הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ח – בזכות המצווה נגאלו ממצרים

בזכות נשים צדקניות נגאלו ממצרים (מאמר שהתפרסם ברביבים)

ח, א – תהליך השעבוד

בהתחלה אף אחד לא דיבר על כך שהישראלים יהיו עבדים למצרים. רק דרשו מהישראלים לעבוד למען קיומה של הממלכה המצרית, ואף שילמו להם שכר עד שהרגילום בעבודה. בהדרגה התביעות הלכו וגברו. מן הסתם אמרו להם שאין ברירה וכך הם צרכי הממלכה, וראוי להם בתור עבריים שנתקבלו יפה במצרים, שישתתפו בעול קיום הממלכה המצרית. ואמרו חכמים שגם פרעה מלך מצרים עשה עצמו כמשתתף בעבודה, ותלו לו לפרעה סרבל עבודה על צווארו, וכל אחד ואחד מישראל שהיה אומר איסטניס אני ואיני יכול לעבוד, היו אומרים לו: כלום איסטניס אתה יותר מפרעה?! (סוטה יא, א-ב).

ועוד מספרים שבתחילה נטל פרעה סל ומגריפה ועשה עצמו כיוצא לעבוד, וכל מי שהיה רואה את פרעה נוטל סל ומגרפה ועושה בלבנים, היה עושה עמו כל היום לפי כוחו. כיוון שהחשיך העמיד עליהם נוגשים שהכריחום לעבוד בכל יום כפי שעבדו באותו היום עם פרעה (ילקו"ש קסג). כך הלך שעבודם וגבר עד שנעשו עבדים גמורים.

ההדרגה שירתה את מטרתם של השליטים, הם מנעו בכך את הישראלים מלמרוד, מפני שבכל שלב היה נדמה כי בעבור החמרה קלה בתנאי העבודה ובמעמד האישי – אין טעם לחולל מרד שתוצאותיו עלולות להיות חמורות. יתכן שהשליטים חששו גם שיהיו מצריים הגונים שיתקוממו כנגד הפגיעה בשכניהם הישראלים. אולם כאשר הדבר נעשה בהדרגה, נתיישבו הדברים בלבם, שאכן כך ראוי ונכון שיהיו הישראלים עבדים למצרים (עי' רמב"ן שמות א, י).

ח, ב – עבדים שפלים

בנוסף לרצון לנצל את העבריים לצורכיהם, היתה שם שנאה. זה היה הגילוי הראשון של אנטישמיות בעולם. יש משהו פנימי רוחני בעם ישראל שמעורר את רשעי העולם לשנוא את ישראל. אמנם כשישראל יתגלו בשלמות, יכירו כולם בערכם, אבל כאשר שלמותם אינה מתגלה, שנאתם של הרשעים גוברת מאוד. לכן לא הסתפקו בשעבודם בלבד, אלא אף מררו את חייהם, כדי לשבור את רוחם עד שיאבדו את ייחודם ויתבטלו מהעולם.

יתר על כן, כיוון שהמצריים שנאו את העבריים, חששו שמא גם העבריים שונאים אותם, וכאשר יתרבו יצטרפו לשונאיהם לגרשם מהארץ. לכן התאמצו למרר את חייהם בחומר ובלבנים כדי לאבדם.

ח, ג – עצמת החיים לא נחלשה

אולם היתה בעם ישראל אמונה, הם זכרו את אבותיהם, אברהם יצחק ויעקב, והאמינו כי יש להם תפקיד בעולם, ויום יבוא וה' אלוהי אבותיהם יגאלם. הם שמרו על מלבושיהם, לשונם ושמותיהם (שמו"ר א, כח). רצון החיים שלהם לא נחלש. ולכן, למרות שאיבדו את חירותם, והיו נתונים בצער והשפלה, היתה להם אהבה. אהבה אמיתית שישנה לאנשים מאמינים, אהבה שבין איש לאשתו, ובין הורים לילדיהם, וכך הלכו והתרבו. "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" (שמות א, יב).

