הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

א – יום הזיכרון והדין

עניינו ואופיו של ראש השנה

א, א – בכסה ליום חגנו

ר"ה ח, א-ב: "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ (תהלים פא, ד). איזהו חג שהחדש מתכסה בו? – הוי אומר זה ראש השנה, וכתיב כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלוֹהֵי יַעֲקֹב (שם פא, ה)". 1

נמצא שראש השנה נקרא 'כֵּסֶה', מפני שאז הלבנה מכוסה. רש"י פירש (ר"ה ח, ב): "שהחדש מתכסה בו – לרחוקים, כגון שחרית לבני מערב וערבית לבני מזרח, לפי שקטנה היא סמוך לחידושה". כלומר, אף שהלבנה נראתה לנו, ועל פי ראייתה קידשו בית הדין את החודש, כיוון שהוא רק מולד, אינו נראה למקומות רחוקים, ועל כן עוד אפשר לומר שהוא מכוסה.

והרמב"ן (מלחמות ה' סוכה כא, א) הסביר שהחג מכוסה משום שבזמן שקידשו את החודש על פי הראייה, לא ידעו הרחוקים מירושלים מתי קידשו בית דין את החודש. והוסיף הריטב"א (שבת קלז, א, 'שני ימים'), שלפעמים אפילו בירושלים במקום הוועד לא היו יודעים אימתי יהיה החג. והר"ן (סוכה כא, ב, 'אינהו דידעי'; מגילה ב, ב, 'פורים שחל') כתב שברוב השנים לא היו העדים באים בשחרית, נמצא שתקעו בשופר בירושלים בעוד הם מסופקים אם אותו יום יתקדש.

בתוס' (ר"ה ח, ב 'שהחדש') הובאו עוד שלושה פירושים: "(א) ועוד מפרש ר"ת: מתכסה – מזומן, כמו לְיוֹם הַכֵּסֶא יָבֹא בֵיתוֹ (משלי ז, כ) דבפרק חלק (סנהדרין צו, ב), גבי עמון ומואב שיבבי בישי דארעא דישראל הוו וכו'. (ב) והר"ר משולם מפרש: שהחדש מתכסה בו – שאין חטאת ראש חודש קרב בראש השנה, כדכתיב (במדבר כט, ו): מִלְּבַד עֹלַת הַחֹדֶשׁ וּמִנְחָתָהּ, ולא כתיב: מלבד חטאת ועולה… (ג) ועוד פי': מתכסה – שאין מזכירין מוסף של ראש חודש בתפילה". (עיין עוד ריטב"א ר"ה ח, ב; שבת קלז, א, 'לא').

א, ב – משמעות חג מכוסה – גילוי והתחדשות

מדוע דווקא חג זה מכוסה? מפני שההשפעה הרגילה שנמשכה מהשנה שעברה כבר פסקה, וממילא יש צורך לגלות דבר עמוק יותר שנמצא תמיד תחת כיסוי, ועל ידי כך מתגלה ההארה והברכה לשנה הבאה. כיוצא בזה כתב רבנו בחיי ויקרא כג, כד: "ומה שבאה פרשה זו סתומה יותר משאר פרשיות המועדים, העניין הוא מה שידוע בענייני תורתנו הקדושה… כי כל מה שהעניין יותר נעלם ויותר פנימי, הוא יותר מסותם…", ולכן לא נזכר במפורש שהוא יום הדין.

וכ"כ רבי צדוק הכהן מלובלין (רסיסי לילה נד, א-ג): "ענין ראש השנה שהוא חג שהחודש מתכסה בו (ביצה טז, א), פירוש 'חודש' – הלבנה, שהיא סימן לכנסת ישראל שעתידין להתחדש כמותה. כי בגלות הם בהעלם וכיסוי האור, ולפי שכל אור הלבנה אינו מעצמה, רק מהחמה, נקרא בכל פעם: חידוש אור חדש. כי מי שיש לו אור מצד עצמו, כשמתכסה ומתגלה לא שייך שמתגלה אור חדש, שהרי הוא עצמו אור הקודם, רק שהיה מכוסה ונתגלה. אבל בקיבול אור מהזולת, אף על פי שבעת ההעלם נקרא גם כן רק מכוסה, לא שנעדר האור לגמרי, כי שם במקומה מקבלת לעולם מהחמה, רק לעיני שוכני ארץ הוא מכוסה. מכל מקום כשמתגלה אחר הכיסוי נקרא: גילוי אור חדש, כי המקבל מהזולת הרי כל קבלה אצלו מצד המקבל הוא דבר מחודש, שאין זה הקודם, שהרי מה שקיבל קודם לא היה מאיר עכשיו, רק מה שהוכרח לקבל מחדש. אלא שאם לא היה העלם וכיסוי לא היה מורגש החידוש לעיני הרואין, מאחר שהיה האור תמידי היה נדמה כאותו אור עצמו, ועל ידי ההעלם ניכר חידושו.

