הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

יז – בפני ספרי קודש

יז, א – האיסור לשמש בחדר עם ספר תורה

ברכות כה, ב – כו, א: "רב אחאי איעסק ליה לבריה בי רב יצחק בר שמואל בר מרתא, עייליה לחופה ולא הוה מסתייעא מילתא (דנישואין, שלא היה יכול לבעול, רש"י). אזל בתריה לעיוני, חזא ספר תורה דמנחא. אמר להו: איכו השתא לא אתאי סכנתון לברי! דתניא: בית שיש בו ספר תורה או תפילין – אסור לשמש בו את המטה עד שיוציאם או שיניחם כלי בתוך כלי. אמר אביי: לא שנו אלא בכלי שאינו כליין, אבל בכלי שהוא כליין – אפילו עשרה מאני כחד מאנא דמי. אמר רבא: גלימא אקמטרא – ככלי בתוך כלי דמי. אמר רבי יהושע בן לוי: ספר תורה – צריך לעשות לו מחיצה עשרה. מר זוטרא איקלע לבי רב אשי, חזייה לדוכתיה דמר בר רב אשי דמנח ביה ספר תורה ועביד ליה מחיצה עשרה. אמר ליה: כמאן – כרבי יהושע בן לוי? אימר דאמר רבי יהושע בן לוי – דלית ליה ביתא אחרינא, מר הא אית ליה ביתא אחרינא! אמר ליה: לאו אדעתאי".

מכך שרבי יהושע בן לוי אמר שספר תורה צריך מחיצה, ודעתו לא הובאה כחולקת על מה שנאמר תחילה, משמע שבתחילה דובר על ספרי קודש שאינם ספר תורה, שלהם מועיל שני כלים. אבל דינו של ספר תורה חמור יותר, שאם יש חדר אחר צריך להעביר את ספר התורה לשם, אם אין חדר אחר, צריך להעמיד מחיצה בגובה עשרה טפחים, וכ"כ שו"ע יו"ד רפב, ח: "בית שיש בו ספר תורה, לא ישמש בו מטתו עד שיוציאנו. ואם אין לו מקום להוציאו, יעשה לפניו מחיצה גבוה עשרה טפחים. אבל על ידי הנחת כלי בתוך כלי שאינו מיוחד אינו מותר אלא בתפילין ושאר כתבי הקדש וחומשים, אבל לא בספר תורה, והרמב"ם מתיר אף בספר תורה". וכ"כ שו"ע או"ח רמ, ו.

לרמב"ם, רבי יהושע בן לוי אינו מחדש דין מיוחד בספר תורה אלא מוסיף שניתן לעשות מחיצה בינו לספר או התפילין במקום שני כיסויים, אך גם בשני כיסויים מותר. וכ"כ עוד ראשונים, עיין בירור הלכה זילבר קמא יו"ד רפב, ח.

יז, ב – מדיני המחיצה לספר תורה

המחיצה בפני ספר התורה צריכה להיות בגובה של עשרה טפחים לפחות. ולגבי רוחב המחיצה, כתב בכף החיים או"ח רמ, מד, בשם שו"ת מוצל מאש ב, מה, שצריך להיות ד' אמות. וכ"כ בדרכי טהרה כב, מא.

אמנם בעיקרי הד"ט (ח, כג) הקשה על דברי המוצל מאש, וכתב שמספיק מחיצה ברוחב ד' טפחים: "היה נראה דבד' טפחים לחודייהו נמי ליסגי, דרשות אחר מיקרי, כדאמרינן בעירובין דף עו, ב, ודף פז, א, וכיון דמחיצה עשרה ברוחב ארבעה חולקת הרשויות, כן היה נראה דסגי לחוץ להתיר תשמיש המטה". וכ"כ שיח יצחק (סו"ס תמז). וכך עולה מעוד פוסקים (פמ"ג או"ח קמא מ"ז ג; יחו"ד ג, נט)

