ו, א – האוסרים להפיל עובר עם תסמונת דאון
לדעת המחמירים שאיסור הפלה משום רצח, ודאי שאסור להפיל עובר שלוקה בתסמונת דאון. וככל הנראה כך סוברים כל הפוסקים שמותר להפיל רק במקרה של סכנת נפשות (עיין לעיל ג, ג-ד).
אף הרב גורן (תורת הרפואה עמ' 192-194) שהתיר להפיל במקרה של טיי-זקס, אסר להפיל עובר עם תסמונת דאון: "בעולם החופשי מקובל שברגע שעורכים בדיקת מי שפיר ומאבחנים קיום עובר מונגולואידי (תסמונת דאון), מפסיקים את ההריון, כי התפיסה בעולם היא שנוכחות ילד מונגולואידי משפיעה קשות על ההורים ועל חיי המשפחה. ולפי הנתונים הסטטיסטיים זה עלול להביא להרס המשפחה".
אמנם, "מבחינת הילד המונגולואידי עצמו, אין כל הצדקה לבצע הפסקת הריון כשהבדיקה היא חיובית. באשר יש לו סיכוי לחיות את חייו כאדם, אמנם בכל נתונים שכליים למטה מבינוני, אבל מבחינת איכות חייו (לא מבחינה חיצונית) ותוחלת חייו, יתכן ויחיה באופן כמעט נורמלי. לעתים נופל הילד המונגולואידי למעמסה על ההורים והמשפחה, אבל בצורה שאינה דומה כלל למי שלוקה למשל בתסמונת תאי-סקס, שאף אותה ניתן לאבחן לפני הלידה ושחומרתה וההשגחה בלוקה בה מסובכים וקשים שבעתיים לו ולחברה. הילד המונגולואידי על פי רוב יכול לשרת את עצמו והוא שליט בגופו. לכן העצה היעוצה מבחינת ההלכה, שגם במקרה של חשש להולדת ילד מונגולואידי, אין לבצע בדיקה של מי השפיר כדי לקבוע אם העובר הוא מונגולואידי. אבל אם ביצעו בדיקה כזו והתוצאה חיובית, יש לשקול את מידת ההשפעה של תוצאה זו על האם".
במקרה שבעקבות לידתו האיזון המשפחתי יתערער ויסכן את בריאות נפשו של אחד ההורים, התיר הרב גורן לבצע הפלה: "רק אם יקבע שמצבה הנפשי של האם או של שאר בני המשפחה יתערער בצורה חמורה בעקבות לידת ילד מונגולואידי, וזה יביא אותם לידי ביטול פריה ורביה לעתיד, שתחשוש מלהרות שנית (אם לא יופסק ההריון במקרים שיאובחן המום הנ"ל), קיימת אפשרות להתיר כהוראת שעה הפסקת הריון. מכיוון שלפי ההלכה חיי האם קודמים לחיי עובר לפני לידתו… וכבר נתברר אצלנו שלפי ההלכה, פגיעה חמורה באדם מבחינה מנטלית-נפשית נידונה כסכנת נפשות".
ו, ב – המתירים להפיל עובר עם תסמונת דאון
אמנם לדעת הציץ אליעזר (יד, קא) כאשר קשה להורים להתמודד עם הקשיים הכרוכים בגידול ילד שסובל מתסמונת דאון, והדבר גורם להם צער רב, מותר לבצע הפלה: "לפי המקורות והנימוקים ההלכתיים שפרטתי ונימקתי בשתי תשובותיי הקודמות, מדי דברי על אודות הפסקת הריון במקרה של מחלת טיי-סקס, יש מקום די רחב לדון להיתר לפי אותן המקורות והנימוקים גם במקרה של התגלות מונגלודיזם (תסמונת דאון) אצל העובר, דסוף סוף, כפי שמפרט כבודו במכתבו, היא ג"כ מחלה מאד לא רצויה המלווה בשינוים פיזיים ופיגור שכלי הטעון, לפעמים, טיפול מוסדי והקשור לקצור תוחלת החיים, ויש בזה די מספיק בהרבה פעמים בכדי לגרום עי"כ להרס מצבה הנפשי של האשה ושל הבעל גם יחד, וגם לרבות, בכדי לגרום להם ליפול באיזה מחלה רצינית או לא רצינית, וגם להרוס את תקינות החיים המשפחתיים של הזוג.
