הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

יא – החזן בימים נוראים

יא, א – מעלות החזן

תענית טז, א-ב: "תנו רבנן: עמדו בתפילה, אף על פי שיש שם זקן וחכם – אין מורידין לפני התיבה אלא אדם הרגיל. רבי יהודה אומר: מטופל ואין לו (יש לו טפלים, ואין לו במה להתפרנס, שלבו דואג עליו, והוא צריך לקרות מקירות לבו עליהן, רש"י), ויש לו יגיעה בשדה (שמתכוין יותר בתפילת הגשמים), וביתו ריקם, ופרקו נאה, ושפל ברך, ומרוצה לעם (נוח לבריות, ומסכימין לתפילתו), ויש לו נעימה (בסומי קלא, שמושך הלב), וקולו ערב, ובקי לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במדרש בהלכות ובאגדות, ובקי בכל הברכות כולן… היינו מטופל ואין לו, היינו ביתו ריקם! – אמר רב חסדא: זהו שביתו ריקם מן העבירה. ופרקו נאה – אמר אביי: זה שלא יצא עליו שם רע בילדותו".

הגמ' מונה מעלות הללו לגבי תעניות גשמים. וכך עולה מהרמב"ם, שכל המעלות הללו נדרשות עבור שליח ציבור בתעניות, אבל לא לשליח ציבור כל השנה. ולכן הרמב"ם מנה את המעלות בהל' תעניות ד, ד, ואילו בהלכות תפילה ח, יא, כתב: "אין ממנין שליח ציבור אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו, ואם היה זקן – הרי זה משובח ביותר. ומשתדלין להיות שליח ציבור קולו ערב ורגיל לקרות". הרי שלא הזכיר שכל השנה צריך הש"ץ להיות ביתו ריקן ופרקו נאה. וכך מפורש בפיהמ"ש תענית ב, א, שיש הבדל בין שליח ציבור בתעניות לבין שליח ציבור בשאר ימות השנה. וכ"כ באור זרוע א, קטז.

לעומת זאת, הטור ושולחן ערוך (או"ח נג, ד) מנו את מעלות החזן גם לתפילות כל השנה. וכ"כ מהרשד"ם (יו"ד קיג) בדעת הרא"ש.

בשו"ת מהרש"ל (סימן כ) כתב שאף הטור ושו"ע כתבו את מעלות החזן לתפילות כל השנה רק למצווה מן המובחר: "מה שכתב הטור בסי' נ"ג כל המידות בסתם שליח ציבור, לאו דווקא קאמר לעיכובא, אלא שמצוה מן המובחר". 1

יא, ב – שליח ציבור בימים הנוראים

דין החזן בימים הנוראים שווה לחזן בתעניות. וכ"כ אור זרוע א, קטז: "ולהיות שליח ציבור קבוע בעינן עד שתתמלא זקנו, ואפילו אינו רגיל עדיין. אבל כשהיא עת צרה, כגון עצירת גשמים או משלחת זאבים או כל כיוצא בדבר שהוא סכנת רבים, וה"ה בראש השנה ויוה"כ, צריך להיות אדם מופלג שירד לפני התיבה. דתנן פ' סדר תעניות כיצד (תענית טו, א): עמדו בתפילה, מורידין לפני התיבה זקן ורגיל, ויש לו בנים, וביתו ריקן, כדי שיהא לבו שלם בתפילה".

וכך משמע מהמאירי (חיבור התשובה מאמר ב, פרק יב). וכך עולה מסדר רב עמרם גאון (ב, נה), שראש השנה ויום הכיפורים שווים לתעניות, והביאוהו כמה ראשונים (עיין בירור הלכה לרב דוד יוסף נג, שער הציון יד).

וכן משמע מרמ"א תקפא, א: "וידקדקו לחזור אחר שליח ציבור היותר הגון והיותר גדול בתורה ומעשים שאפשר למצוא, שיתפלל סליחות וימים נוראים".

וכתב השו"ע נג, ה: "אם אין מוצאין מי שיהיה בו כל המידות האלו, יבחרו הטוב שבציבור בחכמה ובמעשים טובים".

יא, ג – שליח ציבור בן שלושים ומעלה

כתב ארחות חיים הל' תפילה עח: "וצריך לדקדק שיהיה בשניו כמספר שני העובדים עבודה, מכ"ה שנה ולמעלה. והמצוה מן המובחר מבן ל' שנה, שאז הוא בחצי ימי הזקנה ולבו נכנע ונשבר יותר". וכ"כ רמ"א תקפא, א, לדקדק שיהא הש"ץ בן שלושים שנה.

כפי שמפורש בארחות חיים, יש בזה שני טעמים. א' הדמיון לעבודת הלויים, וכפי שביאר הגר"א (תקפא, יד): "וימים אלו דוגמת עבודת הלוים, כידוע, שהם ימי הדין".

ב' כששליח הציבור יותר מבוגר, ליבו מיושב ונכנע יותר, וכפי שביאר חיי אדם קלח, ד: "שאז כבר נח רתיחת הדם של בחרות, ונכנע ליבו". וכ"כ מטה אפרים תקפא, כו: "ושיהיה בן שלושים שנה שיש לו דעת מיושבת, שמשם ואילך מתחילים ימי זקנה, ולבבו נכנע ונשבר".

