ג – חולה שיש בו סכנה

פיקוח נפש וחולה מסוכן ביום הכיפורים

ג, א – ספק פיקוח נפש דוחה יום הכיפורים

ביומא פה, ב, מובאים מקורות רבים לכך שפיקוח נפש דוחה שבת, וכשם שמצווה לחלל את השבת בכל מקרה שיש סכנה או ספק סכנה, כך מצווה לחולה מסוכן לאכול ביום הכיפורים. וכך למדנו במשנה יומא פב, א: "עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשיב נפשה. חולה מאכילין אותו על פי בקיאין, ואם אין שם בקיאין, מאכילין אותו על פי עצמו עד שיאמר די". וכ"כ הרמב"ם (הל' שביתת עשור ב, ח).

כתב הרא"ש (יומא ח, יג): "כתבו התוספות, הא דקאמר הש"ס חולה אומר צריך אני, היינו שאומר שהוא ירא שאם לא יאכל שיכביד ויהיה מסוכן למות".

והשיג עליהם הרא"ש שם: "ונראה לי דחומרא גדולה היא זאת בספק, דאין לך רופא שיאמר אם לא יאכל שמא ימות, אלא הרופא דרכו לומר אם לא יאכל אפשר שיכביד חליו ויסתכן". וכ"כ ב"י תריח א. וכ"כ שו"ע שם: "חולה שצריך לאכול, אם יש שם רופא בקי, אפילו הוא עובד כוכבים, שאומר: אם לא יאכילו אותו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן, מאכילין אותו על פיו, ואין צריך לומר: שמא ימות". ¹

הרי שאפילו במצב של ספק קטן של סכנת נפשות מצווה על החולה לאכול ולשתות ביום הכיפורים, וכ"כ הרב בספר: "ואין הכוונה לסכנה גדולה בלבד, אלא כל שישנו סיכוי שהצום יגרום למותו של החולה, או יחליש את יכולתו להתמודד עם מחלתו המסוכנת, מצווה שישתה ויאכל כפי צרכו".

ג, ב – חשש סכנה עתידית

גם כשהסכנה אינה כעת לפנינו, אבל אם לא יאכל יש חשש שיסתכן, צריך לאכול ביום הכיפורים, וכ"כ הב"ח תריח, א: "אפילו בחולה שאין בו סכנה, והוא צריך לאכול שלא יכבד עליו החולי ויסתכן, נמי מאכילין אותו". וכ"כ פמ"ג (תריח מ"ז א); חיי אדם קמה, כט; באו"ה תריח, א, 'חולה'. והוא הדין שמחללים שבת עבור חשש סכנה עתידית, עיין הרחבות לפניני הלכה שבת פרק כז, ב, א.

ג, ג – חולה מסוכן שרוצה להחמיר על עצמו ולצום

כתב הרמב"ן (מלחמות ה' סנהדרין יח, א, מדפי הרי"ף) לגבי חולה מסוכן שצריך לחלל עליו את השבת: "ולא שמענו מידת חסידות לחולה של סכנה שלא יחללו עליו את השבת, אלא המזרז משובח, והמונע עצמו מתחייב בנפשו". וכ"כ הר"ן (יומא ג, ב, מדפי הרי"ף): "וכי חולה שיש בו סכנה, ואמרו בקיאין לחלל עליו שבת, מידת חסידות לו שימנע עצמו?! אינו אלא שופך דמים! והזריז הרי זה משובח (ירושלמי הלכה ה), והנשאל מגונה והשואל שופך דמים (יומא פד, ב), וכל שכן המונע עצמו שמתחייב בנפשו". וכ"כ בשו"ת הרדב"ז ד, סז (אלף קלט): "הרי זה חסיד שוטה, והאלוהים את דמו מידו יבקש, והתורה אמרה (ויקרא יח, ה): וָחַי בָּהֶם – ולא שימות בהם".

כיוצא בזה כתב הרמב"ם (הל' שבת ב, ג): "ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר (ויקרא יח, ה): אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם – ולא שימות בהם. הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא חיים וחסד ושלום בעולם. ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור, עליהן הכותב אומר (יחזקאל כ, כה): וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם".

