א – טומאת הידיים

א,א – טעם הנטילה לרש"י ורבותיו

בפסקה השנייה העוסקת בטעם הנטילה, חיברתי בין הטעם של רבותיו של רש"י, שהוא מחשש שידיו נגעו בטומאה, והטעם של רש"י, שהידיים נוגעות במקומות מטונפים, כמובא ברש"י שבת יד, א, ד"ה 'עסקניות הן'. וכפי שכתב בשעה"צ קנח, א, שגם ר"ח ורמב"ם ועוד פוסקים כתבו כרבותיו של רש"י. ומ"מ לדינא אם נגע באמצע הסעודה במקום זיעתו, צריך ליטול ידיו, כמבואר להלן בהלכה טז.

ב – נטילת הידיים לפני הסעודה

ב,א – האוכל ביד אחת

כתב במ"ב קנח, ד, בשם אחרונים, שגם מי שאוכל בידו אחת בלבד, צריך ליטול את שתי ידיו, שמא יגע גם בשנייה. וכתב על פי זה בשו"ת אז נדברו יב, ל, שאם הוא משותק ביד אחת וקשה לו מאוד להזיז אותה כדי לנוטלה, אינו צריך ליטול אותה, כיוון שאין חשש שיגע בה בלחם. ולטעם הרוחני שהבאתי, היא אינה משמשת כיד, ועל כן אין צורך לנוטלה.

ג – מקום הנטילה

ג,א – הנוטל אצבעותיו מברך

כתבתי שגם הנוטל אצבעותיו מברך. וכך משמע מכל הפוסקים שכתבו שבשעת הצורך אפשר להקל בזה, ולא כתבו במפורש שלא יברך (שו"ע קסא, ד, מ"ב שם). ואמנם בבא"ח שמיני טו, כתב שלא יברך, והביאו להלכה בכה"ח לז. מ"מ רבים מאוד כתבו במפורש שיברך, וכן מבואר בהלכה ברורה קסא, יט, ושערי הברכה א, הערה פ. והסברה, שאחר שמוסכם להלכה שבשעת הצורך אפשר ליטול עד סוף האצבעות, ממילא צריך לברך על כך. ועיין להלן יב, ג, ובהרחבות, בדין ספק ברכות להקל, שיש כלל מיוחד לגבי ברכת המצוות, שאם נחלקו במצווה ונפסק לקיימה באופן מסוים, ממילא גם מברכים.

אגב יש לציין, כי לדעת הרוקח מספיק ליטול עד הפרק שבאמצע האצבעות, והובאה דעתו בערוה"ש קסב, ד, והוסיף שכך גם דעת רש"י. וכן דעת ספר הבתים. אבל אין סומכים על דעה זו.

ה – נטילת ידיים לדבר שטיבולו במשקה

ה,א – שאין חובה ליטול ידיים לדבר שטיבולו במשקה

בנוסף למ"א ודברי חמודות המובאים במ"ב קנח, כ, שכתבו שבפועל נוהגים שלא ליטול ידיים לדבר שטיבולו במשקה, כ"כ גם בשועה"ר קנח, ג, וח"א, וערוה"ש ד-ה. וכ"כ למעשה הרב משאש, שהמנהג שלא ליטול, זולת חסידים ואנשי מעשה (ילקוט שמ"ש נז).

ה,ב – מאכל שאין רגילים לטובלו או לרחצו

דבר שטיבולו במשקה הוא דווקא מאכל שרגילים לטובלו או לרחצו, אבל מאכל שאין רגילים לטובלו או לרחצו ונרטב, אין צריך ליטול ידיים, שדבר שאינו שכיח לא גזרו עליו חכמים (מ"ב קנח, יב).

אם שטף תפוח ואח"כ ייבשו, אין צריך ליטול ידיים (כך פשוט, וכ"כ בפס"ת קנח, ח).

