הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

טו – צניעות

צניעות בתשמיש

טו, א – הצניעות היא אחד הביטויים לקדושת המצווה

שבועות יח, ב: "אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: כל המקדש את עצמו בשעת תשמיש (דרך צניעות, רש"י) – הויין לו בנים זכרים, שנאמר (ויקרא יא, מד): וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, וסמיך ליה (שם יב, ב): אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ".

נדה ע, ב – עא, א: "מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים? אמר להם: ישא אשה ההוגנת לו, ויקדש עצמו בשעת תשמיש (לשמש בצניעות, רש"י)".

כפי שפירש רש"י, אחת הכוונות של חכמים בלקדש את עצמו בשעת תשמיש – לשמש בצניעות. וכ"כ מאירי שבועות שם: "וראוי לאדם שיקדש את עצמו בשעת תשמיש, ויתנהג בעניניו בצניעות יתרה… ואף על פי שהוא בינו לבינה יבוש מנפשו, ויעיר כל כונותיו לטוב, וכן כל כיוצא באלו הענינים".

וכ"כ מהר"ל (חידושי אגדות שבועות שם): "לפי שתשמיש בעצמו כשהוא עושה שלא בצניעות הוא מעשה בהמה, כמו הבהמה שאין לה צניעות. ואם אין מקדש עצמו בשעת תשמיש הוא אדם בהמי חומרי, ואם מקדש עצמו, דהיינו כאשר עושה מעשה זה בצניעות ולפיכך ראוי שיהיו בניו זכרים, כי הזכר אינו חומרי כמו שהיא הנקיבה שהיא חומרית".

טו, ב – יקדש את עצמו – במחשבתו ובכוונותיו

עוד פירשו שיקדש את מחשבותיו וייחד אותם לאשתו, וכ"כ רבנו בחיי (בראשית ל, לח): "וממעשה הטבע שבפרשה זו יש ללמוד חיוב בני אדם שיש להם שכל ודעת לקדש עצמם בשעה שנזקקין עם נשותיהם, שהרי אנו רואים בבהמות ציור העובר יוצא כפי ציור המחשבה. וע"כ אמרו ז"ל (שבועות יח, ב): לעולם יקדש אדם את עצמו בשעת תשמיש. וקדושה זו היא טהרת המחשבה שלא יחשוב באשה אחרת ולא בדברים אחרים רק באשתו".

וכ"כ הרמב"ן (האמונה והבטחון פרק טו): "ומפני מה נכתב ענין המקלות, זהו באמת מה שאמר הכתוב (שמו"א ב, ג): כִּי אֵ-ל דֵּעוֹת ה' וגו', עשה כדי ללמד לבני אדם שיטהרו עצמם בשעה שיזדקקו עם נשותיהן, כי כפי המחשבה יהיה העובר. וזה שאמרו: לעולם יקדש אדם את עצמו בשעת תשמיש". וכ"כ במאירי (שבועות יח, א, מובא באות הקודמת): "ויעיר כל כונותיו לטוב".

ומעין זה כתב הריטב"א (הגדה של פסח) שיקדש את עצמו – ישמש עם אשתו בחכמה ובדעת: "וכבר אמרנו כי התורה, שהיא לשון הקודש, מכנה לתשמיש בלשון דעת, לעורר לאדם שלא יעשה מעשה ההוא לתאוה והנאה טבעית בלבד כבהמות שאין להם דעת, אלא שיעשה בחכמה ובדעת להשלים מצות פריה ורביה ולקיום הגוף, וגם כי השכבת זרע תחילת יצירתה מן המוח שהוא מקום הדעת, ועשה כן הבורא יתברך כדי שיעיין האדם בזה ויעשה הדבר בשכל ובצנעה, וזהו שאמרו: חייב אדם לקדש את עצמו בשעת תשמיש, שנאמר (הושע יא, ט): בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ, ובתרגום ירושלמי (בראשית ד, כה): וַיֵּדַע אָדָם עוֹד, וחכים אדם עוד".

טו, ג – תשמיש המיטה במקום צנוע

סנהדרין מו, א: "מעשה באדם אחד שהטיח את אשתו תחת התאנה, והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך".

