ה – דרכי בקשת הסליחה וההתפייסות

ה, א – פירוט החטא לחברו

כתב הב"ח (תרו, ב): "מצאתי: המבקש מחילה שפשע כנגדו, צריך לפרש בשעת המחילה אותה פשיעה, דרשות מהר"ש (סי' שלג). וכן עיקר, דלמאי דכתבינן לקמן בסימן תר"ז דצריך לפרט החטא בוידויו לפני המקום, הוא הדין נמי בוידויו לפני חברו".

והביאו מ"א (פתיחה לסי' תרו) וכתב: "ונראה לי דאם חברו מתבייש בזה, לא יפרוט אותו". וכ"כ שועה"ר תרו, א; ומ"ב ג.

ה, ב – לספר לחברו שדיבר עליו לשון הרע

כתב בחפץ חיים ד, יב, שאם סיפר לשון הרע על חברו, וחברו נתגנה על ידי זה בעיני השומעים, והגיע לחברו נזק בגופו, ממונו או שהצר לו על ידי זה, צריך לבקש מחילה מחברו, "ואפילו אם חברו אינו יודע עדיין כלל מזה, צריך לגלות מה שעשה נגדו שלא כדין, ולבקש ממנו מחילה על זה, כיון שהוא יודע שעל ידו נסבב דבר זה".

לעומת זאת, הביא הרב אהרן סולובייצ'יק (פרח מטה אהרן, עמ' 187), סיפור שממנו מבואר שרבי ישראל סלנטר חולק על החפץ חיים: "שמעתי מהגאון ר' יצחק הוטנר ז"ל, שכשגמר ר' ישראל מאיר הכהן מראדין את ספרו 'חפץ חיים' נסע לר' ישראל סלנטר לבקש ממנו הסכמה, ור' ישראל אמר לחפץ חיים

שישאיר את הכתב-יד עמו והוא יעבור על כתב היד, ואם יראה שכל מה שכתב הוא נכון, יתן לו הסכמה. לאחר כמה ימים שב החפץ חיים לביתו של ר' ישראל סלנטר ושאל אותו אם הוא מוכן לתת לו הסכמה. ר' ישראל סלנטר ענה לו שהוא עבר על כל הסעיפים בספר וכל הדינים הם נכונים, חוץ מדין אחד שהחפץ חיים מזכיר בחלק א, כלל ד, סעיף יב, והוא, שמי שדיבר לשון הרע נגד חברו, וחברו אינו יודע מהלשון הרע שדיבר נגדו, מכל מקום כשעושה תשובה חייב להגיד לחברו שדיבר עליו לשון הרע כדי לבקש מחילה. ר' ישראל סלנטר אמר לחפץ חיים שאם לא יוציא את הסעיף הזה מתוך ספרו לא יוכל לתת לו הסכמה, משום שאי אפשר לומר שיש חיוב על מי שעושה תשובה שיוסף פשע על פשעו ויצער את חברו על ידי שיגיד לו שדיבר בגנותו. החפץ חיים השיב שדין זה הוזכר בשערי תשובה לרבנו יונה סימן ר"ז, ור' ישראל סלנטר ענה לחפץ חיים שהוא יודע שדין זה הוזכר בשערי תשובה, אבל צריכים אנו לומר שרבנו יונה מיירי במקום שחברו יודע שחברו דיבר בגנותו, שאז השם 'רשע' לא פקע ממנו עד שיפייס אותו. אבל היכא שחברו אינו יודע מזה, אז אסור לחוטא להגיד לו, מפני שהוא מוסיף פשע על פשעו. החפץ חיים אמר לר' ישראל שמפשטות הלשון של רבנו יונה משמע שהוא אינו מגביל את הדין לעובדא שחברו ידע מזה. והחפץ חיים אמר לר' ישראל סלנטר שהוא יכול לכתוב בהסכמה שלו שהוא אינו מסכים עם הדין שהוזכר בסעיף זה. ור' ישראל סלנטר ענה לו שאינו יכול ליתן לו הסכמה משום שהרבה אנשים ילמדו את כל הספר ולא יקראו את ההסכמה שלו היטב ובדיוק. וממילא אם יתן לו הסכמה הרי הוא יעבור על (ויקרא יט, יד): וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל". ¹

וממשיך הרב אהרן סולובייצי'ק שם: "והנה בודאי שבפשטות לשון רבנו יונה בשערי תשובה משמע כמו החפץ חיים, אבל נראה לי ששיטת ר' ישראל סלנטר יותר מסתברת".