ופשוט שהוא הדין לגבי חולה מסוכן ביום הכיפורים. וכ"כ באיסור והיתר (ס, ח), לגבי יום הכיפורים: "ואם החולה עצמו רוצה להחמיר עליו, אחרי שיודע שצריך לכך, עליו נאמר (בראשית ט, ה): וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, ואַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה (קהלת ז, טז)… ואפילו על השואל אמרו רז"ל (יומא פד, ב) ששופך דמו, והרי אפילו ספק נפשות דוחה שבת, וכל שכן יום הכיפורים". וכ"כ בשו"ת הרדב"ז ג, תתפה (תמד).

וכ"כ רוב ככל הפוסקים, ומהם: שועה"ר תריח, יא-יב; מחזיק ברכה א; דעת תורה א; רוח חיים (פלאג'י) א; מ"ב ה; כה"ח יג; יחוה דעת א, סא; ציץ אליעזר חלק ח, טו, ג; חלק י, כה, יד; שש"כ לט, ב.

ובערוך השולחן תריח, ד, כתב בחריפות: "ואסור להחמיר בעניין זה, וחולה שצריך לאכול ואינו רוצה – מאכילין אותו בעל כרחו, ומייסרין אותו בדברים שהוא מחוייב על פי התורה לאכול, ואם לא יאכל וימות, הוי כמאבד עצמו לדעת, ואין לו חלק לעולם הבא".

ג, ד – מנהגו של רשז"א

בהליכות שלמה (ו, הערה 5) מובא מנהגו של רשז"א לגבי חולים מסוכנים שליבם נוקפם מלאכול ביום הכיפורים: "חולה שאמר לו הרופא לאכול כדרכו, היה רבנו מזהיר לקיים הוראתו ולא להחמיר כלל, ומצעירותו עד אחרית ימיו היה רגיל לבקר בעצמו בערב יום הכיפורים, ובימים הסמוכים לו, בבתי מיודעיו שהיו חולים או חלושים, להורותם את המעשה אשר יעשון (וטרח במדידת והכנת הכלים למי שהוצרך לדקדק בשיעורים). ובפרט נתן דעתו ולבו במידה יתירה לשדל את כל אחד ואחד בדברים המתאימים לפי רוחו ותכונות נפשו לשמור פקודת הרופאים. וכשהבחין שהקושי אצל החולה הוא מפני שהדבר מורה על גודל הסכנה בה הוא שרוי, היה אומר: רבים לא התענו ביום הכיפורים שנים רבות מפני סיבה בריאותית, והאריכו ימים בטוב. וכשהבין שהקושי הוא רגשי, מפני עצם הדבר שלא יתענה ביום הכיפורים, היה מדבר על לב החולה שעלינו להרגיש כי גם מצות התורה של וָחַי בָּהֶם (ויקרא יח, ה) גם היא מצוה יקרה וחשובה עד מאד. וסיפרו פעם לפניו בשם רופא מומחה וידוע שביקר אצל שניים מגדולי ישראל לפני יום הכיפורים, ולאחר בדיקתם חיוה דעתו שאין להם להתענות ביוה"כ, והאחד בכה מגודל צערו על כך, ואילו השני אמר תיכף ומיד בשלות הנפש: מי שאמר להתענות ביום הכפורים הוא צוה להימנע מכך בכגון דא. ואמר רבנו שהדרך השנית היא היא הדעה הישרה והנכונה שיבור לו האדם.

ואירע פעם ששמע על תלמיד חכם אחד שחלה ומתעקש להתענות, ומיד נסע רבנו לבקרו, ובתוך השיחה אמר שפשוט הדבר שאין לו להתענות. וחזר הלה לעמוד על דעתו שבכוחו להתענות וכו'. ובראות רבנו גודל התעקשותו אמר לו ריח אפיקורסות ח"ו יש כאן, ולתדהמתו של החולה, נענה רבנו: הרי גם זה נכלל במה שאמרו ז"ל (סנהדרין צט, ב) דהאומר: מאי אהנו לן רבנן – הרי זה אפיקורס, והיינו לפי ששופט ענייני הטבע על פי שכלו, ואינו משעבד שכלו והבנתו לדעת חכמים, וא"כ הוא הדין בנידון דידן, שכל שהרב מורה בהחלט שאסור להתענות, שוב אין להרהר על הדבר כלל, ולקיים דבר ה' זו הלכה".

