ד – צורת הנענועים

פורסם בקטגוריה פרק ה - נטילת לולב, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/13-05-04/

ד,א – מצוות הנענוע

מן התורה בעצם זה שנוטלים את ארבעת המינים ומגביהים אותם מקיימים את המצווה, שנאמר (ויקרא כג, מ): "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם". ותקנו חכמים לנענע את הלולב, ולמדו זאת ממה שצוותה התורה להניף כמה קרבנות (סוכה מב, א; מנחות סא, א). והיה אפשר לחשוב שהנענוע הוא הידור מצווה, אולם מצינו ברש"י שנקט לשון חובה, ואח"כ לשון מצווה, משמע שהנענוע הוא חלק מהמצווה עצמה, וז"ל לז, ב: "נענוע מאן דכר שמיה – שיהא אדם חייב לנענע, דפשיטא ליה לתנא, וקבעי: היכן היו מנענעים? כדי לנענע בו – אלמא מצוה לנענע, כדלקמן, לעצור רוחות רעות וטללים רעים". ובשיבולי הלקט שסו (לשונו מובאת לקמן), כתב שהנענוע הוא מצווה מדרבנן.

ד,ב – הנענוע בברכה ובהלל

משנה לז, ב: "והיכן היו מנענעין? בהודו לה' תחילה וסוף, ובאנא ה' הושיעה נא…" וקשה שהרי לכאורה עיקר הנענועים צריכים להיות אחר הברכה שאז עיקר קיום המצווה, ומדוע עוסקת המשנה בנענועים שבהלל. פירש הריטב"א: "על נענועין שבשעת ההלל שיילינן, דאילו בשעת ברכה פשיטא מילתא שיש לנענע שזהו עיקר מצותו". וכ"כ ר"ן, ורא"ש (ג, כו) בשם ראבי"ה.

וז"ל תוס' 'בהודו': "ובשעת ברכה לא מצינו אם חייב לנענע בתחלת נטילה, אלא מדאמרינן בפירקין (מב, א) קטן היודע לנענע חייב בלולב, משמע דמנענע בתחלת הברכה אף על פי שאינו יודע לקרות הלל. ועוד מדתניא במסכת ברכות בסוף תפלת השחר (ל, א) הקדים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה, משמע דמנענע בלא הלל". ובשיבולי הלקט שסו: "וקבלו לנענע בשעת ברכה, ומתניתין דשיירי כי היכי דלא מדכר בשופר תקיעה מיושב אלא תקיעה דתפלה, ונטילת לולב עיקר המצוה ומברכין עליה ונענועו דרבנן הוא, דומיא דביעור חמץ מן התורה ובדיקה מדרבנן ומברכין על הביעור ולא על הבדיקה וכך קבלו דור אחר דור ואבות העולם רב פלטוי ובעל הלכות ופסקות ז"ל כך הורו לברך ולנענע". וע"ע הלח"ב ט, יד, עמ' שמה.

ד,ג – לכמה רוחות מנענעים

כתב הרמב"ם הל' לולב ז, י: "מוליך ומנענע ראש הלולב שלשה פעמים ומביא ומנענע ראש הלולב שלשה פעמים וכן בעליה וירידה". וכ"כ ריטב"א לז, ב: "דיו לנענע לשתי רוחות ולא כמי שנוהג להוליך ולהביא לארבע רוחות, כי אין זה אלא במחשבה והמושל בשתי רוחות העולם הוא המושל בארבע, וכן נוהג מורי נר"ו וכן היו רבותיו נוהגין". וכ"כ שו"ת רשב"א (א, תלז), שדי במוליך ומביא ומעלה ומוריד. וכ"כ מאירי (מגן אבות סוף אות כא), והוסיף: "ואף הגאונים כתבו שהעושה כן (מנענע לד' רוחות) דעת חיצוני הוא, והנקדנים מהדרין לעשות הושטות אלו לד' רוחות, ואין דעתינו נוחה בכך".

