א – הברכה על הלחם

א,א – על חשיבותו של הלחם שיש בו מלאכה אנושית

יסוד ההסבר שהלחם מבטא את המעלה האנושית, מבואר במהר"ל נתיב העבודה יז: "ואין ראוי שיהיה עיקר מזונות של אדם המיוחדים לו לצאת לפועל על ידי הטבע, שאין הטבע במדרגה השכלית כמו שבארנו דבר זה בכמה מקומות, ולכן ראוי שיהיה יציאת דבר שהוא עיקר חיותו של אדם שהוא הלחם, יצא אל הפועל על ידי האדם שהוא שכלי ולא על ידי פועל טבעי".

והזכיר שם את דברי חז"ל מתנחומא תזריע יד: "שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא: איזה מעשים נאים, של הקב"ה או של בשר ודם. אמר לו: של בשר ודם נאים. אמר לו טורנוסרופוס הרשע: הרי השמים והארץ, יכול אתה לעשות כהם? אמר לו ר' עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטין בהן, אלא בדברים שהן מצויין בבני אדם. אמר לו: למה אתם מולים? אמר לו: אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכך הקדמתי ואמרתי לך מעשה בשר ודם הם נאים משל הקב"ה, הביאו לי שבולים וגלוסקאות, [אמר לו אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם אין אלו נאים?! הביאו לי] אנוצי פשתן וכלים מבית שאן, אמר לו אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם, אין אלו נאים?! אמר לו טורנוסרופוס: הואיל הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא מהול ממעי אמו? אמר לו ר' עקיבא: ולמה שוררו יוצא בו, לא תחתוך אמו שוררו, ולמה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקב"ה לישראל את המצות אלא כדי לצרף בהן". הרי שהניח ה' מקום לאדם להיות שותף עמו בתיקון העולם.

כיוון שהאדם הוא עיקר הבריאה, והעולם תלוי בו, שעל ידי עבודת האדם העולם מתקיים, הן בקבלת התורה וקיומה, והן בשכלולו של עולם בדרך ארץ –  אף המזון של כל הבריות נקרא לחם, שנאמר (תהלים קלו, כה): "נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ".

א,ב – מעלת הלחם ומלאכת הכנתו המיוחדת

מן הסתם גם לפני חטא אדם הראשון היה האדם צריך לעסוק בהכנת הלחם שלו, שנאמר לו: "לעבדה ולשמרה". אלא שזה היה אמור להיות בעבודה של תענוג, ואחר שחטא, נענש שעבודתו תיעשה ביגיעה קשה, שנאמר (בראשית ג, יט): "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה". כך בלחם הגשמי שמזין את הגוף, וכך בלחם הרוחני שמזין את הנשמה.

עוד יש לעמוד על ההבדל בין בישול לאפיה, הבישול קל בהרבה ואילו האפיה – אומנות מורכבת. כדי לבשל אין צורך לטחון את החיטים לקמח, לגבלם במים וללוש את הבצק. אולם כל זה נצרך כדי לאפות. לכן האפיה היא שיאה של אומנות הכנת האוכל. ואכן לחם הפנים, הוא המאכל היחיד שנכנס לקודש.

א,ג – כיוון שבלחם מתגלה המעלה האנושית הוא רומז לשיא המעלה – התורה

אמרו חכמים (ברא"ר ע, ה), שהתורה נמשלה ללחם, שנאמר (משלי ט, ה): "לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי". הלחם מחיה את הגוף והתורה מחיה את הנשמה.

חכמי הסוד כתבו שהלחם מבטא את הדעת של האדם, שעל ידי הלחם יש כוח לאדם להחכים ולדעת, ומכוח החכמה והדעת יצר האדם את הלחם. וכפי שכתבתי, שעשיית הלחם מבטאת את החכמה והתושיה האנושית.

א,ד – עץ הדעת – לר' יהודה חיטה

ברכות מ, א, על עץ הדעת: "רבי יהודה אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן". ור' צדוק מבאר, שלפני החטא היה עץ וירד ממעלתו ונעשה עשב. וכך מסביר לעניין ט"ו בשבט, שמלכתחילה עיקר מאכלו של האדם – פירות אילן, ואילו של הבהמות – עשבים ופרי אדמה. ועל פי זה מובן צערו של אדם הראשון אחר החטא, כמובא בפסחים (קיח, א): "ואמר רבי יוחנן: קשין מזונותיו של אדם כפליים כיולדה… אמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאדם (בראשית ג): וקוץ ודרדר תצמיח לך, זלגו עיניו דמעות, אמר לפניו: רבונו של עולם, אני וחמורי נאכל באבוס אחד? כיון שאמר לו (בראשית ג): בזעת אפך תאכל לחם – נתקררה דעתו". שעדיין נותרה לו מעלה על החמור, שאינו אוכל עשב ופירות אדמה כמותם, אלא הוא צריך לעבדם ולרומם אותם, כדוגמת הרוממות הנעשית בפירות האילן.

ובעל התניא, ביאר, שעל ידי כזית דגן חמץ יודע התינוק להגיד אבא גשמי, ועל ידי כזית מצה, שהוא לחם אמונה, יודע היהודי לפנות לאביו שבשמיים.

א,ה – הלחם, הדעת והמכאוב

בנוסף לדעת ר' יהודה (ברכות מ, א) שעץ הדעת טוב ורע היה חיטה. מבואר בסוכה מב, ב: "יכול לאכול כזית דגן – מרחיקין מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות. אמר רב חסדא: והוא שיכול לאוכלו בכדי אכילת פרס. אמר רב חייא בריה דרב ייבא: ובגדול, אף על פי שאינו יכול לאכול בכדי אכילת פרס, דכתיב (קהלת א): ויוסיף דעת יוסיף מכאוב".

הרי שהלחם יכול להעלות ויכול להוריד, כעץ הדעת טוב ורע, וכפי שכתבתי בפניני הלכה פסח, א, ה-ו. ועל כן חשובה כל כך הברכה לרומם את אכילתו.

ויש בלחם לשון מלחמה, שמפני חשיבותו, שהוא צורך קיומי לאדם, נלחמים עליו. ואף התורה נקראת לחם, ולשון מלחמה. כמו שאמרו (ברא"ר נד, א): "ואמר שלמה (משלי כה): אם רעב שונאך (יצר הרע) האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים, מלחמה של תורה היך מה דאת אמר (משלי ט): לכו לחמו בלחמי, ומימה של תורה, היך מה דאת אמר (ישעיה נה): הוי כל צמא לכו למים". הרי שהמזון והתורה שבונים את האדם הם התורה והלחם שיש בהם עמל ומלחמה, ובנוסף לכך צריך גם תורה שבבחינת מים מרווים ומשקיטים.

א,ו – המן נקרא לחם וירד לישראל בזכות התורה

גם המן שנתן ה' לישראל במדבר בעת שקיבלו את התורה נקרא לחם, שנאמר (שמות טז, ד): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם". ואמרו חכמים (שמות רבה כה, ז): "אמר הקב"ה, מי גרם לכם לאכול מן המן ולשתות מהבאר, מפני שקבלתם את החוקים ואת המשפטים… בזכות לחמי (התורה) נטלתם לחמו של מן".

א,ז – מדוע הלחם הובטח לגרים

בראשית רבה (ע, ה, וילנא): "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. עקילס הגר נכנס אצל רבי אליעזר, אמר לו: הרי כל שבחו של גר שנאמר (דברים י): ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. אמר לו: וכי קלה היא בעיניך דבר שנתחבט עליו אותו זקן, שנאמר: ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ובא זה והושיטו לו בקנה.[1] נכנס אצל רבי יהושע, התחיל מפייסו בדברים, לחם, זו תורה דכתיב (משלי ט) לכו לחמו בלחמי, שמלה, זו טלית, זכה אדם לתורה זכה לטלית, ולא עוד אלא שהן משיאין את בנותיהם לכהונה והיו בניהם כהנים גדולים ומעלים עולות על גבי המזבח. דבר אחר: לחם זה לחם הפנים, ושמלה, אלו בגדי כהונה, הרי במקדש, אבל בגבולים – לחם זו חלה, ושמלה זו ראשית הגז. אמרו: אלולי אריכות פנים שהאריך ר' יהושע עם עקילס היה חוזר לסורו, וקרא עליו (משלי טז): טוב ארך אפים מגבור".