ג, ה – מעשה הריב"א (רבי יצחק בן אשר הלוי משפיירא)

כתב הרקאנטי קסו: "ושמעתי כי ריב"א חלה חליו שמת בו, וחל יום הכיפורים באותם הימים, ואמרו לו הרופאים: אם לא תאכל ודאי תמות, ואם תאכל שמא לא תחיה. והוא ז"ל אמר: ברי ושמא – ברי עדיף, ולא רצה לאכול, ומת".

ובשיירי כנסת הגדולה (תריח, הגה' הטור ב) ביאר, שהריב"א אינו חולק על כך שאסור לחולה מסוכן להחמיר ולצום ביום הכיפורים: "ויראה שאינו חולק אאיסור והיתר והרדב"ז, דהם מדברים כשאומרים לו הרופאים שאם לא יאכל ימות או שמא ימות, ואם יאכל יחיה, וכיון שבאכילה תלויין החיים והמוות – מאכילין אותו בעל כרחו. אבל בנידון הריב"א, שלא היו החיים ברורים אלא מסופקים, רצה להחמיר על עצמו, דברי ושמא – ברי עדיף". כלומר, כאשר לא ברור שהאכילה ביום הכיפורים תציל אותו מסכנה ודאית, מותר לאדם להחמיר על עצמו ולצום.

הרדב"ז (שו"ת הרדב"ז ד, תתפה) ביאר שלא זו בלבד שהרופאים הסתפקו אם האכילה תועיל לו להבריא, אלא גם הרגיש בעצמו שהאכילה לא תועיל כלל: "אין ראוי ללמוד ממנו, כי אפשר דריב"א ז"ל הרגיש בעצמו דאפילו שיאכל – ימות, דלֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ (משלי יד, י), והיינו דקאמר ברי ושמא – ברי עדיף, כלומר, הברי שלי עדיף משמא שלכם, ולפיכך לא רצה לאכול". והביאום החיד"א (מחזיק ברכה תריח, א), ודעת תורה (תריח, א). (ע"ע שו"ת דבר יהושע ב, צד).

ובציץ אליעזר (ח, טו, ג) כתב שאפשר שהרופאים אמרו לריב"א שעל ידי האכילה יוכל להמשיך לחיות חיי שעה קצרים, אבל אין סיכוי להבריא ולצאת ממצב הסכנה לגמרי: "אפשר ליישב ולהעמיד דהעובדא היתה, דגם עם האכילה לא אמרו הרופאים שעל ידי כך יוכל אולי גם להבריא, אלא אמרו דעל ידי כך יוכל אולי להמשיך בחיי שעה עוד זמן מה, ומשום כך שפיר לא רצה הריב"א לשמוע להם ולאכול ביוה"כ אכילה האסורה מן התורה, מפני דהוי סבר דמשום חיי שעה לא דחינן איסור דאורייתא".

ג, ו – פוסקים המתירים לחולה מסוכן להחמיר ולצום

כתב ר"ש קלוגר (האלף לך שלמה שנא): "בחשש ספק סכנה אם מותר לאדם להחמיר על עצמו ולהתענות: בדאורייתא, כגון ביום הכיפורים – מותר להחמיר על עצמו, ולאדם חשוב ראוי להחמיר על עצמו… אבל בדרבנן (כגון תשעה באב), אסור להחמיר על עצמו בחשש ספק סכנה".

ור"י עמדין (לחם שמיים ברכות א, ד) כתב: "דבודאי היכא דשייכא חומרא שרי אפילו לאסתכוני עליה, ומידת חסידות היא, אע"פ שאינה חובה על כל אדם. כדמוכח בגמרא דפרק עושין פסין (עירובין כא, ב) מעובדא דרבי עקיבא בבית האסורין, שאמר: מוטב ימות מיתת עצמו, ואל יעבור על דברי חבריו. ובזה יישבתי מה ששמעתי מתמיהים על שנמצא בתשובת רקנטי משם ריב"א ז"ל, שהחמיר על עצמו בבעיא דספק נפשות לענין איסור אכילה ביום הכיפורים דבכרת, דאע"ג דקיימא לן ספק נפשות להקל, היינו מדינא, מכל מקום אינה משנת חסידים, וקל וחומר מנטילת ידיים שהיא של סופרים, אף כי יום הכיפורים איסור כרת".