כתב המ"א רמ, טו, שצריך שספר התורה יהיה מכוסה מן העין, שלא יראו אותו, ולכן לא מועילה מחיצה של נקבים וחלונות. והביאו במ"ב רמ, כה, והוסיף בשער הציון יב, שגם לדעת מ"א מספיק לכסות את ספר התורה בכיסוי, ואין צורך שהמחיצה תהיה בגובה שיכסה את ספר התורה, "כיון שהמחיצה מפסקת הוי ליה שם כרשות אחרת, אלא דעל כל פנים איכא קצת בזיון משום שנראית, וכיון דמכוסה שרי".

ובמ"ב שם כתב שנהר שלום ותוספת ירושלים מפקפקים על דברי מ"א, ואפשר לסמוך עליהם במחיצה עבור שאר ספרים, אבל לספר תורה צריך להחמיר.

יז, ג – תפילין וספרי קודש

כפי שלמדנו בברכות כה, ב, אסור לשמש גם כשיש תפילין או מזוזה בחדר. ואם מכסים אותם בשני כיסויים, כשאחד אינו הכיסוי הרגיל שלהם – מותר. והוא הדין לכל ספרי הקודש הכתובים ביד, וכ"כ שו"ע או"ח רמ, ו: "ואם יש בו תפילין או ספרים, אפילו של גמרא, אסור עד שיתנם בכלי בתוך כלי; והוא שלא יהא השני מיוחד להם, אבל אם הוא מיוחד להם, אפילו מאה כחד חשיבי, ואם פירש טלית על גבי ארגז, חשוב ככלי בתוך כלי".

יז, ד – מזוזה

כתב מ"א מ, ב, אם כשסוגרים את דלת החדר המזוזה נמצאת על המשקוף מבפנים, דין המזוזה כתפילין וספרי קודש שצריכים לכסותה בשני כיסויים, כשאחד אינו כיסויה הרגיל. וכ"כ אחרונים רבים (א"ר מ, ב; באר היטב ג; מטה יהודה ב; חכמת אדם קכח, י; חסד לאלפים מ, ב; מ"ב ז).

אולם במאמר מרדכי מ, ב, כתב שמשמע מפשטות לשון שו"ע (יו"ד רפו) שלא צריך לכסות את המזוזה בחדר שאיש ואשתו ישנים ומשמשים שם. ועוד הקשה, איך לא הביאו הפוסקים דין זה שהוא יותר מצוי מתפילין. ולכן כתב שלא צריך כלי בתוך כלי למזוזה, שהיא קבועה בכותל, "שהרי מצוה עושה בקביעותה, ומקיים מצותה במה שהיא שם, מה שאין כן בתפילין וס"ת וספרים". ועוד הוסיף סברה שאם המזוזה למעלה מעשרה טפחים, היא תופסת רשות לעצמה. למעשה, כתב המאמ"ר שאין בידו להקל ושראה שנוהגים לכסות את המזוזה בשני כיסויים.

כמה פוסקים הקילו למעשה שמותר לשמש אם המזוזה למעלה מעשרה טפחים, כל שכן אם יש כיסוי אחד. כ"כ שו"ת זבחי צדק או"ח מ; הלכה ברורה (יוסף) מ, ט, ובשם אביו הגרע"י (וכ"כ בהליכות עולם ח, עמ' ערה). גם לערוה"ש (או"ח רמ, יב) מזוזה אינה צריכה כלי בתוך כלי, "כיוון שהמזוזה צריכה להיות שם – די בכיסוי אחד. וכשהיא קבועה במזוזת החדר ומכוסה בנייר או בזכוכית או בשאר דבר – דיו. ומעשים בכל יום יוכיחו".

יז, ה – חשב מתחילה שאחד הכיסויים לא ייחשב לכיסוי הרגיל

חידש חכמת אדם קכח, י: "ונראה לי דבין במזוזה או שאר ספרים אם עשה מתחילה שני כלים שיחשב אחד לכלי בתוך כלי, כגון שכרך המזוזה בנייר ואחר כך הניחה בתיק שלה – מותר". וכ"כ מ"ב או"ח מ, ז.