וכתב הרמב"ם (איסו"ב כא, יד): "ואסור לאדם לבוא על אשתו בשווקים וברחובות או בגנות ובפרדסין אלא בבית דירה, שלא יראה כזנות וירגילו עצמן לידי זנות, והבועל את אשתו במקומות אלו מכין אותו מכת מרדות". וכ"כ שו"ע אה"ע כה, ד. אין פירוש 'בית דירה', דוקא חדר בבית, אלא כל מקום סגור ומוצנע מותר לשמש מיטתו, ולכן מותר לשמש מיטתו בסוכה (פנה"ל סוכות ג, 16). והוסיף הרב בעל פה שנראה שגם ברכב סגור, שחלונותיו מוצנעים כסוכה, והוא במקום מבודד שאין שם עוברים ושבים – מותר.

טו, ד – תשמיש בפני אחרים

נדה יז, א: "אמר רבי שמעון בן יוחאי: ארבעה דברים הקדוש ברוך הוא שונאן, ואני איני אוהבן… והמשמש מטתו בפני כל חי. אמר ליה רב יהודה לשמואל: ואפילו לפני עכברים? א"ל: שיננא, לא, אלא כגון של בית פלוני – שמשמשין מטותיהן בפני עבדיהם ושפחותיהם. ואינהו מאי דרוש? שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר (בראשית כב, ה), עַם הדומה לחמור".

וכ"כ כל הראשונים (ראב"ד שער הפרישה ב; רמב"ם אישות יד; טו; רבנו ירוחם כג, א; כלבו קמה, ועוד). וכ"כ שו"ע או"ח רמ, ו: "אסור לשמש מיטתו בפני כל אדם אם הוא נעור, ואפילו על ידי הפסק מחיצה עשרה". וכ"כ שו"ע אה"ע כה, ב.

ופשוט שאסור להיות נוכח לפני זוג שמשמש מיטתם. ואפילו לצורך הבנה ולימוד הנהגות תשמיש המיטה הדבר אסור, כפי שלמדנו מדברי רב בברכות סב, א, שאמר לרב כהנא שהתחבא מתחת למיטתו: "כהנא, הכא את? פוק, דלאו אורח ארעא".[28] ויתירה מכך אמרו בעירובין סג, ב: "אמר רב ברונא אמר רב: כל הישן בקילעא שאיש ואשתו שרויין בה – עליו הכתוב אומר (מיכה ב, ט): נְשֵׁי עַמִּי תְּגָרְשׁוּן מִבֵּית תַּעֲנֻגֶיהָ (שבושין הן ממנו, רש"י). ואמר רב יוסף: אפילו באשתו נדה (בושין ממנו לדבר דברים שבצנעה בינו לבינה, רבנו יהונתן)".

טו, ה – בפני אדם שלא שם לב או בפני ישן

כתב חכמת אדם קכח, ה: "אם הוא בעניין שאינם מרגישים כלל – מותר על ידי הפסק מחיצה". וכ"כ מ"ב רמ, כב. אמנם בעולת תמיד רמ, ג, וא"ר רמ, יג, כתבו שאסור לשמש בפני אחר אפילו אם אינו משגיח כלל ולא ידע שזה משמש מיטתו, ואפילו הוא אילם. וכ"כ בדרכי טהרה כג, ג. ואמר הרב בעל פה שכולי עלמא יודו שכך צריך להורות כיום, כשהבתים מרווחים, וכמבואר בהמשך.

כתב הראב"ד (שער הפרישה ב): "וכן אמרו (נדה יז, א): אסור לשמש מטתו בפני כל חי. מדקאמרינן בפני, משמע נעור קאמר – אבל ישן מותר". וכ"כ כלבו (קמה); רבנו ירוחם (נתיב כג, א); מאירי נדה טז, ב. וכ"כ טור ושו"ע או"ח רמ, ו; אה"ע כה, ב. וכתב באו"ה רמ, ו, 'נעור' שמותר אפילו בלא הפסק מחיצה, "ומכל מקום לכתחילה טוב במקום שבני אדם ישינים בבית שיעמיד מחיצה סביב המיטה".