ה,ג – הערה 3 – ספק ספיקא בדבר שטיבולו במשקה

ישנה דעה שאם זה שאוכל אינו נוגע במשקה, אף שחלק מהמאכל טבול במשקה, אינו צריך נטילה, והיא דעת נוה שלום שהוזכרה בבא"ח תזריע יט, וכה"ח קנח, לט, ולא כתבתיה בהערה, מפני ששאר הפוסקים לא הזכירוה. ומפורש להיפך בגמרא פסחים קטו, א, ושו"ע קנח, ד, ועוד פוסקים רבים. ואפשר לבאר דעה זו, שהיא עוסקת בטבילת מאכל במשקה חם, שאז אין חשש שיגע במקום הרטוב, ולכן אין צורך ליטול ידיים, ואילו דברי הגמרא והפוסקים הם כאשר המשקה קר, שיש לחוש שיגע שם (פס"ת קנח, י, אוצר נט"י ע' עג-פ). ואם כן אפשר לצרף אותה לספק ספיקא. ועל פי זה כתב בפס"ת קנח, י, שכאשר הוא מקפיד שלא ירטבו אצבעותיו במשקה, הרי דינו כאוכל בכף או מזלג, שלדעת כמה פוסקים אין צריך ליטול ידיים (עיין ערוה"ש  קנח, יב, כה"ח כג), והוי ספק ספיקא.

ועיין בכה"ח קנח, כג, שכתב להקל כשיש שני ספקות בנוסף לעצם המחלוקת אם צריך ליטול לדבר שטיבולו במשקה. ולכן בטובל בסקוויט בקפה צירף שהוא מבושל וגם שאינו נוגע במשקה. ולענ"ד רק אם מחליטים שנפסק באופן סופי ומוחלט שחובה ליטול לדבר שטיבולו במשקה צריכים שיהיו שני ספקות נוספים כדי להקל. אבל אם אין מחליטים כך, אזי עצם המחלוקת היא הספק הראשון. ונראה שגם שו"ע לא הכריע בזה, עובדה שלא חייב לברך על הנטילה. וכפי שכתב בב"י: "וכיוון שיש חולקים בדבר יש לחוש מלברך". וכבר למדנו עפ"י רדב"ז א, רכט, שכאשר נפסקה הלכה בעניין מצווה שצריך לקיימה באופן מסוים, ממילא צריך גם לברך. ועפ"י יסוד זה נפסק שגם הנוטל אצבעותיו מברך, כמובא בהלכה ג' ובהרחבה, ובהרחבה להלן, יב, ג. ואם השו"ע לא פסק לברך על נטילת דבר שטיבולו במשקה, משמע שלא פסק באופן גמור שחובה ליטול ידיים. ולכן בכל ספק נוסף יש ספק ספיקא ואפשר מלכתחילה להקל.

ו – על איזו כמות צריך ליטול

ו,א – על איזו כמות צריך ליטול – פירוט הדעות השונות

הסברה שרק על כביצה יטול ידיים מבוססת על דברי הרוקח, ויסודה בדעת רמב"ן ורשב"א הסוברים שמהתורה, רק אוכל בשיעור כביצה מקבל טומאה (אמנם לרמב"ן מדרבנן הוא מקבל טומאה גם בפחות). וכיוון שתקנת נטילת ידיים משום סרך טומאה, כדי שהידיים לא יטמאו את הלחם, לכן לדעתם כאשר הלחם קטן מכביצה אין חשש ולא צריך ליטול ידיים (וכך ביארו בב"י ומ"א קנח, ג, את דעת הרוקח).

לעומת זאת דעת הרמב"ם (טומאת אוכלים ד, א), ותוס', שאף כי אוכל אינו יכול להעביר טומאה אלא אם כן יש בו שיעור כביצה, מכל מקום הוא מקבל טומאה בפחות מכביצה. וכמו שכל כמות של לחם מקבלת טומאה, כך חייבים ליטול ידיים לפני אכילת כל כמות של לחם. ועוד, שאפשר לתלות דין נטילת ידיים בדין 'המוציא' (וכ"כ א"ר). וכך כתבו למעשה לחם חמודות, מ"א קנח, ד, א"ר, שועה"ר קנח, ג, ועוד.