ודווקא העינוי הגביר את הפריון, שכן לצבור רכוש לא יכלו, להתארגן לפעילות ציבורית לא יכלו, לעסוק ביצירה תרבותית לא יכלו, וכך כל החיוניות שפעמה בקרבם פרצה לכיוון אחד – לריבוי עצום.

ח, ד – המצריים ניסו לאבדם

כאשר ראו המצריים שלמרות השעבוד העבריים הולכים ומתרבים, הוסיפו להכביד את עולם, ויעבידו אותם בפרך, בעבודות שמשברות את הגוף (עיין שמות רבה א, ח, יא-יב). העבודה נמשכה כל יום מעלות השחר ועד צאת הכוכבים ולפעמים אף יותר. מי שלא עבד – הומת. מי שלא הזדרז בעבודתו – חטף מכות קשות עד מוות. במשך ימים ארוכים הנוגשים לא נתנו להם אפשרות לחזור לביתם (תנחומא פקודי ט). הם נשארו לישון בשדות, רחוקים מנשותיהם וילדיהם. מטרת המצריים היתה כפולה: לנצל את כוח עבודתם, ותוך כך ליטול מהם את רצון החיים, לפורר את זהותם הייחודית ולהכחידם מהעולם.

באופן ריאלי, יתכן שאם לא היו מתאווים לנצל את עבודתם, היו מצליחים לאבדם, אבל תאוותם של המצריים לעושר וכבוד מנעה מהם "להצליח" לאבדם.

ח, ה – הגברים איבדו את רצון החיים

העבודה הקשה שברה את גופם, ההשפלה את רוחם. איך ישא הבעל את עיניו לאשתו, הלא הוא אמור היה לפרוש את חסותו עליה, להגן עליה מפני אויב ומתנכל, להביא לה פרנסה וכבוד, להיות דוגמא לילדיהם, והוא עתה עבד מושפל, הנתון למרמס תחת כפות רגלי אדוניו ונוגשיו.

במצב כזה גברים מאבדים את טעם החיים. אין להם כבוד עצמי. הם בטוחים שהנשים רואות בהם מפסידנים עלובים. הם חוששים שאינן אוהבות אותם יותר. וכדי שלא לספוג השפלה נוספת, אינם מנסים לבדוק האם הנשים עדיין אוהבות אותם. גם ילדים אינם רוצים. לשם מה להולידם, כדי שגם הם יחיו חיים כאלה? רק רצון קלוש נותר בהם – לשרוד, למען עתיד מעורפל, שאולי יהיה טוב יותר. במצב כזה אי אפשר לבנות עם. המשפחות מתפוררות, ואין דור המשך.

ח, ו – האם הנשים יתבוללו

באותם הימים, בנות של עם שהפסיד במלחמה, התאמצו להסתפח לצד המנצח (רש"י דברים כא, יג: "שהגויים, בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים עמהם"). אם הגברים שלהם אינם מסוגלים להעניק להם ולילדיהם כבוד ופרנסה, מוטב להן לנסות את מזלן אצל הגברים המצליחים. היה מקובל אז שגברים עשירים וחזקים נושאים מספר נשים. לכן גם אם הגברים הכובשים היו נשואים או תכננו להינשא לאשה מבנות עמם, היה מקום לקוות שייקחו להם אשה נוספת מבנות המנוצחים (נשים אלה היו יותר צייתניות וחרוצות, כדי להבטיח את מעמדן). 1

אין לגנות את הבנות על כך, זהו צו ההישרדות. מסתבר שגם ההורים עודדו את הבנות לכך, כי זאת היתה הדרך היחידה להבטיח להן עתיד טוב יותר ולהמשיך את זרעם.

ואם כן, גם במצרים, ניתן היה לצפות כי מרבית הנשים העבריות יתאמצו למצוא חן בעיני גברים מצריים מבוססים, כדי להינשא להם, ולמצוא לעצמן חיים חדשים. מן הסתם, גם המצריים קיוו שהנשים העבריות ישתוקקו אליהם, עד שהם יואילו בטובם לקחתן. 1

ח, ז – בין ישראל לעמים

כך אכן קרה לכל העמים, בדרך זו כל העמים המנוצחים נעלמו מעל במת ההיסטוריה. הנשים הסתפחו לצד המנצח, הגברים נעשו עבדים, ולאחר שהאחרונים שבהם מתו, כבר לא נותר מי שיזכור את עברו של העם שהיה ואיננו עוד. אבל לעם ישראל הדבר לא קרה, הניצוץ הנשמתי לא כבה. הוא נותר בזכות הנשים שהיו נאמנות לבעליהן. ולמרות היותם מושפלים בעבדות, המשיכו להאמין בהם, לראות את הטוב שבהם, לכבדם ולאהוב אותם.