נמצא אם כן שלר' אליעזר – חשיבות הלחם קיומית בסיסית, ולר' יהושע רומזת למעלה העליונה של התקרבות לה' בתורה והקרבת לחם הפנים. אלא שהחשיבות הקיומית לא נראתה חשובה מספיק לגר, כי לא לשם כך בא להתגייר, ולכן קיבל את תשובתו של ר' אליעזר כדחייה, ואילו ר' יהושע רומם את העניין. ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, שהמעלה הרוממה קשורה במדרגה הבסיסית.

א,ח – הזכרת ארץ ישראל בברכה – מליקוטי הלכות

אנו אומרים "מוציא לחם מן הארץ", ורומזים לארץ ישראל. וכפי שביאר בליקוטי הלכות (הלכות דברים הנוהגים בסעודה ד, יז): "כי עיקר קדושת האכילה נמשך מארץ ישראל, שמשם עיקר השפע של המזון והאכילה כידוע… וכל קדושת ארץ ישראל שמקודשת מכל הארצות, העיקר הוא בעניין קדושת האכילה. כי שאר כל המצוות נוהגות בין בארץ בין בחוץ לארץ, רק מצוות התלויות בארץ אינן נוהגים אלא בארץ ישראל, ומצוות התלויות בארץ, הם קדושת האכילה, דהיינו תרומות ומעשרות וכו'. ועל כן עיקר כל הברכות שצריכים לברך על כל דבר תחילה וסוף, שעל ידי זה מקדשים את המאכל שאוכלים שיהיה ניזון מסטרא דקדושה, עיקר הקדושה שנמשכת על ידי הברכה היא מארץ ישראל… כי כל ברכות הנהנין למדו רז"ל מברכת המזון, כמו שאמרו ז"ל: השתא לאחריו מברך לפניו לא כל שכן?! ועיקר ברכת המזון הוא לברך הש"י על שנתן לנו ארץ ישראל, כמו שנאמר: ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. והדבר תמוה לכאורה מאוד, מה עניין ארץ ישראל לברכת המאכל שאכל, כי לפי השכל הפשוט עיקר הברכה הוא לברך את ה' על המזון שנתן לנו. והיה ראוי לכתוב: ואכלת ושבעת וברכת וכו' על המאכל והמזון שנתן לך… אך על פי הנ"ל מבואר היטב, כי באמת עיקר המזון והמאכל נמשך רק מארץ ישראל, ומשם עיקר קדושת האכילה הנמשכת על ידי הברכה". "כי עיקר קדושת ארץ ישראל נמשך מזה על ידי שיודעים ומאמינים שהש"י ברא העולם ומלואו, שזהו בחינת כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, כמו שפירש"י… ועל כן העיקר הוא ברכת הלחם שהוא ברכת המוציא שחשובה מהכל…".

א,ט – בירור הטוב מהרע בתהליך עשיית הפת ובציעתה – מליקוטי הלכות

ליקוטי הלכות (הל' בציעת הפת ה, ב-ג): "עיקר האכילה הוא לברר ניצוצות הקדושים שיש בכל דבר שאוכלין. ואלו הניצוצות הם בחינת ניצוצי נשמות קדושות שנפלו ונתערבו למקום שנפלו, וכשמעלין ומבררין אותם על ידי אכילה כראוי בברכה בכוונת הלב כראוי, זהו בחינה שעושים בעלי תשובה וגרים… ועל כן גם על ידי האכילה בקדושה עולה ונתגדל כבוד הש"י (כמו על ידי בעלי תשובה וגרים)

וזה עניין בציעת הפת שדקדקו רז"ל הרבה איך לבצוע את הפת וקראו תמיד המברך המוציא בשם בוצע… מובן ומבואר שיש סודות עצומות מעניין הביצוע של הפת. כי באמת כל דבר שבעולם צריך להתברר בבירור אחר בירור עד שיבא לתכלית שלמותו. וכמו שרואים זאת ביותר בענין האכילה שהמאכל נמשך על ידי בירורים הרבה, שבתחילה צריכים לחרוש ולזרוע. ואח"כ לקצור התבואה. ואח"כ לברר החיטה ממוץ ותבן. ואח"כ לטחון החיטים ולבררם מסובין ומורסן וכו'. כי מחמת שעיקר נפילת הניצוצות היה על ידי חטא האכילה על ידי שאכל אדם הראשון מעץ הדעת טוב ורע, על כן שם צריכים בירורים הרבה ביותר… שזהו בחינת בזעת אפך תאכל לחם וכו'. והכל כדי לברר הניצוצות שנפלו ונתערב שם מאד על ידי פגם אכילת עץ הדעת כנ"ל. ועיקר בירור הניצוצות הוא לבררם ולהפשיטם מהבגדים הצואים שנתלבשו בהם, שהם בבחינת פלגא, דהיינו חסרון השלמות… ועל כן בכל בירור ובירור של הלחם צריכים לחזור ולשברו ולחלקו לחלקים דקים ואח"כ נשלם. ואח"כ חוזרים ומשברים אותו. וכן בכל פעם. כמו שרואים שבתחילה כשזורעים החיטה היא בשלמות, ואח"כ אי אפשר שתצמח עד שנתרקבה לגמרי בארץ, ואז דייקא צומח ממנה שיבולת שלם. ואח"כ צריכים לחלק השיבולת ולהוציא החיטה ממנה לבררם ממוץ ותבן ואז החיטה בתכלית השלמות של החיטה, אבל עדיין אינה ראויה לאכילת אדם, וצריכים לחזור ולחלקה ולשחקה היטב על ידי הטחינה ולבררה מסובין ומורסן ולעשות ממנה עיסה. ואח"כ חולקים העיסה לחלקים קטנים ועושים מכל חלק לחם ואופים אותו בתנור. ואז הגיע הלחם לשלמותו כי נעשה לחם שלם, שאז ראוי לאכילת אדם ולברך עליו המוציא. נמצא שבכל בירור, אע"פ שכבר הוא בשלמות עדיין אין זה שלמות כנגד הבירור השני שצריכים לבררו עוד… ועל כן אפילו כשהלחם בשלמות עד שראוי לברך עליו המוציא, עדיין חסר עיקר תכלית השלמות שהוא לברר עד שיוכל להשביע ולהחיות נפש האדם ולהשלים נפשו שיוכל לעבוד את ה' לברכו ולהללו ולשבחו יתברך… כי עיקר תכלית הבירור הוא בשעת האכילה עצמה, שאז צריכים לחזור ולבצוע ולשבר את הלחם ולחלקו לחלקים קטנים ולאוכלו. ובשעת האכילה נטחן ונשחק ונידק המאכל מאוד מאד על ידי הלעיסה ועל ידי כלי האכילה שבאדם שטוחנים ושוחקים את המאכל מאוד מאוד ומסננים ומזככים אותו מאוד מאוד בכמה וכמה בירורים, עד שנתברר ועולה ממנו הדק מן הדק שמשביע ומחייה נפש האדם והנשאר נעשה פסולת גמור קיא צואה ממש… ועל כן צריכים לברך ברכת הנהנין בכוונה גדולה תחילה וסוף, ובפרט ברכת הלחם שהוא עיקר חיות האדם… ועל כן עניין הביצוע של הפת הוא דבר גדול, כי צריכים לכוון בברכת המוציא ובהביצוע באופן שיזכה על ידי הביצוע שיוכל לברר ולהעלות את הפת מבחינת פלגא לבחינת תכלית השלמות, להפשיט מהטוב הבגדים הצואים שלא יהיה להם שום אחיזה בטוב העולה ומחיה את האדם…"


[1]. נוסחה אחרת: "עקילס הגר בא ושאל את ר"א, אמר לו: הרי חיבה שחיבב הקב"ה את הגר דכתיב ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה כמה טווסין אית לי כמה פוסייני אית לי אפילו על עבדי לא משגיחין? נזף ביה ואזיל לגבי ר' יהושע, אמרו לו תלמידיו, רבי דבר שנתחבט עליו אותו זקן את מושיטו לזה בקנה, אזל לגבי רבי יהושע…"

ב – ההידורים בברכה על הלחם

ב,א – עשר מצוות בפת

עשר מצוות בפת, כתב הטור שהם: א) לא תחרוש בשור ובחמור (דברים כב, י). ב) כלאים. ג) לקט. ד) שכחה. ה) ביכורים. ו) תרומה. ז) מעשר ראשון. ח) מעשר שני. ט) מעשר עני. י) חלה. ובב"י כתב שכך כתבו כלבו ורוקח בשם ירושלמי חלה (א, ו), ומדרש ויכולו, אלא שבמקום ביכורים כתבו לא תחסום. והיה קשה לי מדוע לא הזכירו גם פאה ותרומת מעשר. ועל כן צירפתי לקט שכחה ופאה לעניין אחד שהוא לעניים. וכן תרומה ותרומת מעשר שהם לכהנים, וצירפתי גם לא תחסום, וכך כללתי הכל ועלה למניין עשר, כמבואר בהלכה.

