תשבו כעין תדורו', כי שינה לעולם חייבת סוכה. וראיה לכך מהרמ"א יו"ד שעב, א: "כהן שהוא ישן ונמצא מת עמו באוהל, צריכים להקיצו ולהגיד לו כדי שיצא משם". וכך הורה הרב קנייבסקי (סוכת חיים עמ' שמג), שאפילו אם הוא אביו מצוה להעירו. ובחזו"ע עמ' רא כתב, שטוב להעירו בנחת שילך לישון בסוכה, כי אם צריך להעירו בתקיפות, הרי שהוא מצטער ופטור. כיוצא בזה כתב בהל' חג בחג ח"ב עמ' לד, שמסרו בשם מהרי"ל דיסקין, שאין להעיר את מי שנרדם מחוץ לסוכה, הואיל והוא מצטער.

לעומת זאת, בהגהות רא"מ הורוויץ (בסוף ש"ס וילנא) הקשה למה הגמ' לא מתירה לסמוך על שומר ולישון שינת ארעי מחוץ לסוכה, "וכי אסור לשבת רגע חוץ לסוכה שמא ירדם"? ותירץ: "ונראה מזה ראיה ברורה שאם ישן מעצמו אין שום חשש כלל, רק כששוכב לישן וסומך על חבירו (אז יש חשש, הואיל) והסמיכות אין בה ממש (ולכן) אסור משום שינת ארעי". וכ"כ רשז"א (הליכות שלמה ט, יז), שמי שנרדם לאונסו חוץ לסוכה אין צריכים להעירו הואיל והישן פטור מן המצוות. ועוד הביא בסוכת חיים עמ' שמג, בשם הרב פלדער שהרואה את חבירו באוטובוס ודאי אין צריך להקיצו, דהולכי דרכים פטורים מן הסוכה.

ז,ה – הלכה למעשה

לפי מה שכתבתי לעיל, אם זה שמתנמנם בקריאת התורה אינו מניח ראשו על זרועו כדרך הרוצים לישון ארעי אלא הוא מתנמנם בעל כרחו, ומשתדל להישאר ער, אין בנמנום זה איסור של שינת ארעי, הואיל ואינו מתכוון לישון, וממילא אין חובה להעיר אותו. אמנם לכתחילה עדיף שלא יתנמנם כך, הן כדי לחוש לסוברים שגם נמנום נחשב שינת ארעי, והן מצד המצווה לשמוע את קריאת התורה. ומ"מ כאשר קשה לו מאוד שלא להתנמנם מעט, אין עליו חובה לצער את עצמו כדי שלא לנמנם, שכן בנוסף למה שכתבתי שנמנום כזה אינו נחשב שינת ארעי, אפשר לומר עליו שהוא מצטער ופטור מסוכה. היינו שכשם שמצטער פטור מהסוכה ויכול לצאת ממנה, כך כאשר אדם צריך להצטער מאוד כדי שלא לנמנם מחוץ לסוכה, הוא פטור מהסוכה.


[2]. מחלוקתם זהה למחלוקת שבירושלמי פ"ב ה"ה: "אין שינה עראי. חברייא אמרין שכן אדם נשתקע בתוך שנתו. א"ר אילא שכן אדם ישן קימאה ודיו. מה נפק מן ביניהון מסר שנתו לאחר. על דעתהון דחבריא מותר על דעתיה דרבי אילא אסור".

[3]. במקראי קודש (פרנק א, לג) כתב שמדברי רז"ה (סוף פסחים) משמע שאפילו נמנום קל אסור מחוץ לסוכה, שהסביר רז"ה שמברכים כל שבעה על הסוכה כי אין אדם יכול לעמוד בלא שינה שלושה ימים (משא"כ במצה שלא מברכים על אכילתה כל שבעה כי אדם יכול להסתפק במאכלים אחרים), ע"כ מהרז"ה. ולכאורה יכול ללכת אפילו ז' ימים ללא שינה אם ינמנם באמצע כפי שנהגו בשמחת בית השואבה (נג, א), הרי שלרז"ה אפילו נמנום כל שהוא צריך סוכה. ושוב לפי מה שכתבתי, הנמנום שאסור הוא בנמנום שנעשה בכוונה כדי לישון ולהפיג עייפות.

תפריט