א – מצוות ברכת המזון

א,א – השותפים בתיקון נוסח ברהמ"ז

ברכות לג, א: "אנשי כנה"ג תיקנו להם לישראל ברכות ותפלות, קדושות והבדלות". וכ"כ הרמב"ם (ברכות א, ה): "כל הברכות עזרא ובית דינו תקנום". משמע גם ברהמ"ז. ומה שכתבתי שמשה, יהושע, דוד ושלמה תקנו את נוסח ברהמ"ז, הוא עפ"י גמרא ברכות מח, ב, וכפי שמשמע מב"י ושועה"ר קפז, א-ג, שלא הזכירו כלל את אנשי כנה"ג בתקנת נוסח ברהמ"ז, כפי שלא הזכירו אותם בגמ' ברכות מח, ב. אמנם נראה שכו"ע מודים שאנשי כנה"ג הם שסיכמו את הנוסח באופן מסודר. וכך כתבתי בפרק א, ו.

יש לשים לב שמה שכתבתי "אמרו חכמים" לגבי הזכרת שבחה של הארץ, ברית ותורה, שהוא אכן מדברי חכמים, תוספת על מה שנצטווינו בתורה. וכדעות המובאות בסוף הערה 3, שאם בירך 'מעין שלוש' במקום ברהמ"ז, יצא, הואיל ואמר את כל מה שצריך מהתורה.

ב – ברכת הטוב והמטיב

ב,א – ברכת הטוב והמטיב כעין המתקה של 'דיין האמת'

נראה שבברכת הטוב והמטיב יש גם משום ברכת 'דיין האמת', וכפי שדרשו חכמים (ברכות מח, ב), על הפסוק (דברים ח, י) שממנו למדו את מצוות ברהמ"ז, "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ", "אשר נתן לך זו הטוב והמטיב". ואח"כ בסוף העמוד: "רבי מאיר אומר: ומניין שכשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה, תלמוד לומר: אשר נתן לך ה' אלוהיך – אשר דיינך, בכל דין שדנך, בין מדה טובה ובין מדה פורענות". הרי שכבר בפסוק רמזה התורה, שאפשר שכדי לקבל את המתנה הגדולה של ארץ ישראל, נצטרך לעבור ייסורים גדולים של חורבן וגלות, ולכן הוסיפה: "אשר נתן לך", שגם על ידי הייסורים – הוא נותן לך. (ועיין ברכות ה, א, שארץ ישראל משלושה דברים שנקנים על ידי ייסורים, אלא שאין הכרח שיהיו כל כך גדולים כחורבן וגלות). וזהו שאחר שהזכרנו את הארץ וירושלים, מזכירים "הטוב והמטיב", שאף כי עתה היא חריבה, גם החורבן הוא צורך הבניין, ואף בזמן החורבן אנו קשורים לארץ הטובה ולירושלים. וכפי שכתבתי בהלכה.

ואכן האבלים, מוסיפים בברכה זו את עניין קבלת הדין. ובנוסח אשכנז מזכירים את המילים 'דיין אמת', ובנוסח ספרדים אין מזכירים, אבל בשני הנוסחים משמעות התוספת היא קבלת הדין כמשמעות ברכת 'דיין האמת'. וכאמור הרמז לכך, במה שנאמר "אשר נתן לך". (התוספת של האבלים מובאת בשו"ע קפט, ב, יו"ד שעט, א, ויש שאינם נוהגים לאומרה, ובעולת ראיה ע' שסז מובא הנוסח כדי לאומרו).

