ז – גיל חיוב המצווה לגברים

גיל הנישואין

ז, א – בן שמונה עשרה לחופה

משנה אבות ה, כא: "הוא היה אומר… בן שמונה עשרה לחופה".

כתב על כך הרב נפתלי הרץ וייזל (יין לבנון אבות שם): "בן שמונה עשרה לחופה – דאז גופו חזק, ועומד על פרקו לפרנס אשה בעונה, אבל קודם לכן עדיין אין כוחו שלם לנישואין. ומבן שמונה עשרה ואילך נכנס בו תגבורת יצר התאווה, וצריך לקחת אשה בטהרה שתציל אותו מן החטא, וכדאמרינן ביבמות (סג, א). ועוד תנן לעיל (אבות ב, ב): יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון. ומשום הכי אחר שלמד מקרא משנה ותלמוד צריך לקחת אשה ולרדוף אחר פרנסתו ולכלכל אשתו ובניו ולעסוק בתורה, שביגיעת שניהם משכחת עוון". עיין עוד פירושו של רבי יעקב ב"ר שמשון אבות ה, כא (הודפס במשנת ראובן, הוצאת מוסד הרב קוק).

ז, ב – חובת הנישואין עד גיל עשרים

קידושין כט, ב: "משתבח ליה רב חסדא לרב הונא בדרב המנונא דאדם גדול הוא, אמר ליה: כשיבא לידך הביאהו לידי. כי אתא, חזייה דלא פריס סודרא (כדרך הנשואין שהיו רגילין לכסות ראשן, רש"י), אמר ליה: מאי טעמא לא פריסת סודרא? אמר ליה: דלא נסיבנא. אהדרינהו לאפיה מיניה, אמר ליה: חזי, דלא חזית להו לאפי עד דנסבת. רב הונא לטעמיה, דאמר: בן עשרים שנה ולא נשא אשה – כל ימיו בעבירה. בעבירה סלקא דעתך? אלא אימא: כל ימיו בהרהור עבירה. אמר רבא, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: עד כ' שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיון שהגיע כ' ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו".

קהלת רבה (ג, ג): "עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת – משנולד אדם, הקדוש ברוך הוא מצפה לו שישא אשה עד כ' שנה, הגיע לכ' ולא נשא אשה, הקדוש ברוך הוא אומר לו: עֵת לָלֶדֶת הוא לך ולא רצית, אין זו אלא עֵת לָמוּת".

וכ"כ הרמב"ם הל' אישות טו, ב: "האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה, ומאימתי האיש נתחייב במצוה זו? מבן שבע עשרה, וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה – הרי זה עובר ומבטל מצות עשה". וכ"כ שו"ע אה"ע א, ג: "מצוה על כל אדם שישא אשה בן י"ח, והמקדים לישא בן י"ג, מצוה מן המובחר, אבל קודם י"ג לא ישא דהוי כזנות. ובשום ענין לא יעבור מעשרים שנה בלא אשה".

עוד כתב המאירי (אבות ה, כא): "בן עשרים לרדוף – כלומר, שאם לא נשא אשה עד כאן, יהא רודף לישא, ולא ימתין עוד בשום פנים, שלא ישתקע בהרהורים רעים ובמעשים מגונים, כמו שאמרו בפרק ראשון דקידושין: בן עשרים בה ימות".

ז, ג – עיקר חובת הנישואין עד גיל עשרים משום מצוות פריה ורביה

יסוד החיוב להתחתן עד גיל עשרים הוא משום מצוות פריה ורביה, וכך מוכח מקהלת רבה באות הקודמת, וכ"כ הרמב"ם (אישות טו, ב): "האיש מצווה על פריה ורביה… וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה, הרי זה עובר ומבטל מצות עשה". וכ"כ הרא"ש קידושין א, מב, בטעם קביעת הגיל: "שלא יתכן שיתבטל מפריה ורביה כל ימיו". וביבמות ו, טז: "וכן היה נכון ברווק שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא אשה, שיכפוהו בית דין לישא לקיים פריה ורביה". וכ"כ סמ"ג עשין מט: "האיש מצוּוה על פריה ורביה… ואימתי נתחייב האיש להתחיל במצווה זו? כדתנן (אבות ה, כא): בן שמונה עשרה לחופה. וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה, הרי זה עובר ומבטל מצות עשה". וכ"כ רבינו ירוחם (נתיב כב, ב): "וכתבו המפרשים דאם עברו על רווק עשרים שנה ולא נשא אשה, שיכפוהו בית דין לישא כדי לקיים פריה ורביה".