ולמעשה כתב הרב בספר: "אסור לקיים את החיבור במקום שיש בו אדם נוסף. וגם כשהוא ישן אסור, מפני שיש חשש שמא יתעורר". וביאר הרב שחובה להחמיר כיום משום שהואיל ויש לנו חדרים רבים בבתים, אין מקובל כלל לשמש בחדר שיש בו עוד אנשים, ושום אדם סביר לא יקל לשמש בחדר שיש בו אנשים ישנים. וממילא המשמש בפני ישן נחשב כמי שמפר את כללי הצניעות, ונוהג בפריצות חמורה, ואם הישן יתעורר וירגיש בו, יזדעזע מכך. ונראה שמה שהקילו בזה בעבר היה מפני שהבתים היו צפופים ולא היתה ברירה. ואולי גם ישנו עמוק יותר, מפני שהעבודה היתה יותר קשה ומעייפת.

טו, ו – תינוק שאינו יודע לדבר

כתב הראב"ד (שער הפרישה ב): "ומסתברא דתינוק שאינו יודע לדבר כבהמה דמי, ורמיזא הא מילתא בפ' ערבי פסחים (פסחים קיב, ב) בענין המשמש במטה שהתינוק ישן עליה וכו'". וכ"כ כמה ראשונים, שאם התינוק אינו יודע לדבר מותר לשמש בפניו, וכ"כ כלבו (קמה); רבנו ירוחם (נתיב כג, א); רשב"ץ (פסקיו נדה יז, א); טור. וכ"כ שו"ע או"ח רמ, ו. וכתב ערוה"ש רמ, יא: "אבל כשיודע לדבר – אסור, אף שאינו מבין העניין אך יספר מה שראה, ומכוער הדבר". וכתב בדרכי טהרה כג, ג, שגיל זה כבן שנה או שנתיים אבל גדול מזה אסור.

ובספר כתב הרב שרק בלית ברירה אפשר להקל בפני תינוק ישן שאינו יודע לדבר: "מעיקר הדין מותר לשמש בפני תינוק שאינו יודע לדבר, אבל אין ראוי לעשות כן. וכשאין ברירה אחרת, מותר לקיים את החיבור כשהוא ישן. ואם התעורר באמצע, מותר להמשיך".

טו, ז – מידת חסידות להבריח כל בריה

נדה יז, א: "אביי באלי דידבי (מגרש הזבובים שלא לשמש מטתו בפני כל חי, רש"י), רבא באלי פרוחי (יתושים)". וכ"כ רשב"ץ בפסקיו לנדה יז, א: "ובפני בעל חיים, אפילו זבובים, ראוי ליזהר מדרכי החסידות, אבל אין איסור בדבר, וכן דעת הראב"ד והרא"ה". וכ"כ ספר חרדים פרק ז; עולת תמיד רמ, ג; א"ר יג (ועיין בספר חסידים תתשט"ו בביאור טעם מנהג החסידות, שמא יהרהר בניאוף עם בהמות וחיות, ולא חילקו בין גדולים לקטנים).

ורבים מהפוסקים, וביניהם השו"ע, חכ"א ומ"ב, לא הביאו כלל מנהג חסידות זה, כי מה פגם יש בהיות שם זבוב.

כתב בן יהוידע (נדה שם), שהחכמים שגרשו הדבורים והיתושין, "לא משום דחוששין לשמש בפני בעלי חיים, דאלו ודאי לאו בני הרגשה נינהו, אלא עושין כן להחריד את בני אדם שיהיו נזהרין בצניעות זו מאד בראותם דרבנן קפדי אפילו על זבובין".

בדרכי טהרה כג, ד, משמע שטעם מידת החסידות הוא משום שבעלי החיים עלולים להטריד אותם: "והגמ' מספרת שגדולי החכמים לא היו משמשים מיטותיהם אפילו בפני בעלי חיים, עד כדי כך שהיו מוציאים מחדרם אפילו עכברים וזבובים… לכן יש לאדם לסלק כל הגורמים המטרידים אותו שלא יסיח דעתו לדברים אחרים, ובמיוחד לא לנשים אחרות".

טו, ח – ידיעת אחרים על תשמיש מיטתם

בנוסף לאיסור לשמש בפני אחרים, צריכים בני הזוג להצניע את זמן חיבורם.

