ב, א – אין בחיבור גנאי
כתב הרמב"ן באגרת הקודש פרק ב: "דע כי חבור זה הוא ענין קדוש ונקי כשיהיה הדבר כפי מה שראוי ובזמן הראוי ובכוונה הנכונה. ואל יחשוב אדם כי בחבור הראוי יש גנאי וכיעור ח"ו, שהחבור הראוי נקרא ידיעה, ולא לחינם נקרא כך, כאמור (שמו"א א, יט): וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת חַנָּה אִשְׁתּוֹ. וזהו סוד טיפת הזרע כשהיא נמשכת ממקום הקדושה ובטהרה, נמשכת הדעה והחכמה והבינה והוא המוח. ודע, שאילו לא היה בדבר קדושה גדולה, לא היו קוראין אל החבור ידיעה.
ואין הדבר כאשר חשב הרב המורה ז"ל במורה הנבוכים בהיותו משבח לארסט"ו על מה שאמר כי חוש המשוש הוא חרפה לנו (עיין לקמן יא, א-ח, ביאור דעת הרמב"ם). חלילה, אין הדבר כמו שאמר היוני, לפי שדעתו היוני יש שמץ מינות שאינו מורגש, שאילו היה מאמין שהעולם מחודש בכוונה, לא היה אומר כך זה היוני הבליעל. אבל כל בעלי התורה מאמינים שהשם ברא את הכל כפי מה שגזרה חכמתו, ולא ברא דבר שיהיה גנאי או כיעור, שאם יאמר שהחבור הוא דבר של גנאי, הנה כלי המשגל הם כלי הגנות, והרי השי"ת בראם במאמרו, דכתיב (דברים לב, ו): הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ, ואמרו ז"ל במסכת חולין (נו, ב) שברא הקדוש ברוך הוא כונניות באדם. ובמדרש קהלת (ב, יב) אמרו: אֲשֶׁר כְּבָר עָשׂוּהוּ – מלמד שהוא ובית דינו נמנו על כל אבר ואבר והושיבוהו על כנו. ואם כלי המשגל גנאי, היאך ברא הש"י דבר שיש בו משום חסרון או גנות חלילה! אלא פעולותיו של הקדוש ברוך הוא תמימות, שנאמר (דברים לב, ד): הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ. ואומר (בראשית א, לא): וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד.
אבל הענין הוא – כמו שהש"י הוא טהור עיניים מראות ברע (חבקוק א, יג), אין לפניו קלקול או גנאי, והוא ברא איש ואשה וברא כל אבר ואבר שבהם והכינם על מתכונתם, ולא ברא בהם דבר גנאי. והעדות הברורה מה שאמר במעשה בראשית (בראשית ב, כה): וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ, כל זה קודם שחטאו, לפי שהיו עסוקין במושכלות וכל כונתם לשמים, ולא היו בעיניהם אלא כעינים ושאר אברי הגוף. אמנם כשנטו אחר ההנאות הגופניות ולא נתכוונו לשם שמים, אמר: וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם (שם ג, ז), ופי' כאשר הידים בעת שכותבין ספר תורה בטהרה הם מכובדות ומשובחות, וכשגונבות או עושות דבר מגונה הם מגונות, כך הם כלי המשגל לאדם ולאשתו קודם שחטאו. וכמו שיש בכל אבר ואבר מהאברים מהלל ושבח בעשות הטוב וגנאי בעשות הרע, כך היה לאדם הראשון בכלי המשגל. נמצא כי הקדוש ברוך הוא כל דרכיו משפט וטהרה ונקיות, ונמצא הכעור כלו מצד פעולת האדם. על זה אמר שלמה המע"ה (קהלת ז, כט): לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת, כלומר אין בכל אברי האדם מצד הבריאה דבר קלקול או כיעור, כי הכל בחכמה עליונית דבר מתוקן וטוב ונאה, אבל האדם בהיות סכל מביא כיעור בדברים שאין בהם כיעור מתחלה. והבן זה מאוד".
