ה – הימים שאומרים בהם סליחות ומידת חיובם

מנהג אמירת סליחות (הרב בראל שבח)

ה, א – המנהג לומר סליחות רק בעשרת ימי תשובה

המנהג לומר סליחות בימים נוראים אין לו מקור בגמרות ובמדרשים, אולם נהגו בו עוד בימי הגאונים.

כתב רב כהן צדק שמנהג שתי ישיבות שבבבל לומר סליחות בעשרת ימי תשובה, וכן היא דעת רב האי גאון (כמובא ברי"ץ גיאת, מאה שערים תחילת הלכות תשובה; הובאו דבריו ברא"ש ר"ה ד, יד, ובטור תקפא). וכ"כ בסדר רב עמרם גאון (סדר אשמורות, עמ' קמה הוצאת מוסד הרב קוק). וכן העיד הר"ן (ר"ה ג, א מדפי הרי"ף) שהמנהג בגירונה וגלילותיה "שלא לקום עד ר"ה". וכ"כ הרמב"ם (הל' תשובה ג, ד): "ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום".

ה, ב – המנהג לומר סליחות מראש חודש אלול

כתב ברי"ץ גיאת (שם), שמנהג מקומו לומר סליחות מר"ח אלול, ושכן מנהג מקצת מקומות בפרס, כפי שכתב רב האי גאון מפי השמועה. וכ"כ המנהיג (הל' ר"ה, כה) שנהגו בחלק מהמקומות בספרד. ומנהג זה מוזכר אף בר"ן (ג, א מדפי הרי"ף). הטעם למנהג זה הוא שמר"ח אלול עלה משה רבנו לקבל לוחות שניים, וירד ביוה"כ, והוקבעו ימים אלו לימי רצון, מחילה וסליחה. וכן המנהג הרווח כיום בקרב קהילות הספרדים (שו"ע תקפא, א). וכך הוא מנהג תימן.

ה, ג – התחלת הסליחות במוצאי שבת שלפני ראש השנה

מנהג נוסף מובא בסידור רש"י (סימן קלט), ובמחזור ויטרי (סימן שיג), להשכים קודם עמוד השחר לומר תחנונים ממוצאי שבת שלפני ראש השנה. וכמה טעמים למנהג זה:

בלקט יושר (או"ח, עמוד קיח) כתב בשם רבו בעל תרומת הדשן: "שחל ר"ה ביום ה', נוהגין לעמוד סליחות ביום ראשון שלפניו, משום דצריכין ג' ימים להכנה (כמו מתן תורה)". לפי זה צריך היה להתחיל ביום שני שלפני ראש השנה, ותירץ: "ויש לומר, לעולם עומדין ביום ראשון משום שהוא סמוך לשבת, ונהג כל אדם ללמוד בשבת, וכן הוה בימיו, משום דאין לאדם עסקים, וגם יש לו פנאי ללמוד. והביא משל: כשבאו ישראל לא"י רוצה תורה לחגור שק, משום כשהיו ישראל במדבר היו פנויים ממלאכה והיו לומדים תורה, אבל עתה כל אחד ואחד הולך לכרמו ואינם לומדים תורה. אמר הקדוש ברוך הוא: משל לשתי אחיות, ואחת לוקחה לאיש ואין לה בת זוגה כו'. כך השיב הקדוש ברוך הוא: יש לך בת זוג ושבת שמו, ובשבת הם פנויים ממלאכה והוי לומדים תורה. לכך טוב להתחיל ביום א', כי העם שמחים מחמת מצות התורה שהם לומדים בשבת, וגם מחמת עונג שבת, ואמרינן (שבת ל, ב): אין השכינה שורה לא מחמת עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה של מצוה. לכן טוב להתחיל להתפלל מתוך שמחה של מצוה. וגם הפייט התחיל: במוצאי מנוחה".

עוד טעם ביאר הגר"א בסימן תקפא, שקבעו להתחיל הסליחות ביום בריאת העולם. ולא קבעו כ"ה באלול, לפי שבקשו לקבוע זמן קבוע בימות השבוע כדי שלא יטעו.