וכן כנסת ישראל ממש דוגמתו, לית לה מגרמה, רק מה שמקבלים מהשם יתברך ומבקשים ממנו: האר פניך ונושעה והאר עינינו בתורתך…. וגילוי הראשון הוא זמן חירותינו, היינו השגת אור זה שאדם הישראלי הוא בן חורין, שאינו משועבד לשום כח ולשום דבר לומר שאין יכול לינצל מזה, כאשר חושבים המשוקעים בתאוות וכדומה…".

וכ"כ מרן הרב קוק (עולת ראיה ב, עמ' שלז-שלח): "ישראל מונים ללבנה ונמשלים ללבנה משום תוכן ההתחדשות שהוא ניכר ומתגלה בה, שהם עתידים להתחדש כמותה. וכן מילוי הלבנה סימן טוב הוא לישראל, וראשי חודשים הם זמן כפרה לישראל, שנפשותיהם של ישראל מתחדשות כמו שהלבנה מתחדשת אז בהתכסות פניה ובהתחדשות אורה".

א, ג – משמעות כיסוי הלבנה ליום הדין

הביא במחזור ויטרי (סי' שלח) מדרש שהקב"ה קבע את יום הדין בראש חודש שהלבנה מתכסה בו, כדי לזכות אותנו בדין: "כתיב (ירמיהו ג, כב): אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם וגו'. הקב"ה מרפא משובות כל ישראל, שלכך תיקן להם ראש השנה בראש חדש. שכשהשטן מקטרג את ישראל ואומר: ישראל חטאו, והקב"ה אומר לו: לך והבא עדים, והוא אומר: את מי אביא, אם לבנה ושמש, איני יכול למצוא אלא שמש, שהלבנה מתכסה. ועל השמש שהוא עד אחד איני מקיים, כי על פי שנים עדים יקום דבר. וכשהלבנה נראית בין ראש השנה ליום הכיפורים והשטן רוצה לקטרג, אומר לו הקדוש ברוך הוא: כבר עשו ישראל תשובה, והיינו מרפא של תשובה". וכן הובא בקיצור בסמ"ג (עשה מב).

ובזוהר ח"ג ק, ב, משמעות הכיסוי שהשמש אינה מאירה ללבנה, היינו שאינה מקבלת הארה מהמלך (תפארת, ז"א), וממילא הלבנה (מלכות, נוקביה) אינה יכולה להאיר כלפי מטה. ושם קא, א, ברעיא מהימנא, שהמקטרג מכסה את הלבנה, ותובע דין על העולם. ועד שלא יגמרו הדין, הוא נועל את הפתח של המלך, שלא יצא ממנו שפע רחמים וברכה, וזהו יום הדין. וה' מסכים לזה, מפני שהוא אוהב משפט. ואע"פ כן הוא אוהב את ישראל יותר, ולכן נתן ה' לנו עצה לתקוע בשופר, ועל ידו אנו זוכים בדין. וזה סוד נצחיות ישראל, שאף אם נענשים על חטאים פרטיים, ככלל נשארים דבוקים בה'. (עיין עוד זוהר שופטים ערה, א).