לעומת זאת, כתב חסד לאלפים מ, ב: "וכן אם המזוזה היא בתוך החדר או במקום שעושין שם תשמיש של גנאי, לא מהני אם יכסנה בכמה כיסויין מתחילת עשייתה, דכולן כלי אחד חשיבי".

ונראה שאפשר להקל כחכמת אדם בצירוף הפוסקים שמותר לשמש כאשר המזוזה מעל עשרה טפחים. וכ"כ דרכי טהרה כב, נה (בפס"ת מ, 48, הביא עוד פוסקים שכביכול חולקים על החכמת אדם, ונראה שלא דק בדבריהם).

יז, ו – קדושת ספרים המודפסים

כתב במשאת בנימין צט, שספרים הנדפסים יש בהם קדושה כמו ספרים הנכתבים. וכ"כ ט"ז יו"ד רעא, ח, והוסיף שהמיקל עתיד ליתן את הדין (אמנם לעניין גט כתב שצריכים כתיבה). וכ"כ פמ"ג או"ח רמ, א"א יח; חכמת אדם קכח, י; פתחי תשובה יו"ד רפב, ח, בשם תשובה מאהבה א, ט; מ"ב מ, ד; דרכי טהרה כב, מז.

בא"ר מ, ב, כתב: "אך יש לגמגם כשמדפיסים אינם מקדישים אותה והשמות. וכן מצאתי בתשובות חוות יאיר קפז, שנוטה להקל בזה בשעת הדחק". וכך משמע מסוף מ"ב מ, ז, שמיקל בשעת הדחק.

בהלכה ברורה (יוסף), מ, ב, בירור הלכה ו, כתב שבזמננו יש להקל אפילו לכתחילה לשמש בחדר כשנמצאים בו ספרי קודש מודפסים שיש להם כריכה אף ללא כיסוי כלל, בצירוף דעת כמה ראשונים שמספיק כיסוי אחד לספרי קודש שאינם עשויים כגלילה, ובצירוף הדעה שהכריכה נחשבת כיסוי (עיין באות הבאה), ובצירוף הדעה שאפילו ספר תורה שנכתב בכתב יד, אם לא קידש השמות הקדושים שבו – אין בהם קדושת שם ה' ומותר למחוק את השמות לשם תיקון הספר (ש"ך יו"ד רעו, יב; נודע ביהודה תניינא יו"ד קפ; עיין הלכה ברורה מג, ז, שער הציון טז). והוסיף שכיום שהדפוס נעשה באופן אוטומטי על ידי חשמל, יתכן שאף המחמירים להחשיב את הדפוס ככתיבה, יודו להקל.

יז, ז – האם כריכת הספרים נחשבת כיסוי לעניין תשמיש המיטה

כתב פמ"ג מ, א"א, ב: "יראה לי, ספרים המכורכים ומסובבין מכל צד (יש עושין כן לשמור הספר), אפילו הכי צריך כלי תוך כלי, ואין הכריכה חשוב כי אם מגוף הספר". וכ"כ מ"ב או"ח מ, ד, שכריכת הספר אינה נחשבת כיסוי מכיוון שהיא מגוף הספר, וצריך עוד שני כיסויים. וכ"כ מהר"ם שיק או"ח צד; וכ"כ כה"ח מ, יד, בשם אוהל יוסף ב.

