ז,א – מדיני לולב
כתבתי על קוץ שיוצא מהעלה המרכזי, שאם נחתך או נחרך, כשר למהדרין, עפ"י עיקרי הד"ט לג, כא, שביאר שהוא כשר משום שלא נקטם ברובו, ועוד שאין קטימתו ניכרת, וכיוון שיסוד הפסול מטעם הדר, אם אינו ניכר אינו פוסל. (והובא להלכה בפס"ת תרמה, יב; ארבעת המינים למהדרין עמ' צה, בשם החזו"א; חזו"ע עמ' רצג).
לולב שקצת משדרתו חסר, מחמת חיכוך או שריפה, כשר, שהולכים אחר רוב השדרה שנותרה שלימה (כשרות ארבעת המינים עמ' קסז).
ז,ב – יבש העלה האמצעי
ירושלמי ב, ח: "בעון קומי רבי אבינא, יבשה ציציתו מהו? מה בינו לקטום? אמר לון זה הדור וזה אינו הדור". ובאר הראב"ד (תמים דעים רלא-רלב), שציציתו היא התיומת העליונה, ואם יבשה לבדה ושאר העלים לחים – הלולב כשר. וכ"כ הרוקח (רכ). אלא שכתב הראב"ד (שם) שיש גורסים 'יבש הוציו מהו', וע"פ גרסה זו השאלה על כלל עלי הלולב. ומסיק הראב"ד שאף אם יבשו כל עלי הלולב, עדיין יש בו הדר וכשר, ובלבד שהתיומת העליונה לחה. וסיים שגרסה זו עיקר. הרי שלדעת הראב"ד רק אם רוב העלים וגם העלה האמצעי יבש – פסול, ואם האמצעי לח והשאר יבשים, או האמצעי יבש והרוב לחים – כשר. וכ"כ בכור"י (תרמה, יד), וחזו"א (קמה, יא).
אולם המאירי במגן אבות (עמ' קלח) הבין בדברי הראב"ד שאם יבשה התיומת – בכל מקרה הלולב פסול. וכ"כ פמ"ג (תרמה, א"א ה); מ"ב (כב); וכה"ח (לב).
ויש מחמירים יותר, שדין העלה העליון בלולב כדין חוטמו של אתרוג, שכל הפסולים פוסלים בו בכלשהו (גר"א כא בשם הריטב"א והר"ן). וכתב חיים וברכה (קג) שאף שמסתימת הפוסקים אין נראה כשיטה זו, לכתחילה נכון להדר שלא יהא ראש הלולב יבש כלל.
ז,ג – החלק התחתון שבשדרה לעניין חישוב השיעור
כתב בתוס' רבנו פרץ סוכה לב, א, שיש למדוד רק את מקום השדרה שצומחים ממנו עלים, אבל החלק התחתון שאין בו עלים אינו בכלל המדידה. וכן כתבו להלכה בשמו ב'ארבעת המינים השלם' עמ' ז', 'כשרות ארבעת המינים' עמ' קלו; פס"ת תרנ, א; 'ארבעת המינים למהדרין' עמ' מב; וכן מובא בבאו"ה תרמה, ב, 'ועדיין' באחת ההבנות. לעומת זאת לדעת כמה פוסקים אם נתלשו מיעוט העלים של הלולב, ורוב שדרתו עדיין מכוסה – כשר, ואם כן יש לחשב גם את המקום התחתון, שהוא מיעוט שהעלה שלו נתלש. כ"כ במפורש ערוה"ש תרנ, א, וכן משמע משועה"ר תרמה, ז. ועיין להלן ח, ז, שכך נחלקו גם לגבי הדס.
ז,ד – לולב קנרי
הדקל הקנרי מוצאו מהאיים הקנריים באוקיינוס האטלנטי, מערבה מצפון אפריקה. דקל זה הובא לישראל וניטע למטרת נוי. ככלל, הדקל הקנרי דומה לדקל המצוי, אלא שישנם מספר הבדלים ביניהם. התמר נותן פרות הראויים למאכל אדם, ואילו הדקל הקנרי משמש כעץ סרק שנועד לנוי. יש לו אמנם פירות אלא שהם אינם טעימים, ולכן לא רגילים לאוכלם. גזעו של התמר צר משל הקנרי, גבהו של התמר עד 35 מטר, והוא מוציא חוטרים. ואילו גובהו של הקנרי עד 15 מטר, וגזעו חלק (אינו מוציא חוטרים). עליו של התמר קשים וארוכים לעומת הקנרי שעליו רכים, קצרים וצפופים יותר, וצורתם כעין קשתות. שדרתו של התמר קשה וגם כשמטים אותו על צידו אינו מתעקם כמעט, ושדרתו של הקנרי רכה, וכשמטים אותו על צידו הוא מתכופף לאותו הצד.
השאלה היא, האם כל השינויים הללו, ובמיוחד זה שפירותיו אינם טעימים, הופכים את הדקל הקנרי לעץ מסוג אחר, ולולביו פסולים, או שזה אחד הזנים של עץ הדקל. שכן יש זנים שונים, וההבדלים ביניהם משמעותיים, הן בטעם הפרי והן בצורת העץ, ואף שהקנרי שונה יותר, מ"מ הוא עדיין דקל כשר.