וכ"כ טור ושו"ע אה"ע א, ג: "ומי שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא, בית דין כופין אותו לישא, כדי לקיים מצות פריה ורביה". וכ"כ הלבוש (אה"ע א, ג), וכ"כ בשו"ת מהר"ם פדאווה מה, שכל המתעכב, "בכל יום ויום הוא עובר בעשה".

וכ"כ בשו"ת מהרי"ט (יו"ד מז): "בית דין כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פרו ורבו, אע"ג שמצות פרו ורבו אחת היא כל ימי חייו, ומשקיימנה נפטר הימנה, כל שמתעצל בה – שיהוי מצווה היא ולא ביטול מצווה. מיהו מאחר שהוא מצווה, הרי הוא מבטל קיום מצווה". וכ"כ שכנה"ג (יו"ד רלו הגהות הטור מד); יפה ללב (ח"ד אה"ע א, יב).

ז, ד – טעם נוסף לנישואין עד גיל עשרים משום הרהורי עבירה

קידושין כט, ב: "רב הונא לטעמיה, דאמר: בן עשרים שנה ולא נשא אשה – כל ימיו בעבירה. בעבירה סלקא דעתך? אלא אימא: כל ימיו בהרהור עבירה".

קידושין שם: "אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה – נושא אשה ואחר כך ילמוד תורה. רבי יוחנן אמר: ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?! ולא פליגי: הא לן, והא להו". פירש רש"י: "הא לן הא להו – בני בבל היו הולכין וגורסין משניות התנאים בארץ ישראל, ומתוך שלומדים חוץ למקומם אין צרכי הבית מוטלים עליו, נושא אשה, דהוה בלא הרהור, ואחר כך הולך ולומד תורה". ואע"פ שנחלקו הראשונים בהסבר הסוגיה (עיין לקמן ז, ז), כל הפוסקים התחשבו בהרהור עבירה כסיבה בעלת חשיבות להקדמת הנישואין.

עוד למדנו ביומא (עב, ב): "יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד (תהלים יט, י), אמר רבי חנינא: זה הלומד תורה בטהרה. מאי היא – נושא אשה ואחר כך לומד תורה".

וכ"כ המאירי שם: "ולעולם ישא אדם אשה בבחרותו כדי שלא יתמיד גדולו בהרהורין רעים ומחשבות נכריות, שמאחר שהתמיד עצמו בהם לעולם, אף לאחר שישא – לא יהא בטוח בהם, ועיקר הפרק בענין זה הוא מארבע עשרה שנה ולמעלה, דרך הערה אמר אחד מחכמיהם: אנא נסיבנא בשיתסר, ואי הוה נסיבנא בארבסר – הוה אמינא לשטנא גירא בעיניה, ומכל מקום כל שהגיע לעשרים ולא נשא, אינו ניצל כל ימיו מהרהורין שהתמיד בהם, אלא אם כן הוא מן היחידים". וכ"כ המאירי על אבות, לשונו מובאת לעיל ז, ב.

עיין עוד הרחבות לפרק ד, ח, א-ז, על האיסור לעמוד בלא אשה כל ימיו משום מניעת הרהורי עבירה, ובצד החיובי משום קיום מצוות עונה.

ביאר הרב: ובאמת יש לברר מדוע אמר רב הונא שכל הדוחה את נישואיו מעבר לגיל עשרים, כל ימיו בהרהורי עבירה. הרי בשנות הנעורים יצר הרע שולט להחטיא בהרהורים ובהוצאת זרע לבטלה יותר מאשר לאחר גיל עשרים, ומדוע דווקא עיכוב הנישואין לאחר גיל עשרים גורם שיהיו כל ימיו בהרהורי עבירה? ונראה שכל עוד הוא יודע שכאשר יגיע זמנו יתחתן ויאהב את אשתו כגופו, גם אם הוא חוטא לפני כן, הוא יודע שחטאיו זמניים ואין ראוי להמשיך בהם, וכשיגיע לנישואיו ישמור את כל תשוקתו לאשתו; אבל כאשר רווקותו נמשכת מעבר לזמן, והוא מתרגל למצוא סיפוק ליצרו בעבירה, הרי שהוא נכנע ליצרו הרע, וכבר אינו מאמין שיוכל להתגבר עליו. לכן, אף לאחר שיתחתן, מהרהורי עבירה כבר לא יינצל, כי הם הפכו להיות חלק ממנו.