עיין לעיל הרחבות לפרק א, ו, יד-כד, שהובאו כל דברי המהר"ל שהאריך בקדושת החיבור, ובמיוחד שם ו, יז, דוחה את הדעה שחוש המישוש חרפה ושיש בחיבור ובגוף גנאי. ועיין להלן יא, א-ח, ביאור דעת הרמב"ם.
ב, ב – הטיית היצר לטוב או לרע
כתב הרב בספר: "תשוקה זו שיש באיש ובאשה אין חזקה ממנה, שעל ידה נולדים חיים חדשים, ועל ידה מתגלה האחדות האלוקית בעולם. ולכן כשמטים אותה לרעה, בזנות וניאופים, אין רעה ממנה. וכאשר משתמשים בה לטובה, להרבות אהבה ואחדות בין איש לאשתו, אין טובה וקדושה ממנה".
וכ"כ מרן הרב קוק (אורות הקודש ג, עמ' רחצ): "יצרא דעריות יוכל ללפף את האדם יותר עמוק מהשורש של קישור החיים שלו עצמו, מפני שהוא נעוץ בנטיית המשך החיים של הדורות כולם. ולעומת זה בקדושה, יכולים לעלות על ידי קדושת הברית למדרגת דוגמא של צדיק בכל הדורות".
ב, ג – בריאת העולם עם תאוות היצר טוב לצדיקים ורע לרשעים
כתב הראב"ד (בעלי הנפש שער הקדושה): "ואילו נברא העולם בדרך שלא יצטרך האדם לתאות היצר, ולא יתאוה לא למאכל ולא לשמוש, כמה היתה תקנה גדולה לרשעים האובדים בתאותם והנדחים ביצרם. אך כי היה הפסד גדול בשכר הצדיקים, שהם נלחמים בתאותם תמיד ושכרם מרובה עד אין חקר ותכלה, כאשר אמר הכתוב (ישעיהו סד, ג): עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלוֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ. ואחרי אשר היה רצון הבורא וברא עולמו כרצונו, וברא את האדם יחידי וממנו ברא לו עזר כנגדו, והטיל עליו אהבת עולם ותאותו, כמו שאמר הכתוב (קהלת ג, יא): גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם, וצוה עליהם מצות פריה ורביה כדי לישב עולמו, כמו שאמר (ישעיהו מה, יח): לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ. ואחרי המצוה ההיא הזהיר על האדם שידבק באשתו ולא באשת חבירו, והזהיר כמה אזהרות וכמה עונשין על העריות, על כן אנו צריכין לברר את המותר מתוך האסור, וקבול השכר מתוך שִלוּם העון. כי הבורא צוה על המצוה הזאת שתי פעמים, לאדם ולאשתו: פְּרוּ וּרְבוּ (בראשית א, כח), וכן בבני נח (שם ט, ז): וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ. והזהיר עוד עליה: שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע (שמות כא, י). והמקיים שתי מצות בעשה ואחת בלא תעשה, שכר הרבה יש בדבר. והמפסיד את שכרו בקלקול המעשה ובגועל מחשבתו, ראוי להיקרא בער וסכל ופתי".
ב, ד – ברית המילה נועדה גם לעזור להתגבר על היצר
ילקוט שמעוני (שופטים רמז מב): "שמעון לא העמיד לא שופט ולא מלך בשביל עון הזנות, לפיכך נתנה תורה ברית מילה בערוה, שיהא יראת המקום מונעת מלעשות החטא".
וכ"כ בספר הכוזרי א, קטו (תרגום מהד' שילת): "ומתנאי המילה וסיבותיה שיזכור תמיד שהיא אות אלוקית, צווה אותה ה' באיבר התאווה הגוברת, כדי שיתגבר עליה ולא ישתמש בה אלא כמו שראוי, בהנחת הזרע במקום הראוי ובעת שראוי ובאופן הראוי, אולי יהיה זרע משובח, יצלח לקבלת העניין האלוקי".
