הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

א – מצוות ארבעת המינים

א,א – מסורת זיהוי ארבעת המינים

סוכה לה, א: "תנו רבנן: פְּרִי עֵץ הָדָר (ויקרא כג, מ) – עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר: זה אתרוג. ואימא פלפלין? (שטעם עצו ופריו שווה)… משום דלא אפשר, היכי נעביד? ננקוט חדא? לא מינכרא לקיחתה! ננקוט תרי או תלתא? פרי אחד אמר רחמנא, ולא שנים ושלשה פירות. הלכך לא אפשר. רבי אומר: אל תקרי: הָדָר אלא הדיר, מה דיר זה יש בו גדולים וקטנים תמימים ובעלי מומין, הכי נמי יש בו גדולים וקטנים תמימים ובעלי מומין… עד שבאין קטנים – עדיין גדולים קיימים. רבי אבהו אמר: אל תקרי הָדָר אלא דבר שדר באילנו משנה לשנה. בן עזאי אומר: אל תקרי הָדָר אלא הדור, שכן בלשון יווני קורין למים הדור. ואיזו היא שגדל על כל מים? הוי אומר: זה אתרוג".

סוכה לב, ב: "תנו רבנן: עֲנַף עֵץ עָבֹת (ויקרא כג, מ) – שענפיו חופין את עצו. ואי זה הוא – הוי אומר זה הדס. ואימא זיתא! – בעינן עבת וליכא. ואימא דולבא! – בעינן ענפיו חופין את עצו וליכא. ואימא הירדוף! – אמר אביי (משלי ג, יז): דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וליכא. רבא אמר מהכא (זכריה ח, יט): וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".

בתחילה כתבתי בהלכה: פירוש מינים אלו למד משה רבנו בהר סיני, ומסורת זו עברה בישראל מדור לדור (סוכה לה, א, ועיין מאירי וריטב"א שם, רמב"ם בהקדמתו למשנה). והשארתי לבסוף רק את המקורות, כי המשפט שכתבתי אינו מכיל כראוי את הסוגיה, וכאן מקום הרחבתה:

לכאורה חכמים ביררו עפ"י הפסוקים למה התכוונה התורה במצוותה, אולם בפועל אין מי שסובר ש"פְּרִי עֵץ הָדָר" אינו אתרוג, לפיכך מוכרחים לומר שכל מה שדנו הוא איך הדבר רמוז בתורה, אבל ברור על פי המסורת ש"פְּרִי עֵץ הָדָר" הוא אתרוג ו"עֲנַף עֵץ עָבֹת" הוא הדס.