א, ד – הכסה מבטא את הסגולה הטמונה שבישראל

כתב מרן הרב קוק (מדבר שור, הדרוש השמיני עמ' סט-עא), שעל ידי תקיעת השופר הקב"ה שם ליבו לסגולה המכוסה שבישראל: "ובמזמור היום כתוב: תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ, כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלוֹהֵי יַעֲקֹב, עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע (תהלים פא, ד-ו). ויתפרשו כתבי קודש הללו על פי האמור, שהקב"ה ציווה לתקוע בשופר, והוא מקבל קול השופר אע"פ שאין זה הגילוי לפי ערך שלנו בפועל, אבל הוא לפי ערך הסגולה שמכוסה וטמון בנו. וכיון שביום זה שֹם השי"ת חק ברחמיו, שגם כח הקדושה שמכוסה בנו יפעול לזכותינו, נקרא יום הכסה על שם הכיסוי, ושמכל מקום פועל אע"פ שהוא בהעלם וכיסוי".

ועוד נלענ"ד, שר"ה חל ביום שמבטא ירידה גדולה, שהלבנה אינה מאירה בו כמעט, אבל מתוכו מתבררת יכולת ההתחדשות, והיא הסגולה הכמוסה שבישראל. וזה מתקשר לדברי חז"ל (ר"ה טז, ב): "אמר רבי יצחק: כל שנה שֶרָשה בתחלתה – מתעשרת בסופה, שנאמר (דברים יא, יב): מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה – מרשית כתיב, וְעַד אַחֲרִית – סופה שיש לה אחרית".

א, ה – דינים שמבטאים את האופי הטמיר והנעלם של ראש השנה

דינים רבים מבטאים את האופי הטמיר והנעלם של ראש השנה: מצווה לשמוח בו, אבל לא שמחה יתירה כמו בכל החגים (לקמן ד, ד); הספק שנולד במשך הדורות מהי התרועה הנכונה; זהו החג היחיד שגם בארץ ישראל חוגגים יומיים בגלל הספק; לא תוקעים בשופר בראש השנה שחל בשבת ועוד.

עוד עיין במאמרו של הרב גורן (מועדי ישראל, 'המסתורין של יום הדין של ראש השנה', עמ' כ והלאה), על האופי הטמיר והנעלם של ראש השנה.

א, ו – ראש השנה כיום פקידה וזכרון

ראש השנה י, ב – יא, ב: "בראש השנה נפקדה שרה, רחל וחנה (בא זכרונם לטובה ונגזר עליהן הריון, רש"י), מנלן? אמר רבי אלעזר: אתיא פקידה פקידה, אתיא זכירה זכירה: כתיב ברחל (בראשית ל, כב): וַיִּזְכֹּר אֱלוֹהִים אֶת רָחֵל, וכתיב בחנה (שמ"א א, יט): וַיִּזְכְּרֶהָ ה', ואתיא זכירה זכירה מראש השנה, דכתיב (ויקרא כג, כד): שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה. פקידה פקידה – כתיב בחנה (שמ"א ב, כא): כִּי פָקַד ה' אֶת חַנָּה, וכתיב בשרה (בראשית כא, א): וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה. בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין, מנלן? דכתיב (תהלים פא, ד-ו): תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ, כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא וגו', עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ וגו'. בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים – כתיב הכא (שמות ו, ו): וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וכתיב התם (תהלים פא, ז): הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ".

כתב רבי צדוק הכהן מלובלין (פוקד עקרים ב, א-ב): "ועל כן קורין פרשת וה' פקד בראש השנה, שהוא יום הרת עולם, ההריון והפקידה של כלל העולם כולו. היינו ראשית המחשבה והרצון שיהיו נבראים צבאו ופקודיו, והשם יתברך יהיה פקיד עליהם, ומשגיח, ופוקד פקודיו. ומי לא נפקד כיום הזה לפניו, כי אז הוא יום הפיקוד וההשגחה על כל נבראיו כמו שבאותו יום היה התחלת הבריאה במעשה בראשית, ועל כן בראש השנה נפקדו שרה, רחל וחנה. וגבי רחל וחנה נאמר לשון זכירה. ובראש השנה (לב, ב) יש פלוגתא אי פקדונות כזכרונות, ואלו ואלו דברי אלוהים חיים. כי הפקידה גם הוא לשון זכירה, אלא שהוא מוסיף עליו בהשגחה יתירה ובאיכות, ולעומת זה לשון זכירה מוסיף עליו בכמות והמשך הזמן. וכמו שכתב מהרש"א בחידושי אגדות שם, דפקידה לשעה וזכירה לדורות, יעוין שם… ועיקר ראש השנה נקרא יום הזכרון, שמצד הזה הוא הראש לשנה, שממנו יהיה נמשך ההשפעה לכל השנה, וההמשכה הוא על ידי הזכירה. והעלאת הזכרון לטובה הוא המשכת שפע ההשגחה באיכות, שזהו ענין הפקידה". (עיין עוד שם, ובפוקד עקרים אותיות ג-ד).