ח, ח – בזכות נשים צדקניות

וזהו שאמר רב עוירא: "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו אבותינו ממצרים" (סוטה יא, ב). שכיוון שראו הנשים שאין נותנים לבעליהן לחזור לביתם מהעבודה הקשה, היו באות אליהם לשדות. והיו יוצאות לפני כן לשאוב מים לחמם לבעליהן, והקב"ה היה מזמן להן דגים קטנים בתוך המים, והיו שופתות שתי קדרות, אחת של מים חמים ואחת של דגים, ומוליכות אותן אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותם וסכות אותם בשמן שמצאו, ומאכילות אותם בדגים.

כאילו אמרה כל אשה לבעלה, בעיני המצריים אתה עבד בזוי, אבל בעיני אתה יקר וחשוב. וכמו שהייתי שמחה לקראתך אילו היית חוזר מעבודה מכובדת, כך אני שמחה לקראתך היום, ובאתי אליך לשדה לרחוץ את רגליך העייפות מהעבודה, ולסוך את גופך הכואב, כי אתה הוא בעלי ואהובי.

ח, ט – המראות הצובאות

ועדיין היו הגברים מכונסים בתוך עצמם, כי לא שכחו איך הכום והשפילום. ורצו הנשים לעודד את רוחם, והיו מוכרות מעט מהדגים ולוקחות בהם יין, כדי לשמח בו את בעליהן (תנחומא פקודי ט). והיו מביאות להן מראות, ולאחר שאכלו ושתו, היו נוטלות את המראות ומביטות בהן עם בעליהן, זאת אומרת: אני נאה ממך, וזה היה מחזיר כנגדה: אני נאה ממך, ומתוך כך היו מרגילים עצמם לידי שמחה שבאהבת איש לאשתו, והקב"ה היה פוקדם לאלתר, והיו פרים ורבים.

ח, י – אלו חביבים עלי מן הכל

וכשביקש ה' ממשה לאסוף תרומות להקמת המשכן, עמדו כל ישראל ונדבו למשכן, היו שהביאו זהב, והיו שהביאו כסף, והיו שהביאו נחושת או אבנים טובות. אמרו הנשים, מה יש לנו ליתן לנדבת המשכן, עמדו והביאו את אותן המראות שהיו מתקשטות בהן. ואף שהיו חביבות עליהן ביותר, מרוב חיבת הקודש לא נמנעו מלהביאן. והיה משה רבנו מואס בהן, מפני שעשויים ליצר הרע. ויש אומרים שזעף על הנשים, ואמר בלשון גוזמא לאלה שעמדו אצלו: קחו מקלות ושברו את שוקיהן, שהעיזו להביא מראות אלו לעבודת הקודש.

אמר לו הקב"ה למשה: מראות אלו אתה מבזה?! המראות הללו העמידו את כל הצבאות הללו במצרים. קבל אותן, כי אלו חביבים עלי מן הכל. טול אותן ועשה מהן כיור נחושת וכנו, שבו יהיו הכוהנים מקדשים עצמם לעבודת הקודש (תנחומא פקודי ט; רש"י שמות לח, ח). ללמדנו כי אין דבר טהור יותר מאהבה זו שאינה תלויה בדבר, והביאה חיים לעולם. 1

ח, יא – מרים

וכשראו המצריים שעם ישראל ממשיך לגדול, גזר פרעה (שמות א, כב): "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ. ואז גבר הייאוש מאוד. ואמרו חכמים (סוטה יב, א): עמרם גדול הדור היה, כיוון שראה גזירת פרעה, אמר: לשווא אנו עמלים, עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו מרים: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות! פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה בעולם הזה ולעולם הבא! פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת. עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולם והחזירו את נשותיהם. הושיבה ליוכבד באפיריון של כלות, ואהרן ומרים בניהם היו מרקדים לפניה, ומלאכי השרת אמרו: אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה (תהלים קיג, ט). ומתוך כך נולד משה רבנו, מושיעם של ישראל.