ולדעת הגר"א (קנח, ז) ועוד פוסקים (ריטב"א, וכך נראה מדברי השו"ע קנח, ג), דין נטילת ידיים מקביל לברכת המזון, שכמו שאכילה של כזית חשובה לברכה אחרונה, כך היא חשובה לתקנת נטילת ידיים. ואין לזה קשר לפרטי דיני טומאה, שכן תקנת נטילת ידיים נועדה לחזק באופן כללי את דיני הטהרה, ואינה צמודה לפרטיהם. ויש בתקנת נטילת ידיים גם עניין של התקדשות לקראת האכילה (ברכות נג, ב), ולכן כל שהוא אוכל אכילה שהיא חשובה לברכה אחרונה, צריך גם ליטול ידיים בברכה.

למעשה יברך ענט"י על נטילה שלפני אכילה של ביצה שלנו, ואין לחוש לשיעור חזו"א, כמבואר במ"ב תפו, א, ולהלן י, 11. ק"ו כאן שלדעת רבים מברכים על שיעור כזית. ואמנם היה אפשר לומר שמדין ספק במצווה דרבנן אין צריך ליטול על פחות משיעור זית, מ"מ כתב במ"ב קנח, י, שנכון להחמיר לכתחילה ליטול על כלשהו בלא ברכה.

ז – המים

ז,א – טעם לשפע מים

מרן הרב בעין איה לשבת סב, ב, מבאר ששפע המים מבטא את זה שאין כאן רק הסרת המיאוס, אלא גם פעולה חיובית שמראה את חיבתו של הנוטל למעשה ההתקדשות, וריבוי המים מבטא "מלא חופניים נחת ושפע קודש בדעת ערך הגדול של השולחן אשר לפני ה'".

ח – כלי

ח,א – מדוע הנטילה מבקבוק בדיעבד

בפשטות, גם אם המים אינם זורמים על ידו ברציפות, כל שהרטיבות נשארת על היד, השפיכה הבאה ממשיכה את השפיכה הקודמת. וכפי שכתב בשו"ע קסב, ג, ומ"ב שם. ונראה שאחר שבפועל שפך על ידו רביעית, המים שעל ידו כבר אינם טמאים. אמנם לדעת הב"ח בשם רבותיו (שהובא בשעה"צ כח), אסור שתהיה הפסקה בקילוח המים, ולכתחילה טוב לחוש לדעתם, שהמים יזובו על היד ברציפות, ואפילו אם יהיה זה בקילוח דקיק, העיקר שלא ייפסקו. ועיין בפס"ת קסב, ח, שביאר זאת יפה. אמנם העיקר כדעת שו"ע ומ"ב קסב, ל, שהפסק קצר של סגירת הברז ופתיחתו אינה הפסק. ועיין בהלכה ברורה קסב, יד.

ט – כח גברא ודין ברז

ט,א – הטובל ידיו במקווה או במי ים מברך 'על נטילת ידיים'

הטובל ידיו במקווה, לשו"ע קנט, כ, מברך "על נטילת ידיים". והרמ"א העיר שצריך לברך "על טבילת ידיים". אלא שבמ"ב צז, כתב שהאחרונים הסכימו לברך "על נטילת ידיים". ורק אם המים פסולים לנטילה, כגון שהם מרים שאין הכלב יכול לשתות מהם (כמבואר שו"ע קס, ט), אבל כשרים לטבילה, אז יברך "על טבילת ידיים".

אמנם רבים חלקו על כך, כמובא בהלכה ברורה קנט, לח, שבכל אופן אם המים כשרים לטבילה, יברך "על נטילת ידיים". והטעם, מפני שהוא מקבל מטבילה זו את התועלת של נטילת ידיים.