ב,ב – שהמחבב לחם מלא יכול להקדים לברך עליו

אמנם בב"י (קסח, ד), כתב: "ונראה שאם יאמר הבוצע דאותו שאינו לבן כל כך חביב ליה, לא צייתינן ליה, דבטלה דעתו אצל כל אדם". אולם נראה שכיום שישנם רבים שמעדיפים לחם מקמח מלא, לא בטלה דעתם. אמנם אם הם מעדיפים את המלא רק בגלל ערכו הבריאותי אבל הנקי טעים להם יותר, יברכו על הנקי. ואם הם ממילא מתכוונים לאכול רק מהמלא, ברור שיברכו על המלא, שלא חייבו אדם לאכול לבן כדי לברך עליו.

ב,ג – טעם לעדיפות לחם שלם קטן על לחם גדול חצוי

מעלתו של הגדול היא יחסית לחבירו הקטן ממנו, אבל הוא כשלעצמו אינו נחשב גדול. שכן לעומת דבר אחר, יֵראה קטן. נמצא שמעלת הגודל היא מקרית, יחסית לדברים שהוא נמצא לידם באותו הזמן. לעומת זאת, מעלתו של השלם היא מוחלטת. יש התאמה פנימית בין חלקיו השונים, שניתן להבחין בה גם כשהוא לעצמו, בלא שישוו אותו לחבירו. וכמו שמבחינה  גשמית, השלם מתקיים יותר מן הגדול החצוי (משנה תרומות ב, ד). כך גם מבחינה רוחנית, מעלתו של השלם קיימת תמיד, בלא תלות באחרים, ואילו מעלת הגדול אינה אלא לאותה שעה יחסית לחבירו. אמנם גם לגודל היחסי יש מעלה, ועל כן כאשר יש שוויון בתחומים האחרים, עדיף לברך על הגדול (על פי 'שמחת תורה' לרב שטטנר, סימן קסח סעיף ב).

ועל פי דברי הרב קוק בעין איה (ברכות ו, כד), אפשר להוסיף שגם מעלת השלם היא רק בצורתו החיצונית של הדבר, ופגעים מן החוץ עלולים לפגוע בה. לעומת זאת, היות הדבר עשוי מחומר יותר משובח, היא מעלה עצמית יותר, שכן היא נוגעת לעצם מהותו של הדבר, ולא רק לצורה שבה הוא קיים בפועל, וגם  פגעים חיצוניים אינם עלולים לשנות זאת. לכן, מבחינה זו, מעלת הפרוסה מחיטים, גדולה עוד יותר ממעלת השלימה מן השעורים. אמנם, גם בשלמות יש פן מוחלט, והיא מבטאת את החשיבות היתירה שלפעמים יש למקרים לעומת העצם, ולכן יש סוברים שעדיף לברך על השלימה משעורים.

ולהלכה נפסק, שהפרוסה של חיטים קודמת, אלא שמלכתחילה טוב להתחשב גם בסוברים ששלם של שעורים עדיף, ולבצוע על שניהם יחד, כמובא בגמ' ובשו"ע קסח, א, ומ"ב ג.

ג – בציעת הלחם ושלא להפסיק בין הברכה לאכילה

ג,א – זמן תחילת הבציעה בשבת

כתבתי שלא יתחיל לבצוע בשבת את החלה, כדי לשמור על שלמות החלה, שתהיה מהודרת ללחם משנה. וכ"כ תשב"ץ קטן סי' שכב, והביאו א"ר קסז, ג, כה"ח קסז, טז. אמנם דעת רוב הראשונים, שאין להתחיל לבצוע בשבת מטעם אחר – שמא יחתוך לגמרי את החלה (תוס' ברכות לט, ב, 'הלכתא', מרדכי ברכות קכח), או שיחתוך כל כך עד שהחיבור לא יחזיק את החלק השני (מ"ב קסז, י, עפ"י מ"א, וכ"כ הגר"א י). ובתשב"ץ קטן סי' יח, כתב שמהר"ם מרוטנבורג היה בוצע בשבת כמו בחול, ובהגה שם הביא שיש נוהגים שלא לבצוע לפני הברכה שמא יחתוך לגמרי את הלחם.

לדעת מהרש"ל, ב"ח קסז, ב, עטרת זקנים, הגהות הסמ"ע, נחלת צבי עט"צ ג, מ"א רעד, א, א"ר קסז, ב, מ"ב רעד, ה, נכון לסמן את המקום שבו יבצע את החלה בשבת. וביאר מחצית השקל על מ"א רעד, א, שבשבת שצריכים לשמור על שלמות החלה אי אפשר לחתוך הרבה כדי למעט את ההפסק בין הברכה לאכילה, ולכן רק יחתוך מעט את הקרום, שעל ידי זה בכל זאת יקצר קצת את הזמן שבין הברכה לאכילה. ובמהדורה קמא כתבתי טעם, שהוא כדי לסמן לעצמו היכן יתחיל לבצוע, כדי לחסוך את הזמן שבדרך כלל שוהים עד שמחליטים מהיכן לבצוע את הלחם, וכ"כ בפס"ת קסז, 1.

ורק מעטים סוברים שלא לסמן כלל, ומהם: צל"ח ברכות לט, ב, מחשש מסוים שהעלה. וכ"כ ישועות יעקב קסז, א, וחשש להם בכה"ח קסז, יח, ורעד, יא. ומובא כך גם בשם סידור בית מנוחה יח.

הרי שלמעשה משמע מרבים שטוב לחתוך מעט בשבת, שגם אלה שכתבו לסמן, משמע שהתכוונו לחתוך מעט. אולם כיוון שיש סוברים שעדיף שלא לחתוך כלל, וסברתם נראית, יש מקום לומר "שב ואל תעשה עדיף". ולכן אפשר שיסמן כל שהוא, באופן שלא יפגע כלל בשלמות החלה.

ג,ב – הדיונים בהלכה על מקום בציעת הפת

על פי מה שביאר מנשה לרב אשי, שיש לברך על המקום "דקרים בישולא" (סנהדרין קב, ב), דנו הראשונים והאחרונים היכן הוא, ועיין בשו"ע קסז, א, ומ"ב שם. אמנם זה היה כשאפו על ידי עצים, והיו מקומות שנאפו יותר טוב והיו שנאפו פחות טוב, אבל כיום אין צורך להאריך בזה כי האפיה אחידה.

ד – אימתי טוב שאחד יוציא את חבריו בברכת 'המוציא'?

ד,א – הערה 4 – התכוון לצאת בשמיעת הברכה ודיבר לפני שאכל

עיקר הרחבה זו הובאה בפניני הלכה שבת ה, 8, וכאן הדברים מובאים ביחס לברכת 'המוציא' ובמעט הרחבה: אם אחד השומעים דיבר לפני שאכל מפרוסת 'המוציא', למרות שהמברך כבר אכל, השומע שהפסיק לא יצא ידי חובתו וצריך לברך בעצמו, כ"כ התוס' (פסחים קא. ד"ה 'ורבי יוחנן'), רא"ש (שם פ"י ה), מרדכי ורוב הראשונים. וכ"כ הב"י בסימן קסז (ו-ז), והטעם, ש"כל אחד ואחד חייב לברך כדי לאכול, וכשאחד מברך לכולם הוי כאילו כל אחד בירך לעצמו, וכשהוא מפסיק בין ענייתו אמן לטעימתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך. וזה נראה לי ברור". וכן הסכימו רוב האחרונים (מהריק"ש, מג"א יט, ט"ז ח, פר"ח ו, א"ר יג, ברכ"י ג, גר"ז י, מ"ב מג ועוד רבים).

לעומת זאת, יש ראשונים שכתבו, שמכיוון שברכתו של הבוצע חלה על עצמו ממילא חלה גם על השומעים, ולכן אף שהשומע דיבר לפני שאכל, רשאי בדיעבד לאכול בלא לברך שוב (רוקח, או"ז, ראבי"ה, ריטב"א). וכך פסק הרמ"א (קסז, ו). והסכים עמו בערוך השולחן (טז).