יסוד זה התבאר בהרחבה בהקדמת הרמב"ם למשנה: "והנה זה יסוד צריך שתדענו. והוא, שהפירושים המקובלים ממשה אין בהם מחלוקת כלל, לפי שעד עכשיו לא מצאנו שנפלה מחלוקת בין החכמים בשום זמן מן הזמנים ממשה רבינו עד רב אשי, שאחד אמר שמי שסימא עין אדם מסמין את עינו כמאמר ה' יתעלה (דברים יט, כא): עַיִן בְּעַיִן, ואחר אמר דמים בלבד הוא חייב. גם לא מצאנו מחלוקת במה שאמר הכתוב פְּרִי עֵץ הָדָר, שאחד אמר שהוא האתרוג, ואחר אמר שהוא הפריש או הרמון או זולתם. גם לא מצאנו מחלוקת בעֵץ עָבֹת שהוא ההדס… וכן כל כיוצא בזה בכל המצות אין בהן מחלוקת, לפי שהם פירושים מקובלים ממשה, ועליהם ועל כיוצא בהם אמרו כל התורה כולה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני. אבל עם היותן מקובלות ואין בהן מחלוקת, הרי מדקדוק המקרא שניתן לנו אפשר ללמוד אלו הפירושים בדרכי הדין והאסמכתות והרמזים וההוראות שיש במקרא. וכשתראה בתלמוד נושאים ונותנים ונחלקים על דרך העיון ומביאים ראיה על אחד מן הפירושים הללו ודומיהם, כמו שאמרו על אומרו יתעלה פרי עץ הדר, ואולי הוא הרמון או הפריש או זולתן, עד שהביאו ראיה מאומרו פרי עץ ואמרו עץ שטעם עצו ופריו שוין, ואמר אחר פרי הדר באילנו משנה לשנה, ואמר אחר פרי הדר על כל מים, אין זה מפני שהדבר ספק אצלם עד שלמדו עליו בראיות אלו, אלא ראינו בלי ספק מיהושע עד עכשיו שהאתרוג הוא הניטל עם הלולב בכל שנה ואין מחלוקת בכך, ורק חקרו על ההוראה שיש במקרא לפירוש המקובל הזה. וכך למידותם גם על ההדס… וזהו ענין אמרם כללותיה ופרטותיה, כלומר הענינים שתראה אותנו למדים אותם בכלל ופרט וכן ביתר שלש עשרה מדות הם קבלה ממשה מסיני, אלא שאע"פ שהם קבלה ממשה לא אמרו בהן הלכה למשה מסיני, שאין אנו אומרים פרי עץ הדר הוא אתרוג הלכה למשה מסיני, או חובל בחברו משלם לו ממון הלכה למשה מסיני. לפי שכבר קדם שהכלל אצלנו שכל הפירושים כולם קבלה ממשה, ויש להם כמו שאמרנו רמזים במקרא, או שנלמדים באחת המדות כמו שאמרנו. וכל ענין שאין לו רמז במקרא ולא אסמכתא ואי אפשר ללמדו באחת המדות, באלה בלבד אומרים הלכה למשה מסיני".

וכ"כ רמב"ן (ויקרא כג, מ): "פְּרִי עֵץ הָדָר – שטעם עצו ופריו שוה. הדר, הדר באילנו משנה לשנה, וזה אתרוג, לשון רש"י. והן אסמכתות שעשו רבותינו לקבלתם". וכ"כ ראב"ע (ויקרא כג, מ), ספר המכתם (סוכה לה, א), שבולי הלקט (סימן שנט), מאירי (לה, ב, 'אע"פ'), וריטב"א (לה, א, 'גמרא ת"ר').

א,ב – יום ראשון ושבעה במקדש ובמדינה

ויקרא כג, מ: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים". דרשו חכמים בספרא: "שְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים, ולא בגבולים כל שבעה, ומשחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיה לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש…" הרי שחילקו בין מה שנצטווינו בתחילת הפסוק לקחת ביום הראשון, שהוא בכל מקום, לבין שמחתם לפני ה' אלוהיכם שבעת ימים שהוא רק במקום המקדש. ויש לשים לב שנקראת מצווה זו "שְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים".

א,ג – תקנת זכר למקדש

משנה סוכה מא, א: "בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד, משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, ושיהא יום הנף כולו אסור. גמרא: מנא לן דעבדינן זכר למקדש? אמר רבי יוחנן: דאמר קרא (ירמיהו ל, יז): כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה' כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ, דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ – מכלל דבעיא דרישה".

א,ד – האם ירושלים בכלל מקום המקדש

לרש"י אף ירושלים בכלל המדינה, ורק ביום הראשון חייבים ליטול בה לולב. וכ"כ אצלנו ר"ע ברטנורא. לעומת זאת הרמב"ם בפהמ"ש כתב שירושלים בכלל המקדש, וכל שבעה חייבים ליטול בה לולב מהתורה.