יא, ד – שליח ציבור נשוי

עוד כתב ארחות חיים הל' תפילה עח: "ונהגו שאין מתפלל אלא מי שהוא נשוי אשה, דומיא דכהן גדול שאמרו ז"ל שצריך שיהיה לו אשה לשומרו מן החטא, כדאמרינן התם (יבמות סג, א) דיינו שהן שומרות אותנו מן החטא". וכ"כ רמ"א תקפא, א, לדקדק אחר שליח ציבור נשוי.

כתב בשבט הלוי (ח"ה, סו, ב) שהתנאי שהש"ץ יהיה נשוי עדיף על גיל שלושים: "דבר פשוט דמעלת נשוי עדיף ממעלת שלושים שנה, דשלושים שנה סמך בעלמא, דומיא דעבודת לווים במדבר, עיין חולין כד, א-ב. ולדורות גם בלווים כשר לכתחילה גם בפחות מזה, עיין חולין שם, וברמב"ם פ"ג מכלי המקדש. ובכהן, אפילו כהן גדול, מותר לאחר עשרים כמבואר בחולין שם, וברמב"ם פ"ה מכה"מ. אלא דהוא סמך בעלמא, דהם ימי הדין דומיא דמידת הלווים כאשר רמז הגר"א בסי' תקפ"א שם. מה שאין כן מעלת נשוי, שטעמו מבואר על פי הלכה: חדא, דומיא דכהן גדול שיהיה לו בית – זו אשה, וכדעת הרמב"ם פי"ז מאיס"ב, דהדינים של בית לכהן גדול שייכים בכל השנה. ועוד, דנשוי יש בו משום פת בסלו, ע"פ המבואר ביבמות לז, ב, כאשר רמז בהגר"א סי' תקפ"א שם. ועוד דהא שנינו במעלת הש"צ ריש פ"ב דתענית: ויש לו בית וכו', ועיין שו"ע או"ח סי' תקע"ט, והדברים מובנים מצד עצמן".

כתב מ"ב תקפא, יג: "ופשוט דאם מזדמן לו שנים: אחד שהוא בן תורה וירא חטא ואין לו אלו הפרטים, והשני הוא איש פשוט והוא נשוי ויותר מבן שלשים, הבן-תורה קודם".

(עיין עוד שדי חמד מע' ר"ה ב, ו, שיש שפקפקו על הלימוד מכהן גדול; ועיין חזו"ע עמ' לד-לה על ש"ץ שהתאלמן מאשתו).

יא, ה – עזב את אשתו מחמת קטטה

כתב מטה אפרים תקפא, כט: "מי שהוא נשוי אשה עכשיו, אע"פ שאין אשתו עמו והוא במקום רחוק, אינו מעכב. אבל מי שעזב את אשתו מחמת קטטה, והרחיק נדוד מביתו זו אשתו, יש לדחותו שלא יהיה ש"ץ בימים נוראים כלל".

יא, ו – לשמוח בקולו הערב לשם שמיים

שו"ת הרשב"א א, רטו: "שאלת עוד בשליח ציבור שקולו ערב ונאה לשומעים, ומאריך בתפילתו כדי שישמעו העם קולו ערב, ומתנאה בזה ושמח בקולו ודעתו בכך בעת שהוא מתפלל. ואומר שראוי הוא בכך ושיהא שמח בלבו, אם ראוי למחות בו, שראוי לעשות תפילתו תחנונים, והיאך יהיה זה מתחנן מתוך שמחה?

תשובה: דברים אלו אחר כוונת הלב הם אמורים. אם שליח ציבור זה שמח בלבו על שנותן השבח וההודאה לשם בקול ערב ובנעימה, ושמח מתוך יראה – תבוא עליו ברכה. שאחד מן הדברים המחויבין למי שמורידין לפני התיבה הוא שיש לו נעימה וקולו ערב… אבל צריך להתפלל בכובד ראש, דתנן (ברכות ל, ב): אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. ויעמוד באימה כמי שעומד לפני שכינה… לפיכך שליח ציבור זה, אם שמח ועומד ביראה, וכדכתיב (תהלים ב, יא): עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה, הרי זה משובח. אבל אם מתכוין להשמיע קולו, ושמח לקולו שישמעו העם וישבחוהו – הרי זה מגונה. ועליו ועל כיוצא בו נאמר (ירמיהו יב, ח): נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ".

הוסיף הרשב"א שבכל מקרה אין להאריך בתפילה יותר מדי: "ומכל מקום כל שהוא מאריך בתפילתו – לא טוב עשה, שבכמה מקומות אמרו לקצר מפני טורח ציבור. ואמר רבי יהודה: כך היה מנהגו של רבי עקיבא: כשהיה מתפלל עם הציבור היה מקצר ועולה, וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו, אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, מפני הכריעות והשתחואות שהיה עושה".


  1. וכך משמע מהמאירי (תענית טז, א): "ופי' בגמרא שאף בכל השנה צריך למנות אדם הגון, אלא שמכל מקום לעת כזאת אנו צריכים לדקדק בו ביותר". משמע שרק לכתחילה צריך לדקדק בכל המעלות כל השנה. וכך נראה מארחות חיים (הל' תפילה עח).

תפריט