וכ"כ רשז"א (הליכות שלמה ג, ו): "מי שסיפר לשון הרע על חברו ואין חברו יודע מזה, ואם יגלה לו הדבר כדי לבקש מחילתו יצטער הלה בשמעו על כך, לא יגלה לו את הדבר". וכ"כ הרב נבנצל (ירושלים במועדיה עמ' רלד, שאלה רעח).

ה, ג – פיוס חברו על ידי שליח

כתב ב"ח תרו, ב: "בירושלמי דיומא (פ"ח ה"ז) דאמר: הדין דחטא על חבריה, צריך למימר ליה: סרחית עלך, ואין קבלה – הא טבות, ואין לא – מייתי בני נשא ומפייס ליה קדמיהון וכו'… ודע דבספר עין יעקב (ירושלמי פירוש הכותב ו) דקדק מלשון הירושלמי הנזכר שהחוטא ילך לכתחילה מעצמו לבקש מחילה. ואי לא קבלו, אז יביא עמו אנשים וחוזר לבקש ממנו בפניהם, דלא כמו שנוהגין מקצת בני אדם לשלוח תחילה אמצעי שירצה לעלוב לקבל פיוס העולב". וכ"כ א"ר א.

לעומת זאת, כתב פרי חדש תרו: "ואין נראה לי כן, דכיון דסוף סוף הולך לפייסו, אם העלוב מתפייס – מה בכך אם עבר זה בתוכם. וגם בספר יפה מראה כתב שאין דברין מוכרחים, וכן עיקר".

במטה אפרים תרו, א, הכריע בין שתי השיטות, שלכתחילה לא ישלח שליח לפייס את חברו, אך "אם קשה עליו לילך בעצמו תחילה, או שיודע שיותר קרוב הפיוס על ידי איש אמצעי שיתווך ביניהם, יכול לעשות על ידי אמצעי". וכ"כ מ"ב ב.

ה, ד – פיוס החבר פעמים רבות

יומא פז, א: "אמר רבי יצחק: כל המקניט את חבירו, אפילו בדברים – צריך לפייסו, שנאמר (משלי ו, א-ג): בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ: נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָ נִלְכַּדְתָּ בְּאִמְרֵי פִיךָ: עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא בְּנִי וְהִנָּצֵל כִּי בָאתָ בְכַף רֵעֶךָ לֵךְ הִתְרַפֵּס וּרְהַב רֵעֶיךָ. אם ממון יש בידך – התר לו פסת יד, ואם לאו – הרבה עליו ריעים. אמר רב חסדא: וצריך לפייסו בשלש שורות של שלשה בני אדם, שנאמר (איוב לג, כז): יָשֹׁר עַל אֲנָשִׁים וַיֹּאמֶר חָטָאתִי וְיָשָׁר הֶעֱוֵיתִי וְלֹא שָׁוָה לִי. אמר רבי יוסי בר חנינא: כל המבקש מטו מחבירו, אל יבקש ממנו יותר משלש פעמים, שנאמר (בראשית נ, יז): אָנָּא שָׂא נָא… וְעַתָּה שָׂא נָא".

וכ"כ הרמב"ם (הל' תשובה ב, ט): "אפילו לא הקניט את חברו אלא בדברים, צריך לפייסו ולפגוע בו עד שימחול לו. לא רצה חברו למחול לו – מביא לו שורה של שלשה בני אדם מריעיו, ופוגעין בו ומבקשין ממנו. לא נתרצה להן – מביא לו שניה ושלישית. לא רצה – מניחו והולך לו, וזה שלא מחל הוא החוטא". וכ"כ טור ושו"ע תרו, א.