ויהי רצון שכשם שגאלנו ה' בימי צאתנו מארץ מצרים, כך בזכות נשים צדקניות שלנו, יגאלנו ה' גאולה שלמה במהרה בימינו.

ע"כ המאמר שנתפרסם ברביבים.

ח, יב – אשה סוטה נבדקת מהמראות הצובאות

מדרש אגדה במדבר ה, יז: "וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים. מי שרי למסב מים קדושים?! אין מים קדושים אלא שנתקדשו בכיור. ולמה היה משקה אותה מן הכיור? לפי שהכיור לא נעשה אלא מן מראות הנחושת של נשים כשרות שהיו במצרים, שנאמר (שמות לח, ח): וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וגו', וזאת קִלקלה ולא הלכה בדרך אותם נשים כשרות שהיו מחבבים את בעליהם, לכך הוא בודק אותה במי כיור". וכ"כ רש"י שם.

במדבר רבה ט, יד: "וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים, אין מים קדושים אלא שנתקדשו בכלי, ואלו הן מי כיור. ולמה היו המים מן הכיור? לפי שהכיור לא נעשה אלא מן מראות הנשים, שנאמר (שמות לח, ח): וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וגו', אותן נשים שאמרו: האלוהים מעיד עלינו שיצאנו טהורות ממצרים, כשבא משה לעשות כיור, אמר לו האלוהים: באותן המראות עשה אותו, שלא נעשו לשם זנות והימנו תהיינה בנותיהן נבדקות אם טהורות הם כאמותיהן. דבר אחר: אמר האלוהים, והלא לא נגאלו ישראל ממצרים אלא בזכות המצוה הזאת, על ששמרו עצמן מן הזנות".

ח, יג – השתדלות המצריים לבטל את ישראל מפריה ורביה

בתנא דבי אליהו רבה פרק ז, מבואר שֶׁשֵׁשׁ מתוך עשר המכות ניתנו למצרים כמידה כנגד מידה על שגזרו על ישראל סוגי עבדות שונים לבטלם מפריה ורביה.

"דם מפני מה בא עליהם? מפני שהיו רואים את ישראל טובלין מטומאתן ומתשמיש מיטותיהן, ובנות ישראל טובלות מן הנדה ומן תשמיש המיטה. מה עשו המצריים? אחזו עליהן את המים שלא יטבלו ולא יבואו זה על זה ולא יפרו וירבו. לפיכך הפך הקב"ה את מימיהם לדם…

ערוב מפני מה בא עליהן? מפני שהיו אומרים להם לישראל, צאו והביאו לנו דובים ואריות והכניסו לבית מלחמתנו, ונעשה בהן קניגאות כמו שאנו רוצים, כדי שיהיו ישראל במדברות החיצונות, ושלא ייכנסו לתוך בתיהם ויבואו זה אצל זה ויפרו וירבו.

דבר מפני מה בא עליהם? מפני ששמו את ישראל רועי סוסים, רועי חמורים וגמלים בקר וצאן, כדי שיהיו ישראל במדברות ושלא ייכנסו לתוך בתיהם ויפרו וירבו, לפיכך בא עליהם דבר והרג כל מה שהיו ישראל רועים…

ברד מפני מה בא עליהם? מפני ששמו את ישראל נוטעי גנות ופרדסים וכל מיני אילנות, שלא ייכנסו לתוך בתיהם, שלא יפרו וירבו, לפיכך הביא הקב"ה עליהם את הברד ושיבר כל הנטיעות שנטעו ישראל.