י – חציצה

י,א – כאשר יש פלסטר על חלק מהאצבעות צריך ליטול ברביעית

כפי המבואר בהלכה יא, צריכים ליטול את הידיים פעמיים, שבפעם הראשונה יוצאת הטומאה מהיד ונשארת במים, והנטילה השנייה מטהרת את המים הראשונים שעל היד. אבל כאשר ישנה תחבושת על היד, יש חשש שמא מעט מן המים הראשונים יגיעו למקום שהמים השניים לא יגיעו, ואז המים השניים לא יוכלו לטהרם. אבל אם יטול את ידו ברביעית שלימה, לא תהיה שום טומאה במים הראשונים, שכן ההלכה, שכל הנוטל ברביעית בבת אחת – אין במים טומאה. ואם הפלסטר מונח על האצבע האמצעית, יכול ליטול את ידו בשתי פעמים, פעם על האצבעות שבצד אחד ופעם על האצבעות שבצד השני, ויקפיד לשפוך בכל פעם רביעית שלימה. וכן יקפיד שהאצבעות יהיו כלפי מטה בעת הנטילה, וכך לא יזלו מים למקום שעלולים להיטמא בו ואח"כ ישובו למקום שהתכוון ליטול ויחזרו לטמאו.

י,ב – שאין צריך ליטול את המקום שתחת התחבושת שקשה לו להסירה

מבואר בביאור הגר"א קסב, כח, ורע"א על מ"א יח, שאין לומר שלא צריך ליטול את מקום התחבושת כי אינו מקפיד עליה וממילא אינה חוצצת, מפני שאפשר היה לומר זאת אילו היה נוטל את כל היד, כולל מקום התחבושת, ואז התחבושת אינה חוצצת. אבל כאן הרי אינו שופך מים על התחבושת, והרי הוא כמי שנטל רק את מקצת ידו, שלא יצא. אלא הביאור הוא עפ"י מה שכתב הרא"ש חולין ח, יח, שכל מקום שאינו יכול לנגוע בלחם, אין צריך ליטול אותו. ומקור לכך מדין הכהנים שהואיל והם זריזים, אם הם עוטפים ידיהם במפית, יכולים לאכול תרומה לכתחילה. ושאר בני אדם לעניין אכילת לחם, אין סומכים על כך אלא בשעת הדחק, מפני שאינם זריזים להיזהר שלא תגע ידם בלחם. אבל כאן שיש תחבושת, אין לחוש שהמקום שתחת התחבושת יגע בלחם, ולכן אין צריך ליטול אותו. אבל את המקום שאינו מכוסה צריך ליטול, וכן כשיש פלסתר, צריך ליטול את המקום שאינו מכוסה.

יא – סדר הנטילה למעשה

יא,א – טעם לנטילה השנייה

לדעת רוה"פ וביניהם: רא"ש, תוס', רמב"ם, סמ"ג ושו"ע קסב, ד, אם נטל בפעם הראשונה ברביעית, כיוון שטיהר את ידו ואת המים שעליה, שוב אינו צריך ליטול את ידו פעם שנייה. ולדעת הראב"ד, גם אם נטל בתחילה את ידו ברביעית, עדיין המים שעליה טמאים, וצריך לנוטלה פעם שנייה, וכן נוהגים לכתחילה (מ"ב קסב, כא). ואע"פ כן נכון להקפיד ליטול בפעם הראשונה את כל כף היד ברביעית, שעל ידי כך כל המים שעל היד טהורים לרוב הפוסקים, ונפטרים בזה מחששות נוספים.

ואם נטל כל יד פעם אחת בפחות מרביעית, שהמים שעל ידו טמאים, אם ינגבם, ידו תיטהר (עיין מ"ב קסב, ס), ובתנאי שנטילת שתי הידיים תיעשה ברביעית (שו"ע קס, יג, מ"ב סז).