כתב בתוספות יו"ט שקלים, א, ג: "במדינה – פירש הרב ברטנורא בירושלים, וכן פירש רש"י בריש פ"ד דר"ה. ושם כתב הרב ברטנורא גם כן ב' הפירושים וכן ברפ"ב דמכילתין, אבל בפ"ג דסוכה משנה י"ב ומ"ח פרק ו' דנזיר השמיט פירוש הרמב"ם. ותנינא כוותיה דרש"י ותנינא כוותיה דהרמב"ם. כוותיה דרש"י בסוטה פ"ז משנה ו': ברכת כהנים כיצד? במדינה אומרים אותה ג' ברכות ובמקדש ברכה אחת וכו', והדעת מכרעת דמקדש דוקא דאין סברא לומר דלענין נשיאות כפים חלוק ירושלים משאר עיירות. ותנינא כוותיה דהרמב"ם בפ"ג דמעשר שני משנה ד': פירות בירושלים ומעות במדינה. ולרש"י יש לתרץ דשאני התם דפורט ירושלים בהדיא אבל היכא דתנן מדינה ולא הוציא ירושלים מן הכלל נשאר ירושלים בכלל מדינה".

ובבכורי יעקב תרנח, א, חיזק דברי הרמב"ם, וממילא כתב שיש להחמיר בירושלים בספק כדין ספיקא דאורייתא, ולכוון לקיים מצווה מהתורה לדעת הסוברים כן, וחסר פסול כל שבעה, וכן שאול פסול כל שבעה. ור' מאיר שמחה מדוינסק בחידושיו לסוכה מא, א, תמה עליו. ובמנחת שלמה ב, נ, השיב על קושיותיו. אבל כתב שאפשר שרק כאשר ביהמ"ק היה קיים, נמשכה המצווה על כל ירושלים שגם היא נחשבה "לִפְנֵי ה'", אבל כשחרב, גם בירושלים אין מצווה כל שבעה, וכשם שגם היום אין מצווה לשמוח שמחה יתירה בירושלים כפי שהיתה במקדש, על פי מה שנאמר "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים".

בספר עיר הקודש והמקדש ח"ג פרק כא, כתב שגם מהירושלמי עולה כדעת הרמב"ם, אמנם הביא דברי הטורי אבן (ר"ה ל, 'בראשונה') שלדעתו גם לרמב"ם המצווה בירושלים כל שבעה מדרבנן, וממילא יוצא שלדעתו אין צריך להחמיר במה שכתב בכורי יעקב. ובספר ציץ הקודש לרב צבי מיכל כתב שביאור לפני ה' הוא רק כאשר יש מזבח, וממילא בזמן הזה שאין מזבח, גם לרמב"ם המצווה בירושלים מדרבנן. אולם הרב חרל"פ העיר שם שבפשטות לפני ה' הוא גם בלא מזבח, ונטה לכך הרב טיקוצינסקי שם.

א,ה – הלכה למעשה בעיר העתיקה, בכותל המערבי ובהר הבית

העולה מדברי הרב טיקוצ'ינסקי בספרו, שהידור הוא ליטול לולב בירושלים לקיים המצווה לדעת הרמב"ם מדאורייתא. אמנם סבר שיש לומר שלעניין שאול וחסר, אין להחמיר בירושלים כל שבעה, שכן נאמר "לָכֶם" במפורש "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן". ועוד כתב שבכל אופן גם למחמירים, הדין הוא רק 'לפנים מהחומה', היינו בגבולי העיר שהתקדשו (כמבואר בספרו ח"ב), אבל בסמוך ונראה ודאי אין להחמיר.

וכן נהגו חסידים ואנשי מעשה להשתדל לבא לכותל המערבי בחול המועד סוכות, כדי לקיים את מצוות נטילת לולב דאורייתא לפי הרמב"ם. וכ"כ בהליכות שלמה יא, כו: "בהיות רבינו ליד הכותל המערבי בחג הסוכות, הידר ליטול שם לולב ומיניו שנית משום מצוות ושמחתם לפני ה' אלוקיכם".