ב,ב – כיצד יאמר אמן בברכת ירושלים

בגמ' ברכות מה, ב, מובאות שתי הנהגות בענין אמן של בונה ירושלים. אביי היה עונה בקול כדי שידעו כולם שיש הבדל בין שלוש הברכות הראשונות שהן מדאורייתא לברכת 'הטוב והמטיב' שהיא מדרבנן, ועל ידי כך ישמעו הפועלים ויקומו חזרה לעבודה בסיום ברכת 'בונה ירושלים'. ורב אשי היה אומר בלחש, כדי שלא יבואו לזלזל בברכת 'הטוב והמטיב' ויאמרו שאינה חלק מברכת המזון. וכתבו כמה ראשונים, שהיום גם אביי יודה שיש לאומרה בלחש, כי אין לנו היום פועלים שצריכים לרמוז להם לצאת אחר שסיימו את הברכות שמהתורה (בה"ג, תוס', הגה"מ). ולעומת זאת, יש ראשונים שלא כתבו אם יענה אמן זה בלחש או בקול (רי"ף, רמב"ם כמובא בב"י). בשו"ע קפח, ב, כתב שיאמרנו בלחש. ואחרונים רבים ביארו שגם היום המנהג לאומרו בקול, מכיוון שכיום הפועלים מברכים את הברכה הרביעית וממילא אין לחוש שמא יזלזלו בה (ב"ח, מג"א, מ"ב ב ועוד). ואעפ"כ רבים כתבו שגם היום יש לאומרה בלחש כדברי השו"ע (ערוה"ש ג, ילקו"י א, ועיין כה"ח ב). למעשה, נוהגים לומר את ה'אמן' באותו הקול שאומרים את כל הברכה. וכך נכון להמשיך לנהוג.

ב,ג – ברכת האורח

יש שייכות פנימית בין ברכת האורח לברכת המזון, שעיקר ברכת המזון להודות לה', שאנו אורחים בעולמו יתברך, וכאשר אדם אורח אצל חבירו, הרי שראוי לו להודות ולבקש עבורו. עיין לעיל בהרחבות לפרק א, ב, בחשיבות הכרת הטוב, והשייכות בין הכרת הטוב שבין אדם לחבירו להכרת הטוב שבין אדם למקום.

רמז להשוואה בין ההודאה לה' יתברך וההודאה למארח בדברי בן זומא ברכות נח, א: "בן זומא ראה אוכלוסא על גב מעלה בהר הבית, אמר: ברוך חכם הרזים, וברוך שברא כל אלו לשמשני. הוא היה אומר: כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול: חרש וזרע וקצר ועמר ודש וזרה וברר וטחן והרקיד ולש ואפה, ואחר כך אכל, ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנין לפני. וכמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש: גזז ולבן ונפץ וטוה וארג, ואחר כך מצא בגד ללבוש, ואני משכים ומוצא כל אלה מתוקנים לפני. כל אומות שוקדות ובאות לפתח ביתי, ואני משכים ומוצא כל אלו לפני. הוא היה אומר: אורח טוב מהו אומר – כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי, כמה בשר הביא לפני, כמה יין הביא לפני, כמה גלוסקאות הביא לפני, וכל מה שטרח – לא טרח אלא בשבילי. אבל אורח רע מהו אומר – מה טורח טרח בעל הבית זה? פת אחת אכלתי, חתיכה אחת אכלתי, כוס אחד שתיתי, כל טורח שטרח בעל הבית זה – לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו. על אורח טוב מהו אומר (איוב לו): זְכֹר כִּי תַשְׂגִּיא פָעֳלוֹ אֲשֶׁר שֹׁרְרוּ אֲנָשִׁים. על אורח רע כתיב – (איוב לז): לכן יראוהו אנשים וגו'".

בתפישה חיצונית של אמונה, נדמה לאדם שהואיל והכל מאת ה' יתברך, אין מקום להודות לבשר ודם. ולהיפך, ככל שיודה יותר לבשר ודם, כך כביכול יכחיש את אמונתו בה'. אבל כפי שהקב"ה נותן שכר לאדם על פי מעשיו, אף שכל כוחו של האדם לעשות חיל הוא ממנו, כך ראוי להודות לאנשים שבבחירתם החופשית הביאו אליו את השפע האלוקי. ומי שמתעלם מכך, מראה שהוא פגום במידת הכרת הטוב, ובסופו של דבר יכפור גם בטובתו של ה'. וכן אמרו: "כל הכופר בטובתו של חבירו, כאילו כופר בטובתו של מקום" (מדרש הגדול שמות א, ח).

וכיוצא בזה מצינו במצוות כיבוד הורים, כמובא בקידושין ל, ב, שהשווה הקב"ה כבודו לכבוד ההורים, שהמכבד את ההורים מתוך כך מכבד את ה'.