יא,ב – האם צריך להגביה הידיים כשנוטלים ברביעית או את כל כף היד

בגמרא סוטה ד, ב, מובא: "מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה". ובמ"ב קסב, א, ביאר שיש בזה שתי שיטות. לרוב המפרשים (ר"ש, רא"ש, סמ"ג ועוד), אפילו אם נוטל את כל כף היד, יש חשש שמא אחר הנטילה הראשונה יזלו מים לזרוע, וכיוון שהם מים ראשונים שלא היתה בהם רביעית, הם עדיין טמאים, ואינם נטהרים בנטילה שנייה. ואף אם ישפוך אחריהם עוד מים, לא יטהרו, שאין להם טהרה מחוץ לכף היד, ואם יחזרו אח"כ לכף היד, יטמאו את כף היד. לכן צריך להגביה את היד, שהמים רק יזלו לזרוע ולא יחזרו לכף היד. ויש אומרים (רשב"א והר"ר אביגדור, וכך פסק בשו"ע קסב, א), שאין לחוש שמא המים יזלו לזרוע ויחזרו לכף היד, ולכן כל שנוטל את כל כף היד, אינו צריך להגביה את האצבעות. אלא הצורך להגביה את האצבעות הוא רק כאשר נוטלים אותן בלבד, ואז החשש שמא יגיעו מים לכף היד, ושם לא ייטהרו בשתי נטילות, והם יזובו לאצבעות ויטמאום. לפי"ז למנהגנו שאנו נוטלים את כל כף היד ברביעית, אין צורך להגביה את האצבעות, שכן גם לדעה הראשונה, כבר בנטילה הראשונה המים נטהרו לגמרי, ואין יותר חשש שמא יזלו לזרוע ויחזרו. ואע"פ כן כתבו כמה אחרונים, שטוב להגביה את הידיים (וגם לראב"ד נטילה ברביעית אינה מועילה לבטל הטומאה ממים ראשונים). וכן מצינו שסמכו דין זה בגמרא לפסוק: "וינשאם וינטלם", משמע שיש בזה עניין עצמי. וכן המנהג לפי האר"י. ועיין הלכה ברורה קסב, בירור ד.

כתב מ"א קסב, א, שאין להגביה את כף היד באופן שהמים יזלו לזרוע, שמא ירטיבו את הבגד, ואח"כ הרטיבות שבבגד תטמא את ידיו. ואכן כדי שלא לגרום להרטבת השרוול בלא צורך, כתבתי במנהג הגבהת הידיים: "נוהגים להגביה מעט את אצבעות הידיים". וזה מושך במידה מסוימת גם את כף היד להגבהה, אבל לא כזו שתגרום לנזילת המים לזרוע. וכפי שכתבתי, לשתי הדעות (לבד מדעת הראב"ד אליבא דהר"ש והרא"ש), אין צורך כיום להגביה את היד, ורק מצד המנהג יש מקום להגביה, ולכן די להגביה את האצבעות, שזו היתה ההגבהה לפי פירוש הרשב"א והשו"ע. אמנם עפ"י האר"י נוהגים להגביה את הידיים כנגד הראש (כה"ח קסב, ב).

יא,ג – הנוטל ונוכח שהמים לא הגיעו לכל היד

אם אחר שסיים ליטול ידיו ולפני שניגבם ראה שהמים לא הגיעו לכל כף היד, יכול למלא שוב את הנטלה, ולשפוך מחדש מים על כל היד. ואין צריך לייבש לפני כן את היד (שו"ע קסב, ג, מ"ב כז). ואמנם יש מחמירים, שכיוון שסיים את הנטילה, לפני שייטול שוב את ידו עליו לנגבה (גר"ז וחזו"א, כמובא בפס"ת קסב, ז). אבל העיקר להלכה שאין צריך לנגב את היד.

יא,ד – האם צריך לשפשף את הידיים

תוספתא ידיים, א, ג: "הנוטל ידיו – צריך לשפשף את ידיו". לר"ש (ידיים ב, ב), הכוונה שצריך לנגב את הידיים. ולרמב"ם וסמ"ג, צריך לשפשף את הידיים זו בזו קודם הניגוב, וכך משמע מהראב"ד, וכ"כ רמ"א קסב, ב: "צריך לשפשפם זו בזו".

וי"א שאין צורך כלל לשפשף, אלא שהרוצים לשפשף, כי אולי נשאר לכלוך על ידם, רשאים לשפשף אחר שסיימו את הנטילה. וכ"כ הב"ח קסב, ו, וכך ביאר במ"ב קסב, מג, את דעת השו"ע.