למעשה, יש שחששו לספק ברכות והורו שהשומע לא יברך בעצמו, וכ"כ בבא"ח אמור טז, הליכות עולם ח"א אמור ה, אור לציון ח"ב יב א, ברכת ה' ח"א פ"ד ג. אבל במ"ב קסז, מג, כתב, שכמעט כל האחרונים חולקים על הרמ"א וסוברים שכל מי שהפסיק בין שמיעת הברכה לאכילתו חייב לחזור ולברך. וכ"כ בכה"ח קסז, נח, וביאר שאף שבדרך כלל ספק ברכות להקל, כאן שלא בירך ממש אלא רק שמע את הברכה – אין אומרים כלל זה אלא הולכים אחר דעת רוב הפוסקים. וכ"כ בשש"כ מח, ו.

ואם זה שבירך דיבר לאחר 'המוציא' אבל השומעים לא הפסיקו, אע"פ שהמברך חייב לברך שוב, לגבי שאר השומעים, הרבה אחרונים כתבו שאינם צריכים לברך שוב, שהרי ענו אמן והרי הם כאילו בירכו בעצמם, והם לא עשו הפסק וממילא לא הפסידו את ברכתם (בית עובד, פמ"ג קסז מש"ז ח, רע"א ריג, שד"ח אס"ד מערכת ה"א י, בא"ח אמור טז, כה"ח קסז, נט). ויש שכתבו שהשומעים לא יצאו ועליהם לברך בעצמם או לכוון לברכה השנייה של המברך (חקרי לב, שו"ת לב חיים ח"ב ח). והעיקר כדעה ראשונה, ועוד שספק ברכות להקל (יבי"א ח"ח עמ' קטז בהערה, ברכת ה' ח"ד ד, ד).

ד,ב – בסעודה רבת משתתפים אימתי עדיף שאחד יברך לכולם

כתבתי שבסעודה רבת משתתפים אף שכולם התאספו לאכול יחד, מוטב שבכל שולחן יברך אחד לכל יושבי השולחן, מפני שאם ימתינו לכל המשתתפים, ייווצר הפסק גדול מדי בין הנטילה לברכה. ובהערה הוספתי שקשה לקבוע לזה גדרים. ויש להוסיף עוד שיקול, בשבת, כאשר אחד מקדש לכולם, הם יותר מאוחדים, ויש יותר מקום שכולם ייצאו בברכת המקדש. אמנם גם בזה, אם הם רבים מאוד, או שאינם מאורגנים לנטילה מהירה, עדיף שבכל שולחן יברכו לעצמם. ואף חברי שולחן אחד, אם חלקם מתעכבים הרבה, אין צריך להמתין להם. כי בזה שהתעכבו הראו שלא קבעו עצמם להתחיל יחד.

ד,ג – הערה 5 – האם בברכת יין ופירות נכון שאחד יברך לחבריו

כתבתי בהערה: כשאוכלים יחד פירות וכיוצא בהם, לשו"ע טוב שאחד יברך לכולם, ולרמ"א עדיף שכל אחד יברך לעצמו. עיין במ"ב ריג, יב, שכיום אפילו על יין נוהגים שכל אחד מברך לעצמו, כי אינם קובעים עצמם עליו. ועוד הוסיף, שכיום אין רגילים לפטור אחד את השני כמעט בשום מאכל, אף שהוא נגד הדין, ואפשר משום שאין הכל בקיאים להתכוון לצאת ולהוציא. ע"כ. ולמעשה נראה שאם קבעו על יין, טוב שיוציא אחד את חבירו. ואמנם כתב בשו"ע קעה, ה, לגבי ברכת 'הטוב והמטיב', שמוטב שכל אחד יברך לעצמו, דחיישינן שמא יקדים קנה לושט. אלא שאם הם עוצרים כדי לשתות יחד, אין חשש, ומוטב שאחד יברך לכולם. ועוד, שכיום שיושבים ואין מסבים, לדעת הפרישה ודעימיה אין חשש סכנה, ולכן נוהגים להקל לשוחח בסעודה (עיין להלן יג, ח).

עוד עיין במ"ב ריג, יא, שאם אוכלים פירות בתוך הסעודה, כיוון שהתוועדו ללחם, מועילה קביעותם גם לפירות, וטוב שאחד יברך לכולם.

ועיין עוד להלן יב, ז, ובהרחבה שם.

ה – אם צריך לטבול את הפת במלח

ה,א – המקור בגמרא אימתי חובה לטבול במלח

יסוד הדין בברכות מ, א: "אמר רבא בר שמואל משום רבי חייא: אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד (הרי שצריך לטבול הפת במלח). רבא בר שמואל אקלע לבי ריש גלותא, אפיקו ליה ריפתא ובצע להדיא (הרי שלא צריך). אמרו ליה: הדר מר משמעתיה? אמר להו: לית דין צריך בשש". רש"י: "בשש – עכוב, כמו: בושש רכבו (שופטים ה'), כלומר: פת נקיה היא זו, ואין צריכה לפתן".

ה,ב – בביאור ההידור לטבול הפת במלח עפ"י הסוד

כתב מ"א קסז, טו, בשם המקובלים, שעל פי הסוד יש לטבול את פרוסת המוציא במלח. והרבה אחרונים כתבו דבריו: באר היטב ח, יד אהרון הגהות הטור, שו"ת תורה לשמה ת"ק, חסד לאלפים ט, ערוך השולחן יב ועוד. והטעם, שהלחם רומז לחסד והמלח לגבורה, ועל ידי טבילת הלחם במלח, ממתקים את הגבורה, שמצרפים גם אותה לסייע ללחם שרומז לחסד. ויש שכתבו שצריך לטבול את הלחם שלוש פעמים במלח (חיד"א, שועה"ר ח, מ"ב לג). והוסיף בחסד לאלפים קסז, ט, שיש מצוה שנשים יניחו את המלח על השולחן לתקן את חטאה של אשת לוט (עיין ב"ר פרשה נא. עיין כה"ח קסז, לז). וכל זה להידור, אבל מצד הדין אין צורך לטבול את הפת שלנו במלח.

ו – על איזה מאכלים ומשקים מברכים בסעודה

ו,א – האם כשאוכל פת רק כדי לפטור שאר מאכלים אכן פוטרם

כתב מ"א קעז, א, שאם אינו חפץ לאכול פת, והוא אוכל ממנה רק כדי לפטור את שאר המאכלים, אינו פוטר, כי רק "בקובע סעודתו על הפת אמרינן דכל המאכלים מחמת הפת הן באים, אבל כשאין חפץ לאכול פת, אינו פוטר". וכ"כ ח"א (מג, יב), ומ"ב קעז, ג. לעומת זאת, כתב אבן העוזר (סימן קעד): "ולענ"ד פשוט הוא דפת פוטר מכל מקום הכל… והטעם, כיוון דרוב פעמים בא הפת לקביעות סעודה, לא פלוג חכמים". וכ"כ א"ר א.

ובמג"ג א, הסביר שכל ספיקו של המ"א כשלא חשב בפירוש שהפת תפטור את שאר המאכלים, אבל אם חשב על כך בפירוש, ודאי שהפת תפטור אפילו אם אינה מעיקר הסעודה.

ו,ב – רק אם אוכל כזית פת פוטר את שאר המאכלים

יש שכתבו שפת פוטרת את כל המאכלים אף אם אוכל פחות מכזית, וכ"כ בשו"ת חיי הלוי (א, יט), ובברכת ה' (ח"ג י, 220). ודייקו ממ"א (קעז, א), שכל שחפץ לאכול את הפת אפילו אם הוא פחות מכזית הוא גורר אחריו את כל המאכלים. וכך הבינו גם בדעת ערוך השולחן (קעז ב), וכ"כ בספר וזאת הברכה בשם הרב אלישיב (עמ' 71, הערה 7).