המורה ישראל יוטקובסקי (קול תורה אב-אלול תשטז), העלה לראשונה את ההבדלים המשמעותיים שבין דקל רגיל לקנרי, ולדעתו הקנרי פסול ללולב. לעומת זאת הרב שרגא שלומאי (קול תורה שבט תשיז), השיב לדבריו, שדקל קנרי הוא זן שונה של אותו המין.
בעקבות דיון זה פסק באגרות משה (או"ח ד, קכג), שאין לולב קנרי ממיני הלולב כלל, והרי הוא כדמיון הלימון לאתרוג. "ואף בדיעבד, כשאין לולב אחר, אין יוצאין בו ידי מצוה, והוא ברכה לבטלה, והוא ברור ופשוט עד שאין לדון בזה כלל. ואלו שנטעו אותו בארץ ישראל הכשילו את הרבים, וגם הטעו איזה גדולי ישראל בזה ואינו כלום. כי ברור ופשוט שאינו לולב. ומי שמוכרו למצות לולב, הוא עובר בלפני עור ובגזל".
מאידך, בשו"ת ציץ אליעזר (ח, כב), כתב שלולב קנרי כשר ומברכים על נטילתו. וכן דעת רשז"א (שלמי מועד עמ' קלא), פרי עץ הדר (לולב, ח, כא). וכ"כ הגרע"י (יחו"ד א, סז; חזו"ע עמ' רצג), וסיים שהמחמיר ליטול לולב המוחזק בכשרותו – תבוא עליו ברכה.
ובהר צבי (ב, קח) כתב שזה שדקל אינו מוציא פירות אינו סיבה לפוסלו, שכן הדקל הזכרי לא מוציא פירות, וההכשר הוא מפני שכלל המין מוציא פירות. (יש להוסיף שגם דקל נקבי לא יוציא פירות אם לא יהיה בסביבתו דקל זכרי, והוא בוודאי כשר כי הוא יכול להוציא פירות). ואמנם ביחו"ד א, סז, כתב על פי זה שהרב פרנק הכשיר את הלולב קנרי. אולם המגיה בספר הר צבי, העיר שאין בזה היתר ללולב קנרי, שכל הדיון לגביו התעורר רק לאחר מכן.
בשם ריש"א מסרו, שכיוון שיש מחלוקת בדבר, ראוי להחמיר שלא ליטלו, ואם אין לו אחר יטלנו בלא ברכה (הלח"ב עמ' כה, כפי ששמע מר"ח קנייבסקי). והרב מרדכי אליהו זצ"ל כתב בהל' חגים עמ' 403 שבשעת הדחק אפשר להכשיר לולב קנרי, ומשמע בברכה.
פרופ' יהודה פליקס (המעין תשרי תשכ"ז), סבר שדקל קנרי הוא מין אחר. אמנם בבדיקות הפריה, נמצא שאם מפזרים אבקה של דקל קנרי זכר על פרחי דקל תמר נקבה, התמר יתן פירות גרועים. אלא שלסוברים שהדקל הקנרי הוא מין אחר, דומה הדבר לסוסה שנתעברה מחמור והמליטה פרד. ועוד שבלי עזרת אדם אין מין אחד מאבק את המין השני (העובדות ממאמרו של ישראל יטקובסקי. לעומתו כתב הרב שלומאי שהאבקה יכולה להעשות אף שלא ע"י אדם, ואין להשוותה אלא להכלאה בין שני מינים מאותו הזן כסוס בלגי עם סוס פוני).
ז,ה – שיעור הלולב, ההדס והערבה – הערה 4
סוכה לב, ב: "אמר רב יהודה אמר שמואל: שיעור הדס וערבה – שלשה, ולולב ארבעה, כדי שיהא לולב יוצא מן ההדס טפח. ורבי פרנך אמר רבי יוחנן: שדרו של לולב צריך שיצא מן ההדס טפח… גופא, שיעור הדס וערבה – שלשה, ולולב – ארבעה. רבי טרפון אומר: באמה בת חמשה טפחים… אמר רב הונא אמר שמואל: הלכה כרבי טרפון… כי אתא רבין אמר: אמה בת חמשה טפחים עשה אותה ששה, צא מהן שלשה להדס והשאר ללולב. כמה הוי להו – תרי ופלגא…"
רוב הראשונים כתבו שהלכה כר' טרפון, שכל טפח בארבעת המינים קטן בשישית מטפח רגיל. וכ"כ רא"ש, תוס', ר"ן, תר"י. והרמב"ן סובר שהטפח הנוסף של הלולב הוא טפח רגיל. ודעת הרי"ף והרמב"ם שכל הטפחים שבארבעת המינים רגילים. בשו"ע תרנ, א, כתב בסתם להקל כדעת רוב הפוסקים, וביש אומרים כתב כדעת הרי"ף והרמב"ם שמחמירים. וכתב בדרכי משה שבמנהגים שלנו (מהר"א טירנא) כתוב שנוהגים להחמיר.
הרי שלמעשה לכתחילה יש להחמיר ובדיעבד אפשר להקל כר' טרפון ואף לברך על כך.
