יד,א – בעניין טיולים
הסברה הבסיסית שלא להתיר אכילת קבע בטיולים, שכל מה שחכמים פטרו הולכי דרכים מסוכה, הוא במי שנצרך לצאת לדרכו. אבל לא עסקו בטיולים, שכן בעבר היה מקובל פחות שמשפחה יוצאת ליום טיול. ולא עלה על דעתם להתייחס למציאות שאדם יוצא מביתו בחול המועד ליום שלם לצורך טיול. כיוצא בזה למדנו שמי שהלך בסוכות לקבל טיפול רפואי שניתן לדחותו, למרות שלאחריו הוא בפועל מצטער, חובה עליו לשבת בסוכה. שהואיל ובלא כורח הכניס את עצמו למצב של מצטער, אינו נפטר בכך מהסוכה (אור זרוע, הגה"א, רמ"א תרמ, ג).
והקשו על זה, שמצינו טיול שלא לצורך בשו"ע (תקלא, ד): "ואלו מגלחין במועד… וכן הבא ממדינת הים בחול המועד, או שבא בערב הרגל ולא היה שהות ביום לגלח, והוא שלא יצא מארץ ישראל לחוצה לארץ לטייל". הרי שהיו יוצאים לטיולים, וכאשר יצאו מארץ ישראל לחו"ל והגיעו במועד, לא הקילו לגלח אלא אם כן יצאו בהיתר. ויש להשיב שאמנם היו מעטים שערכו מסעות ארוכים להכיר את העולם, ולכן היטלטלו בדרכים ועזבו את בתיהם לזמן רב. ואזי אירע שהטיול נמשך ולא הסתיים עד חול המועד, וכיוון שהמטייל יצא לדבר הרשות, לא הקילו שיתגלח בחול המועד. אבל אין ללמוד מכאן שעריכת טיול משפחתי בחול המועד ליום שלם הוא דבר שהיה רווח, ואם כן מה שהקילו בהולכי דרכים הוא רק בשעת הצורך.
ואמנם הזכיר בשולחן ערוך (תקלו, א) טיול בחול המועד: "מי שצריך לרכוב במועד לטייל או לצורך המועד, ולא ניסה ללכת ברגליו, יכול ליטול צפרני הסוס ולתקן ברגליו והאוכף והרסן וכל צרכי רכיבה, ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד. הגה: ומותר לרכוב במועד אפילו מעיר לעיר…" אולם אפשר שמדובר על טיול של שעות ספורות, שאינו פוגע בקביעות הסעודות בסוכה. ומה שכתב שם הרמ"א אפילו מעיר לעיר, אינו מחייב טיול ארוך, שכן עם סוס אפשר לעבור קילומטרים רבים בזמן קצר. וכן מצינו ברמ"א תטו, א, שמותר להניח עירובי תחומין אם "רוצה לילך לטייל ביום טוב או שבת בפרדס שיש בו שמחה, בזה מקרי דבר מצווה". וקרא לדרך של פחות משני ק"מ מחוץ לעיר טיול. וחזר הדין למקומו שרק הולכי דרכים שיצאו לצורך נפטרו מסוכה.
ואין לטעון שטיולים ארוכים הם כיום צורך המועד, שכן עיקר חול המועד נועד לתורה והקבלת פני הרב ושמחות משפחתיות שיכולות לכלול גם ביקורי קרובים, והקובע עצמו לטייל בחול המועד מבטל את עניינו של החג. וגם אין זה "תשבו כעין תדורו" אלא חריגה מהמקובל, שכן אין מקובל לערוך טיול בכל שבוע. ויש טוענים שאכן מקובל להרבות בטיולים בימות החופש, וטענתם מוטעית ביסודה, כי אין להשוות את הימים המקודשים של חול המועד לחופש שבימות החול, והקובע טיולי חול בחול המועד הופך את חול המועד לימי נופש, בניגוד לאופיים המקודש. אמנם מותר לכתחילה לקיים טיולים קצרים של שעה שעתיים, מפני שהם אינם מבטלים את עיקר מגמת חול המועד לעסוק בתורה כמחצית היום, וגם אינם גורמים לביטול מצוות הישיבה בסוכה. אבל טיולים ארוכים בניגוד לאופיים של ימי חול המועד, אינם בכלל הולכי דרכים, ולא אותם פטרו חכמים מהסוכה. עיין עוד הרחבות להלכות חול המועד י, ו, ז.
יד,ב – אין מקילים עפ"י 'תשבו כעין תדורו' אלא בשעת צורך
וכן מצינו בהלכות רבות שלא אמרו חכמים "תשבו כעין תדורו" אלא בשעת צורך. למשל בסעודת ברית מילה, לכאורה לפי הכלל "תשבו כעין תדורו", היה צריך להתיר לערוך סעודות ברית באולם, כפי שבכל השנה מקיימים את הסעודות באולם. ולמעשה פסק הרמ"א (תרמ, ו) עפ"י מהרי"ק שורש קעח, שחייבים לקיים את סעודת הברית בסוכה. והוסיף במ"ב לו, אפילו אם צר להם המקום לשבת שם ואי אפשר לשמוח כל כך, וזאת למרות שגם בסעודת ברית יש מצווה, מ"מ אינה מצווה גדולה כל כך כמו סעודת שבע ברכות. ע"כ. ולמעשה, אפילו בסעודות שבע ברכות מקיימים בסוכה (לעיל יב, ו).
וכן כתב ב"י בשם אורחות חיים סי' לג, והובא להלכה ברמ"א תרמ, ח, שההולכים לכפרים לתבוע חובותיהם, ואין להם שם סוכה, "יחמירו על עצמם לשוב לבתיהם בכל לילה לאכול בסוכה. ואע"ג דיש להקל, מ"מ המחמיר תבא עליו ברכה". כלומר למרות שיש בהליכה זו צורך ממש, לתבוע חובות, מ"מ לכתחילה החשיבו הליכה זו כרשות, וחייבו אותו לחזור הביתה כדי לאכול בסוכה.
יד,ג – טיול יחודי
באג"מ או"ח ג, צג, החמיר שהיוצא לטיול בחול המועד חייב בסוכה. אמנם באבן העזר ד, לב, ח, היקל לאכול סעודת קבע מחוץ לסוכה במקרה שיש צורך יחודי לצאת לטיול, כמו למשל, שהזדמן בחג לאזור מסוים שיש בסביבותיו נופים מיוחדים. וזה תואם את הסברה שכתבתי בהערה, שאם הוא מטייל אחת לכמה חודשים, ופעמים שהטיול נופל בחול המועד, אז הוא 'כעין תדורו'. ואע"פ כן נראה יותר להחמיר, הואיל וגם בטיול זה אין כורח, ואם ירצו לאכול במשך הטיול במקום שאין בו סוכה, יקפידו לאכול אכילת ארעי, כמבואר בהלכה ד.