נדה יז, א: "רבה בר רב הונא מקרקש זגי דכילתא", ופירש רש"י: "פעמונים התלויים בכילה שסביב מטתו, מקשקשן בעת תשמיש לסור בני ביתו משם". ומשמע שמותר שאחרים ידעו מתי משמשים מיטתם. אולם בתוס' 'מקרקש' הקשו: "וקשה לר"ת, דאין זה מדת צניעות, ונראה לו כגירסת ר"ח והערוך (ערך 'גזח') מקרקש גזי זבובים". וכ"כ תוס' חכמי אנגליה, רמב"ן ור"ן נדה שם, מכיוון שאין זה מדרך הצניעות שיוודע לאחרים מתי בני הזוג משמשים מיטתם.

וכ"כ הרמב"ן בראשית לא, לג: "בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה – אבל כי אהלים היו לכולן, כי היה זה מצניעות הצדיק, כי לכל אחת מארבע הנשים היה אהל מיוחד, בעבור שלא תדע האחרת בבואו אל רעותה, גם אסור הוא בדין התורה, כמו שהזכירו חכמים במסכת נדה (יז, א)".

ובמאירי, נדה שם, פירש: "ומה שאמרו רבה מקרקש גיזי דכלתיה, כלומר שהיה גוער בצירעין שבכילה, ואביי כלי דידבי, כלומר שהיה מונע הזבובים, אין הענין כן אלא שירגישו בני ביתו שרוצה הוא לישן ויניחוהו".

ואף לרש"י, אפשר לומר כפי שכתב המאירי, שלא היה מקשקש בפעמונים בשעת תשמיש בלבד, אלא עשה כן כל זמן שרצה "שירגישו בני ביתו שרוצה הוא לישן ויניחוהו". ומעין זה תירץ בערוך לנר: "אפשר שהם לא ידעו מפני מה מקרקש, רק שנתן להם סימן שאם ישמעו קול קרקוש הפעמונים – ירחיקו".

טו, ט – אכסנאי

כתובות סה, א: "אמר רב הונא: מנין לאכסנאי שאסור בתשמיש המטה? שנאמר (שמו"א א, יט): וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיִּשְׁתַּחֲווּ לִפְנֵי ה' וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתָם הָרָמָתָה וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת חַנָּה אִשְׁתּוֹ וַיִּזְכְּרֶהָ ה', השתא אין, מעיקרא לא".

וכתב הראב"ד (בעלי הנפש, שער הפרישה, ב): "ומסתברא שאם יחדו לו ולאשתו בית, שהוא מותר, ובלבד שלא ישן בטליתו של בעל הבית. ולא אמרו אסור אלא משום צניעות". וכ"כ שו"ע או"ח רמ, יג.

במטה יהודה רמ, א, החמיר שצריך ממש דירה מיוחדת לבני הזוג: "נראה דהיינו דוקא בייחוד דקביעות, דאז הוי כמו שוכר והוא שכן שם בחצר, ולא סגי לינת לילה אחד בבית לבדם אפילו מדעת בעל הבית… וכן נראה קצת מהך דאלקנה וחנה, דמהתם ילפינן דין אכסנאי אסור בתשמיש, דמסתמא היו ישנין בבית א' לבדם, דאלקנה היה אדם רשום כדאיתא במדרש, ואעפ"כ כיון שלא ייחדו להם בית בקביעות לישיבה ולאכילה ולשינה – מקרי אכסנאי, דבעינן ייחוד בית כמו ביתו של אדם לכל ענין". וכ"כ כה"ח או"ח רמ, פו.

ונראה להלכה שכל עוד יש להם חדר משלהם ואין חשש שייכנסו לשם אחרים מבני הבית, מותר לשמש מיטתם, וזו כוונת הראב"ד שאסרו משום 'צניעות'. וכ"כ מאמר מרדכי (דברי מרדכי רמ, יג), וכ"כ מ"ב רמ, נ, שצריך לייחד להם חדר כזה שאין לבעלי הבית עסק שם. וכ"כ ערוה"ש רמ, יז, שכל החשש באכסנאי שמא ייכנס אחר לתוך החדר. וכ"כ בדרכי טהרה כג, ה-ו. וכ"כ הרב בספר: "מותר לאורחים לשמש מיטתם בתנאי שיש להם חדר סגור, ואין חשש שבני הבית ירגישו בכך או שישאירו סימנים על הסדינים". במשכן ישראל ח"ב עמ' פא, כתב בשם הרב אלישיב, שאפילו אם בני הבית משתמשים בחדר הזה, אם יש לזוג האורחים מפתח לנעול מבפנים, מותר לשמש.