ז, ה – אין בית דין של מעלה עונשים עד גיל עשרים

כתב בשו"ת חקרי לב (אה"ע א): "נתיישב לי במאי דהוה קשה לי במצוות פריה ורביה שפטרו הפוסקים עד עשרים שנה, מנא להו הא, דהא מבן י"ג שנה חייב בכל המצוות. ואי למתניתין דאבות (ה, כא) דתני בן י"ח שנה לחופה לחוד הוה קשה, היה מקום ליישב דקים להו לרז"ל דכדי לבקש אשה הוגנת לו, וגם צריך שיקבץ ממון לפרנסה ולכסותה, ולימדה תורה דרך ארץ שיבנה בית ויטע כרם ואחר כך ישא אשה, ושיערו חכמים עד ח"י שנים. אבל זה שאמרו בפ"ק דקידושין עד עשרים שנה הקב"ה ממתין וכו', ונמשכו הפוסקים לזה ופטרו עשה זה עד כ' שנה קשה טובא, מי גילה להם שיעור שתי שנים עוד, לא פחות ולא יותר, ותסגי עד בן י"ח כדתנן באבות. אך כפי דברי רז"ל אתי שפיר, דאין מענישים בית דין של מעלה עד כ' שנה, והרי בחיוב עשה אין לנו בו שום עונש בדיני אדם כי אם בדיני שמיים, וכיוון דבדיני שמיים אין מענישים כי אם עד כ' שנה, לכן הקב"ה ממתין עד עשרים". וכ"כ מעשה רוקח (על הרמב"ם הל' אישות טו, ב), ורבי מיכאל בכרך (נכד החוות יאיר) בערוגות הבושם אה"ע א, ו.

עניין זה שבית דין של מעלה אינו מעניש עד כ' שנה למדנו בגמ' שבת פט, ב: "אמר לו (הקב"ה) ליצחק: בניך חטאו לי. אמר לפניו: רבונו של עולם, בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע, קראת להם בְּנִי בְכֹרִי (שמות ד, כב), עכשיו בני ולא בניך? ועוד, כמה חטאו? כמה שנותיו של אדם – שבעים שנה. דל עשרין דלא ענשת עלייהו – פשו להו חמשין…". רש"י: "שכן מצינו בדור המדבר שלא ענש הקדוש ברוך הוא אלא מעשרים שנה ומעלה, דכתיב (במדבר יד, כט): בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וגו', מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי".

וכ"כ בירושלמי ביכורים פ"ב ה"א: "רבי אבין בריה דרבי תנחום בר טריפון שמע לה מן הכא (שכרת הוא בגיל חמישים): יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה (תהילים צ, י), צא מהן עשרים שנה שאין בית דין של מעלן עונשין וכורתין, נמצאת אומר המת לחמשים שנה מת בהיכרת".

ז, ו – נשבע שלא לישא אשה עד גיל עשרים

מהרי"ט יו"ד מז: "אם נשבע שלא לישא אפילו שנה אחר עשרים – הוי ליה נשבע לבטל את המצוה ולא חיילא". וכ"כ שכנה"ג חיו"ד רלו הגה"ט ס"ק מד; יפה ללב ח"ד אה"ע א, יב.

אמנם לרשב"א (שו"ת ד, צא), הנשבע שלא יתחתן עד אחר גיל עשרים לא נחשב כמי שנשבע לבטל עשה, הואיל ויכול לקיים את המצווה אח"כ. וכן דעת חקרי לב (אה"ע א), שאינו נחשב כנשבע "לבטל את המצוה, כיוון שעכ"פ אפשר לקיים המצווה אחר הזמן שקבע, וכל שיש אפשרות לקיים את שניהם לא חשיב לנשבע לבטל המצווה". אמנם "נענש בידי שמים על הזמן שעבר שביטל העשה, ואם מת אז – היה מבטל העשה לגמרי".

וביאר הרב (וכ"כ בקיצור בספר בהערה 7): ונראה שגם הרשב"א מסכים לדברי חכמים וכל שאר הראשונים והפוסקים שחובה להתחתן עד גיל עשרים, אלא שהוא סובר כי חובה זו היא מדברי חכמים. שמהתורה אפשר לקיים את המצווה גם אחר כך, וחכמים הם שעשו סייג לתורה ותקנו שיתחתנו עד גיל עשרים. ולדעת הרשב"א, הנשבע על מצווה מדרבנן – שבועתו חלה (עיין שו"ת הרשב"א א, תריד).