ארבה מפני מה בא עליהם? מפני ששמו את ישראל זורעי חיטים ושעורים ופול ועדשים וכל מיני קטניות, כדי שלא ייכנסו ישראל אל בתיהם ושלא יפרו וירבו, לפיכך הביא הקב"ה עליהם את הארבה ואכל כל מה שזרעו ישראל…

בכוריהם מפני מה מתו? מפני שאמר פרעה (שמות א, טז): בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וגו' אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וגו'… אבל המיילדות לא עשו כן… וראה הקב"ה את מחשבות פרעה וחשב לו הדבר כאילו נעשה".


  1. . כך נהגו בעת מלחמה, כאשר אויב ניצח, הרג חלק מהגברים, את השאר לקח לעבדים, וכאשר הגיע למקום מגוריהם של המנוצחים כדי לשלול שלל ולבזוז בז, היו הבנות הצעירות מתקשטות כדי להציל את עצמן. אם מצאו חן בעיני הכובשים, לקחום לנשים. אם לא מצאו חן – מכרו אותן לשפחות. המבוגרות נותרו לבדן במקומן לחרפת רעב ומחלות, או שנמכרו לשפחות.
  2. . שמות רבה א, יח: "וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן (שמות א, כב), מה צורך לפרעה לקיים הנקבות? אלא כך היו אומרים: נמית הזכרים ונקח הנקבות לנשים, לפי שהיו המצריים שטופים בזמה".

  3. . המקור המרכזי לתיאור שלמעלה בתנחומא פקודי ט: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן (שמות לח, כא) וגו' וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה (שם, כט), 'ונחשת הכלות', שכן בלשון יון קורין לכלה נינפי, אתה מוצא בשעה שהיו ישראל בעבודת פרך במצרים גזר עליהם פרעה שלא יהיו ישנים בבתיהן שלא יהיו משמשין מטותיהן. אמר רבי שמעון בר חלפתא: מהו היו בנות ישראל עושות? יורדות לשאוב מים מן היאור והקב"ה היה מזמין להם דגים קטנים בתוך כדיהן והן מוכרות ומבשלות מהן ולוקחות מהן יין והולכות לשדה ומאכילות את בעליהן שם, שנא' (שמות א, יד): וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה. משהיו אוכלין ושותין נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן זאת אומרת אני נאה ממך וזה אומר אני נאה ממך, ומתוך כך היו מרגילין עצמן לידי תאוה ופרין ורבין והקב"ה פוקדן לאלתר. רבותינו אומרין, יש מהן יולדות שנים בבת אחת, וי"א ששה בכרס אחד, וי"א שנים עשר בכרס אחד, וי"א ששים רבוא. מי שאומר שנים דורש (שם א, ז) פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ. מי שאומר ששה פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד הרי ששה. מי שאומר שנים עשר, פָּרוּ שנים וַיִּשְׁרְצוּ שנים כו' הרי שנים עשר. מי שאומר ששים רבוא, דכתיב בדגים (בראשית א, כ): יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם וכאן כתוב וַיִּשְׁרְצוּ. וכל המניין האלו מן המראות, וכתיב בהן (שמות א, ז): וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם, וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ (שם יב), בזכות אותן המראות שהיו מראות לבעליהן ומרגילות אותן לידי תאוה מתוך הפרך העמידו כל הצבאות, שנאמר (שמות יב, מא): יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, ואומר (שם נא): הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם. כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לעשות את המשכן, עמדו כל ישראל ונתנדבו, מי שהביא כסף ומי שהביא זהב או נחשת ואבני שוהם ואבני מלואים הביאו בזריזות הכל. אמרו הנשים: מה יש לנו ליתן בנדבת המשכן, עמדו והביאו את המראות והלכו להן אצל משה. כשראה משה אותן המראות זעף בהן, אמר להם לישראל: טולו מקלות ושברו שוקיהן של אלו, המראות למה הן צריכין?! א"ל הקב"ה למשה: משה, על אלו אתה מבזה?! המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים, טול מהן ועשה מהן כיור נחשת וכנו לכהנים, שממנו יהיו מתקדשין הכהנים, שנאמר (שמות לח, ח): וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ, באותן המראות שהעמידו את כל הצבאות האלה".

תפריט