הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ג – משמעות המילה 'עונה'

ג, א – שארה כסותה ועונתה מכוונים על תשמיש

הרמב"ן (שמות כא, ט), הביא מה שפירש רש"י: "שְׁאֵרָהּ – זו מזונות, כְּסוּתָהּ – בגדיה, וְעֹנָתָהּ – זו תשמיש". והקשה הרמב"ן שבגמרא מבואר שזו דעת יחיד, "וגם על דרך הפשט למה יזכיר במזונות – 'שאר', שהוא הבשר, והראוי שיזכיר לחמה, כי על הלחם יחיה האדם, ובו יהיה החיוב".

וביאר הרמב"ן (על פי דעת חלק מהתנאים) ששארה, כסותה ועונתה כולם נאמרו על התשמיש, וחיוב מזונות וכסות מדרבנן: "ולכך אני אומר כי פירוש 'שאר' בכל מקום – בשר הדבק והקרוב לבשרו של האדם, נגזר מלשון שארית, כלומר שאר בשרו, מלבד בשר גופו. ויקראו הקרובים שאר, אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ (ויקרא יח, ו), שַׁאֲרָה הֵנָּה (שם יז), כעניין אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה (בראשית כט, יד), וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ (במדבר יב, יב). וכן שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד (ישעיהו יד, כב) – זרעו הקרוב אליו. וכן בִּכְלוֹת בְּשָׂרְךָ – עצמך, וּשְׁאֵרֶךָ – ובניך (משלי ה, יא), שהם הבשר הקרוב לך… ותקרא האשה 'שאר' לבעל, כמו שדרשו (יבמות כב, ב): כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ (ויקרא כא, ב) – זו אשתו, והוא מן העניין שאמר וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד (בראשית ב, כד). והנה שְׁאֵרָהּ – קירוב בשרה.

וכְּסוּתָהּ – כסות מטתה, כמו שנאמר (שמות כב, כו): כִּי הִוא כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב. וְעֹנָתָהּ – הוא עִתָהּ שיבוא אליה לעת דודים… וזה פירוש נכון, כי דרך הכתוב בכל מקום להזכיר המשכב בלשון נקי ובקצור, ולכן אמר באלו ברמז שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ, על שלושת העניינים אשר לאדם עם אשתו בחבורן. ויבוא זה כהוגן על דין ההלכה, ויהיו המזונות ומלבושי האשה תקנה מדבריהם".

ג, ב – משמעות המילה 'עונה'

הפירוש הראשון – לשון עת וזמן, וכ"כ רמב"ן (שמות כא, ט): "וְעֹנָתָהּ – הוא עִתָהּ, שיבוא אליה לעת דודים". וכ"כ אבן עזרא: "ופי' וְעֹנָתָהּ על המשכב, שהוא עת דודים, כי מלת עת בחסרון נו"ן כמו אמת, על כן נדגש תי"ו וְהִנֵּה עִתֵּךְ (יחזקאל טז, ח), או עתו כמו אמתו, ג"כ עתה. והנה עונתה מגזרת עת, ועתה היא זאת העת".

עוד פירוש: לשון עינוי. וכך למדנו ביומא עז, א: "תשמיש המטה דאיקרי ענוי מנא לן? דכתיב (בראשית לא, נ): אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים, אִם תְּעַנֶּה – מתשמיש (להשבית עונתן, רש"י)". תוס' כתובות מז, ב, 'אם': "דבפרק בתרא דיומא (עז, א) משמע אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי היינו שימנע מהן תשמיש, דמהאי קרא נפקא לן דמניעת תשמיש המטה קרוי עינוי, ויש לומר דהכי נמי קאמר קרא עֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע, דבר שהוא כעינוי כשמונעו ממנה, דהיינו תשמיש". ולעומת עינוי, יש במילה 'עונה' גם לשון היענות, היינו שמצוות עונה נועדה לקיים את הייחוד בתענוג ושמחה, באופן שהם נענים זה לזה.

וכתב הרב בספר: "לשני הפירושים הללו משמעות הלכתית: א. שחובה על האיש לקיים את החיבור בזמנים קבועים, לפי כוחו ועבודתו. ב. שהחיבור ביניהם צריך לתת מענה משמח לתשוקת אהבתם".

עוד פירוש הביא הרב בספר שעונה מלשון מעון, בית, שהאיש צריך לדאוג למקום מגורים לאשתו. וכ"כ רשב"ם (שמות כא, י): "וְעֹנָתָהּ – בית דירה לפי הפשט, לשון מעון, כי המ"ם של מעון כמו מ"ם של מקום ושל מלון שאינו עיקר. הרי מזון וכסות ומדור". וכ"כ חזקוני ואבן עזרא (שם) בשם יש אומרים.

ג, ג – מצוות עונה נקראת גם דרך ארץ

מצוות עונה נקראת גם דרך ארץ, כמבואר בעירובין ק, ב (עיין לקמן הרחבות לפרק ב, ד, ג). וביאר הרב שמצוות עונה צריכה להתקיים באופן של דרך ארץ שקדמה לתורה, שצריך להיות מתחילה בדרך בריאה וטבעית, וכפי שקראו חכמים למצווה 'שמחת עונה', ומתוך כך לקדש את החיבור על פי הדרכות התורה באיסורי נדה, ולפני כן כל איסורי עריות, ובהוספת משמעויות של קדושה ורוממות שבאות לידי ביטוי באחדות ואהבה בקשר שבין האיש לאשה (ייחוד קוב"ה ושכינתיה). והראיה שחייבים לקדש את הקשר שביניהם, שהרי אף שהכל מבינים את ערכו, רבים חוטאים בו, כי הדרך ארץ הטבעית אינה מספיקה. ומעין זה כתב במשכן ישראל ח"ב עמ' כ.

ג, ד – השמות השונים לחיבור

שמות רבים ישנם בתורה ובדברי חז"ל לחיבור שבין האיש לאשתו: ביאה, בעילה, משכב, תשמיש המיטה, עונה, פקידה, התעלסות, זיווג, אישות, משגל, ידיעה (בראשית ד, א), דרך ארץ. ועוד כינויים כמו: אכילה, לחם, הרגל דבר, התעסקות, צניעות, צרכים, דבר אחר. לכל ביטוי היבט אחר, והרב בחר בספר להשתמש בעיקר במילה 'חיבור', שבה השתמש המהר"ל, שהיא מבטאת בלשון נקייה את המצווה עצמה בהגדרתה ההלכתית, לעומת 'זיווג' ו'ייחוד' וכיוצא בזה, שהם לשון נקייה אבל יכולים להתפרש גם כהתקשרות כללית בלא המצווה.

ג, ה – מצוות עונה נלמדת משִפְחָה

מצוות עונה בתורה מוזכרת לגבי אמה עברייה (שמות כא, י), וכתב החינוך מו: "ובכלל לאו זה כל בנות ישראל גם כן, שלא לגרוע להן דבר מאלה, וקל וחומר הדברים, אם לזו לא יגרע, כל שכן לאחרות בנות חורין. וזה שכתוב (שם, ט): כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ, אמרו במכילתא שהוא בא ללמד ונמצא למד, שהבנות למדות ממנה". ועיין בספר הערה 3.

תפריט