לעומת זאת, רוב האחרונים כתבו, שרק אם אכל מהלחם כשיעור זית הוא פוטר את כל המאכלים המשביעים (וכך כתבתי בהערה 6). והסבירו שהמ"א הסתפק במקרה שאינו מעוניין לאכול את הפת ואוכל אותה רק כדי לפטור את שאר המאכלים, אבל אם אכל פחות מכזית, ברור שלמ"א הפת אינה פוטרת את שאר המאכלים כשאוכלם לבדם. וכ"כ דגמ"ר בהערותיו על סימן קסז, א"א מבוטשאש ריש סימן קסז, כה"ח (קעז, ד), ועוד. וכך פסקו אג"מ (או"ח ד, מא), חלקת יעקב (ב, קיב), רשז"א (ועלהו לא יבול עמ' קח), אול"צ (ח"ב, מו, יד), הרב אליהו (וזאת הברכה עמ' 71), והגרע"י בחז"ע על ברכות עמ' פא-פד.

ו,ג – שמברכים על גלידה 'שהכל' בתוך הסעודה

יש מסתפקים אם צריך לברך על גלידה, שהואיל והיא נמסה הרי היא כמשקה שאין מברכים עליו בסעודה, ולכן המליצו שלא לאוכלה בסעודה, ואם אכלה לא יברך עליה (ילקוט יוסף קעז, י). וי"א שעל גלידה חלבית יברך כי היא נחשבת אוכל, ועל קרטיב לא יברך (אול"צ ח"ב יב, יב). אבל נראה למעשה שצריך לברך עליהם שדינם כקינוח. וכ"כ רבים לברך על גלידה וקרטיב, שאין דינם כמשקה, כמבואר להלן י, יא. וכ"כ בשבט הלוי א, רה, הערות לסי' קעד. וכ"כ בוזאת הברכה עמ' 74 הערה 12, ובספר ותן ברכה (ח"א עמ' פז) בשם הרב אלישיב. ובוזאת הברכה אף כתב להוכיח כן מדברי המ"ב, וכן המשיך בבירור הלכה יג-ב להוכיח זאת מן הראשונים, שהרי הטעם שאין מברכים על משקים בסעודה הוא מפני שהם באים לשרות האכילה או שאין אכילה בלא שתייה, ואם כן בגלידה שבאה לשם מתיקות, ברור שצריך לברך. וכ"כ בפשטות בברכת ה' ח"ג י, עג, ולא התייחס לזה שגלידה אולי נחשבת כשתייה. וכ"כ בשערי הברכה ח, כג. וכך שמעתי בשם הרב אליהו.

ז – פרטי דיני פירות בסעודה

ז,א – המשך הערה 8 – דין פירות בסעודה

ואם הוא מתכוון לאכול את הפירות לשביעה אלא שיש עוד מאכלים, כדוגמת בשר, שנאכלים באותה סעודה לשביעה. לדעת הטור, אם יתחיל לאכול את הפירות עם הפת, יראה בכך שהפירות נועדו לשביעה, ולא יברך עליהם גם אח"כ כשיאכלם לבדם. ולתר"י, רק אם יתחיל לאוכלם עם הפת ויסיים לאוכלם עם הפת לא יברך עליהם כשיאכלם באמצע לבדם, וכ"כ בשו"ע קעז, א. ולהגה"מ וסמ"ג, אם יאכלם באמצע לבדם, למרות שמגמתו לשביעה, כיוון שרגילים לאוכלם לקינוח, חייב לברך עליהם. וכדי לצאת מהספק, כתבו האחרונים, שמוטב להתחיל לאכול את הפירות לבדם, וכך לכל הדעות יצטרך לברך עליהם 'העץ' (מ"ב קעז, י). וכך כתבתי למעשה.

ח – דין עוגות ומזונות בסעודה

ח,א – פת הבאה בכיסנים בתוך הסעודה

שלושה פירושים נזכרו בדברי הראשונים לפהב"ב. הראשון, שהוא מיני מאפים ממולאים במיני מתיקה כפרג, קקאו, אגוזים, כדוגמת אוזני המן ושטרודל תפוחי עץ (ר"ח). השני, מאפים שהוסיפו לבצק שלהם טעם שיוצר שינוי ביניהם ללחם, כקוראסון שיש בו מתיקות. או מלאווח, שמוסיפים לבצקו הרבה שמן (רמב"ם). השלישי, מאפים קשים שאדם כוססם בשיניו, כדוגמת בייגלה, קרקרים ומציות (רב האי גאון).

יש סוברים ששלושת הפירושים הללו חולקים, כלומר לכל פירוש, סוג אחד הוא פהב"ב, ועל השניים האחרים צריך לברך 'המוציא', שכן הם סוג של לחם. אלא שאין הכרעה כמי הלכה, ומספק פסק השו"ע קסח, ז, שעל כל אחד משלושת המינים הללו, אם לא קבע סעודה, יברך 'מזונות'. ואם יאכל מאחד מהם כקינוח בסעודה, אף שמגמת אכילתו לקינוח, לא יברך 'מזונות', כי אולי הוא פת. וכ"כ דגמ"ר, רע"א, אבן העוזר, לבושי שרד, חסד לאלפים יג, ח"א מג, ט, קצוש"ע מג, ו, דעת תורה לסעיף ח. וכ"כ בבאו"ה קסח, ח, 'טעונים'.

לעומת זאת, יש שביארו שאין מחלוקת בין הפירושים אלא הם שלוש דוגמאות לפהב"כ, ועל כולם מברכים בוודאות 'מזונות'. וכך משמע מכמה ראשונים: תוס', מרדכי, שבה"ל. וכ"כ מ"א קסח, כב, ט"ז י. וכ"כ במאמר מרדכי יד, וכתב שכך אפשר להסביר בדעת השו"ע. וכ"כ בית אפרים או"ח יב, וערוה"ש קסח, כג. לפי זה, האוכל בסעודה מכל אחד משלושת סוגי פהב"ב, אם הוא אוכלו לקינוח, הואיל ולא בא מחמת הסעודה, לא נפטר בברכת 'המוציא' וצריך לברך עליו 'מזונות'.

ויש אומרים, שבכל אופן, גם אם היה ברור שמדובר בפהב"ב, כיוון שהם משביעים ואוכלים אותם בתוך הסעודה, הרי שהם מצטרפים למגמת הסעודה ונפטרים בברכת 'המוציא'. וכ"כ הרשב"א (ברכות מא, ב). והסברה בזה, שכן מצינו שכאשר אוכלים מהם כשיעור קביעות סעודה ברכתם 'המוציא', וא"כ יש מקום לומר שגם כשהם מצטרפים לקביעות סעודה ברכתם 'המוציא'. וכתב הרשב"א, שאמנם מעיקר הדין, אם היה אוכל פהב"ב אחר הסעודה, היה צריך לברך לפניו 'מזונות' ואחריו יצא בברהמ"ז. אלא שכיום אין דין אחר הסעודה (עיין ג, ט, 10), לפיכך אין לברך כלל על פהב"ב בסעודה. וכ"כ המאירי, תשב"ץ, פרדס לרבנו אשר בר חיים. ולדעת ההשלמה והמאורות, גם אם היה דין אחר הסעודה, אין לברך על פהב"ב אחר הסעודה, מפני שהיא כלחם. לסיכום, לכל הדעות הללו, גם אם יהיה ברור שהוא אוכל פהב"ב לקינוח, כל שהוא בסעודה, אינו מברך עליו 'מזונות'. וכן סיכם בברכת ה' ח"ג י, עו, להלכה.

ח,ב – למעשה יש לנו שלוש דעות:

לדעה הראשונה: אין מחלוקת בין שלושת הפירושים, וכל שאוכל בסעודה פהב"ב לקינוח, מברך 'מזונות'. ויש מעטים שנוהגים כך למעשה, וכ"כ הרב אליהו (קצוש"ע מג, ט), וכיוצא בזה נמסר בספר 'עלהו לא יבול' א, ע' קה בשם הרב אויערבאך, אלא שהוסיף שאם הוא רגיל לאוכלם בסעודה, כבר אינם לקינוח אלא הם נחשבים כחלק מהסעודה ולא יברך. וכ"כ בקצשו"ע המקוצר (רצאבי) ח"א ע' רנו.

לדעה השנייה: רק כאשר ידוע בוודאות שלכל שלושת הפירושים הוא אוכל פהב"ב לקינוח – יברך 'מזונות', אלא שהואיל ויש מחלוקת בין הפירושים, רק במקרים נדירים יימצא שיאכל פהב"ב לכל הדעות. למשל בקלאווה וחלק מאוזני ההמן (עם מעטה קשה). וכ"כ למעשה: באו"ה קסח, ח 'טעונים', אול"צ ח"ב יב, י, ילקוט יוסף קעז, ג (בהרחבה רבה ובשם אביו), אבני ישפה ח"ג טז, א-ב, שעה"ב ח, יט-כא.