אמנם הרמב"ם (איסו"ב כא, טו) כתב: "ואכסנאי אסור בתשמיש המטה עד שיחזור לביתו", משמע שלדעתו גם אם ייחדו להם בית – אסור, וכך הסביר במגדל עוז, ואכן הראב"ד השיג עליו. ובשו"ע פסק כראב"ד וכ"כ האחרונים.

טו, י – חוסר צניעות יכול להיות עילה לגירושין – הרחבת הערה 15

משנה כתובות עב, א: "ואלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית… רבי טרפון אומר: אף הקולנית; ואיזו היא קולנית, לכשהיא מדברת בתוך ביתה ושכניה שומעין קולה". ובגמ' עב, ב: "מאי קולנית? אמר רב יהודה אמר שמואל: במשמעת קולה על עסקי תשמיש".

ונאמרו בזה כמה פירושים שמשמעות כולם חוסר צניעות בענייני תשמיש: רש"י 'על': "כשמדבר עמה על עסקי עונה, מריבה עמו ומשמעת לשכניו והוא בוש בדבר". מאירי: "וגדולי הרבנים מפרשים שמסרבת בתשמיש או שממאנת לטבול בשעתה שלא לשום סיבה אלא דרך סרוב, עד שהוא צריך להרבות עליה רעים ורעות וצריך להודיע צערו לרבים". וכתב הרמב"ם (פיהמ"ש): "תובעת תשמיש בקול רם עד ששומעים אותה שכניה". וכ"כ שו"ע אה"ע קטו, ד. וכתב חלקת מחוקק קטו, יג: "ושני הפירושים (רש"י ורמב"ם) עולים להלכה, דהכל בכלל קולנית שאמרו שם בגמ', ואין זה דת יהודית".

עוד במשנה כתובות עא, ב: "אמר לה (כשהדיר את אשתו): על מנת שתאמרי לפלוני מה שאמרת לי או מה שאמרתי לך… יוציא ויתן כתובה". ובגמ' עב, א: "ותימא? אמר רב יהודה אמר שמואל: דברים של קלון".

וכתב הרמב"ם אישות יד, ה, מהם דברים של קלון: "המדיר את אשתו שתאמר לאחרים מה שאמר לה או מה שאמרה לו מדברי שחוק וקלות ראש שמדבר אדם עם אשתו על עסקי תשמיש, הרי זה יוציא ויתן כתובה, שאין זו יכולה להעיז פניה ולומר לאחרים דברי קלון". וכן מפורש בתוספתא כתובות ז, ו.

טו, יא – הצנעת זמן הטבילה

עירובין נה, ב: "אמר רב יהודה אמר רב: יושבי צריפין והולכי מדברות – חייהן אינן חיים, ונשיהן ובניהן אינן שלהן. תניא נמי הכי, אליעזר איש ביריא אומר: יושבי צריפין כיושבי קברים, ועל בנותיהם הוא אומר (דברים כז, כא): אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה. מאי טעמא? עולא אמר: שאין להן מרחצאות, ורבי יוחנן אמר: מפני שמרגישין זה לזה בטבילה (שאין להן מקוואות, והולכות הנשים לטבול במקום רחוק, וקוראה לחברתה ומרגישין השכנים, ויש רשע רודף אחריהן ומתייחד עמהן, ותנן: לא יתייחד אדם עם שתי נשים, רש"י). מאי בינייהו? – איכא בינייהו נהרא דסמיך לביתא".

וכתב בהגהות אשרי שם ה, ג: "מפני שמרגישין זה בזה בטבילה – ונ"ל בשביל זה נהגו הנשים להיות צנועות בליל טבילתן שלא לילך במהומה". וכ"כ האגודה. וכ"כ רמ"א יו"ד קצח, מח: "יש שכתבו שיש לאשה להיות צנועה בליל טבילתה, וכן נהגו הנשים להסתיר ליל טבילתן שלא לילך במהומה או בפני הבריות, שלא ירגישו בהן בני אדם; ומי שאינה עושה כן, נאמר עליה: אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה (דברים כז, כא)".

