זמני הדין והשתלשלותו
ג, א – זמני הדין
משנה ר"ה טז, א: "בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה – כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר (תהלים לג, טו): הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם, ובחג נידונין על המים". ובגמ' שם: "מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח – מפני שהפסח זמן תבואה הוא; אמר הקב"ה: הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת – מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא; אמר הקב"ה: הביאו לפני שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג – אמר הקב"ה: נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. ואמרו לפני בראש השנה מלכויות זיכרונות ושופרות, מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, זיכרונות כדי שיעלה זיכרונכם לפני לטובה, ובמה – בשופר".
והגמ' מבררת: "מני מתניתין? לא רבי מאיר, ולא רבי יהודה, ולא רבי יוסי, ולא רבי נתן. דתניא: הכל נידונים בראש השנה, וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו; בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים, ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים (ואילו למשנה, על התבואה, הפירות והמים אין נידונים בר"ה). רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל יום, שנאמר (איוב ז, יח): וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים. רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה, שנאמר (שם): לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ…
אמר רבא: האי תנא דבי רבי ישמעאל היא. דתנא דבי רבי ישמעאל: בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים, ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים. וכי קתני מתניתין – אתחלת דין".
ג, ב – על מה נידונים בראש השנה
כפי שלמדנו, מבארת הגמרא ר"ה טז, א, שדברי המשנה כתנא דבי ר' ישמעאל שבארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים, ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים.
שואל הר"ן: "כיון שהאדם נדון בר"ה, ודאי על כל המאורעות שלו דנין אותו, על תבואותיו ופירותיו ושאר עסקיו. כיון שכן, הכל נדון בר"ה!". ועוד שואלים הרמב"ן והריטב"א שבתקיעות דבי רב נאמר: 'ועל המדינות בו יאמר איזו לרעב ואיזו לשובע', משמע שבר"ה דנים על השובע ועל הרעב ולא בפסח.
מסביר הר"ן: "וניחא לי, שג' דברים הללו (תבואה, פירות ומים) נידונין לכל העולם בג' זמנים אלו השנויין במשנתנו, וילפינן הכי מדאמרה תורה לציבור שיביאו בזמנים הללו שמרצין עליהן אחד אחד בזמנו, אבל בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו אחד אחד, וגוזרין עליו חלקו מדברים הללו". כלומר, כלל העולם נידון על התבואה, הפירות והמים כל אחד בזמנו, ובר"ה כל אחד נידון על חלקו מדברים הללו. מעין זה כתב ריטב"א בשם ר"ת: "יש לומר דרעב ושובע דאמרינן התם היינו רעב של מהומה שהבריות אוכלין ואינן שבעין, וזה דין האדם בעצמו בר"ה, אבל דין ריבוי התבואה או מיעוטה בפסח הוא".
בתוס' (ר"ה טז, א, בפסח) הקשו מברכות יח, ב, לגבי חסיד שהקניטתו אשתו בערב ראש השנה והלך ולן בבית הקברות, ושמע שתי רוחות מספרות זו עם זו שמי שזורע ברביעה ראשונה ברד מלקה אותו, משמע שנידונים על התבואה בר"ה. ותירצו: א. אולי בשמיים השמיעו דין שכבר נגזר בפסח. ב. הגמ' בברכות אליבא דרבי יהודה, שעל הכל נידונים בר"ה וגזר דין כל אחד בזמנו.
הרמב"ן בדרשתו ביאר שעל הכל נידונים בראש השנה, כולל התבואה, הפירות והמים, אלא שהקב"ה רוצה שנתפלל על כל דבר בזמנו כדי לזכות בדין בר"ה: "כך הוא שעל הכל נדונין בראש השנה, ומ"מ דרשא דר' עקיבה אמת הוא, מפני מה אמרה תורה הביאו לפני עומר בפסח וכו', שרצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל שיתרצו לפניו בכל מין ומין בזמנו כדי שיכתבם לזכות בשעת הדין בראש השנה".
ג, ג – בראש השנה דיני נפשות, בחגים דיני ממונות
עוד למדנו במדרש תנחומא (האזינו ד): "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ (דברים לב, ד), ישעיה אמר: דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ (ישעיהו נה, ו)… משל למה הדבר דומה? למלך שאמר לעבדיו: צאו והכריזו בכל ממשלתי שאני יושב ודן דיני ממונות, כל מי שיש לו עסק עם חברו יבא לפני ואני דן אותו לכף זכות עד שלא אשוב לדון דיני נפשות. וכן הקדוש ברוך הוא יתברך שמו אמר לישראל: בני, הוו יודעין שאני דן את העולם בארבעה פרקים האלו, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, בחג נדונין על המים, ובאלו שלשה פרקים יושב לדון דיני ממונות להעשיר או להעני להרבות או למעט, אבל בראש השנה דן דיני נפשות אם למוות אם לחיים, כמה דאתמר בתקיעתא דרב: ועל המדינות בו יאמר וכו', ואם עשיתם תשובה לפני בלב שלם, אני אקבל אתכם ואדון אתכם לכף זכות, ששערי שמים פתוחין ואשמע תפילתכם, שאני משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים עד שלא אחתום גזר דין ביום הכפורים…".