לעומת זאת, בברכי יוסף (שיורי ברכה קנד, א) כתב: "מצאתי כתוב משם רבינו יהודה בן הרא"ש בספר חוקת התורה שלו, שאל ה"ר שמואל מאקרי לה"ר אליעזר: יודיענו רבינו אם באלו הארמאריו"ס או תיבות המיוחדות לשום שם ספרי הקֹדש אי הוי דינם כתשמיש קדושה או לא, כי ספק הוא בידי אם יוכל להשתמש בהם תשמיש חול. נראה דוקא בימי רבותינו שהיו ספריהם נגללים ואין להם תיק וכיסוי אחר, כדאמרינן (מגילה כו, ב): בקומטרי דספרי – תשמיש קדושה הוא, אבל בזמן הזה שכל ספרינו מכוסים בקרשים או בעורות או בנייר, א"כ אותו כיסוי הוא תשמיש קדושה, והתיבות תשמיש דתשמיש, כך אני מדמה הלכה למעשה. השיב: כדאי הוא רבינו לסמוך עליו כל שעה, אמנם שואל אני אם יש לחוש דלפעמים תוך הארמאדיו"ס או התיבות שמים קונדריסים, ואולי אין אנו משימים אותם אלא לנטורי בעלמא עד שנהיה פנויים לכסותם בקרשים או בעורות, ונמצא כי תיבות אלו הו"ל כמו אנדרונא דלנטורי בעלמא הוא דעבידא. והשיב: כדעתך כן דעתי, משום דאזלינן בתר רוב תשמישיהו, והוא שמשימים בהם ספרים מכוסים, והקונדרסים הוו לגבייהו מיעוטא דמיעוטא ובטלי לגבי שאר ספרים המחופים". ובדעת תורה רמ, ו, כתב שמדבריו מוכח שספרים כרוכים הוי כיסוי, כי כתב שהכריכה נחשבת תשמיש, והארון או הארגז תשמיש דתשמיש (אמנם בדעת תורה לא הכריע אלא הביא גם את הפמ"ג).

וכ"כ להלכה בחסד לאלפים רמ, ח; וכן מפורש להקל במאירי ברכות כו, א: "ספרים שלנו צריכים כסוי בשני כלים, וספרים שמכוסים בעורות התפורין בהם – אותו כסוי עולה לו לאחד, ואם נתן בגד עליהם – דיו, ועל זה אמרו: גלימא עלוי קומטרא שפיר דמי (ברכות כה, ב). לא היו מכוסין בעורות – צריך ליתן עליהם בגד על בגד, שהדבר צריך לכלי בתוך כלי". וכ"כ רשב"ץ ברכות כו, א. וכ"כ הלכה ברורה (יוסף) מ, ב, בירור הלכה ה.

בכף החיים מ, יד, כתב למעשה שיש להקל בספרים המודפסים להחשיב את הכריכה כאחד הכיסויים, בצירוף המקילים בקדושת ספרים המודפסים, וכ"כ דרכי טהרה כב, מט, ופס"ת מ, ג.

יז, ח – האם מועיל להתכסות בשמיכה

כתב ר"ש קלוגר בשנות חיים (קיח), שאם האיש והאשה מכסים את עצמם לגמרי בשעת תשמיש מראשם עד רגליהם, מספיק כיסוי אחד לספרים, ולא צריך כלי בתוך כלי: "ודוקא אם הם מגולין, ורק את הספרים הוא מכסה, בזה להיות הספרים מכוסין, לא מהני כיסוי אחד רק כלי בתוך כלי. ואך אם האיש ואשתו מכוסין, אם כן לא נראה הערוה כלל, בזה די בכיסוי אחד כיון שאין גוף הערוה נראה, ולא שייך ביה וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר (דברים כג, טו)". וכ"כ פתחי עולם רמ, כב. ובחסד לאלפים רמ, ח, כתב שיש אומרים שאם אי אפשר בענין אחר, מותר לשמש בחדר שיש בו ספרים בזמן עונה, ליל טבילה, או ליל יציאתו וביאתו מן הדרך, על ידי שיאפיל בכסותו.

אמנם הבן איש חי (רב פעלים או"ח א, ט) דחה דברי הר"ש קלוגר, וכתב שאין לסמוך עליו.