וכתבו רא"ש (ר"ה יד, ד) וטור, שכשחל ר"ה ביום חמישי או בשבת – מתחילים ביום ראשון שלפניו באותו השבוע. וכשחל ר"ה ביום ב' או ג', מתחילים לומר סליחות ביום ראשון של השבוע שלפני השבוע שחל בו ר"ה.

וכן מנהג אשכנז (רמ"א תקפא, א). וביארו האחרונים, שכיוון שנוהגים להתענות עשרה ימים, כשבכללם יוה"כ, לעולם יחסרו ארבעה ימים, מאחר שאין צמים בשני ימי ר"ה, שבת תשובה, וערב יום הכיפורים, ועל כן משלימים אותם קודם ר"ה (לבוש א; ט"ז ב; מ"א ג; גר"א ז). ¹ ועוד, שבכל הקרבנות נאמר וְהִקְרַבְתֶּם ואילו בר"ה נאמר וַעֲשִׂיתֶם, ללמד שצריך אדם לעשות עצמו קרבן בר"ה. ועל כן תקנו ארבעה ימים קודם ר"ה לביקור מפני המומים (א"ר ח).

ומתחילים ביום ראשון, כדי שזמן ההתחלה יהיה קבוע (מ"ב תקפא, ו), או כי האדם תכלית הבריאה, וראוי להתחיל בתשובה ביום הראשון לבריאה (ערוה"ש ג).

ה, ד – מנהגים נוספים

בראשונים הובאו מנהגים נוספים לימי אמירת הסליחות, כגון ימי שני וחמישי שבחודש אלול (מאירי חיבור התשובה מאמר ב, פרק א), מיום שני או חמישי שקודם ראש השנה (שבולי הלקט סדר ר"ה, רפב; תניא רבתי הל' ר"ה, סדר המעמדות), ומיום ט"ו אלול (מטה אפרים תקפא, יא, בשם אבודרהם; מובא במהרי"ץ בפתיחה לאשמורות).

ה, ה – התנגשות בין לימוד תורה לסליחות

כתב ברכי יוסף תקפא, ו (הובא בשע"ת תקפא, א, ובכה"ח ז), בשם הרב טור ברקת (ר' חיים בן אברהם הכהן, תלמיד מובהק של ר' חיים ויטאל): "יותר טוב בימים אלו להרבות סליחות ותחנונים עם הציבור מללמוד". והוסיף הברכ"י: "וכן ראיתי לקצת רבנים שתמיד היו עסוקים בגופי הלכות והחיבורים, ובחודש אלול היו מניחין קצת מסדרם ללמוד גירסא ותחנונים". וכ"כ במטה אפרים יא: "אין לפרוש מהציבור בעת אמירת הסליחות, אפילו מי שחשקה נפשו בתורה והוא מתמיד בלימודו מאד, בעת הזאת ישתתף עם הציבור השופכים לב כמים לפני אבינו שבשמיים מלך חפץ בחיים". וכ"כ באלף המגן (תקפא, כד), והוסיף שראוי ונכון לתלמידי חכמים לקום לסליחות יותר מאחרים, ש"מהם יראו שארית ישראל וכן יעשו ליתן לב לשוב, באמרם: אם בארזים החיוב לומר הסליחות ותהילים ותחנונים, אשר קטנם עבה ממתנינו, כל שכן אנו אזובי קיר". ²

וכך היא ההדרכה הכללית, שגם לומדי תורה צריכים לומר סליחות עם הציבור. אמנם ביחו"ד ג, מד, כתב שהואיל ומנהג אמירת הסליחות אינו חובה, ולהרבה ראשונים לא נהגו לאמרם בחודש אלול, תלמידי חכמים שעוסקים בתורה עד שעה מאוחרת בלילה ואי אפשר להם להשכים קום, ישתדלו לקום רק בחלק מהימים, כגון בשני וחמישי. ואם גם זה אי אפשר, בעשרת ימי תשובה "יתאזרו בכל עוז להשתתף עם הציבור באמירת סליחות ותחנונים".