וכ"כ בן יהוידע, אחרי שדחה את פירוש רש"י: "ולמ"ד מפני שמרגישין זה לזה בטבילה גם בזה הטעם הוא כך, כיון דאין להם מקום צנוע מרגישין זה בזה, ואז האנשים שיבואו לזקק עם נשיהם מהרהרים כל אחד באשת חבירו".

וכתב בדי השולחן קצח, שעא, שצריך להסתיר את הטבילה אף מנשים אחרות מפני הצניעות, אלא אם כן האשה צריכה עזרה או לוויה למקווה.

טו, יב – גילויי אהבה וחיבה בפרהסיא

לפי מה שלמדנו לעיל טו, ג, רק תשמיש אסור בפרהסיא, ומשמע ששאר גילויי אהבה וחיבה, כמו חיבוק, נישוק או נתינת ידיים, מותרים מדינא. ואכן לרוב הראשונים אין איסור בדברים אלו. אמנם כתב הרמ"א אה"ע כא, ה (על פי הנימוקי יוסף ב"ב נח, א): "יש אומרים דאין לנהוג אפילו עם אשתו בדברים של חיבה, כגון לעיין ברישיה אחר כינים בפני אחרים".

והטעם לכך, שאין ראוי שבני זוג יגלו את אהבתם בפני אחרים, שכן האהבה היא עניין עמוק ואישי מאוד, שאין ראוי לחושפו לעיני זרים. והחושפו – עושה את האהבה לחיצונית וחלולה. וכ"כ הרב בספר, שנכון שבני הזוג יימנעו ממעשים שמבטאים את תשוקתם זה לזה בפני זרים. והוסיף: "אמנם חיבוק ונישוק נימוסי, בחברה שבה הדבר מקובל, אינו נחשב לא צנוע".

בנוסף לכך, עלולה להיות מכך פגיעה בבני אדם שלא זכו לבן זוג אוהב, כרווקים ורווקות, גרושים וגרושות, אלמנים ואלמנות, או בני זוג שבמשך זמן רב אינם מצליחים להיטהר, וכשהם רואים בני זוג שמפגינים את אהבתם בגלוי, ליבם עלול להתכווץ מצער ואולי גם מקנאה.

טו, יג – כיסוי בשעת תשמיש

נדה טז, ב: "אמר רבי שמעון בן יוחאי: ארבעה דברים הקדוש ברוך הוא שונאן, ואני איני אוהבן… ומשתין מים ערום לפני מטתו, והמשמש מטתו בפני כל חי". וכתבו תוס' יז, א, 'ומשתין': "ויש ספרים דגרסי הכא משמש מטתו ערום, וכן הוא בויקרא רבה, וטעמא, שיש לו להיות צנוע בשעת תשמיש, כדאמרינן בנדרים (כ, א)". והביאוהו מ"א רמ, כב, חכ"א קכח, יב, ומ"ב לו. וכתב מ"ב: "ודוקא ערום ממש, אבל אם מכסה עצמו מלמעלה – ליכא שום חשש בדבר". ובשער הציון יח, הוסיף בשם יד אהרן בשם המקובלים שעדיף לשמש בלא בגדים כלל ולהתכסות מלמעלה. וכ"כ בכף החיים רמ, ס, בשם ר"ח ויטאל בשער הקדושה, שמה שהקב"ה שונא למשמש ערום, היינו בלא כיסוי מלמעלה.

בספר חרדים נא, ו, כתב: "אסור לשמש מטתו בלא מכסה של מעלה משום צניעות". וכ"כ דרכי טהרה כה, לט, שצריכים להתכסות בשעת תשמיש, ותשמיש ללא כיסוי נחשב גסות וחוסר צניעות.

אמנם אין חיוב מדינא להתכסות בשעת תשמיש, אלא זה מנהג צניעות. משום שדין זה לא נזכר בראשונים או בשו"ע, ורוב האחרונים לא הביאוהו. וגם האחרונים שהביאו את התוס', לא רצו לחייב כיסוי כמוכח במ"ב. וכ"כ בשו"ת בני בנים ד, יז, שמותר לשמש ללא כיסוי בחדר חשוך, ודייק כך מהקדמת הזוהר. וכ"כ הרב קידר שאין איסור מדינא, ודייק מראשונים שכתבו במפורש להיתר. ולכן הרב כתב בספר: "נוהגים לכסות את הגוף בעת החיבור, גם כשאין שם אור", ולא כתב שחייבים לכסות.