א,ו – מנהג החוששים

ויש שמרוב חששות פחדו להתקרב אל הקודש לקיים את המצווה מהתורה. בספר ארבעת המינים כהלכתם עמ' קנד מובא ששאל את הרב חיים קנייבסקי: "האם יש ענין ליסוע לכותל המערבי בימי חג הסוכות כדי לקיים את המצווה מהתורה לפי השיטות הסוברות שנטילת לולב שם היא מן התורה?" והשיב: "יש ענין לפי דעת הרמב"ם אבל זה לא חיוב. ואני לא נוסע כי אני לא רוצה להכנס לחיוב דאורייתא, כי אולי הד' מינים לא כשרים בכל ההידורים שצריך מדאורייתא. וגם אבא לא היה נוסע וגם החזו"א לא היה נוסע כשהיה אפשרות לנסוע בזמנו. וחמי (הרב אלישיב) נוסע בכל יום בימי חוה"מ כי חושש לדעת הרמב"ם ולכן נוסע כדי לקיים מצווה מהתורה, אבל לא שזה חיוב". אמנם צ"ע עוד, כי אולי לא נסעו מפני המרחק וביטול תורה.

ובספר שלמי תודה עמ' תלט: "ושמעתי מהגאון רבי יחיאל מיכל פיינשטיין זצ"ל שפעם אחת היה בדעתו בחוה"מ סוכות ביום לילך לכותל המערבי, ואמר לו חמיו מרן הגרי"ז מבריסק שהרי יש שיטות הסוברים דבכותל המערבי שהוא סמוך למקום המקדש חייב בו מן התורה בנטילת לולב כל שבעה אף בזמן הזה לדעת הרמב"ם כמו שכתב הבכורי יעקב, ולמצוא ארבעה מינים שיהיו כשרים לשיטות כל הראשונים זהו דבר קשה מאד, ואם לא יטול שם ארבע מינים הכשרים לדעת כולם, הרי לשיטה זו הוא מבטל מצוות עשה, אם כן למה לו להכנס לחששות אלו".

א,ז – מספר ההדסים והערבות

משנה סוכה לד, ב: "רבי ישמעאל אומר: שלשה הדסים ושתי ערבות לולב אחד ואתרוג אחד, אפילו שנים קטומים ואחד אינו קטום. רבי טרפון אומר: אפילו שלשתן קטומים. רבי עקיבא אומר: כשם שלולב אחד ואתרוג אחד, כך הדס אחד וערבה אחת". דברי ר' ישמעאל במשנה מבוארים בברייתא: "תניא רבי ישמעאל אומר: פְּרִי עֵץ הָדָר – אחד, כַּפֹּת תְּמָרִים – אחד (שכן כפת כתיב), עֲנַף עֵץ עָבֹת – שלשה (כנגד שלושת המילים), עַרְבֵי נָחַל – שתים (כנגד שתי המילים, ובנוסף לכך, מיעוט רבים שניים)".

ואף שבגמרא מבואר שחזר בו ר' ישמעאל מדעתו וסבר שאפשר להסתפק בהדס אחד, מ"מ ר' טרפון נשאר בדעתו. "אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי טרפון".

וכן דעת רוב הפוסקים להלכה. כך נראה מרי"ף, וכ"כ רמב"ם (ז, ז); רא"ש (ג, יד, ובטור וקיצור פסקיו); בה"ג (סי' טו עמ' רו); שו"ת הגאונים שערי תשובה (סימן שיב), והלכות פסוקות (סימן קפב). וכתב המגיד משנה, שכן דעת כל הגאונים. וכן נפסק בשו"ע (תרנא, א).

מנגד יש סוברים שהלכה כר' עקיבא, שאפשר להסתפק בהדס אחד וערבה אחת. והטעם לכך, או מפני שלדעתם גם ר' טרפון מסכים לזה וכל חידושו הוא שקטום כשר (רמב"ן), או מפני שלמעשה אין הלכה כר' טרפון, הואיל והלכה כר' עקיבא מחבירו, ועוד שר' ישמעאל מסכים לדעתו והם רוב (ריטב"א). בכל אופן למעשה דעת הרמב"ן (השגות על הלכות לולב לראב"ד, ד"ה 'ועלה בדעתנו'), שהדס אחד קטום כשר. וכן דעת הרא"ה (לד, ב, סוד"ה 'חד ולא קטים'). ולראבי"ה (לולב סימן תרסט) וראב"ן, הדסים כשרים בשתי אפשרויות: או שלושה קטומים כר' טרפון, או אחד שאינו קטום כר' עקיבא. ולריטב"א ההידור הוא ליטול שלושה הדסים, ואם אין לו, אזי אחד שאינו קטום, ובדיעבד אפשר להסתפק אפילו באחד קטום (אמנם קטום לדעתו הוא כדעת הרז"ה להלן ח, ט).