כיוצא בזה כתב הרב משאש (שמש ומגן ג, או"ח נז, א): "ולכן לפי דעתי כל תלמיד שיש בכוחו לקום, חובתו להתאזר בגבורה. וזכות המצווה לשם שמיים תעזור לו הרבה, והריוח שירויח מזה לכל ימיו, יותר הרבה מביטול תורה שיהיה נגרם על ידי זה לימים קצובים, דכל תורה שאין עמה יראת שמים – סופה בטילה. אבל אם אין בכוחו לגמרי לקום, ודאי דתלמוד תורה עדיף. אבל עכ"פ מוכרח להקדיש זמן קצוב, שבוע שחל בו ר"ה כאשכנזים, עם עשרת ימי תשובה".

הרי שאם הפגיעה בלימוד גדולה, עדיף שלא יקום לאמירת הסליחות. וכ"כ הרב בספר: "אמנם מי שהקימה המוקדמת תגרום לו לאובדן זמן לימוד ארוך יותר מאשר משך הזמן המוקדש לסליחות, מפני ששינוי הסדרים יגרום לו אח"כ לחוסר ריכוז, מוטב שלא יקום לסליחות".

וכך הורה הרב אליהו זצ"ל (מקראי קודש הררי, א, הערה ל) שיש לחלק בין ביטול תורה רב למעט. שאם בשל אמירת הסליחות מתבטל במשך כשעה או שעה וחצי, עדיף ללמוד. ³

ה, ו – אנשים עובדים שקשה להם לקום לסליחות

כתב הרב בספר: "מי שאינו יכול לישון מוקדם, והקימה לסליחות תגרום לו עייפות שבעטייה לא יוכל למלא את חובותיו בעבודתו, גם בעשרת ימי תשובה עדיף שלא יקום לסליחות".

וכ"כ הרב משאש (שמש ומגן ג, או"ח נז, ב): "אמנם מלמדי תינוקות ושכירים הפועלים אצל אחרים, שיהיו עייפים ביום ולא יעשו מלאכתם כראוי, אלו ודאי שאין להם רשות לעמוד לסליחות. שכן ראינו לרז"ל שפיטרום אפילו מחלק מהתפילה, וכל שכן מדברים שאינם חובה כ"כ, ודי להם בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים". וכ"כ הרב נבנצל (ירושלים במועדיה ירח האיתנים, עמ' קמה, שאלה יג) שאסור למלמד או עובד שכיר לקום לסליחות אם אמירתן תפגע בתִפקודו.

ה, ז – דחיית אמירת הסליחות מפני 'תיקון חצות'

כתב רבי משה זכות (אגרת טז, עמ' מה): "גדול שכר התיקונים הנעשה אחר חצות על גלות שכינה ועל חורבן הבית, והוא העולה על כל שאר התפילות והתורה והסליחות האמורים בזמן ההוא, ואין לבטלו בשום אופן. ואם אין זמן לומר הסליחות והתיקון חצות, יניח הסליחות ויאמר תיקון חצות, כי הוא עצם הסליחה והתפילה היותר מקובלת לפני המקום. כי השעה צריכה לכך והזמן מזומן לכל איש נאמן, לבלתי ישכח אהבת ירושלים וחיבת ציון, וגדול זכותו נוכח פני עליון". וכ"כ ברכ"י (תקפא, ג. הובא בשע"ת א); כה"ח פלאג'י (ג, לג; יא, יח); בא"ח (ש"א וישלח, ט); כה"ח (א, טז; תקפא, ד); וחזו"ע (עמ' י).

ובמטה אפרים (תקפא, יא), כתב שהדברים אמורים ב"מי שנוהג לעשות תיקון חצות בכל השנה… אבל זולת זה אין לפרוש מהציבור בעת אמירת הסליחות". וכ"כ שו"ת ויצבור יוסף (ב, נא), והלח"ב (עמ' טו).

ואילו בנמוקי או"ח (תקפא, א. הובא במלקט לכל המחנות תקפא, ל) בשם ר' יצחק אייזיק מקאמארנא השיג על עצם הדין: "דהא גם הסליחות הם תפילות ובקשות והתעוררות על גלות השכינה וצרות ישראל, אך יש להם מעלה גדולה יותר, שאומרים י"ג מידות בציבור כמה פעמים, על כן בודאי הסליחות בציבור עדיף כשאין זמן לשניהם".

וכן נראה למעשה, הואיל ונהגו להקפיד יותר על אמירת הסליחות, וגדול כח המנהג.