והרבה אחרונים ביארו, שהעניין לשפשף הוא מחשש שעוד נותר לכלוך בידיים, ובשפשוף היו מסירים אותו. ואף זה אינו לעיכובא, הואיל וכבר נטל כדין. וכ"כ לבוש ז, שועה"ר סדר נט"י ד, וערוה"ש קסב, יד. והמקובלים הוסיפו טעם על פי הסוד, שעל ידי השפשוף מתווספת טהרה. אבל כולם מסכימים שאין השפשוף מעכב. והדרישה קסב, ב, כתב, שהוא רק כדי להסיר מים טמאים אם לא נטל ברביעית.

ורבים כיום אינם נוהגים לשפשף, ואינם צריכים לשנות מנהגם, הואיל וכיום, שהמים זמינים, הידיים בדרך כלל נקיות, ועיקר טעם השפשוף ממילא מתבטל. ובנוסף לכך כבר למדנו שלדעת הר"ש אין בכלל צורך בשפשוף. וכך גם הבין מ"ב בדעת השו"ע, שאין צורך לשפשף. ואף לראשונים ולרמ"א הסוברים שצריך שפשוף, אולי הוא רק כאשר הידיים מלוכלכות, ואף הם מסכימים שהשפשוף אינו לעיכובא.

יא,ה – שפשוף במקום שהמים לא הגיעו אליו

כתב שו"ע קסב, ז: "אם שפשף ידיו זו בזו, יזהר שלא יגע חוץ ממקום שנפלו בו מים, מפני שהן מטמאות זו את זו". ואם ראה מקום ביד שהמים לא הגיעו אליו, יקח עוד מים בנטלה ויטול את המקום ההוא, וכפי שלמדנו לעיל. ואם תוך כדי השפשוף יגע ביד הרטובה במקום היבש, משמע שידיו ייטמאו, וכדי לטהרם יהיה צריך לנגב את הידיים ולחזור ליטלם. כך משמע משו"ע קסב, ד; קסב, ז, וכפי שכתבתי בהלכה יב.

אולם כתבו הפמ"ג משב"ז, ז, שו"ת ארץ צבי ח"א, לה, שו"ת מחשבות בעצה ח, שאם לא הגיעו המים לכל מקום בידיו, יכול להמשיך אותם למקומות שלא נרטבו בעזרת השפשוף. וצריך לומר, שאם השפשוף הוא המשך הנטילה, אין המגע מטמא, אבל אם כבר סיים את הנטילה, ונגעה יד רטובה במקום יבש שביד השנייה, שתי ידיו נטמאו. ובפס"ת קסב, 20, כתב שכל עוד האצבעות לא נטהרו לגמרי, עדיין יכול לשפשף, כי השפשוף הוא המשך הנטילה, ויכול מהאצבעות לשפשף עד כל כף היד (שכך אפשר להבין משו"ע קסב, ח). וכ"כ בשעה"ב א, הערה קיד, שאף לפמ"ג אם נגמרה טהרת האצבעות, אינו יכול להמשיך למשוח את המים לכף היד. והביא עוד פוסקים רבים שאינם מקבלים כלל את דברי הפמ"ג ודעימיה, ולדעתם אין אפשרות למשוח את המים ממקום רטוב למקום יבש שביד, אלא כל עניין השפשוף הוא אחר שכבר טיהר לגמרי את כל ידיו במים.

ולענ"ד נראה, כאשר נוטלים כל יד לחוד, אין אפשרות כלל לשפשף ולמשוח על מקום יבש שביד, ואם שפשף, פסל נטילתו. אבל אם שפכו על שתי ידיו כאחד, או אף על ידיים של הרבה אנשים, הרי ששתי הידיים כיד אחת וגם אם יגע מקום רטוב שבידו במקום יבש, לא ייטמאו. ולכן אם המים לא הגיעו לכל היד, יכול להמשיך את הנטילה על ידי שישפשף את ידיו. וכך מובא בארץ צבי ח"א לה, שאם לא כן אין אפשרות להסביר כיצד אפשר ברביעית אחת ליטול ידיים של כמה אנשים (שו"ע קס, יג).