והוסיף בבאו"ה שם, שאם יאכל מאפה ממולא (כדוגמת אוזני המן, קרם שניט), כיוון שלדעת רוה"פ זהו פהב"ב, המברך לא הפסיד. וכמה מספרי זמננו העתיקו את דבריו.

לדעה השלישית: גם אם ברור בוודאות שהוא אוכל פהב"ב, לא יברך 'מזונות', שהואיל ויש לה קצת גדר של פת, והיא נכללת בסעודה, ברכת הפת פוטרתה. וכ"כ למעשה ברכ"ה ח"ג י, עו, הלכה ברורה ח"ח באוצרות יוסף סי' יא, שבט הלוי ח"ג, י, ב. וברבבות אפרים ח"ב מב, מסר בשם החזו"א, שעדיף לא לאכול פהב"ב בסוף הסעודה, כדי לצאת מהספק.

ח,ג – הלכה למעשה בפהב"ב בסעודה

אמנם מצד הסברה היה נראה יותר שפהב"ב לקינוח אינה בכלל הדברים הבאים מחמת הסעודה, ולכן היה ראוי לברך עליה 'מזונות', ק"ו כאשר הוא אוכלה לאחר הסעודה, שמצינו פוסקים שסוברים שגם היום, אחר שפינו את הכלים של המנה העיקרית, עדיין ישנו דין של אחר הסעודה (עיין להלן הלכה ט, 10). אלא שמספק לא יצאנו, הן ספק אם נחלקו הפירושים בגדר פהב"ב, ויותר מזה, ספק מצד דעת הרשב"א ודעימיה, שהואיל ומדובר בפהב"ב שהיא משביעה, אפשר שהיא נכללת בסעודה. ולכן הטוב ביותר שלא לאכול פהב"ב בסעודה, וכפי שכתב החיד"א בטוב עין יח, נב, וכך משמע מדעת הרבה אחרונים, ובכללם כל הסוברים כדעה השלישית, ואף הסוברים כדעה השנייה (מלבד במקרה שאוכל פהב"ב לכל שלוש הפירושים).

ח,ד – עצות לצאת מהספק

בח"א מג, ט, כתב עצה, שיכוון בעת שהוא מברך 'המוציא' לפטור את פהב"ב, שהואיל ומצד הדין אם בירך 'המוציא' על מזונות – יצא, גם כאן אם כיוון במפורש לפטור את המזונות – יצא. ע"כ. אמנם נלענ"ד שאין זה לכתחילה כמו לדחות את אכילת המזונות לאחר ברהמ"ז, מפני שאם אכן צריך לברך עליהם 'מזונות', הרי שכאשר פוטרם בברכת 'המוציא' הפסיד ברכה. ומ"מ עצתו של הח"א חשובה, מפני שרבים רוצים לאכול בסוף הסעודה מזונות. והעתיקו את דבריו למעשה בקצוש"ע מג, ו, כה"ח קסח, מט, שבט הלוי ח"ג י, ב, ברכ"ה ח"ג י, עו. ועל ידי סברתו של הח"א אפשר ללמד זכות על רבים, שהואיל וידוע שבסעודות חשובות מגישים בסוף מאפי מזונות, ואין מברכים עליהם אלא בפועל הם נפטרים בברכת 'המוציא' שבתחילה, הרי שכל המברך כיום 'המוציא' בעצם מתכוון לפטור גם את המזונות.

ובבן איש חי פנחס כב, כתב שהרוצה לאכול פהב"ב בסעודה, יזהר להביא דבר שברכתו 'שהכל', ויכוון בברכת 'שהכל' להוציא גם את המזונות.

ועוד עצה טובה מאוד, שיאכל מזונות מבושלים שנועדו לקינוח, כביסלי, שאז לכל הדעות יברך עליהם 'מזונות'.

ח,ה – העצה שיכוון ב'המוציא' שלא לפטור מזונות, ויברך עליהן בסעודה

באול"צ ח"ב יב, י, כתב את דברי הח"א ובא"ח והוסיף שתי הצעות. האחת, שיכוון במפורש בברכת 'המוציא' שלא לפטור את המזונות, ואז לפי דעתו כל הפוסקים יסכימו שיצטרך לברך 'מזונות' על פהב"ב. ודומה הדין למי שאוכל תפוח ובננה, שיש על הבננה ספק אם היא עץ או אדמה, שאם בירך בתחילה על התפוח, למרות שאולי הבננה גם עץ, לא פטר אותה, כי מן הסתם הוא מעוניין לברך על הבננה 'אדמה' כמקובל. וכן כאן, אם מכוון במפורש שלא לפטור את המזונות, לא פטרם. ואמנם אולי לדעת התבואות שור (יו"ד יט, יז) כוונתו לא תועיל, שכן לדעתו המתכוון לשחוט שתי בהמות והתכוון בברכה שבירך על השחיטה שתחול רק על הבהמה הראשונה, אינו יכול לברך שוב על הבהמה השנייה, כי בעל כורחו ברכתו חלה גם על השנייה. אבל לדעת הפר"ח ורוה"פ כוונתו מועילה (יבי"א ח"ח כו). ואף שלעניין שחיטה אם יכוון שברכתו לא תחול על הבהמה השנייה, עשה שלא כדין, כי גרם לברכה שאינה צריכה, כאן שעל ידי כוונתו הוא יוצא מספק, אין כאן ברכה שאינה צריכה. ועוד, שאפילו לתבואות שור, אולי בזה יודה, שכן אין מדובר בדבר שווה ממש כמו שתי שחיטות, אלא בזה שברכת 'המוציא' אולי פוטרת את המזונות, וכשיכוון שלא לפטור, כוונתו תועיל. ויותר מזה כתב במגן גיבורים קסח, כט, שאפילו אם לא כיוון ב'המוציא' שלא לפטור את המזונות, אכן לא פטר אותם, שכן רגילים לברך על פהב"ב 'מזונות'. גם בשעה"ב ח, הערה מז, הביא עצה זו.

ובקרן לדוד או"ח נט, חושש לדעת התבואות שור, ואומר שכוונה שלא לפטור ב'המוציא' תועיל רק בצירוף שגם יצא מחוץ לביתו כדי לעשות שינוי מקום. אמנם למעשה אין לחוש לזה, שכן ממילא יש עוד צדדים רבים מאוד לחייב ברכת 'מזונות' על פהב"ב שאוכלים בסעודה, וכאן שגם כיוון במפורש שלא להוציא בברכת 'המוציא' את פהב"ב, בוודאי צריך לברך עליה 'מזונות' בסעודה.

ויש לשאול, מדוע הח"א והבא"ח לא הציעו זאת. ויש לומר שלדעתם כיוון שהוא ספק, ההלכה שמספק אין מברכים, ואין צורך למצוא דרך שכן יברך. ובמיוחד שאין לכוון במפורש כדי לחייב אותו אח"כ בברכה. אולם האול"צ הולך לשיטתו שאינו חושש לגרום לברכה שאינה צריכה כדי לצאת מספק. ומורה כן אפילו במקומות שאחרים לא נהגו להורות כך (וכפי שכתב באול"צ ח"א או"ח יז, לגבי עניין המובא בהערה 13, ובהרחבות שם). ואע"פ שככלל אין נראה כאול"צ, להוסיף ברכות כדי לצאת מספק, אבל כאן שלרוב הפוסקים ממילא צריך לברך 'מזונות' על פהב"ב שהובאה לקינוח בסעודה, יש מקום לקבל את עצתו.

ונראה שאם כיוון כך פעמים רבות, נעשה הדבר אצלו כרצונו הקבוע, וזו הכוונה הסתמית המלווה תמיד את ברכת 'המוציא' שלו, וגם אם לא יכוון במפורש שלא לפטור את פהב"ב, יוכל לברך עליה 'מזונות' בסעודה.

ח,ו – לאכול מעט מפהב"ב לפני הסעודה

עוד עצה כתב באול"צ שם, שלפני הסעודה יאכל פחות מכשיעור פהב"ב, ובברכת 'מזונות' שיברך אז יפטור את המזונות שיאכל בסעודה. ויש לפקפק קצת על עצה זו, שהרי אולי פהב"ב שאכל היא כדין לחם, וממילא כשבירך עליה 'מזונות' פטר את הלחם. ואמנם אין דעתו לכך, שכן חשב שהוא אוכל מזונות, מ"מ הרי יש שחששו לזה, והוא עצמו באול"צ ח"ב יב, הערה ז, כתב שאם אכל פהב"ב לפני הסעודה כשיעור המחייב ברכה אחרונה, צריך לברך ברכה אחרונה, כדי לנתק את האכילה הראשונה מהסעודה, שאם לא כן, אולי ברכת 'מזונות' על מה שאכל לפני הסעודה תפטור את הלחם.