סיפור ושיחה בין איש לאשתו בשעת החיבור ולקראתו

טו, יד – סיפור שלא מענייני התשמיש

נדרים כ, א-ב: "אמר רבי יוחנן בן דהבאי, ד' דברים סחו לי מלאכי השרת: … חרשים מפני מה הויין? מפני שמספרים בשעת תשמיש… ורמינהו, שאלו את אימא שלום: מפני מה בניך יפיפין ביותר? אמרה להן: אינו מספר עמי לא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה, וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח, ודומה עליו כמי שכפאו שד; ואמרתי לו: מה טעם? ואמר לי: כדי שלא אתן את עיני באשה אחרת, ונמצאו בניו באין לידי ממזרות! – לא קשיא: הא במילי דתשמיש, הא במילי אחרנייתא".

כמה טעמים ניתנו לכך שאין לדבר בשעת התשמיש שלא מענייני התשמיש. יש אומרים ש"מבטלים שמחתם מתוך שמסיחים דעתם, ואזהרתם מוְהִתְקַדִּשְׁתֶּם" (פירוש השני ביראים מובא בשטמ"ק), ומעין זה כתב הראב"ד (שער הקדושה): "שלא יתערב דעת אחרת בשעת מעשה, אי נמי מפני שעושה המעשה כעין זנות שאינו מתכוין לו ועושה". ויש אומרים משום שיש חשש שקולם יישמע, וצריך לשמש בצניעות (תוס' נדרים כ, א; פירוש ראשון ביראים המובא בשטמ"ק).

עיין להלן יט, ג-ד, שלפי רוב הראשונים אין הלכה כרבי יוחנן בן דהבאי, ולפי דעתם מותר לספר בשעת התשמיש שלא מענייני התשמיש, וכ"כ הלחם משנה (דעות ה, ד) בדעת הרמב"ם, שלא הביא את הדין שאסור לספר שלא מענייני התשמיש, וכ"כ הסמ"ק רפה, שמידת חסידות שלא לספר בשעת התשמיש, אבל לדינא מותר.

אולם לראב"ד, חכמים מסכימים שהלכה כרבי יוחנן בן דהבאי חוץ מהפיכת שולחן, ולכן הביא דין זה כאיסור. וכ"כ למעשה בשו"ע או"ח רמ, ט; אה"ע כה, ב.

טו, טו – דיבור וסיפור זמן מה לפני התשמיש

כתב הראב"ד (בעלי הנפש, שער הקדושה): "ועוד אני מפרש, כי מה שאסרו לספר בדברים אחרים, לא תאמר משהתחילו במעשה בלבד, אלא אף משהוזקקו לאותו מעשה נמי אסור. והטעם, כדי שלא יתערב דעת אחר בשעת מעשה. ולמדתי את זה ממה שאמרו בעירובין (ק, ב) במי שהוא צריך לרצותה שמפייס ואח"כ בועל וזהו דרך ארץ, מכלל דמי שאינו צריך לרצותה אינו רשאי לספר אפילו קודם בעילה… ואם סיפר מה עונשו, עליו הכתוב אומר (עמוס ד, יג): וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ, אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידין לו בשעת הדין. ובעולם הזה מה עונשו, כך אמרו רבותינו (נדרים כ, א): חרשין מפני מה הויין – מפני שמספרים בשעת תשמיש. ומאי ניהו, במילי אחרנייתא". וכ"כ מנורת המאור (אלנקאוה) פרק י.

וכ"כ שו"ע או"ח רמ, ט: "לא יספר עמה בדברים שאינם מענייני התשמיש, לא בשעת תשמיש ולא קודם לכן, שלא יתן דעתו באשה אחרת; ואם סיפר עמה ושימש, אמרו עליו: מַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ (עמוס ד, יג), אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו מגידין לו בשעת הדין". וכ"כ באה"ע כה, ב.

טו, טז – סיפור ושיחה לרצות את אשתו

אם צריך לרצות את אשתו כדי להפיג את המתח שבו היא שרויה, או לאפשר לה לפרוק את אשר מטריד אותה, ובכך להנעים את האווירה, מותר לספר אפילו שלא מענייני התשמיש.

