א – התאווה הרעה

יצר העריות

א, א – סכנת יצר העריות

היצר החזק ביותר של האדם הוא יצר העריות, כמבואר בחגיגה יא, ב: "אמר רב אשי: מאי אין דורשין בעריות בשלשה? – אין דורשין בסתרי עריות לשלשה (בסתרי עריות – שאינן מפורשות, כגון בתו מאנוסתו, ואם חמיו ואם חמותו, דנפקי במסכת סנהדרין עה, א, מדרשא, רש"י). מאי טעמא? סברא הוא: בי תרי כי יתבי קמי רבייהו, חד שקיל וטרי בהדי רביה, ואידך מצלי אודניה לגמרא. תלתא, חד שקיל וטרי בהדי רביה, והנך תרי – שקלו וטרו בהדי הדדי, ולא ידעי מאי קאמר רבייהו, ואתו למישרי איסורא בעריות (על ידי שלא שמעו מפי הרב כשדרש בו איסור, רש"י). אי הכי כל התורה נמי! – עריות שאני, דאמר מר: גזל ועריות נפשו מחמדתן, ומתאוה להם. אי הכי גזל נמי! – עריות, בין בפניו בין שלא בפניו נפיש יצריה. גזל, בפניו נפיש יצריה, שלא בפניו – לא נפיש יצריה".

וכ"כ הרמב"ם (הל' איסורי ביאה כב, יח-יט): "אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב העם, אלא לפרוש מן העריות והביאות האסורות. אמרו חכמים (שבת קל, ב): בשעה שנצטוו ישראל על העריות, בכו וקבלו מצווה זו בתרעומת ובבכיה, שנאמר (במדבר יא, י): בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו – על עסקי משפחות. ואמרו חכמים: גזל ועריות – נפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן. ואין אתה מוצא קהל בכל זמן וזמן שאין בהן פרוצין בעריות ובביאות אסורות. אמרו חכמים (ב"ב קסה, א): רוב בגזל, ומיעוט בעריות, והכל באבק לשון הרע".

א, ב – התמודדות מתמדת עם יצר העריות

סוכה נב, ב: "אמר רבי יצחק: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, שנאמר (בראשית ו, ה): רַק רַע כָּל הַיּוֹם. אמר רבי שמעון בן לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר (תהלים לז, לב): צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ, ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו – אינו יכול לו, שנאמר (שם לג): ה' לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ וְלֹא יַרְשִׁיעֶנּוּ בְּהִשָּׁפְטוֹ. תנא דבי רבי ישמעאל: אם פגע בך מנוול זה – משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא – נימוח, אם ברזל הוא – מתפוצץ. אם אבן הוא – נימוח, דכתיב (ישעיהו נה, א): הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם, וכתיב (איוב יד, יט): אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם. אם ברזל הוא – מתפוצץ, דכתיב (ירמיהו כג, כט): הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: יצר הרע מסיתו לאדם בעולם הזה, ומעיד עליו לעולם הבא. שנאמר (משלי כט, כא): מְפַנֵּק מִנֹּעַר עַבְדּוֹ וְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה מָנוֹן, שכן באטב"ח של רבי חייא קורין לסהדה מנון. רב הונא רמי: כתיב (הושע ד, יב): כִּי רוּחַ זְנוּנִים הִתְעָה (תעות בעלמא, רש"י), וכתיב (שם ה, ד): בְּקִרְבָּם (משמע נטוע בליבם, רש"י)! – בתחילה התעם, ולבסוף בקרבם. אמר רבא: בתחילה קראו הֵלֶך ולבסוף קראו אֹרֵחַ ולבסוף קראו אִישׁ, שנאמר (שמו"ב יב, ד) וַיָּבֹא הֵלֶךְ, לְאִישׁ הֶעָשִׁיר, וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ, לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ, וכתיב (שם): וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו".

עוד למדנו בשבת קנב, א: "תנא: אשה חמת מלא צואה, ופיה מלא דם – והכל רצין אחריה (אם לא על פי גזרת המלך לא היתה ראויה להתאוות לה, שהיא כחמת מלאה מיאוס, והכל רצים אחריה, רש"י)".

עיקר כוונת חז"ל ב'יצרו של אדם', וב'יצר הרע' ליצר העריות. כן מפורש בכלה רבתי (ב, ו): "תאנא: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, שנאמר (בראשית ו, ה): וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. מכאן דרשו רבותינו: הרהור מביא לידי תאוה, תאוה לידי אהבה, אהבה לידי רדיפה, רדיפה לידי מעשה, להודיעך כמה קשה חזרתו מזו לזו". וכ"כ ר' צדוק ברסיסי לילה אות ה, שיצר הרע הוא "יצרא דעריות בתאווה". ובדברי סופרים כו, כתב ש'מנוול', היינו "יצרא דעריות ותאוות". ¹

עיין לקמן א, ז, שסתם 'עבירה' בש"ס היינו עבירה של עריות.

