הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ח – כפייה על המצווה

כפייה על המצווה (הרב בראל שבח)

ח, א – יסוד החיוב לכפות

כתובות עז, א: "אמר רב יהודה אמר רב אסי: אין מְעשין (אין כופין להוציא, רש"י) אלא לפסולות; כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר: כגון אלמנה לכהן גדול, וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין ולממזר, אבל נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה – אין כופין אותו. ורב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: אפילו נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה, כופין אותו. תנן, אלו שכופין אותו להוציא: מוכה שחין, ובעל פוליפוס; בשלמא לרב אסי – דרבנן קתני, דאורייתא לא קתני (שכופין לגרש את האסורות מהתורה לא היה צריך לשנות), אלא לרב תחליפא בר אבימי, ליתני: נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה – כופין אותו! אמר רב נחמן, לא קשיא: הא במילי, הא בשוטי (אפריה ורביה במילי מייסרינן, בשוטי לא רדינן ליה, אבל הנך בשוטי נמי רדנין ליה, שאי אפשר לה לקבל, רש"י). מתקיף לה רבי אבא: בִּדְבָרִים לֹא יִוָּסֶר עָבֶד (משלי כט, יט)! אלא אמר רבי אבא: הא והא בשוטי, התם (באשת בעל מום) כי אמרה הוינא בהדיה – שבקינן לה, הכא (בנשואה עשר שנים ולא ילדה) אף על גב דאמרה הוינא בהדיה – לא שבקינן לה" (מחייבים אותה להתגרש כדי שיוכל לישא בת בנים).

כתובות פו, א: "תנינא: במה דברים אמורים (דלוקה ארבעים, רש"י) – במצות לא תעשה, אבל במצות עשה, כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו".

ח, ב – כיצד כופים

הנושא אשה בעבירה מוסכם לכל הדעות שכופים בשוטים את הבעל לגרש. וכ"כ טור ושו"ע (אה"ע קנד, כ). אולם לגבי זוג הנשוי עשר שנים בלא ילדים, נחלקו הראשונים.

יבמות סד, א: "נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה – יוציא ויתן כתובה, שמא לא זכה להבנות ממנה". יש אומרים שהלשון 'יוציא' משמעותה בכפייה, אפילו בשוטים. וכ"כ רי"ף (מובא בסעיף הבא); רש"י (יבמות סה, ב, 'הוא'); תוספות (כתובות ע, א, 'יוציא') בשם ר"י; ורמב"ם (אישות טו, ז; גירושין ב, כ). ואילו לר"ח (הובא בתוספות כתובות ע, א, 'יוציא'), אין כופים בשוטים אלא במקום שאמרו: 'כופים' אותו להוציא. אבל במקום שאמרו 'יוציא' בלא להזכיר כפייה אין כופין אלא בדברים, היינו שאומרים לו: "כבר חייבוך חכמים להוציא, ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריינא". וכ"כ תוספות (כתובות שם), ורא"ש (יבמות ו, יא), שמאחר שנחלקו בדבר, ראוי להחמיר שלא לכפות, מחשש לגט מעושה. אולם אם תובעת האשה להתגרש אחר עשר שנים בטענה שרוצה ילדים, אף לרא"ש (שם, ובתשובה כלל מג, ד; יב) כופים בשוטים.

למעשה שתי הדעות הובאו בשו"ע (אה"ע קנד, כא): דעת הרי"ף בסתם, ודעת ר"ח ביש אומרים, והרמ"א כתב כרא"ש.

ח, ג – כפייה על אדם לישא אשה

רי"ף יבמות כא, א: "והיכא דשהה עמה עשר שנים ולא ילדה ולא קא בעי לאפוקה ולמיסב איתתא אחריתי – היו מפקינן לה מיניה בעל כרחיה, ואפילו בשוטין. ואפילו אמרה איהי דאירנא בהדיה בסהדי, לא שבקינן לה, אלא יוציא ויתן כתובה, כדגרסינן בפרק המדיר (כתובות סה, א)".

כתב הרא"ש (יבמות ו, טו-טז): "ורב אלפס ז"ל כתב: והיכא דשהה עמה עשר שנים ולא ילדה ולא בעי לאפוקה ולמיסב איתתא אחריתי – מפקינן לה מיניה בעל כרחיה, ואפילו בשוטי. מתוך לשונו משמע דכייפינן ליה בשוטי אף לישא אחרת כדי לקיים מצות פריה ורביה. ומסתבר הכי, דמה מועיל מה שמגרשה אם לא שישא אחרת, והוה ליה כמו שאר מצות עשה שמכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקיימנה. וכן היה נכון ברווק שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא אשה, שיכפוהו בית דין לישא לקיים פריה ורביה. וכן משמע מהא (יבמות סד, ב) דאמרי ליה רבנן לרבי אבא בר זבדא נסיב איתתא ואוליד בני, ואמר להו אי זכאי הוה לי מקמייתא (מאשתי הראשונה). וקאמר הש"ס דדחויי קא מדחי להו, אלא מה שלא נשא משום דאיעקר, משמע הא אי לאו הכי היה צריך לישא אשה, ואי לאו הרי הוא כעובר על דברי תורה וכופין אותו".

ואף שלעניין רווק שעברו עליו עשרים שנה נקט הרא"ש לשון 'היה נכון', הביא בשמו הטור (אה"ע א) שבית דין כופין מי שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא. וכ"כ בשו"ע אה"ע א, ג: "מצוה על כל אדם שישא אשה בן י"ח… ובשום עניין לא יעבור מעשרים שנה בלא אשה. ומי שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא, בית דין כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה".

וביארו האחרונים שאין כופין רווק אלא כש"אינו רוצה לישא". אבל אם רוצה אלא שמתעכב עד שימצא זיווג נאה או לסיבה אחרת שתזדמן לו, לא כופים אותו (יש"ש יבמות ו, מ; ערך לחם א, ג; ועוד). 1

ח, ד – מתי ניתן לכפות לישא אשה

כתב בשו"ת חקרי לב (אה"ע א), שאין כופין אלא על מצוות שזמנן עובר, "אבל מצווה זו דיכול לקיימה כל ימיו, וגם דיכול לטעון לא מצאתי כעת אשה הוגנת לי או אין לי מעות כדי לישא אשה, בכי האי אין מכין אותו עד שתצא נפשו". נכדו, רבי חיים פלאג'י, הביא דבריו בספרו רוח חיים (אה"ע א, יב), והוסיף: "ולענ"ד נראה דאם נשתדך באשה ההוגנת לו וחפץ בה, וגם יש לו מעות, ועם כל זה הוא מעכב מלישא אשה, דבית הדין כופין אותו עד שיקיים מצוה זאת". נמצא שסמכות בית הדין לכוף אדם להינשא יכלה להתממש במקרה שהאיש מצא אשה הוגנת לו המוכנה להינשא לו, אלא שהוא דוחה את הנישואין. שמאחר ויש ביניהם אהבה ורצון להינשא, נמצא שמבטל המצווה לשווא.

וכ"כ דבר משה אמריליו (ח"א סימן נא דף פג ע"ד): "אם לא מצא אשה הגונה שתתרצה לו, ודאי דלא עבר, דמה לו לעשות. אבל כל זמן שמוצא אשה הגונה שתתרצה לו – בכל שעה ושעה מבטל המצוה". כעין זה כתב בשו"ת דברי יציב (אה"ע ג, ח): "דמה שאמרו הרי"ף והרא"ש שכופין, היינו בכהאי גוונא שמייחד לעצמו פילגש ואינו רוצה לקחת אותה כאשה".

ח, ה – לא נהגו לכפות על הזיווגים

שו"ת הריב"ש סימן טו: "לדייני ומנהיגי קהל תנס יצ"ו (ישמרם צורם ויחיים) מליצי ריעי, ראיתי שאלתכם על דבר האיש אנשמואל עראמה, שרצה לישא זקנה אחת בת תשעים שנה או יותר, והיא אלמנת אנבונפוש פרג' מבלנסיא'. והקהל מיחו בידו, ולא נתנו לו רשות לישאנה. לפי שאינו נושאה לשם נשואים, אלא שנתן עיניו בממון; כי הזקנה הנזכרת, יש לה כמו פ' כפולות של זהב, ועוד שאין לו בנים. ואנשמואל הנזכר, הטיח דברים כנגד הדיין וקצת בני הקהל, עד שהלך לאדון העיר, ואמר לו: אדוני, אלו היהודים מנעוני מלישא אשה, איני יודע על מה ועל מה. רק שטענו, לפי שהיא זקנה לא תנשא, ואין זה מחק השם יתברך, ואינו מדין תורתנו, אלא כל הרוצה ליטול, כמו שיזדמן, קטן לזקנה, וזקן לקטנה, וכך הוא מנהגנו בכל עיר ועיר. ואתם השבתם לאדון העיר, כי לא יעשה כן בישראל, עד שלא קיים פריה ורביה; והוא עודנו מחזיק. והסכמתם עם אדון העיר, לכתוב אלי, שאודיע לכם דעתי בזה לפי הדין. זאת היא שאלתכם.

תשובה: … (אחר שביאר מצוות פו"ר) ובודאי שאם לא קיים מצות פריה ורביה ואין לו אשה אחרת ראויה לבנים, ובא לישא אשה שאינה בת בנים, שורת הדין שבית דין מונעין אותו מלישאנה. שהרי שנינו (יבמות סד, א): נשא אשה, ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, אינו רשאי ליבטל, ובברייתא תניא עלה (שם): יוציא ויתן כתובה, שמא לא זכה ליבנות ממנה. ובכתובות (עז, א) אסיקנא, דכופין אותו בשוטים להוציא, ואף על גב דהיא אמרה דיירנא בהדיה בסהדי. לפי שאין כפייה זו מצד האשה, אלא אף על פי ששניהם רוצין לעמוד יחד, בית דין כופין אותו להוציאה, כדי שיקיים מצות פריה ורביה באחרת, דכל כמה דאגידה ביה, לא יהבי ליה אחריתי, כדאמרינן (כתובות סד, א). ואם בשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, שעדיין לא הוחזקה להיות עקרה, שהרי כשגרשה זה מותרת לינשא לשני, ואעפ"כ כופין הראשון בשוטים לגרש שמא לא זכה ליבנות ממנה ואף על פי שכבר נשואה לו, כל שכן הוחזקה להיות עקרה, כגון מה ששנינו: שהתה עם השני עשר שנים ולא ילדה, לג' לא תנשא אא"כ יש לו אשה ובנים (יבמות סה, א), שאם בא הג' לישא אותה, שמונעין אותו בכפייה שלא ישאנה, כיון שאין לו בנים. וה"ה לזקנה, וכל שכן הוא, שהרי העקרה מקרה הוא שקרה לה מחמת חולי, ואפשר להתרפאות ממנו… משא"כ בזקנה, שאין לה רפואה; שמכיוון שפסק ממנה האורח מחמת זקנה, שוב אין לה תקנה מדרך הטבע.

ואפילו מי שיש לו בנים, וכבר קיים מצות פריה ורביה, אף על פי שאינו חייב מן התורה לישא אשה בת בנים, אמנם ממצות חכמים, לכתחילה יש לו לישא אשה בת בנים, דקיי"ל כרבי יהושע… אבל אם נשא כבר אין כופין להוציא, כיון שיש לו בנים, דרבי יהושע לא קאמר אלא יוליד בנים בזקנותו, והיינו לכתחילה.

אמנם, כל זה שורת הדין לפי הגמרא, אבל מה נעשה שלא ראינו בימינו, ולא שמענו מכמה דורות בית דין שנזקק לזה, לכוף ולהוציא באשה ששהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה או שהיא זקנה, ואף אם אין לו בנים; ומן הדין היה לבית דין לכוף אותו או להוציאה או לקחת עליה אשה בת בנים… ומימינו לא ראינו מי שמיחה בזה. וכן בבת כהן או בת תלמיד חכם לעם הארץ, וכן בת עם הארץ לתלמיד חכם. ולזה, אם היו בית דין נזקקין לדקדק על פי שורת הדין בענייני הזיווגים לכפותם, היו צריכין לכפות את כולם, ורוב הנשים הבאות בימים היו יוצאות ונוטלת כתובה ונדוניא, וליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא, ותרבה הקטטה והמריבה. ולזה העלימו חכמי הדורות את עיניהם בעניני הזיווגין, שלא למנעם, אין צ"ל שלא להפרידם, כל ששניהם רוצים, ואין בנשואין ההם לא משום ערוה, ולא משום איסור קדושה. ודי להם לדונם על פי הדין כשיש מחלוקת בין איש לאשתו על זה, ונגשו אל המשפט ושפטום ע"פ התורה.

ולכן, בנדון שלפניכם, אם הזקנה ההיא ניחא לה דליפוק עלה שמא דאישות ושיהיה לה הבעל במקום בן, חוטרא לידה ומרה לקבורה, ומצאה זה שרוצה לישאנה מפני דוחקו, ואם אין לו בנים, אם תרצו להעלים עיניכם כאשר נהגו בהרבה קהלות גדולות וטובות מלאות חכמים ואנשי מעשה, הרשות בידכם. וכל שכן שהם גרים בארץ, אינם מתושבי קהלכם…

וכן אפשר, שבאלו הארצות אין כופין להוציא אשה שאינה בת בנים כדי שימצאו אחרת בת בנים, מטעמא דכל כמה דאגידא ביה לא יהבי ליה אחריתי. שהרי באלו הארצות, אין מקפידין בזה כל כך, ואדם נושא שתים ושלוש נשים, ואין מכלים, שכך נהגו, ואין צריך רשות מלך קצין שוטר ומושל.

אמנם, אם תרצו להחמיר עליו ולהיות מידת הדין הגמור מתוחה כנגדו מפני שהטיח דברים כנגד הדיין וקצת מבני קהלכם, לפי מה שבא בשאלתכם, הרשות בידיכם. שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. זהו מה שנראה לי בזה, וחתמתי שמי, אני הדורש שלומכם ובאהבתכם נאמן, העלוב יצחק ב"ר ששת זלה"ה".

ח, ו – למעשה אין כופין על אדם להתחתן

יש אומרים שאף כיום ראוי לכוף על הזיווגים (ברכ"י א, י, בשם קרית מלך רב למהר"י נבון, הל' אישות טו, ב; שואל ונשאל ג, תטז). ו"כל דיין שלא יכוף על זה ויעלים עיניו, יורש גיהנם" (קרית מלך רב).

אולם הרמ"א ע"פ הריב"ש הנ"ל כתב: "ובזמן הזה נהגו שלא לכוף על זה". וכ"כ רב פעלים (ב, יו"ד ל), וכן נוהגים למעשה.

כמה פוסקים הסבירו שלא נהגו לכוף כיום על הזיווגים משום שאין בידינו כח למחות, וכ"כ לבוש אה"ע א, ג: "בזמנינו זה אין ידינו תקיפה כל כך על הזיווגין, לכך אין כופין שום אדם לישא אשה בבן עשרים". וכן לגבי מי שרוצה לישא עקרה או זקנה "משום שחושק בה או משום ממון שלה, אע"פ שמדינא היה לנו למחות בו, לא נהגו בכמה דורות לדקדק בעניין הזיווגים, מפני שלא היה בידם למחות".

וכן כתב בעזר מקודש א, ג, אחר שהביא ספקות רבים שמחמתם אין לחייב את הנשוי עשר שנים לגרש אשתו, וכן לגבי שאר הזיווגים, כתב: "ומכל שכן באריכות הגלות, שעל פי הרוב אי אפשר להעמיד משפטי הדת על תילם על פי כפיות". וכתב עוד על המנהג להעלים עין מלמחות על ענייני הזיווגים, "ולפי סגנון הבריות לפעמים יש גרם ניגוד לכבוד התורה הקדושה אם יזדקקו לזה רבנים בקביעות".

גם מסוגיית כפייה על המצוות למדנו שעיקר חיוב הנישואין עד גיל עשרים הוא משום מצוות פריה ורביה.

ועיין בדברי מרן הרב קוק לגבי כפייה על המצוות בזמן הזה, אגרות הראי"ה ח"א כ; עין אי"ה שבת א, פ"א עא; שמונה קבצים ב, ל.


  1. . וכמובן, אי אפשר לכפות אדם להתחתן שלא מתוך אהבה, וכפי שכתב בשו"ת צפנת פענח סי' רפד: "בנישואין אי אפשר לכפות מחמת ב' גדרים: א. דצריך לישא אשה שתתרצה לו, ובאשה לא שייך כפייה, דאינה מצווה. ב. וגם איזה אשה, דהא זה הדבר דפריה ורביה אי אפשר רק מרצון, מה שאין כן להסיר המונע – כופין אותו".

תפריט