ח,ז – המברך מזונות על וופל בסעודה – לא הפסיד

האוכל וופל לקינוח בתוך הסעודה, נראה שאם יברך עליו 'מזונות' לא הפסיד. כי בנוסף לכל הסוברים שצריך לברך על מזונות הנאכלים לקינוח בתוך הסעודה, י"א שדין הוופל כ'טריתא', שהוא מאפה מזונות דק ביותר, שגם אם יקבע עליו סעודה ברכתו 'מזונות', כמבואר בשו"ע קסח, טו. ומשמע במ"ב לח, שכך דין הוופל (וכ"כ בפתחי הלכה ח, לג. ועיין בשערי הברכה כג, 177). בנוסף לכך, י"א שאף אם נאמר שאינו טריתא, מ"מ מתקיימים בוופל שלוש ההגדרות של פהב"ב (אול"צ ח"ב יב, י. וכך כתב כדעה עיקרית ב'וזאת הברכה' ברור הלכה יב, ע' 228). ולא כתבתי זאת כחובה, מפני שיש סוברים שהואיל והוופל שלפנינו הוא מכמה שכבות עד שנעשה עבה, יצא מגדר טריתא לגדר מזונות רגילים, ולכן אין לברך עליו בסעודה (הרב אלישיב כמובא בוז"ה שם). וכ"כ בעולת יצחק א, לו, ולדעתו אם יקבעו על וופלים סעודה צריכים לברך 'המוציא'. אמנם למעשה, כתבתי להלן ו, י, שגם אם קבע על ופלים סעודה, יברך 'מזונות' ו'על המחיה'. ועי"ש בהרחבות.

ח,ח – עוגה בחושה (כדוגמת טורט)

יש צד לומר שלפי הדעה השנייה (דעת דגמ"ר ובאו"ה) יברך עליה בתוך הסעודה 'מזונות', שהואיל ובצקה נוזלי, אולי לא תיחשב כלל פהב"ב. ואף אם תיחשב כפת, לכל הדעות תהיה כפהב"ב, שגם אם בצקה אינו נוזלי מספיק או שנוזליותו אינה גורמת לו להיות כטריתא, מ"מ אף שנעשה כמאפה, לא יהיה כלחם אלא ישאר לכל הפחות כפהב"ב. וכיוצא בזה כתב בפס"ת קעז, ז, 43, בשם י"א. אמנם תלה דבריו באג"מ ואינו נכון. אבל לפי מה שכתבנו לחוש לדעת הרשב"א ודעימיה, מכלל ספק לא יצאנו, ואין לברך על עוגת טורט בסעודה.

ח,ט – דין סופגניות בסעודה

בברכ"ה ח"ג י, עז, כתב שאם אוכלים את הסופגניה לשביעה, אכן לא יברכו עליה, אבל אם אוכלים אותה לקינוח, לכל הדעות יברך 'מזונות', וצירף לכך שלוש סברות: א) כך דעת כל הסוברים (תוס' שבה"ל ועוד) שכל סוג של פהב"ב שבאה לקינוח, מברכים עליה בסעודה 'מזונות'. ב) גם לרשב"א ודעימיה, שאין לברך על פהב"כ בסעודה, כאן שהבצק מטוגן בשמן עמוק, הרי הוא כתבשיל. ג) ואף לר"ת שסובר שאם הבצק היה עבה ברכתו 'המוציא', כאן שממלאים אותו בריבה, גם הוא יודה שברכתו 'מזונות'. וכך דעת הרב מאזוז (הובא ברכת יוסף יג).

לעומת זאת, רבים כתבו שיש לחוש לדעת ר"ת, ולכן מחמת הספק לא יברך על סופגניות בסעודה.

וכן יש לחוש לדברי הגינת ורדים או"ח כלל א, כד, שסובר שאם יאכל סופגניות כשיעור קביעות סעודה , לכל הדעות יברך 'המוציא' וברכת המזון, כי למרות שהן מבושלות בשמן עמוק, הן דומות לפת. ע"כ. לפי זה, אם אוכלם בסעודה, לדעת הרשב"א ודעימיה, אין לברך עליהן 'מזונות'.

 וכך כתב למעשה בבאו"ה קסח, יג, 'וירא', שלא יברך 'מזונות' על סופגניות בסעודה, וסיים בשתי עצות: האחת, שיכוון לאכול את הסופגניה לשביעה ולא לקינוח, וכפי שכתב במ"ב קסח, מא, (רבים הקשו על זה, שהיאך יכוון על דבר שהוא קינוח שיהיה לשביעה, וכ"כ מעדני אשר כד. ובפני השלחן ע' נז, כתב שאם אינו אוכל כדי שובעו ומתכוון להשלים שביעתו בסופגניה – העצה מועילה). והעצה השנייה, שיכוון במפורש ב'המוציא' לפטור גם את הסופגניה, וכפי שהציע הח"א מג, ט, לגבי כל פהב"ב בסעודה.

וכ"כ עוד פוסקים שיש לחשוש לספק, ולכן אין לברך על סופגניה בסעודה, כך דעת הגרש"ז אויערבאך, אול"צ ח"ב יב, י, ברכת יוסף יג, וכן מובא בוזאת הברכה בירור יב, 4. וע' בשעה"ב ח, הערה מד.

אלא שעדיף שלא לאוכלן בסעודה, מפני שאם אוכלן בסעודה, לדעת רוה"פ היה צריך לברך 'מזונות', ורק מפני חשש לדעת ר"ת וגינת ורדים, אינו מברך. ולעומת זאת, אם יאכלן שלא בסעודה, יברך עליהן, ורק יהיה ספק אם יקבע עליהן סעודה מה יברך: 'המוציא' או 'מזונות', 'על המחיה' או ברהמ"ז, ובזה אם יברך 'מזונות' ו'על המחיה', יצא ידי חובתו. מה עוד שכך הדין לדעת רוה"פ, שצריך לברך עליהן 'מזונות' ו'על המחיה', וכמבואר להלן פרק ו' הערה 9, ובהרחבות שם. וכ"כ באול"צ ח"ב יב, י, בהערה, שעדיף לאכול סופגניות שלא בסעודה.

ח,י – האוכל ביסלי בתוך הסעודה לשביעה לא יברך

האוכל ביסלי בסעודה שלא לשם קינוח אלא לשביעה, כגון ביסלי עם לבן, לא יברך. וכפי שכתב על כיוצא בזה במ"ב קסח, מא. ואמנם בברכ"ה ח"ג י, 294, כתב שלעולם יברכו בתוך הסעודה על ביסלי וכדומה 'מזונות', כי אין דרך לאכול אותם לשביעה אלא לתענוג. אולם בפועל יש שאוכלים ביסלי לשביעה, כגון עם גבינה, וכמו שהאוכל כופתאות (מבושלות) לשביעה אינו מברך, כך האוכל ביסלי לשביעה לא יברך.