עיין עוד בדברי מרן הרב קוק (טוב רואי מס' ר"ה אות י), על משמעותה של יציאת יוסף מבית האסורים בראש השנה.

א, ז – משמעות יום הזיכרון

הסכמת המפרשים שהזיכרון הוא לפני ה', שעל ידי כך ניזָכֵר לפני המקום לטובה. כ"כ רש"י (ויקרא כג, כד): "זכרון תרועה – זכרון פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות, לזכור לכם עקידת יצחק שקרב תחתיו איל". וכ"כ רמב"ן: "זכרון תרועה – כמו יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם (במדבר כט, א), יאמר שנריע ביום הזה ויהיה לנו לזכרון לפני השם, כמו שנאמר להלן (שם י, י): וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת… וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלוֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם". וכ"כ רשב"ם וחזקוני.

עוד הסביר ר' צדוק (ליקוטי מאמרים יג, ג, עמ' 89 מהדו' הר-ברכה) שהזיכרון גם עבורנו, שנזכור את ה': "וראש השנה נקרא יום הזכרון, כי כוונת הבריאה בגין לאשתמודעיה כידוע, אם כן בודאי בתחילת הבריאה היה אשתמודע וההכרה ברורה לאדם, רק אחר כך נשכח, ובכל יום זה (ר"ה) מתעורר זכרון ההכרה מחדש. וזה טעם יום הזכרון של ה' יתברך, כי כאשר האדם נזכר מה' יתברך אז ה' יתברך נזכר מהאדם. וזה גם כן עניין השופר שאמרו ז"ל (ר"ה טז, א): שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, במה? בשופר. והרמב"ם (הלכות תשובה ג, ד) כתב טעם תקיעת שופר: רמז יש לדבר, כלומר עורו ישנים מתרדמתכם וכו', זכרו בוראכם וכו', והיינו שכן היה דרכם לעורר העם לאיזה דבר על ידי תקיעת שופר, כמו שנאמר (עמוס ג, ו) היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו וגו', ואומר (הושע ה, ח) תקעו שופר וגו'. והכל אחד, מה שהם זוכרים ה' יתברך או מה שעולה זכרונם לפני ה' יתברך".

וכ"כ הרב בספר: "וביום שבו ה' זוכר את ברואיו, גם אנחנו צריכים להתעורר לזיכרון החשוב והיסודי ביותר עבורנו – זיכרון האמונה בה' בורא העולם ולקבל מתוך כך עלינו את עול מלכותו. ואף שגם בכל השנה מצווה לזכור את יסודות האמונה, ביום שקבע ה' לזכור בו את ברואיו ולדון אותם על כל מעשיהם לטוב או למוטב, גם אנחנו צריכים כנגד זה להתבונן יותר במלכותו ולערוך חשבון נפש נוקב על מצבנו ולקבל על עצמנו לשפר את מעשינו. וזהו שנצטווינו לעשותו יום זִכְרוֹן תְּרוּעָה, שמתוך זיכרון האמונה וקבלת עול מלכותו הננו נחרדים מאימת הדין וגודל האחריות המוטלת על עם ישראל, ודווקא על ידי כך אנחנו נזכרים לפניו לטובה, ממתיקים את הדין ומוסיפים ברכה לעולם".

א, ח – ראש השנה – התחדשות השנה

ויקרא רבה כט, יב: "אמר ר' תחליפא קיסרא: בכל מוספין כתיב והקרבתם וכאן כתיב: וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה (אולי צ"ל: וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה, במדבר כט, ב), הא כיצד? אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: בנַי, מעלה אני עליכם כאילו היום נעשיתם לפני, כאילו היום בראתי אתכם בריה חדשה, הדא הוא דכתיב (ישעיהו סו, כב): כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה".