מהרמב"ם מוכח שבפעם הראשונה החוטא בעצמו יבקש מחילה, ואם חברו לא מתפייס יביא שלושה אנשים שלוש פעמים. וכ"כ שערי תשובה ד, יט. וכ"כ ב"ח תרו, ב, בשם הירושלמי. אמנם מלשון הטור ושו"ע עולה שכבר בפעם הראשונה יבוא עם שלושה, וכך דייק בבאו"ה תרו, א, 'יחזור'.

לדעת יפה ללב (ח"ב תרו, ב), בכל פעם יביא שלושה אנשים אחרים. וכ"כ בשערי תשובה ד, יט: "לא מחל לו, יבוא לפניו שנית עם חבורה אחרת, וכן יעשה פעם שלישית". אמנם בפר"ח תרו, א, ובמקור חיים לחוו"י מוכח שיכול לבוא עם אותם אנשים, אלא שצריך לבקש בשלושה מיני רצוי ופיוס, וישהה קצת בין פיוס לפיוס. וכ"כ מ"ב תרו, ג, שיפייסנו בכל פעם במין ריצוי אחר.

לאחר שהלך לפייס את החבר שלוש פעמים עם שלושה אנשים, רבים כתבו שמותר להמשיך לרצותו אם אין בכך בזיון התורה (ב"ח; מ"א תרו, ב; גר"א; מ"ב ה, ושעה"צ ו). ויש אומרים שאסור להמשיך לרצותו (תוספת יום הכיפורים; פר"ח ברמב"ם, וכך דייק מהגמ'; בן יהוידע ושפת אמת יומא שם).

ה, ה – לא יהיה אכזרי מלמחול

כתב רמ"א תרו, א: "והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול". וזה על פי גמ' יומא פז, ב: "אמר רבא: כל המעביר על מדותיו – מעבירין לו על כל פשעיו". וכ"כ מ"ב ח, שאם הוא לא ירצה למחול, גם לא ימחלו לו. עוד כתב במטה אפרים תרו, ד: "מי שאינו מעביר שנאה ביום הכיפורים – אין תפילות נשמעת".

כתב בשו"ע חו"מ תכב, א: "ואסור לנחבל להיות אכזרי מלמחול, כי אין זה דרך זרע ישראל, אלא כיון שבקש ממנו החובל ונתחנן לו פעם ראשונה ושניה, וידוע שהוא שב מחטאו וניחם מרעתו, ימחול לו. וכל הממהר למחול הרי זה משובח, ורוח חכמים נוחה הימנו".

עוד למדנו במגילה כח, א: "שאלו תלמידיו את רבי נחוניא בן הקנה: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא נתכבדתי בקלון חברי, ולא עלתה על מטתי קללת חברי, וותרן בממוני הייתי… ולא עלתה על מטתי קללת חברי – כי הא דמר זוטרא, כי הוה סליק לפורייה, אמר: שרי ליה לכל מאן דצערן".

ה, ו – לפעמים לא צריך למחול

כפי שלמדנו באות הקודמת, ההדרכה הכללית למחול לחברו, אמנם לפעמים לטובת חברו עדיף לא למחול, וכ"כ רמ"א תרו, א: "והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול, אם לא שמכוון לטובת חברו המבקש מחילה". וביאר מ"ב ט: "כדי שיהא נכנע ליבו הערל ולא ירגיל בכך". כלומר, לפעמים למטרות חינוך ותיקון, עדיף לא למחול. מכל מקום הוסיף המ"ב שצריך להסיר את השנאה מהלב, וכ"כ בשער הציון י.

עוד כתב רמ"א תרו, א: "ואם הוציא עליו שם רע, אינו צריך למחול לו". וכתב מ"ב יא, שמידת ענווה למחול גם במקרה זה.

ה, ז – בקשת מחילה רק כשיש איבה או פגיעה

יש לבקש מחילה רק אם פגע בחברו, ולא כמו שנוהגים רבים לבקש סליחה מכל חבריהם ואוהביהם שלא פגע באחד מהם, והופכים בכך את הסליחה והמחילה לחוכא ואטלולא.