לעומת זאת, כתבו ראשונים רבים שמנענעים בפועל לד' רוחות (מנהיג הל' אתרוג לה; מכתם; שבולי הלקט שסז; רא"ש ג, כו), וכ"כ שו"ע תרנא, ט.

ד,ד – להחזיר גופו או רק להטות ידיו

כתב שו"ע תרנא, ט: "הנענוע הוא שמוליך ידו מכנגדו והלאה…" ודייק במאמ"ר יג, שאין צריך להחזיר גופו לכל רוח אלא רק מטה ידיו, וכתב שכן משמעות כל הפוסקים שלא הזכירו הפיכת פנים אלא הטיית יד. וכ"כ א"ר כד, בשם מהרי"ל, שהיה נשאר עומד במקומו ופניו למזרח בכל הנענועים, רק היפך ידיו נגד הרוחות. וכ"כ מקור חיים לחוו"י, ומ"ב לז, ומז.

אבל סיים במאמ"ר: "ובאלו המקומות נוהגין להפוך פניהם ממזרח לדרום ומדרום למערב ומשם לצפון ואחר העלאה והורדה חוזרין להפוך פניהם למזרח להתחיל הנענוע השני, ולא מצאתי זה בהדיא בשום ספר". ובשעה"צ מט, כתב, שלפי האר"י שצריך להביא סוף הלולב נגד החזה, צריך להפוך את גופו לכל צד, וכ"כ כף החיים צו.

ד,ה – כסכוס הלולב

 ריטב"א לז, ב: "מוליך ומביא מעלה ומוריד. יש מן הגאונים אומרים שזהו נענועו של לולב המוזכר בכל מקום ואינו צריך טירוף אחר אלא שיוליך ויביא יעלה ויוריד, וכן כתב הרי"ץ גיאת ז"ל. ואינו נכון דאם כן למה הצריכו שיהא לולב יוצא על ההדס טפח כדי לנענע בו, והלא כל שהוא בין גדול בין קטן ראוי להוליכו ולהביאו. אלא ודאי לפי שצריך לטרף הלולב ולכסכסו בעצמו הצריכו בו טפח עודף כדי לנענע בו. ולמדנו כי כשמוליך ומביא מעלה ומוריד יש לנענעו לטרוף גופו של לולב". וכ"כ ר"ן.

ובמאירי לז, ב, דחה דעה זו: "ולדעתי אין טענה זו כלום שאם כן אף אתה צריך לומר שיהא הנענוע מעכב שהרי השיעור מעכב הוא, אלא שצורך השיעור אינו אלא מפני שהלולב עיקר כמו שכתבנו וצריך שתהא נטילתו מפורסמת עד שיהא ראוי לנענוע ולהושטה הניכרת".

בשו"ע תרנא, ט, לא הזכיר שצריך לכסכס את העלין, וכן מנהג ספרדים (שיירי כנה"ג תרנא, הגב"י יב).

אבל ברמ"א כתב: "טורף הלולב ומכסכס העלין בכל נענוע". ובמ"ב מג, הביא מחיי אדם שמכסכס מעט.

ד,ו – טעמי נענוע הלולב

רי"ץ גיאת הלכות לולב עמוד קכט: "דבר אחר: ארבעה מינים הללו באים לרצות על המים, כשם שאי אפשר להם להתקיים בלא מים כך אי אפשר לעולם להתקיים בלא גשמים, לפיכך צוה הקב"ה להרצות בד' מינים הללו לפני המקום כדי שיתרצו ויענו ויורדין להן גשמים". וכ"כ המנהיג הלכות סוכה עמוד שעט.

עיין לעיל א, ג, ב, שנטילת ארבעת המינים מבטאת הודאה על הניצחון בדין, וכ"כ אבודרהם בטעם נענוע הלולב להודיע כי נצחנו את כל המקטרגים עלינו. ע"ע מטה משה תתקמ"ד לטעם נוסף.

פורסם בקטגוריה פרק ה - נטילת לולב, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן