ח, א – דין שהה עמה עשר שנים בחוץ לארץ
על פי מה שלמדנו לעיל (ז, ג), כתבו כמה ראשונים שאין דין שהה עמה עשר שנים בחוץ לארץ, וכ"כ אור זרוע א, תרנג, ה: "והני מילי שאמרנו שחייב להוציאה כששהה עשר שנים ולא ילדה, הני מילי בארץ ישראל, אבל בחוץ לארץ אפילו שהה עמה שנים מרובות אינו חייב להוציאה, דתלינן דבעון חוץ לארץ הן עקורין, כדתנו רבנן (יבמות סד, א): נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה – אינו רשאי ליבטל ויוציא ויתן כתובה שמא לא זכה ליבנות ממנה, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר (בראשית טז, ג): מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן – ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה לו מן המנין". וכ"כ ראב"ן (יבמות סד, א); הגהות מיימוניות (הל' אישות טו, ד). וכתב הסמ"ק (רפד) שזו הסיבה שהיום לא נהגו לקיים את הדין: "ועכשיו לא נהגו העולם כן לפי שאנו יושבים בחוצה לארץ, ושמא עון חוצה לארץ גורם". ועיין מרדכי (יבמות רמז נ).
אמנם הראב"ד (מובא ברמב"ן יבמות שם) כתב שדין זה חל גם בחו"ל, ומה שאמרו חז"ל שהשנים ששהו בחו"ל אינם עולים למניין, הכוונה עבור מי שגר בארץ וירד לתקופה לחוץ לארץ: "וכתב הרב אב ב"ד ז"ל, והאידנא עבדי מעשה ואפילו בחוצה לארץ, ורבואתא פסקו דאפילו בחוצה לארץ, דכי אמרינן אין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין, באדם שרגיל לישב בארץ ויצא לחוצה לארץ וחזר לארץ, דמאי דעבד בחוצה לארץ לא סליק ליה. ומשמע נמי מדכתיב (בראשית יב, ד): וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן, כדאמרינן בסדר עולם, חזר ועשה חמש שנים בחרן לאחר שנדבר עמו בין הבתרים (בארץ ישראל), לאחר חמש שנים של חרן חזר לארץ כנען, ומכי חזר, דהוה בר שבעין וחמש, עד דנסיב הגר – עשר שנים הוו, כדכתיב (שם טז, טז): וְאַבְרָם בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶדֶת הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם. ומסתברא נמי דאפילו בחו"ל מפקינן".
וכ"כ הרמב"ן: "ולא הוצרך לכל זה, אלא יש לומר שמי ששהה עם אשתו בחוצה לארץ ובא לו לארץ – אין ישיבת חו"ל עולה לו מן המנין, שמא זכות ארץ ישראל תעמוד לו, אבל לדרים בחוצה לארץ ודאי אם שהו עשר שנים ולא זכו, לעולם לא יזכה ליבנות הימנה וכופין אותו להוציא".
וכ"כ הרא"ש (יבמות ו, יב): "ויש רוצים לומר דהאי דינא דשהה עמה עשר שנים אינו נוהג בחוצה לארץ, דתלינן בעונש דירת חוצה לארץ, כדאשכחן גבי אברהם שישיבת חוצה לארץ לא עלה לו מן המנין. ולא מסתבר כלל להורות כן, שיבטל אדם מפריה ורביה בסברא רעועה זו, דהא חזינן רובא דאינשי שפרין ורבין בחוצה לארץ, ולאחד מני אלף שלא זכה ליבנות מאשה אחת נתלה לו בעונש דירת חוצה לארץ לפוטרו מפריה ורביה?! וגם כל אלו אמוראים דבבל דשקלי וטרו בהאי דינא כולן לבני ארץ ישראל שקלי וטרי ולא להם?! ורבי אבא בר זבדא דאמר: אי זכאי הוה לי מקמייתא – מבבל הוה, דאיעקר מפירקיה דרב הונא. ומה שלא עלתה לאברהם ישיבת חוצה לארץ, לפי שצוה לו המקום (בראשית יב, א): לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ… אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ, ונתעצל ולא הלך, ואף אחר שבא לארץ ישראל חזר למקומו… אלא ודאי משבא לארץ חזר לחרן ועל זה נענש".
וכ"כ הריטב"א (יבמות שם): "דאם כן בטלה תורת משנה זו וכולה סוגיה דעלה מבני בבל, והא לא אפשר דתיהוי כולה שמעתא לבני ארץ ישראל". וכ"כ הרשב"א (שם): "ומצות פריה ורביה לאו מצוה תלויה בארץ היא". וביארו שהדין שהשנים של חוץ לארץ אינם עולים למניין נאמר רק ביחס לאברהם.
וכ"כ עוד פוסקים: סמ"ג (עשין מט); מאירי (יבמות שם); יש"ש (יבמות ו, לב); ערוה"ש (קנד, כד-כה), ועוד (עיין איש וביתו טז, ה; הערות של מהדיר הריטב"א ליבמות סד, א, בהוצאת מוסד הרב קוק). ועיין שו"ת חכם צבי סימן מא שיישב את קושיות הראשונים על הדעה שאין דין זה נוהג בחו"ל (עיין קרבן נתנאל על הרא"ש אות ח).
ח, ב – הטעם לחיפוש היתרים לא להתגרש
בספר הרב פירט את ההיתרים שלא להתגרש בימינו. וביאר ערוה"ש (אה"ע קנד, כז): "וטעמא דמילתא דתלינן בכל אלה החששות לבטל מצות פריה ורביה, דבאמת חומרא גדולה היא מה שהטילו חכמים עליו לגרשה, דהא בכל המצות אין האדם מחוייב לעשות יתר מצווי הקדוש ברוך הוא, ובמצוה זו צונו הקדוש ברוך הוא בתורתו לישא אשה כדי להוליד בנים, וכיון שנשא אשה שאינה עקרה ידועה או אילונית והיא ראויה לילד, מה יש לו לעשות עוד, והרי הוא כבשי דרחמנא מה שאינו מוליד. אמנם מפני גודל המצוה של פריה ורביה הטילו חכמים עליו לנסות את עצמו באשה אחרת אולי יבנה ממנה, ולפיכך הגבילו זמן לזה עשר שנים, וגם אם יש איזה עילה שנוכל לתלות בזה העדר ההולדה – תלינן אף בעילה כל דהוא" (ע"ש סעיף כח).
עיין עוד שו"ת חכם צבי (מא) שהאריך מאד בדין זה, וכתב שהוא מדרבנן "דמדאורייתא אין מחויב לגרשה". עוד עיין באבני נזר (אה"ע ב, כג), שהעלה אפשרות שדין זה "אינו מצוות עשה ברורה, דאפשר שיהיה לו מזו בנים אף ששהה ולא ילדה לו".