וכ"כ הראב"ד (בעלי הנפש שער הקדושה): "כי מה שאמרה שהוא מספר עמה בשעת תשמיש, פי' בגמרא דדוקא במילי דתשמיש שהם צורך לאותו תשמיש, אי נמי כגון שהוא צריך לרצותה ולפתותה שאינו רשאי לבעול עד שיפייסנה, כגון זה הוא רשאי לדבר עמה ולרצותה בכל עניני רצוי. אבל אם אינו צריך לרצותה אינו רשאי לדבר בדברים אחרים חוץ מדברים של אותו תשמיש". וכ"כ שו"ע אה"ע כה, ב; פמ"ג או"ח רמ, א"א כג; לחם משנה דעות ה, ד.

וכן מוכח מספר חסידים תקטו: "החכם אמר דברים עם אשתו במטה עד שדיברה אשתו מן אנשים יפים ולא רצה לשמש עד שדבר שאר דברים לשכח מלבה מחשבת אותם יפים, וכן כשהיתה מדברת עמו מן הרעים לא רצה לשמש עמה עד שמשכה מלבה אותה מחשבה".

טו, יז – סיפור בשעת החיבור בענייני תשמיש

כפי שלמדנו בנדרים כ, ב, מותר לספר בשעת החיבור בענייני התשמיש. והסביר הרא"ש: "להרבות תאוותו". וכ"כ ריטב"א (מובא בשטמ"ק); תוס' ישנים (נדרים שם 'לא קשיא'); טור. וכ"כ שו"ע אה"ע כה, ב; דרכי טהרה כב, ח. ויש אומרים שטוב לעשות כן, וכ"כ היראים (מובא בשטמ"ק נדרים כ, ב): "הא במילי דתשמיש – טוב לספר, שמתוך כך היה מוציא זרע בשמחה, ומתוך כך היו בניו יפים".

והר"ן כתב שהטעם שמותר לספר בענייני התשמיש הוא כדי לרצות את אשתו. וכך למדנו בחגיגה ה, ב: "רבי אילא הוה סליק בדרגא דבי רבה בר שילא, שמעיה לינוקא דהוה קא קרי: כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ (עמוס ד, יג). אמר: עבד שרבו מגיד לו מה שיחו, תקנה יש לו? מאי מַה שֵּׂחוֹ? – אמר רב: אפילו שיחה יתירה (דברי שחוק שלפני תשמיש, רש"י) שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה. איני? והא רב כהנא הוה גני תותי פורייה דרב, ושמעיה דסח וצחק ועשה צרכיו, אמר: דמי פומיה דרב כמאן דלא טעים ליה תבשילא, אמר ליה: כהנא, פוק, לאו אורח ארעא! – לא קשיא; כאן – דצריך לרצויה, הא – דלא צריך לרצויה".

ועיין לעיל ג, א-ג, על חובת הפיוס והריצוי לפני החיבור, ומעלת המחמאות ודברי אהבה המשמחים.

טו, יח – ניבול פה בשעת תשמיש

כתב הרמב"ם הל' דעות ה, ד: "אף על פי שאשתו של אדם מותרת לו תמיד, ראוי לו לתלמיד חכמים שינהיג עצמו בקדושה… ולא יקל ראשו ביותר ולא ינבל את פיו בדברי הבאי, ואפילו בינו לבינה, הרי הוא אומר בקבלה (עמוס ד, יג): וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ, אמרו חכמים אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין…", וכ"כ שו"ע אה"ע כה, ב.

וכ"כ רוקח שיז: "המדבר בתשמיש דברים מכוערים – בניו אלמים". וכ"כ רבנו יונה (ספר היראה): "ובשעת בעילה אל יהרהר באשה אחרת… ואל יכוף אשתו לדבר מצוה אלא יפייסנה… ויזהר מאד מאד שלא יוציא שום ניבול ודבר ערוה מפיו, אף דרך שחוק". וכ"כ מנורת המאור (אלנקאוה) פרק י.

עוד אמרו חכמים (שבת לג, א) על ניבול פה בענייני החיבור: "הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה, אלא כל המנבל פיו, אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה – הופכין עליו לרעה".


[28]. אמנם שם הגמ' מסיימת עם דברי רב כהנא: "תורה היא וללמוד אני צריך", משמע קצת שרצו לומר שבשביל לימוד אמיתי מותר אפילו דבר כזה, וצ"ע.

תפריט