ואתן לכך דוגמא ממקרה שבא לפני בזוג חרדים (דוקא מהישוב הישן), שכבר נולדו אצלם ל"ע שני ילדים מונוגולים ומתו כעבור שנה ויותר, והאשה קבלה כתוצאה מכך שוק של התקף עצבים, והדבר התבטא גם בסירוב והימנעות מלחיות עם בעלה חיי אישות תקינים מפחד לפן תכנס להריון ושוב תהרה עם עובר שכזה, הבעל חיכה שנה שנתיים והפציר רבות באשתו שתשוב לחיות עמו חיי אישות תקינים, והאשה פנתה אליו עורף ועמדה בסירובה, המצב הגיע לידי כך שעמדו כבר על סף גירושין, כשראיתי כך נתתי לאשה היתר לערוך בדיקת היבטים במקרה שתכנס להריון, וכך התרצתה האשה וחזרה לחיות עם בעלה, וגם נכנסה להריון, ועשתה את הבדיקה והבדיקה הראתה שהכל בסדר, וילדה ילד בריא ושלם, והשלום בביתם הוחזר לכנו וממשיכים לחיות חיים מאושרים…
באשר על כן, על כגון מקרים כאלה, והדומה להן, נראה שבודאי יכולים לשמש בסיס להיתר בזה דברי הפוסקים הגדולים שהבאנו בקשר לכך בדברינו במאמרינו הקודמים… על דעות מרובי-הפוסקים הסוברים שאיסור הפלת עובר בישראל אינו אלא מדרבנן, דלא נקרא נפש, הן על דיעות הפוסקים הסוברים שאין זה אפילו אביזרייה דשפיכות דמים אלא עבירה כשאר עבירה, וכן שגם לא מחללים שבת עבור הצלתו כל עוד שלא ישבה על המשבר, הן ע"ד המהרי"ט ורבים דעימיה המתירים הפלת עובר בכל היכא שהדבר נחוץ משום רפואת אמו, אפילו באין סיבה של פקוח נפש לאם, וזאת אפילו אם האיסור הוא מהתורה, בהיות דאין לולד חזקה דחיותא, וכן על הסברות המוזכרות בזה בדברי החו"י, הן ע"ד היעב"ץ ודעימיה הסוברים שיש צד להקל כל כמה דלא עקר אפילו אינו משום פקו"נ של האם אלא רק בכדי להציל אותה מרעתו שגורם לה כאב גדול, וכן על הגה"ח בעל הרב פעלים ז"ל שס"ל שצורך גדול בזה נקרא לא רק צורך גופני אלא גם לרבות משום צורך ופגם רוחני, וכפי שגם הוספתי להסביר ולבסס דבר זה ועוד, הכל כפי שכתבתי וביררתי בע"ה באריכות גדולה במאמרינו שם".
וכך דעת הרב שאול ישראלי (עמוד הימיני לב), וכתב: "ויש להוסיף על זה שראוי להתחשב גם עם צער ההורים, שיראו פרי בטנם מתייסר בייסורים וחייו אינם חיים, שלא גרע מהא דעינוי הדין וניוול האם שלאחר מיתה, שגם מטעם זה הותרה הריגת העובר (ערכין ז, א). וכאן עדיפא מהתם, ששם אין הוא הגורם לניוול, אלא היא עצמה במה שנתחייבה מיתה הביאה עליה כל הרעה הזאת, משא"כ כאן הרי כל הצער שלהם הוא על ידו, אם אמנם גם הוא לא אשם בזה, ומכל מקום הרי על ידו הוא, והרי בכיוצא בזה, כשמקשה לילד הרמב"ם מחשיבו כרודף, והוא מטעם הנ"ל, אם כן ודאי שהוא מותר… מכל זה נראה שתהא מותרת ההפלה במקרים אלה ר"ל, כל שלדעת הרופאים המומחים רוב הוולדות הם בעלי מומים גדולים או חסרי דעה, ה' ישמרנו".
וכתב הרב בספר: "בשעת הדחק אפשר לסמוך על דעת המתירים, אלא שכאן מדובר בבעיה שלא תמיד מצדיקה הפלה, שכן יש משפחות שלמרות הקשיים הגדולים מצליחות להתמודד עם האתגר של גידול של ילד עם תסמונת דאון, וההתמודדות אף מפתחת אותם. לכן יש צורך בשיקול דעת נוסף לגבי מצבה של המשפחה, והתייעצות זו צריכה להיעשות עם תלמיד חכם מובהק".
עיין עוד בדברי הרב בספר 'רביבים' (א, עמ' 122-133), ובתגובות הרב רפי פוירשטיין וד"ר חנה קטן.