ב,ד – מי צריך לברך ברכת האורח

המשלם על סעודתו אינו חייב לברך את ברכת האורח (מ"ב רא, ז). ובעל הסעודה הוא המארח ולא בעל הבית שנתן את המקום בלבד (מ"ב רא, ג). אמנם נראה שאם אין מי שהסעודה שלו, כגון שכמה משפחות הכינו בשותפות את האוכל, ייחשב המארח קצת כבעל הבית (כך משמע בשעה"צ רא, ו).

ה – דיני אמירת ברכת המזון וחינוך הקטנים

ה,א – האם ברית ותורה מעכבים

בהקשר לנוסח ברהמ"ז, לכל הדעות אמירת "ארץ חמדה טובה ורחבה" בברכה השנייה ו'מלכות בית דוד' בשלישית מעכבת. אולם לגבי מי שלא אמר 'ברית' ו'תורה' בברכה השנייה נחלקו. לרוה"פ ומהם: ר"ח, רא"ש, טור ושו"ע קפז, ג, מ"ב ח, לא יצא. לעומת זאת לרא"ה, ריטב"א וכן הבינו רבים מהרמב"ם, יצא (וע' ברכת ה' ח"ב ה, 27).

ה,ב – האם 'על המחיה' מועילה במקום ברכת המזון

כתבתי בהערה 3 שיש מחלוקת אם 'על המחיה' מועילה במקום ברהמ"ז, וכתבתי למעשה: "אם כבר בירך מעין שלוש, יצא בדיעבד".

ולכאורה יש להקשות על זה, שמצינו מחלוקת האם כאשר שבע ויש לו ספק אם עליו לברך ברהמ"ז או 'על המחיה', שלדעת המג"ג קסח, לד, ודגמ"ר שם לסעיף יג, יברך 'על המחיה', שכן בברכתה הוא יוצא בדיעבד גם ידי חובת ברכת המזון. ואילו לדעת רוה"פ עליו לברך ברהמ"ז, וכפי שכתב מ"א קסח, לד. וכיוון שמקובל לפסוק שכאשר שבע ויש ספק האם יברך 'על המחיה' או ברהמ"ז – יברך ברהמ"ז, אולי גם כאן שבירך 'על המחיה' במקום ברהמ"ז – נאמר שהואיל ויש בזה ספק דאורייתא, עליו לחזור ולברך ברהמ"ז. אלא שנראה למעשה, שהואיל ולדעת הרבה פוסקים כבר אין כאן ספק דאורייתא, שכן אחר שכבר בירך 'על המחיה' מן הסתם יצא ידי חובתו מהתורה, ורק נותר ספק האם גם מדרבנן יצא ידי חובתו, בזה לא יחזור כי מדובר בספק דרבנן שההלכה להקל. אבל מלכתחילה, במקרה ששבע ויש ספק שקול האם לברך 'על המחיה' או ברהמ"ז – יברך ברהמ"ז.

ועיין בפרק ו, הערה 9, לעניין סופגניות, ששם הספק אינו שקול, אלא דעת רובם המכריע של הפוסקים שברכתן 'על המחיה', ולכן כתבתי על פי הבאו"ה שגם אם שבע יברך 'על המחיה'.

ה,ג – האם 'בורא נפשות' מועילה במקום ברהמ"ז ו'מעין שלוש'

מי שחייב בברהמ"ז או 'על המחיה' ואינו יודע לברכן, כתב ארץ צבי א, כט, ואג"מ א, נד, שיברך 'בורא נפשות'. ובילקוט יוסף רח, ב, כתב שלא יברך. ועיין בבאו"ה רב, י, 'ובורא נפשות', שלכנה"ג בספק 'מעין שלוש' ו'בורא נפשות' יברך 'בורא נפשות', ורבים חלקו על כך, וכך נוהגים למעשה, שאין מברכים במקום של ספק 'בורא נפשות', כמבואר להלן  י, ד, 5.