וכ"כ של"ה (מס' ר"ה דרך חיים, קנא): "למדנו מכל זה, שהחטא שבינו לבין חברו, צריך לרצות את חברו. ולא כמו שראיתי מקום שנהגו בערב יום כפורים, סמוך להתחלת שליח צבור 'כל נדרי', הולכים האוהבים זה אצל זה בבית הכנסת לבקש מחילה מחברו, והוא לא שונא לו ולא מבקש רעתו, ויגיד עליו ריעו ויאמר לו, כי לא ידע ממנו שום דבר רע מעולם, כי אם טוב בהחלט. והנה 'אמת ושלום נפגשו', ומוחלים זה לזה במקום שלא היו צריכין מחילה, כי היה לבם שלם זה עם זה כל ימיהם לעולם. אבל השונאים זה את זה נשארים במקומן, ואינם הולכים זה אצל זה, על דבר אשר לא קדמו אותו חברו לילך אצלו בראש. ומי כהחכם יודע פשר דבר, בין שני שונאים שהם חכמים בעיניהם, וכל אחד חושב בדעתו שהוא צדיק בריבו, בל למד צדק מרב, דבמקום גדולתו שם נראה גבורת ענותנותו, ללכת אחרי האיש הטבח ההוא, להוציא הדברים שיש עליו בלבו, אף על פי שהטבח חטא לו, כמו שפירש רש"י שם במקומו (יומא פז, א, ד"ה 'ממציא נפשיה' וכו'). קל וחומר לכל אדם אצל השוה לו. וכל שכן לגדול הימנו, שילך אצלו לפייסו, ויאחזנו ולא ירפנו, ובדברים ירצנו, עד שיאמר: מרוצה אני, יענה ויאמר: סלחתי, כפי כן לבי".

ה, ח – מי שלא יכול לתקן עבירות שבין אדם לחברו ממרן הרב קוק

אורות התשובה ז, ו (ומקורו בשמונה קבצים ב, רלא): "צריכים להעמיק מאד באמונת התשובה, ולהיות בטוח שבהרהור תשובה לבד ג"כ מתקנים הרבה את עצמו ואת העולם. ומוכרח הדבר, שאחר כל הרהור תשובה יהיה יותר שמח ומרוצה בנפשו ממה שהיה בתחילה. וקל וחומר כשכבר בא ההרהור לידי הסכמה של תשובה, וכשהוא מחובר בתורה וחכמה ויראת שמים, ומכל שכן כשהתכונה של האהבה האלוהית פועמת בנפשו. וירצה את עצמו וינחם את נפשו הנהלאה, ויחזקה בכל מיני חזוקים שבעולם, כי דבר ה' הוא כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם (ישעיהו סו, יג). ואם ימצא בעצמו חטאים שבין אדם לחבירו, וכחו חלש מלתקנם, מכל מקום אל יתיאש כלל מהתקנה הגדולה של התשובה, כי הרי העוונות שבין אדם למקום ששב עליהם הרי הם נמחלים. וא"כ יש לדון שהחלקים הנשארים שלא תקן עדיין יהיו בטלים ברוב, מאחר שכבר נמחלו חלקים רבים מעונותיו ע"י תשובתו. ומכל מקום אל יניח ידו מלהזהר הרבה שלא להכשל בשום חטא שבין אדם לחברו, ולתקן כל מה שיוכל מהעבר בדרך חכמה ואומץ רוח מאד, הִנָּצֵל כִּצְבִי מִיָּד וּכְצִפּוֹר מִיַּד יָקוּשׁ (משלי ו, ה). אבל אל יפול לבו עליו על החלקים שלא ספקה ידו לתקנם, כי אם יחזיק במעוז התורה ועבודת ד' בכל לב בשמחה ביראה ובאהבה".