רשז"א (שש"כ לט, הערה ד) כתב סברא לבאר דעה זו: "אפשר דבכהאי גוונא שזה רק חשש של מיעוט שאינו מצוי (כי אם זה מצוי, אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב), מותר שפיר להחמיר ולצום ולסמוך, דשׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע (קהלת ח, ה), ולא חשיב כשכיח היזיקא, כיון שזה רק מיעוט".

ע"ע בשו"ת אבני נזר חו"מ קצג; אסיא מט-נ, מאמרו של הרב ד"ר אליעזר בן שלמה: 'הימנעות מטיפול רפואי מתוך צדקות'.

ג, ז – חומרא שיש בה סכנה במצב של קידוש השם

נחלקו הראשונים לגבי מי שאונסים אותו לעבור עבירה, ולפי התורה יעבור את העבירה ולא ייהרג, האם מותר לו להחמיר על עצמו להיהרג. לתוס' ע"ז כז, ב, 'יכול', מותר לו להחמיר על עצמו. ולרמב"ם הל' יסודי התורה ה, א, אסור לו. (עיין יו"ד קנז, א, וש"ך שם).

ולכאורה לפי התוס' גם חולה מסוכן יכול להחמיר לצום ביום הכיפורים. אלא שביאר בשו"ת הרדב"ז (ד, סז): "אפילו לדעת האומרים שמי שהיה דינו יעבור ואל יהרג, ונהרג ולא עבר, הרי הוא במחיצת הצדיקים ומידת חסידות הוא, ולזה דעתי נוטה, אפילו הכי בנדון דידן כו"ע מודו שמתחייב בנפשו. דבשלמא התם איכא קידוש השם וגדולה בדת הקדושה, שמסר נפשו עליה כאשר מפורסם במעשה דדניאל, שמסר את נפשו על התפילה, וחנניה מישאל ועזריה וכמה חסידים שמסרו נפשם ונתקדש השם על ידם. ואפילו בצנעא יש קידוש השם שהוא פרהסיא אצל העכו"ם, אבל בנידון דידן אין כאן קדוש השם כלל, כי מי יודע מה עושה בתוך ביתו". ¹

וכ"כ באיסור והיתר (ס, ח): "ולא דמי לדבר הנוגעת בכבוד השם יתברך, שכתוב בסמ"ק שאדם יכול לוותר על נפשו, דהתם כתיב ביה (דברים ו, ה): וּבְכָל נַפְשְׁךָ, וגם שואלין ממנו נפשו". וכ"כ עוד רבים. וכ"כ הרב בספר (הערה 4): "אולם כאן לכל הדעות אסור להחמיר, מפני שאין בזה שום צד של קידוש השם, ומי שציווה לצום, ציווה לשמור את הנפש".

ג, ח – להלכה אסור לחולה מסוכן להחמיר על עצמו ולצום

להלכה אסור לחולה מסוכן להחמיר על עצמו ולצום ביום הכיפורים, כדעת רוב רובם של הפוסקים. וכ"כ הרב בספר: "והנמצא בספק סכנה, ומחמיר על עצמו שלא לשתות ולאכול – חוטא, מפני שעבר על מצוות התורה לשמור את נפשו, ועליו נאמר (בראשית ט, ה): וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ".

והוסיף (בהלכה ו): "אם ההוראה הרפואית היא לשתות ולאכול, צריך החולה לשתות ולאכול בשמחה, מפני שבשמירתו על נפשו הוא מקיים את מצוות בוראו. ובזכות קיום המצווה יש לקוות שיזכה להאריך ימים. וגדולי ישראל נהגו להזהיר את החולים על כך, וכשידעו על חולה שיש חשש שיחמיר על עצמו ויסתכן בנפשו, היו הולכים אצלו ביום הכיפורים כדי לשדלו לשתות ולאכול" (עיין לעיל ג, ד, מנהגו של רשז"א).

עיין עוד בשו"ת פרי השדה ב, ס; ובציץ אליעזר ח"י, כה, יד.