ו – החובה מהתורה כששבע ומדברי חכמים בכזית

ו,א – הערה 4 – בדין צירוף שאר מאכלים ללחם לחיוב ברהמ"ז מהתורה

כתבתי בהערה 4: "בפשטות מצרפים את שאר המאכלים שאוכלים בסעודה לשיעור שביעה, שאם לא כן, פעמים רבות יצא שאדם ששבע לא יהיה חייב בברכה מהתורה". ואכן למעשה, דעת הרבה אחרונים (כפי שהובא שם בשם כמה אחרונים) שאם אכל כזית פת ושאר מאכלים ושבע – חייב מהתורה. וע' בחיי משה ח"ב ע' שעח. ובברכת ה' ח"ב ד, 23, הביא לכך ראיות מהראשונים. ובבא"ח חקת י, נשאר בספק והכריע שאם שבע מפת בתוספת שאר מאכלים והוא מסופק אם בירך ברהמ"ז – לא יברך. וכתב ביחו"ד ו, ע' סא, שיש לצרף את דעת הראשונים שסוברים שהאוכל כזית חייב מהתורה, וממילא הוא ספק ספיקא לחומרא.

כתב הרדב"ז (ו, ב"א רכד), שחולה שנעשה שבע מכזית, וכן אדם שאכל מאכלים שונים ואח"כ אכל כזית פת ושבע, חייב לברך מהתורה ואף יכול להוציא אחרים שהתחייבו בברהמ"ז דאורייתא. וכ"כ ברכ"י קצז, ד.

ו,ב – כאשר צריך לחזור בספק – האם יאמר גם את הברכה הרביעית

ספק בירך ברהמ"ז, אם שבע מברך לדעת רובם הגדול של הפוסקים את כל ארבע הברכות. וכ"כ מהר"ש חיון בשו"ת בני שמואל (ב, מב), כי היכי דלא לזלזולי ביה. וכך פסק מהר"י הלוי (אחיו ורבו של הט"ז), ומ"א (קפד ז). וכ"כ פרי חדש (רט) והוסיף טעם: "כיוון שצריך לברך הג' ברכות מן התורה, ראוי שיברכו גם כן ברכה רביעית, כההיא דכתב הרמב"ם בהלכות ק"ש פ"ב דין יג, ע"ש". וכך פסקו כנסת הגדולה, עולת תמיד (קפד ג), ברכי יוסף (רט ד), שועה"ר (קפד ב), חת"ס (או"ח טו, א), דרך החיים (סימן ריא לקבוע ברכה במקום סעודה, כו ב), פרי מגדים (פתיחה להל' ברכות ג), יעב"ץ בסידורו (הישן ח"א דף רצג עמוד ב), דעת תורה, שדי חמד (אסיפת דינים ברכות יד ג), בני ציון (ו), שולחן שלמה (ב), שתילי זיתים (ח), ספר החיים של הגר"ש קלוגר, ישועות יעקב (הל' ק"ש סימן סז), שו"ת בית שערים (או"ח לז), שולחן טהור (להאדמו"ר מקומרנא), בגדי ישע, פסקי מהרי"ץ, ערוך השולחן (ה), משנה ברורה  (קפד יג). וכ"כ עוד רבים.

אמנם מנגד כתב הרמב"ן שבת כג, א: "ואפשר לומר דלרבא כל שהברכה עצמה מצוה כגון ק"ש ותפילה וברכת המזון ומגילה והלל, וספק אמר ספק לא אמר, בשל תורה כברכת המזון וק"ש חוזר, בשל סופרים כגון תפילה אי נמי 'הטוב והמטיב' שבברכת המזון – אינו חוזר ואומר…" וכך כתב בן איש חי (חוקת ט, וכן בשו"ת תורה לשמה סימן סה) משום ספק ברכות להקל. וכ"כ זכור לאברהם (ב), חסד לאלפים (קפד ב), הנצי"ב בהעמק שאלה (על השאילתות עקב קמו), ונשען על דברי הרמב"ן שנתגלו אז, שו"ת שאילת יצחק (חתנו של המהר"ם שיק ח"א סימן כג אותיות ז-ח), פני יצחק (ר' יצחק אבולעפיא ח"א עא). ועוד כמה פוסקים השאירו הדבר בצ"ע, א"ר (ה), לחם משנה, הלכות קטנות בשם המני"ח. וכך כתבו למעשה בכף החיים (קפד טו), הגרע"י (הליכות עולם ח"ב חוקת ה), אול"צ ח"ב יג, ד,  ברכת ה' ח"ב ד, 35.