ט – לאחר הסעודה

ט,א – דין אחר הסעודה במזונות בסעודות גדולות מאוד (להערה 10)

כתבתי למעשה על פי רוה"פ, שאין כיום דין 'אחר הסעודה'. וממילא להלכה, גם על מזונות שמגישים לקינוח אחר הסעודה אין מברכים בתחילה. אולם נראה לענ"ד, שבסעודות גדולות מאוד (כמו סעודת פורים וחתונות בחו"ל שמסתיימות לפנות בוקר), אם התקיימו כל כללי 'אחר הסעודה', אם יאכל מזונות לקינוח, נכון לברך לפניהם 'מזונות', אבל לאחריהם לא יברכו אלא ייצאו בברכת המזון. וזאת מחמת צירוף של כמה צדדים. א', גם בתוך הסעודה לדעת רוה"פ היה ראוי לברך על מזונות שמוגשים לקינוח 'מזונות' (כמבואר לעיל בהערה 9 ובהרחבות), ורק מפני הספק אין מברכים עליו (ספק שמא מדובר במאכל שמוגדר כפת שנפטר ב'המוציא', וספק שמא הלכה כרשב"א ודעימיה, שאפילו אם הוא פהב"ב, כל שהוא אוכל אותו בסעודה אין מברכים עליו). ב', למדנו שיש סוברים שגם כיום יש דין 'אחר הסעודה', וממילא יש חיוב לברך על המזונות כדין 'אחר הסעודה', ובסעודות גדולות מאוד, יש יותר מקום לומר שגם כיום יש דין 'אחר הסעודה'. ואף שבפשטות דין 'אחר הסעודה' מחייב גם ברכה אחרונה. מ"מ לדעת רבים מהראשונים, מברכים על מאכלים הדומים לפת רק ברכה שלפניה (תר"י, רא"ה, ריטב"א והפרדס). בנוסף לכך, עיין שו"ע רח, יז, ומ"ב עה, שיש צד שבדיעבד ברהמ"ז פוטרת גם דברים שלאחר המזון. לפיכך נראה, שבסעודות גדולות מאוד שנמשכות שעות רבות, אם מגישים עוגות לקינוח אחר שסילקו עצמם מאכילת הפת ושאר המאכלים שנאכלים לשביעה (שהוא 'אחר הסעודה' לתוס' ורא"ש), וגם פינו את השולחן מהכלים שלהם (שאפשר להחשיב זאת כסילוק שולחן), יברכו לפניהם 'מזונות' ואחריהם ייצאו בברהמ"ז.

י – עד היכן מועילה ברכת 'המוציא'

י,א – דין המחליט לסיים סעודתו – הרחבת הערה 11

למדנו שחוששים לדעת תר"י ור"ן, שאם אחר שהחליט לסיים את סעודתו נמלך להמשיך, אינו מברך, וגם אם ירצה אגב אכילתו זו לשתות, לפי תר"י לא יברך על השתייה, שהשתייה נגררת אחר האכילה, וכמו שהוא עשוי להימלך בעניין האכילה כך הוא עשוי להימלך גם לגבי השתייה שעימה (ט"ז, מ"ב ח). אמנם לכתחילה לא ימשיך לאכול ולשתות, כדי שלא יימצא שהוא אוכל בלא ברכה לרמב"ם ורוה"פ.

ולכאורה אפשר היה לדקדק ולומר, כי אם רק ימלך לשתות בלא לאכול, רשאי לכתחילה לעשות כן, שגם לתר"י עליו לברך. אולם נראה, שעפ"י סברת תר"י, יש לומר שכיום אין הבדל בין אוכל לשתייה, כי כמו שבאכילה הוא עשוי לחזור בו כך גם בשתייה (וגם כאשר מדובר במשקה משכר). וכיוצא בזה כתב הט"ז קעט, ב, שאם שותה משקה מפני טעמו, דינו כמו אוכל שלתר"י אין לברך עליו. בנוסף לכך, יש סוברים (ע' 'וזאת הברכה' ע' 189), שבזמן הזה אין גמירות דעת שתיחשב להיסח דעת, כיוון שרגילים להימלך ולשנות את הדעה תדיר, ורק אם היה מוכרח להפסיק סעודתו, כגון שממתינה לו מונית בחוץ, או שבירך ברכה אחרונה, נחשב כמי שגמר בדעתו באמת שלא לאכול עוד. ואף אם לא נקבל את דבריהם בפירוש דעת הרמב"ם, מ"מ נראה שכך הדין לתר"י.

י,ב – אימתי שינה נחשבת הפסק

לח"א מד, ה, נשמ"א א, מ"ב קעח, מח, שינת קבע מהווה הפסק, ומשמע שאפילו ישן מעט, כל שהלך לישון במיטתו, נחשב קבע. וכ"כ הגר"ש קלוגר בשנות חיים סימנים א' וע'. ובדעת תורה קעח, ז, כתב, שאפילו ישן על השולחן שינה ממש, שאינו שומע מה קורה סביבו, הוי הפסק. וכתב בשערי ברכה ג, הערה קלו, בשם הרב שיינברג, שעיקר החילוק הוא כדברי המ"ב בין התכוון לישון או נמנם לאונסו, אמנם גם אם הלך למיטתו וישן מעט בלבד, עדיין הוא כנמנום.

בשבט הקהתי ד, נו, כתב, שאם הניח מקצת חברים, גם שינת קבע אינה הפסק, אמנם נט"י צריך. וצ"ע בזה. עוד צ"ע אם הוריד ראשו על זרועו וישן על השולחן שעה, האם זה נמנום או כקבע. ונראה שלרוב האנשים שאינם ישנים היטב על זרועם, הוי נמנום.

י,ג – אם הבעל הולך אחר אשתו

לכאורה נחלקו הפוסקים – אם הבעל הולך אחר דעת אשתו, כאורח לגבי בעל הבית. למהרש"ם בדעת תורה, אין בעל הבית הולך אחר דעת אשתו, ולערוה"ש קעט, ו, הבעל הולך אחר דעת אשתו. ועיין בשערי הברכה יג, הערה עה. ונראה שאין כאן מחלוקת והדין תלוי במנהג הבית, ובמשפחה שהאשה מנהלת לבד את המטבח וסדרי הארוחות, היא אכן קובעת את סיום הסעודה, וכשגם לבעל יש עמדה בסדרי הסעודה, הרי שהוא אינו הולך אחר דעת אשתו.

כאשר יש בסעודה אדם גדול, שאם יורה להמשיך לאכול, ימשיכו לאכול. הרי שגם אם החליטו להפסיק, וגם אם בעלת הבית חשבה שהארוחה תסתיים, כיוון שהם תלויים בו, גם אם החליטו להפסיק, כל זמן שהוא סבור שימשיכו, ימשיכו בלא לברך (א"ר. ואמנם  בבאו"ה קעט, ב, ד"ה 'עד', נשאר בצ"ע, אבל כאשר הדברים מוגדרים כפי שכתבתי נראה שיסכים).

י,ד – מתי החלטה לסיים הסעודה נחשבת הפסק לכל הדעות – הערה 12

בעבר, אמירת "הב לן ונבריך" או "רבותי נברך" היתה קריאה להתאספות לקראת הזימון, והיה עוד אפשר שחלק מהנאספים יאמרו שברצונם להמשיך לאכול. ולגבי זה נחלקו הראשונים כמובא בשו"ע קעט, א, וכפי שכתבתי בהערה 11, לדעת הרמב"ם, וכך משמע מהרא"ש, אם ירצה להמשיך לאכול, עליו לחזור ולברך לפני שיאכל. ולדעת תר"י והר"ן, הואיל ומצוי שאדם מחליט להפסיק לאכול וחוזר בו, הרוצה להמשיך לאכול אינו צריך לברך לפני אכילתו. אולם בזמננו, אמירת "רבותי נברך", נחשבת כהתחלת הזימון ממש, ובמיוחד למנהג אשכנזים שבענייה על כך מזכירים שם שמיים – "יהי שם ה' מבורך". ולכן נראה שאמירת "רבותי נברך" בהסכמת המסובים כמוה כסיום גמור של הסעודה, ואף לתר"י אם ירצה להמשיך לאכול, יצטרך לברך לפני אכילתו. וכיוון שכך, אף שזה מקרה מאוד לא מצוי, מ"מ אם יימלכו אחר אמירת "רבותי נברך" ולפני שיאמרו "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו", יברכו לפני האכילה, ואח"כ יברכו ברהמ"ז. וכ"כ בפתחי הלכה ו, 2א, ש"רבותי נברך" נחשב התחלת ברכת המזון. וכל זה כשלא נטלו ידיים לפני כן, אבל אם נטלו ידיים לפני כן, כבר כתבתי בהערה 12, שי"א שכבר חייב לברך תיכף ברהמ"ז, ולכן אינו יכול לאכול אז אף בברכה.

צ"ע בדין מי שמכיר בעצמו, שאחר שגמר בדעתו שלא לאכול יותר, שוב אינו חוזר בו. אם פעם ירצה להמשיך לאכול אח"כ, אולי גם לתר"י יברך שוב, ומנגד אולי הוא נגרר אחר רוב בני אדם. ונראה למעשה, שרק אם קיבל על עצמו החלטה להפסיק לאכול, והוא יודע בעצמו שאינו חוזר בו מהחלטותיו, אם ירצה אח"כ להמשיך לאכול, יברך. אבל אם רק גמר בדעתו לסיים וחזר בו, אינו יכול לברך, ומחמת הספק עדיף שלא יאכל עוד.