בכף החיים או"ח מ, יז, כתב למעשה שיש לצרף דברי הר"ש קלוגר בכל מקום שיש מחלוקת בין הפוסקים, וכ"כ הרב עובדיה יוסף (הליכות עולם ג, וירא כא), שיש להקל כר"ש קלוגר בספרי קודש הנדפסים. בדרכי טהרה כב, נז, כתב שאפשר להקל בשעת הדחק כשיש ספרים שאינם ספרי תורה.

וכתב הרב בספר שבשעת הדחק, שאין אפשרות לכסות את הספרים המודפסים שיש בחדר, אפשר לשמש בתנאי שיקפידו להתכסות בשמיכה, ואזי עם כריכת הספרים ייחשב כשני כיסויים.

יז, ט – נטילת ידיים אחרי תשמיש המיטה

בבאר היטב או"ח רמ, כד, הביא בשם השל"ה ליטול ידיים לפני התשמיש ולאחריו. וכ"כ דרכי טהרה כד, ג, שאחר התשמיש יש לשניהם ליטול ידיהם מפני טומאת שכבת הזרע. ויש להזדרז בנטילה זו כדי שהרוח הרעה לא תשרה עליהם זמן רב (עיין נדרים צא, א-ב).

ולכאורה כך דעת שו"ע או"ח ד, יח, שכתב: "אלו דברים צריכים נטילה במים: הקם מהמטה; והיוצא מבית הכסא ומבית המרחץ; והנוטל צפרניו; והחולץ מנעליו; והנוגע ברגליו; והחופף ראשו. וי"א אף ההולך בין המתים; ומי שנגע במת; ומי שמפליא כליו; והמשמש מטתו; והנוגע בכנה; והנוגע בגופו בידו. ומי שעשה אחת מכל אלו ולא נטל, אם תלמיד חכם הוא, תלמודו משתכח; ואם אינו תלמיד חכם, יוצא מדעתו".

אמנם רוב הראשונים לא הביאו דין זה שצריך ליטול ידיים אחר התשמיש, וגם אחרונים רבים לא הביאוהו. וכתב הרב יוסף משאש (מים חיים ב, א, ג), שלא שמע שנוהגים ליטול ידיים, והוסיף שגם לא טוב להזדרז ליטול ידיים, כפי שכתוב בגיטין ע, א: המשמש מיטתו ועמד – קרוב למיתה יותר מן החיים. והוסיף שגם לאשה לא טוב מפני שזה גורם להשחתת הזרע, כפי שאמרו (כתובות עא, ב) האומר שתהא ממלאה ומערה יוציא ויתן כתובה, "ואם כן שניהם פטורים", והוסיף שגם בשו"ע כתוב דין זה בשם יש אומרים.

והרב ביאר בעל פה שאפשר שהשו"ע עסק במי שמשמש מיטתו וקם לעסוק בענייניו, שיש אומרים שעליו ליטול ידיים, אבל מי שמיד אח"כ הולך לישון, הנטילה שלאחר השינה תעלה לו להכל.

וכ"כ הרב ערוסי (טהרת משה ג, יז): "יש הנוהגים ע"פ השו"ע ליטול ידיהם לאחר תשמיש, ומעיקר הדין אין זה חובה". ובהערה כח שם: "כי לא מצאנו לזה רמז בתלמוד, ואף בפוסקים, כהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור לא זכרו לרוח רעה זו ולנטילה זו. ואדרבה, במנחת גדעון הביא בשם הגר"מ מאזוז כי כל שהולכים לישון עד אור הבוקר יכולים לסמוך על נטילת שחרית, עיי"ש. ונראה להוכיח ממה שאין מברכים על נטילה זו, סימן שאינה מן הדין, ודו"ק". עיין עוד שו"ת עולת יצחק א, מט.

ולמעשה כתב הרב בספר שאין חובה ליטול ידיים לאחר התשמיש, והרוצים להמשיך לישון רשאים.

תפריט