למעשה, נראה כדעת רוה"פ שיברכו ארבע ברכות, וכך משמע משו"ע קפד, ד, שלא חילק בין שלוש הברכות לרביעית. ואין כאן מחלוקת בין מנהגי העדות, שמכל הפוסקים מכל העדות, הרוב פסקו כך. וכידוע י"א שבספק ברכות הולכים אחר הרוב (עיין להלן יב, ג, 4). ובמיוחד כאשר מדובר בברכה שנטפלת לברכות מהתורה, יש מקום שלא לחלק ביניהן.

ו,ג – בביאור הדין שבספק בברהמ"ז חוזר

ולעצם הדין, שבמצב של ספק אם בירך ברהמ"ז שעליו לחזור ולברך, לרשב"א הסובר שספיקא דאורייתא מדאורייתא לחומרא, ברור שצריך לחזור. ולסוברים שספיקא דאורייתא רק מדרבנן לחומרא, קשה, מדוע לא נחשוש לברכה שאינה צריכה שאסורה לרוה"פ מדרבנן, ושב ואל תעשה עדיף. וצריך להסביר, שהואיל ותקנו חכמים לחזור בספק דאורייתא, אין כאן ברכה שאינה צריכה. אמנם לרמב"ם קשה יותר, שהוא סובר שספיקא דאורייתא מדרבנן לחומרא ומנגד איסור ברכה לבטלה הוא מהתורה. וביאר משכנות הרועים, שגם איסור 'לא תשא' אסור לדעת הרמב"ם מהתורה רק כאשר ברור שיש איסור (שספיקא דאורייתא רק מדרבנן לחומרא). וממילא כאן שההוראה היא שבספק תורה צריכים להחמיר ולקיים שוב את המצווה, צריך לחזור, וכיוצא בזה כתב בשו"ת רע"א כה, וסיכם כל זה בברכ"ה ח"א ב, 6.

עוד הוסיף בברכ"ה ח"א ב, 7, שאם יש לו ספק אם אכל בכלל או שאולי עבר זמן עיכול, לא יחזור לברך ברהמ"ז, עי"ש. וצ"ע.

ו,ד – אם נשים צריכות להזכיר בברהמ"ז ברית ותורה

עיין במבואר בסוף הלכה ו, ובהערה 5. עפ"י סברת התוס' שמבאר שהספק אם נשים חייבות מהתורה בברהמ"ז מפני שאינן מצוות בברית ותורה, כתב הרמ"א קפז, ג, שנשים אינן מזכירות בברהמ"ז 'ברית' ו'תורה'.

אבל להלכה נשים מזכירות 'ברית' ו'תורה' (מ"ב קפז, ט). מפני שנשים בכלל ישראל וממילא כל השייך לגברים שייך גם לנשים. ועוד, שגם נשים מקיימות ברית, שהן מהולות מטבען (מ"א קפז, ג), וכן צריכות ללמוד תורה כדי לקיים את המצוות, וכפי שמברכות על התורה (שו"ע מז, יד, ופניני הלכה תפילת נשים ז, א-ג). וכיוון שכך העיקר, וכך מסתבר, לא הזכרתי דיון זה בספר.

ו,ה – אם נשים יכולות להוציא גברים ידי ברהמ"ז

למעשה, כיוון שלדעת הרבה פוסקים יש ספק אם נשים חייבות בברהמ"ז מהתורה, נפסק בשו"ע קפו, א, שאשה לא תוציא איש שאכל ושבע, שהוא חייב מהתורה והיא אולי רק מדרבנן. אמנם בדיעבד, אם טעו ובירכה לו, כתבו כמה אחרונים שלא יחזור לברך (ילקוט יוסף קפו, ה).

אבל אם האיש לא שבע, כיוון שגם חיובו מדרבנן – בוודאי יכולה להוציאו. ואם גם היא אכלה פחות משיעור – נחלקו האחרונים, למ"א והגר"ז – יכולה לכתחילה לברך עבורו, וללבוש ומ"ב – אינה יכולה.