אורות התשובה י, ו (ומקורו שמונה קבצים א, נב): "העבירות והמידות הבלתי מזוקקות הן מטמטמות את הלב, וכל זמן שהנפש חשוכה על ידן, אי אפשר כלל להסתכלות העצמית הבהירה שתתרחב ותתפשט יפה… אמנם על כל חטאת האדם שבין אדם למקום, התשובה הרוחנית משיבה מיד את ששון הישע של אור הרוח, אבל בעבירות שבין אדם לחברו אי אפשר לנפש להשתלם עד שיתוקנו בפועל. ולפעמים יפגשו מכשולים ומניעות, שאי אפשר להתגבר עליהם, וכל זמן שלא נתקנו הם מונעים את אור הדעת, וממילא הן מעכבות את ההכרה של הצדק הכללי ואת החשק אליו לצאת מהסתרתו. מכל מקום, ע"י הסכמה חזקה להיזהר לפחות להבא מחטא לבני אדם, ולהתאמץ בתיקון העבר, כפי אותה המידה של התקיימות התשובה במעשה, כן יוסיף האור הרוחני לזרוח על הנשמה עד אשר אומץ הרוח בעצמו ירבה לו דרכים איך להשלים את התשובה המעשית, כדי שיוכל האור הרוחני לחול על הנשמה הצמאה אליו, בכל מלואו ובכל טובו".

עוד עיין באורות התשובה יד, ד; יז, ב.

ה, ט – כל תשובה והוספת טוב עוזרת לחברו במידה מסוימת

כתב מרן הרב קוק (שמונה קבצים א, תתכז): "אע"פ שצריך לשוב בתשובה גמורה מכל חטא, וראוי גם כן לקיים את כל גדרי התשובה עם כל הפרטים היותר מדוייקים, כפי מידת היכולת בכל ההתאמצות והחשבון ההגון – וק"ו בדברים שבין אדם לחברו, מענייני גזל וכיוצא בו, שהתשובה נצרכה ומוכרחת מאד – אעפ"כ, כשמרגיש בעצמו עדיין חוסר שלמות בתשובה והשלמתה, אפילו בדברים רבים, וימצא את עצמו מעוכב ממנה, אף שהוא צריך להצטער על חסרון זה ולהתאמץ להשלימו, מ"מ גם כשלא עלתה בידו להשלים את התשובה – אפילו בדברים שבין אדם לחברו, שבודאי מעכבת היא ההשבה המעשית – אך בכל זאת משום עיכוב שבעולם לא יערבב את הרחבת הדעת העליונה, ואת השמחה הרוחנית בהשגה ובדבקות האור העליון. ויחשוב תמיד בדעתו, שהוא מטיב לכל העולם כולו במה שהוא מרבה אור אלוהי בנפשו הפרטית, שהיא תמיד כלולה בכללות העולמות ובכללות הנפשות, ובכללות נפשות ישראל בייחוד, א"כ הוא מאיר ומטיב בזה גם כן לנעשקיו, ויש בזה ג"כ איזה תיקון של ההיזקות שבין אדם לחברו, אע"פ שאינו מספיק, מ"מ אין לו להתערבב ולהתבטל בשביל החשבונות שאינם כ"כ ברורים, או אינם מוכנים להוציא אל הפועל. וק"ו כשלא תעלה בידו מההפסקה אלא המניעה הרוחנית, ובפועל לא יתקן עדיין יותר משלא היה מתעלה בהעילוי הרוחני, לא ימנע טוב מעצמו ומהכלל, ויקבל באהבה את כל שפעת אור ד', וד' הטוב לא ימנע טוב להולכים בתמים".

עוד כתב מרן הרב קוק (שמונה קבצים א, שצב): "לא יבטל אדם מן התורה ומן העבודה ומן מנוחת הנפש משום טעם שבעולם, אפילו כשימר לו לבו עד מאד בעניני רוחניות, ויחשוב בדעתו שהוא פושע, שאין לו תקנה חלילה. אפילו אם כשלונותיו רבו בדברים שבין אדם לחברו, שתשובה ג"כ אינה מכפרת בלא תיקון המעוות, מ"מ הוא ילך בדרכו בעבודה ותורה, ובשמחה וטוב לב".

ה, י – כשם שצריך לפייס את חברו כך צריך לסלוח לעצמו

כתב מרן הרב קוק (מאורות הראיה, ירח האיתנים עמ' מח): "כשאדם שב בתשובה מאהבה, צריך הוא לסלוח לעצמו על כל עוונותיו כמו שצריך לפייס את חבירו על עבירות שבין אדם לחברו כדי להשיג סליחתו. ואחר שבעיני עצמו יהיה מכופר ונקי מחטא, יתעורר עליו הקודש של חלק גבוה שיתהפכו כל עוונותיו לזכויות".