וכ"כ של"ה ר"ה תורה אור ז: "מאחר שהוא זמן הבריאה שבו חידש השם יתברך את עולמו, על כן בכל חזרת השנה פוקד הקב"ה עולמו וגוזר מראשית השנה עד אחרית השנה, ובזה מחדש הבריאה".

והרחיב מרן הרב קוק (מדבר שור דרשה יט): "על כן אמר (תהלים פא, ד): תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר, קרא ראש השנה חודש, על שם כח החידוש שנתן ה' יתברך בכח הזמן לתועלת הנפשות ותקנתן. כמו שביארתי במקום אחר שהוא על דרך דברי רבינו יונה באגרת התשובה, שהבעל תשובה עוונותיו מכבידים עליו ואינו יכול להתייצב לפני ה' ללכת בדרכי קודש, על כן צריך שיחשוב כאילו היום נולד. אבל זה החשבון אי אפשר להצטייר מפני כובד העוונות שמעכבים את הטבע ומטמטמים את הלב. אבל בר"ה שהוא תחילת מעשה השי"ת בבריאת העולם, והיה האדם מחודש בנשמה חדשה, בנקל מתעורר זה הכח להקל על האדם שיהיה מחדש כוחותיו לעבודת השי"ת, כאילו לא נתלכלכה נפשו כלל בשום דבר חטא".

א, ט – לקט מקורות על התחדשות בראש השנה

כתב בני יששכר (תשרי ג, ד) שאנו במעשינו נעשים שותפים בבריאת השנה החדשה. וכ"כ שפת אמת תרנז, 'החיים שמבקשין'. וכן הרב חרל"פ באורי וישעי (כרך ז, עמ' קה-קו), כתב שבראש השנה החיים מתחדשים ולא נמשכים. ושם עמ' קיד-קטו, בכל השנה הזמן מעורר את המצווה, ובראש השנה המצווה של השופר מעוררת את הזמן.

ובפרי צדיק ר"ה ג', כתב: כיוון שהוא ראש השנה, כל השנה הולכת אחריו, ולכן יכולים לזכות בראש השנה שתהיה כל השנה טובה. וכן הוא בשפת אמת תרנ, 'בפסוק זכור'; תרנג, 'החכם עיניו'; תרנז, 'החיים שמבקשין'. וכתב בפרי צדיק ר"ח כסלו ב, שאז מתחדש עניין בתורה, ובכך נבראת השנה. ובפרי צדיק ר"ה א, שבראש השנה מתחדשת קדושת הזמנים.

ובשפת אמת ר"ה תרמז, 'ראה השנה', שאז מתחדשת הבחירה בישראל. ושם תרמח, 'ראש השנה', שלפי הכנת ישראל מתחדשת השנה. שם תרמח, יום תרועה', שאז מתחדש כוח ישראל והתורה, ועל ידי השופר ניתן להידבק בהם. וכן הוא בשם משמואל ר"ה תרפ, 'כתיב ה"; תרפב, 'עניין שלושת'. וכתב הרב חרל"פ באורי וישעי כרך ז, עמ' צז-צח, שאז מתעורר רצון לכרות ברית מחדש עם ישראל, ואנחנו צריכים לכרות ברית שלא נסור מאהבתו ויראתו לעולם. (רוב המקורות הללו הובאו ב'אמונה סדורה' על ימים נוראים עמ' 36-46).


  1. עוד לימוד המוכיח שמדובר בחודש תשרי מובא בויקרא רבה אמור כט: "ר' ברכיה פתח: תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר, וכי כל החדשים אינן חדש? אלא בַּכֵּסֶה. וכל החדשים אינן נכסין? אלא לְיוֹם חַגֵּנוּ. והלא ניסן חדש נכסה ויש לו חג? בפני עצמו. אלא איזהו חדש שנכסה ויש לו חג וחגו בן יומו? אי אתה מוצא אלא בחדש תשרי". והובא בתוס' ר"ה ח, ב, 'שהחדש'.

תפריט