וכ"כ רד"ק (בראשית יז, יא): "וזה יהיה לכם לאות ולזכרון, כמו מצות ציצית ותפילין והדומים להם, לפי שהם לזכרון, אבל זה האות הוא חזק שבכולם, שהוא בגוף האדם שלא יהיה זולתו, ולפיכך צוהו הא-ל באותו אבר, לפי שרוב העבירות יעשה על ידי אותו האבר, לפי שהוא ראש התאוות הבהמיות. וכשיבוא האדם לעשות עבירה בתשמיש – אותו האבר יהיה רואה אותו האות אשר בו, ויזכור מה שצוהו הא-ל, וימנע מעשות העבירה ההיא, ולא יהיה כבהמה לבעול כל אשר ימצא אלא במותר לו ולהשאיר זרע ולרפואה".
ב, ה – החימום בא מאש הקדושה
כתב ראשית חכמה (שער הקדושה פרק טז): "ואם תאמר: אם יקדש האדם מחשבתו ויסלקה מלחשוב בגשמות, לא יבוא לידי קישוי לעולם, והיאך אפשר שיהיה זווג נשמה עתה בזמננו והיותו בקדושה, דהא תרי דסתרן אהדדי? יש לומר כי דרך התקדש האדם לִמְּדַנוּ רשב"י ע"ה בכמה מקומות, האחד ברעיא מהימנא (צו, ח"ג לד, א), זה לשונו: וקרבן דאתוון אינון י' באיש ה' באשה, ו' בבן חתן, ה' בכלה, זכאה איהו מאן דאקריב אתוון ד'י-הו"ה' ביה ובאתתיה, בבריה ובברתיה, בקדושה בברכא בנקיו בענוה ובבושת פנים, ובכל מדות טבין דכתיבין על מארי מתניתין, ומתחממין באשין קדישין דאיש ואשה, דאינון אש עולה ויורד, אש קדש דעצי המערכה דאינון עצי הקדש אברין קדישין, ואש של גבוה נחית דאיהו קדש הקדשים. ובגין תרין אשין אלין אמר נביא (ישעיהו כד, טו): עַל כֵּן בָּאֻרִים כַּבְּדוּ ה'. דאינון אשין דשכינתא רבה, כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא (דברים ד, כד), ואינון אש עלאה – כסא רחמים, אש תתאה – כסא דין, והיינו בינה ומלכות, מלכות – אש עולה, בינה – אש יורד, י-הו"ה עמודא דאמצעיתא אחיד בתרווייהו…".
והמשיך שם בראשית חכמה: "והנוגע לדרוש שלנו הוא עניין מה שאמרו: ומתחממין באשין קדישין דאיש ואשה, וכדפרש בפרקי דרבי אליעזר (פרק יב), שאיש ואשה שם י"ה נתון ביניהם, וכשאיש ואשה נוהגים כראוי – שכינה ביניהם, ואם לאו – ח"ו שם י"ה מסתלק, ונשארו אש ואש, כִּי אֵשׁ הִיא עַד אֲבַדּוֹן תֹּאכֵל (איוב לא, יב). והנה האש שהוא באיש הוא נמתק יותר מדין האשה, כי האיש נתון ה'י' בין ה'א' ובין ה'ש', אמנם אשה 'ה' בסופה. וסודו הוא: איש הוא אש יורד, אשה הוא אש עולה. ונודע כי כל ירידה הוא השפע היורד בירידה, כי כל היורד במהרה דרך ישר להשפיע. והנקבה הוא אור חוזר, ונקרא אשה, שהוא אש עולה, והיינו עולה כדי לקבל. וצריך לכוון שאיבריו מתחממין על ידי אש גבוה שהוא קודש הקדשים, הנשפע מבינה שהיא קודש הקודשים. וכן מתחמם על ידי אש עולה מהשכינה והוא מאש שבאשתו, וכמו שאמר במאמר י-הו"ה, עמודא דאמצעיתא, אחיד בתרויהו. ואומר 'אחיד', נראה שמשמש אוחז משני האשים הנזכרים. דהיינו אומרו (ישעיהו כד, טו): עַל כֵּן בָּאֻרִים כַּבְּדוּ ה', כן הוא מתחמם באש קדוש לשם מצוה קדושת הזיווג. ועוד סוד אש הוא סוד שם א-להים שעולה 'אש' במלואו, ו'הכסא' עולה 'א-להים'. ופרש מורי ע"ה (רמ"ק באור החמה על זוהר צו, דף כו) בענין מתחממין באשין קדישין, שהוא לשמר שלא יהיה התחממו מאש נכרית, מנעמה, וכדפרשו בזוהר (ח"ג עז, א)". עיין שם עוד.