והרמ"א תרנא, א, כתב: "במקום הדחק דליכא הדס כשר, סגי ליה בחד דלא קטום". ולמ"א אפשר בשעת הדחק להקל כרמב"ן אפילו באחד קטום. ודעת שע"ת וערוה"ש, שכוונת הרמ"א שיטול בלא ברכה. לעומת זאת דעת פמ"ג וישועות יעקב, שלדעת הרמ"א בדיעבד יברך על הדס אחד, ולא כתבו אם יברך גם על קטום. ובבכורי יעקב תרנא, ב, כתב שבדיעבד יברך גם על אחד קטום. וממ"ב תרנא, ו, משמע שבדיעבד יכול לברך על אחד שאינו קטום, אבל אם הוא קטום לא יברך, כי גם דעת הישועות יעקב שלא לברך. וכ"כ בהלח"ב ה, ב (עמ' קצה). ולמעשה נראה לחוש גם לדעת שו"ע ודעימיה, ולא לברך על הדס אחד. ואין לומר שיש בזה לאשכנזים מנהג, כי אין מנהג בדבר שאינו שכיח.

א,ח – נטל הדס אחד וערבה אחת האם יברך כשיחזור ליטול כדין

לכנה"ג (סי' מז), חייב ליטול שוב כדי לצאת ידי רוב הפוסקים, אבל לא יברך, שכן לרמב"ן ודעימיה כבר יצא. וכמובן שכך דעת כל הפוסקים כרמ"א. וכ"כ בכה"ח (תרנא, ד), וחזו"ע (עמ' של).

ובשו"ת בית דוד (סימן תנה), הסכים לכנה"ג בעניין הדסים, אבל לגבי ערבה כתב שיחזור ליטול עם ברכה, מפני שנאמר וְעַרְבֵי נָחַל. והביאו להלכה במ"ב תרנא, ג.

אמנם דבריו קשים, שכן המקילים בהדס אחד נשענים על דעת ר' עקיבא, ולדעתו יוצאים גם בערבה אחת, וממילא מפני חשש ברכה לבטלה אין לחזור לברך. וכ"כ חיד"א (קונטרס אחרון במחזיק ברכה תרנא, ה), וכן כתב בשם שו"ת יכין ובועז (א, קכג) שלא לברך. וכך דעת רבים: שע"ת (סוף סי' תרנא); הערות דברי נחמיה על שועה"ר (תרנא, קו"א סעיף ב); בכורי יעקב (תרנא, ב); חיים וברכה (אות ע סעיף רמז), כה"ח; חזו"ע (עמ' של); הלח"ב (ו, ו, הערה 9).

א,ט – מקור השיעורים

כתב המבי"ט בקרית ספר (הל' לולב ז'), שיעורי ארבעת המינים מדאורייתא, והם בכלל מה שאמרו (סוכה ה, ב), שיעורים הלכה למשה מסיני. וכ"כ בחיים וברכה דש, בשם כפות תמרים, קרית ספר וחוו"י, ששיעורים אלו הם הלכה למשה מסיני. וכ"כ בחידושי חת"ס (סוכה מב, א), ושפת אמת (סוכה לב, ב), וגם הדין ששדרו של הלולב יהיה ארוך מההדסים והערבות טפח הוא מהתורה. ובשו"ת בנין ציון א, לג, וערוך לנר (נדה כו, ב) מבואר שטפח זה מדרבנן, שכל יסוד הנענוע מדרבנן. ועיין בחזו"ע עמ' שנט-שס, שהביא פוסקים נוספים שסוברים שדינו מהתורה.

תפריט