ז, ז – דחיית הנישואין בשביל לימוד תורה

קידושין כט, ב: "תנו רבנן: ללמוד תורה ולישא אשה – ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה, ואם אי אפשר לו בלא אשה – ישא אשה ואחר כך ילמוד תורה. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה – נושא אשה ואחר כך ילמוד תורה. רבי יוחנן אמר: ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?! ולא פליגי: הא לן, והא להו".

ונחלקו הראשונים בפירוש הסוגיה. רובם פירשו שבני בבל הקדימו נישואין ללימוד תורה, ושבני ארץ ישראל הקדימו לימוד תורה לנישואין. ובטעם הדבר כתבו כמה פירושים: לרש"י (שם 'הא'), בני בבל נושאים נשים תחילה משום שהם לומדים מחוץ לעירם ואינם צריכים לפרנס את בני ביתם, ואילו בני ארץ ישראל שלומדים במקומם, צריכים ללמוד תורה ואח"כ לשאת אשה, כי כאשר יתחתנו יצטרכו לפרנס נשותיהם ולא יוכלו ללמוד. לנימוקי יוסף ומאירי, בני בבל נושאים נשים תחילה מפני שנשותיהם דאגו לפרנסת ביתם. ורבנו ברוך פירש שבני בבל נושאים נשים תחילה כי פרנסתם היתה מצויה להם יותר. ולר"י הזקן (תוספות ר"י הזקן 'הא לן') בני בבל נושאים נשים תחילה כי יצרם מתגבר עליהם, אבל בני ארץ ישראל אין יצרם מתגבר עליהם.

לעומת זאת, דעת ר"ת (תוס' שם 'הא') שבני בבל הקדימו דווקא את לימוד התורה לנישואין, כלומר דחו את נישואיהם, מפני שהיו עניים, ואילו בני ארץ ישראל, שהיו עשירים, יכלו להתחתן ואחר כך ללמוד תורה.

מכל מקום למדנו שמותר לדחות את הנישואין בשביל לימוד תורה. וכ"כ הרא"ש (קידושין א, מב): "וכולהו מודו דאם אי אפשר לו ללמוד אם ישא אשה, ילמוד ואח"כ ישא אשה".

ז, ח – האם הדחייה מותנית בכך שלא יהא יצרו גובר עליו

כתב הרמב"ם הל' אישות טו, ב-ג: "האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה. ומאימתי האיש נתחייב במצוה זו? מבן שבע עשרה, וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה – הרי זה עובר ומבטל מצות עשה, ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה, והיה מתירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויבטל מן התורה – הרי זה מותר להתאחר, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, וכל שכן בתלמוד תורה.

מי שחשקה נפשו בתורה תמיד, ושגה בה כבן עזאי, ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה – אין בידו עון, והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו. אבל אם היה יצרו מתגבר עליו – חייב לישא אשה, ואפילו היו לו בנים, שמא יבוא לידי הרהור". והשו"ע אה"ע א, ג-ד, העתיק את לשון הרמב"ם.

כתב הלחם משנה (על הל' ג) שמה שכתב הרמב"ם: "והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו", נאמר לא רק על מי שלא מתחתן כלל כבן עזאי, שדינו מבואר בהלכה ג, אלא גם על מי שדוחה את נישואיו לצורך לימוד תורה שדינו מבואר בהלכה ב. ולכן מי שדוחה את נישואיו מעבר לגיל עשרים מפני תלמוד תורה, רשאי לעשות זאת בתנאי שאין שיצרו מתגבר עליו. וכ"כ הבית יוסף אה"ע א, סוף הלכה ג. וכ"כ רוב האחרונים: בית שמואל אה"ע א, ה; ט"ז ד; חכ"א קכג, ד; ערוה"ש אה"ע א, יג, ועוד.

אמנם מרן הרב קוק הקשה (מילואי השמטות למצוות ראיה, אה"ע א, עמ' קצג): "וזהו דוחק גדול בפירוש דברי הרמב"ם, ובפרט שהם שתי הלכות חלוקות לפנינו, ולמה ישמיט הרמב"ם את הדבר ששנו חכמים בהלכה הראשונה 'ואם אי אפשר לו בלא אשה', דמיירי בכל אדם ולאו דוקא בבן עזאי וחביריו, ולא יכתוב שם, ויכתוב הדברים בבן עזאי וכיוצ"ב".