א, ג – הזהירות מזנות

על כך הרבה להזהיר החכם במשלי (ב, טז-יט): "לְהַצִּילְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה, מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה. הַעֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ וְאֶת בְּרִית אֱלוֹהֶיהָ שָׁכֵחָה. כִּי שָׁחָה אֶל מָוֶת בֵּיתָהּ וְאֶל רְפָאִים מַעְגְּלֹתֶיהָ. כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים".

א, ד – משלי פרק ה

"בְּנִי, לְחָכְמָתִי הַקְשִׁיבָה, לִתְבוּנָתִי הַט אָזְנֶךָ. לִשְׁמֹר מְזִמּוֹת וְדַעַת שְׂפָתֶיךָ יִנְצֹרוּ. כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ. וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה, חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת. רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת, שְׁאוֹל צְעָדֶיהָ יִתְמֹכוּ… הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ. פֶּן תִּתֵּן לַאֲחֵרִים הוֹדֶךָ וּשְׁנֹתֶיךָ לְאַכְזָרִי. פֶּן יִשְׂבְּעוּ זָרִים כֹּחֶךָ וַעֲצָבֶיךָ בְּבֵית נָכְרִי. וְנָהַמְתָּ בְאַחֲרִיתֶךָ בִּכְלוֹת בְּשָׂרְךָ וּשְׁאֵרֶךָ. וְאָמַרְתָּ אֵיךְ שָׁנֵאתִי מוּסָר וְתוֹכַחַת נָאַץ לִבִּי. וְלֹא שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל מוֹרָי, וְלִמְלַמְּדַי לֹא הִטִּיתִי אָזְנִי. כִּמְעַט הָיִיתִי בְכָל רָע בְּתוֹךְ קָהָל וְעֵדָה. שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ. יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה בָּרְחֹבוֹת פַּלְגֵי מָיִם. יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ. יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ. אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן, דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת, בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד. וְלָמָּה תִשְׁגֶּה בְנִי בְזָרָה וּתְחַבֵּק חֵק נָכְרִיָּה. כִּי נֹכַח עֵינֵי ה' דַּרְכֵי אִישׁ וְכָל מַעְגְּלֹתָיו מְפַלֵּס. עֲווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ יִתָּמֵךְ. הוּא יָמוּת בְּאֵין מוּסָר וּבְרֹב אִוַּלְתּוֹ יִשְׁגֶּה" (א-ה; ח-כג).

א, ה – עוד תוכחות ממשלי

"לִשְׁמָרְךָ מֵאֵשֶׁת רָע מֵחֶלְקַת לָשׁוֹן נָכְרִיָּה. אַל תַּחְמֹד יָפְיָהּ בִּלְבָבֶךָ וְאַל תִּקָּחֲךָ בְּעַפְעַפֶּיהָ. כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם וְאֵשֶׁת אִישׁ נֶפֶשׁ יְקָרָה תָצוּד" (משלי ו, כד-כו).

ומזהיר עוד מניאוף עם אשת איש: "הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה. אִם יְהַלֵּךְ אִישׁ עַל הַגֶּחָלִים וְרַגְלָיו לֹא תִכָּוֶינָה. כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ… נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ הוּא יַעֲשֶׂנָּה. נֶגַע וְקָלוֹן יִמְצָא וְחֶרְפָּתוֹ לֹא תִמָּחֶה. כִּי קִנְאָה חֲמַת גָּבֶר וְלֹא יַחְמוֹל בְּיוֹם נָקָם. לֹא יִשָּׂא פְּנֵי כָל כֹּפֶר וְלֹא יֹאבֶה כִּי תַרְבֶּה שֹּׁחַד" (שם ו, כז-לד).

"אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ וּמֹדָע לַבִּינָה תִקְרָא. לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה, מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה. כִּי בְּחַלּוֹן בֵּיתִי בְּעַד אֶשְׁנַבִּי נִשְׁקָפְתִּי, וָאֵרֶא בַפְּתָאיִם אָבִינָה בַבָּנִים נַעַר חֲסַר לֵב… וְהִנֵּה אִשָּׁה לִקְרָאתוֹ שִׁית זוֹנָה וּנְצֻרַת לֵב. הֹמִיָּה הִיא וְסֹרָרֶת, בְּבֵיתָהּ לֹא יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ. פַּעַם בַּחוּץ פַּעַם בָּרְחֹבוֹת וְאֵצֶל כָּל פִּנָּה תֶאֱרֹב. וְהֶחֱזִיקָה בּוֹ וְנָשְׁקָה לּוֹ הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ… עַל כֵּן יָצָאתִי לִקְרָאתֶךָ לְשַׁחֵר פָּנֶיךָ וָאֶמְצָאֶךָּ. מַרְבַדִּים רָבַדְתִּי עַרְשִׂי, חֲטֻבוֹת אֵטוּן מִצְרָיִם. נַפְתִּי מִשְׁכָּבִי מֹר אֲהָלִים וְקִנָּמוֹן. לְכָה נִרְוֶה דֹדִים עַד הַבֹּקֶר נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים. כִּי אֵין הָאִישׁ (בעלה) בְּבֵיתוֹ, הָלַךְ בְּדֶרֶךְ מֵרָחוֹק… הִטַּתּוּ בְּרֹב לִקְחָהּ, בְּחֵלֶק שְׂפָתֶיהָ תַּדִּיחֶנּוּ. הוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ פִּתְאֹם כְּשׁוֹר אֶל טֶבַח יָבוֹא, וּכְעֶכֶס אֶל מוּסַר אֱוִיל (כמרוצת הנחש להכיש אוויל שלא שמע מוסר). עַד יְפַלַּח חֵץ כְּבֵדוֹ כְּמַהֵר צִפּוֹר אֶל פָּח, וְלֹא יָדַע כִּי בְנַפְשׁוֹ הוּא. וְעַתָּה בָנִים שִׁמְעוּ לִי וְהַקְשִׁיבוּ לְאִמְרֵי פִי. אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ אַל תֵּתַע בִּנְתִיבוֹתֶיהָ. כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ. דַּרְכֵי שְׁאוֹל בֵּיתָהּ יֹרְדוֹת אֶל חַדְרֵי מָוֶת" (שם ז, ד-כז).

א, ו – איבוד החיים בעולם הזה ובעולם הבא

במדבר רבה ט, יב: "וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת וגו' (קהלת ז, כו), כיצד היא מרה ממות? שהיא נותנת לו ייסורין בעולם הזה לְמה שהוא טועה אחריה, ולבסוף מורידה אותו לגיהנם שנאמר (משלי ב, יח; ה, ה): כִּי שָׁחָה אֶל מָוֶת בֵּיתָהּ… שְׁאוֹל צְעָדֶיהָ יִתְמֹכוּ".

בראשית רבתי (פרשת בראשית עמוד 7): "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ (תהלים יט, ח) – זהו סדר נשים, שכל מי ששומר עצמו מן הערוה הוא משיב את נפשו משאול; שכל מי שטועה בהן, מה כתוב? כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים (משלי ב, יט)". ועיין לקמן ג, ה בדברי תיקוני זוהר נג.

אוצר המדרשים (אייזנשטיין, חופת אליהו עמוד 177): "עשרה דברים קשים נבראו בעולם, ואחד גובר על חבירו… ויש אומרים אשה רעה קשה מכולן, דכתיב (קהלת ז, כו): וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה. אשה רעה נמשלה לדלף, שנאמר (משלי יט, יג): וְדֶלֶף טֹרֵד מִדְיְנֵי אִשָּׁה. ונמשלה כנחש, שנאמר (עמוס ה, יט): וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ. בא וראה כמה קשה אשה רעה ממלאך המות, מלאך המות ממית ואחר כך בא האדם לעולם הבא, אבל האשה – כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים (משלי ב, יט). נחש נושך ועל ידי נחש מתרפא, שנאמר (במדבר כא, ט): אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי, אבל אשה רעה: דַּרְכֵי שְׁאוֹל בֵּיתָהּ יֹרְדוֹת אֶל חַדְרֵי מָוֶת (משלי ז, כז), לפיכך הזהיר שלמה המלך ע"ה (שם ה, ח): הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ, וכן כתב בן סירא: אשה רעה מתנה רעה בחיק רשע תנתן".

א, ז – אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות

סוטה ג, א: "תניא, היה רבי מאיר אומר: אדם עובר עבירה בסתר והקב"ה מכריז עליו בגלוי, שנאמר (במדבר ה, יד): וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה, ואין עבירה אלא לשון הכרזה, שנאמר (שמות לו, ו): וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה. ריש לקיש אמר: אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, שנאמר (במדבר ה, יב): אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ – תשטה כתיב".

ובספר כתב הרב שדברים אלו נאמרו במיוחד על עבירות של גילוי עריות, ניאוף וזנות, וכך מפורש בילקוט שמעוני (נשא, תשה): "אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ (במדבר ה, יב) – שנו רבותינו: אין הנואפין מנאפין עד שתכנס בהן רוח שטות, שנאמר: אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ, למדנו לאשה, לנואף מנין? דכתיב (משלי ו, לב): נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב".

ועוד, שבדרך כלל סתם 'עבירה' בש"ס היינו עבירה של עריות, כמוכח מיומא סט, ב: "נבעי רחמי איצרא דעבירה". וממגילה יב, א: "אמר רבא: שניהן לדבר עבירה נתכוונו". ובנדרים כ, א: "כל הצופה בנשים – סופו בא לידי עבירה". וכך מוכח מאבות דרבי נתן פרק טז, ב, ומעוד מקומות.