ב, ו – יצר הרע הוא טוב כשהוא לצורך אשתו
כתב בראשית חכמה שער הקדושה טז: "וצריך לכוון שיצר הרע המתעורר לזווג הוא מצד הגבורה, שהוא אש קודש". והמקור שהביא מזוהר ח"א, מט, א הובא לעיל בהרחבות לפ"א, ה, ו.
וסיכם בראשית חכמה: "הרי מבואר שלמעלה הגבורה, שהוא השמאל, שמשם נמשך היצר הרע, הוא המעורר הזיווג. ופירוש כוונתנו מה שפרשנו לעיל שאין באצילות יצר הרע ח"ו, וזהו שאמר: בלא זהמא דיצר הרע. שבהמשך הדין למטה בחיצונים נעשה יצר הרע בזהמא, דהיינו שיתאוה יצרו להתענג וכיוצא. אבל למעלה הוא שמחה לבד, המתעורר מהשמאל, והוא האש הרוחני בסוד שם אלוהים. כמו שאמרו שיצר הטוב ויצר הרע נבראו בשם מלא – י-הו"ה אלוהים (בראשית ב, ז), דהיינו י-הו"ה – יצר הטוב להתנהג הזכר שהם חסדים, ויצר הרע – אלוהים, שהם הגבורות להנהגת הנקבה, שהיא אשה – אש ה'. והיינו אֶת הָאָדָם (שם) – שהם יחוד זכר ונקבה פנים בפנים, ויחוד החסד והדין, י-הו"ה ואלוהים. הרי בחשוב האדם בבחינת היצר לעורר לשם קדושה, הרי היצר מתקדש, והוא דומה לשורשו העליון".
ועוד ביאר הראשית חכמה שם, שגם כאשר הזוג מכוון לקדושה, באופן שההתחממות היא מאש קדושה, מכל מקום "מפני שאי אפשר לאדם שיהיה נקי מיצר הרע, מצד היותו מולבש בחומר היצר אחר חטא אדם הראשון, ובהכרח יש לחומר תענוג, עם היות שיכוון כל מה שירצה, מטעם זה יטמא האדם בהוצאת הטיפה, שהרי נתלבש בו יצר הרע על כל פנים".
ב, ז – קדושת החיבור באה מחפץ החיים וקדושתם
כתב מרן הרב קוק (שמונה קבצים א, תשכט): "הרשעים אינם יכולים להסתכל באור החסד במקורו, בחכמה העליונה, וממילא חפץ החיים אצלם הוא רק אסון, בין לעצמם בין לעולם ולהויה כולה, ונטיית המין המביאה את החיים למציאות, קליפתה התאונית היא אצלם כל מה שיש להציל ממנה. וזהו מאיסותה של הערלה, ושורש טומאת הזימה. ועצם החיים אינם להם שום שיווי, וממילא יצרא דשפיכות דמים גדול לעומת יצרא דעריות, ושניהם נאחזים ביצרא דעבודה זרה, שהוא אלהים אחרים, דינים קשים, עורים ורעים, נדחפים מרצון שובב נוטה להרע. והצדיקים הם להיפוך מכל זה, מגלים את אור חסד עליון בהוייתו, ורואים בנטית המין, הקדושה העליונה ברוממות החכמה, המאירה בחסד, וממולאה בלשד טל הדעת. והחיים יקרים לאין שיעור, מפני שהם נובעים ממקור היקר העליון, הטוב הכמוס, המנצח את כל נצחי נצחים. ובא החסד ואהבת הבריות במקום יצרא דשפיכות דמים, והוד הקודש והצנע לכת בידיעה פנימית אזורה בגבורה של לבת קודש, במקום יצרא דעריות, ושניהם אחוזים במקור דעת עליון, היונק מחסדי עולמים שבמחשבה הכמוסה, מקור כל התענוגים, האורות המצוחצחות, המפתחים כל טוב וכל נדיבות, כל יופי וכל גבורה ושמחה וכל נועם עליון, בעולמים כולם".