וכתב שכוונת הרמב"ם לומר שמצוות תלמוד תורה דוחה את הנישואין בלי שום תנאי, "וזה מפני שמצות תלמוד תורה דוחה הכל, וכיון שיתבטל מהתורה לגמרי על ידי נשיאת אשה, אין לו לחוש אפילו אם אי אפשר לו ויצטער בתלמוד תורה שדוחה כל מיני רעות שבעולם, וה' רגלי חסידיו ישמור. רק במעלת בן עזאי שהיא באה לעקור את המצוה לגמרי, על זה אמר הרמב"ם שלא נאמרה כי אם במי שחשקה נפשו בתורה ונדבק בה, ולא במי שיצרו מתגבר עליו, שהוא ודאי אינו בכלל זה". ¹

למדנו, שמותר לאדם לדחות את נישואיו לאחר גיל עשרים בשביל לימוד תורה. לדעת רבים, התנאי לכך הוא שאין יצרו גובר עליו, ולדעת מרן הרב קוק מותר לו לדחות את נישואיו לשם לימוד התורה, אפילו אם לעיתים יצרו גובר עליו.

ז, ט – דחיית הנישואין לצורך לימוד מקצוע ובניית בית – מנהג דרך ארץ

סוטה מד, א: "תנו רבנן: אשר בנה, אשר נטע, אשר ארש – לימדה תורה דרך ארץ, שיבנה אדם בית ויטע כרם ואח"כ ישא אשה. ואף שלמה אמר בחכמתו (משלי כד, כז): הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ, הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּך – זה בית, וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ – זה כרם, אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ – זו אשה".

זוהר חדש (בראשית ח, ב): "רבי יוחנן פתח: בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת (משלי כד, ג). שלושה דברים צריך אדם לעשות בדרכי העולם, ואלו הן: לבנות בית מושבו, וליטע כרם להתפרנס בו, ואח"כ לקחת לו אשה ולהוליד בנים לפרנסם בהם. ולא כדרך השוטים הלוקחים אשה בתחילה ואחר כך נוטעים כרם ואח"כ בונים בית, כי הא דאמר רבי סימון: כל הלוקח לו אשה ואין לו בתחילה במה שיוכל לפרנסה – הרי זה חופשי מן המצות, כמתים הנקראים חפשים, שנאמר (תהלים פח, ו): בַּמֵּתִים חָפְשִׁי, ולמה נקרא חפשי? לפי שהוא חפשי מן המצות, מפני שלא יוכל להשתדל בעבודת בוראו אלא בעבודת אשתו. רבי יהודה אומר: כאלו לוקח עבודה זרה לעצמו, דאמר רבי יהודה: בתחילה היו החכמים והחסידים לוקחין אשה, ולא היה להם די פרנסתם, וממיתים עצמם ברעב ובצמא ומניחים כל חיי העולם הזה ועוסקים בתורה ובמצות ובעבודת בוראם, אבל בזמן הזה, שהעולם טרוד אחר הפרנסה, צריך לכונן בית בתחילה ולזמן מזונותיו ואח"כ לקחת אשה, ויכול לעבוד בוראו ולעסוק בתורה, כי הא דאמרו רז"ל (אבות ג, יז): אם אין קמח אין תורה…

לפיכך צריך אדם להשתדל לכונן בית בראש ולעשות ישוב בבית. וממי אתה למד? מהקב"ה – קודם בנה בית וכוננו וזימן כל הפרנסה והמזונות קודם שיבא אדם לעולם. האיך? ברא את העולם בראש שהוא הבית. וזמן כל הפרנסה, היאך? ברא את הבהמות ואת החיות ואת העופות והדגים הצמחים והאילנות, שהם זימון כל הפרנסה. לאחר שהכין הבית והפרנסה הביא את האדם וברא אותו ואת אשתו והולידו בנים ועשו ישוב בבית, ועל כן נאמר: בְּרֵאשִית (בראשית א, א) – בית ראש, כאשר תבין באותיות תמצא בי"ת ראש, וכן התחילה התורה בראשית, כלומר – בית ראשית, והכל ענין אחד".

וכ"כ הרמב"ם (דעות ה, יא): "דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה, שנאמר (דברים כ, ה-ז): מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ, מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ, מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ. אבל הטפשין מתחילין לישא אשה, ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה. וכן הוא אומר בקללות (דברים כח, ל): אִשָּׁה תְאָרֵשׂ בַּיִת תִּבְנֶה כֶּרֶם תִּטַּע, כלומר יהיו מעשיך הפוכין כדי שלֹא תַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ (שם כט), ובברכה הוא אומר (שמואל א יח, יד): וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל וַה' עִמּוֹ".