ו,ו – האם יש מצב שקטן יכול להוציא איש או אשה

קטן ששבע אינו יכול לפטור בברכתו גדול ששבע. ואם הגדול לא שבע, אף הוא חייב מדברי חכמים, ואזי יכול הקטן להוציאו ידי חובה (שו"ע קפו, ב). ואם שניהם אכלו פחות מכדי שביעה, נחלקו הפוסקים אם הקטן שחיובו עפ"י שני דרבנן יכול להוציא את הגדול שחיובו מדרבנן אחד, ויש להחמיר (מ"ב ו).

קטן אינו יכול להוציא אשה, מפני שאולי היא חייבת מהתורה, ואילו הוא מדברי חכמים מדין חינוך בלבד (מ"ב ו).

ו,ז – איזה מהסועדים ראוי שיוציא את חבירו

לכתחילה זה שאכל שיעור שביעה יוציא את השאר. אבל אם זה שיודע לברך לא אכל שיעור שביעה, בכל זאת יכול להוציא גם את אלה ששבעו (שו"ע קצז, ד). ובמ"ב כד, מבאר כי מהתורה גם מי שלא אכל כלל יכול היה לפטור את זה שאכל, שכל ישראל ערבים זה בזה.

הרמ"א הוסיף שלכתחילה מי שתאב לשתות ולא שתה, לא יוציא את מי ששבע וגם שתה, שכן לדעת היראים, אינו חייב מהתורה. וכתב במ"ב כח, שמ"מ עדיף שיברך מי ששבע ולא שתה (שחייב מהתורה לרוה"פ) על פני מי שלא שבע אבל שתה (שלרובם המכריע של הפוסקים אינו חייב מהתורה).

ז – תוספת בשבתות וחגים

ז,א – החליף את הסדר שבין 'רצה' ו'יעלה ויבוא'

הזכיר 'יעלה ויבוא' לפני 'רצה', בוודאי יצא (מ"ב קפח, יג). ואם נזכר לפני שסיים 'יעלה ויבוא', לשאגת אריה ואור לציון ג, יח, י, יפסיק ויתחיל 'רצה', וכ"כ רב פעלים ב, מ. וסבר שאף אם סיים 'יעלה ויבוא' ואח"כ 'רצה', יחזור שוב לומר 'יעלה ויבוא'. וכתב בפס"ת קפח, ה, שרוה"פ סוברים שאף באמצע 'יעלה ויבוא' לא יפסיק, שדעת רוה"פ שתדיר קודם הוא למצווה או הידור ולא לעיכובא. וכ"כ הרב צבי יהודה (עולת ראיה א, עמ' שסד), ויבי"א י, כב.

ז,ב – דין הזכיר 'רצה' ו'יעלה ויבוא' ביום חול

מי שטעה והזכיר 'רצה והחליצנו' או 'יעלה ויבוא' בימות חול, בדיעבד לא הפסיד את ברהמ"ז. ואם עדיין לא סיים את ברכת 'בונה ירושלים' יחזור לאומרה מתחילתה בלי התוספת. וכן הדין לגבי 'על הניסים' (מ"א רעד, יד, קצוה"ש מז, כה, וע' מ"ב קפח, יב, פס"ת קפח, ד, ילקוט יוסף קפח, יח).

ז,ג – דין אמירת 'על הניסים' בפורים וחנוכה

כדי שלא להכביד בפרטים כתבתי: "בחנוכה ופורים שתקנו חכמים להודות בהם על הנס, מוסיפים בברכת הארץ, שהיא ברכת הודאה, נוסח על הניסים". אמנם לגבי פורים נחלקו הדעות, וכפי שכתבתי בפניני הלכה זמנים טו, 19: "דין 'על הניסים' שבתפילת עמידה של פורים שווה לדין 'על הניסים' בחנוכה… ולעניין ברכת המזון יש שוני, בחנוכה אומרים 'על הניסים' בברכת המזון מצד המנהג, ואילו בפורים הוא חובה. ויש אומרים שהשוכח 'על הניסים' בסעודת פורים ביום, צריך לחזור, מפני שיש חובה לאכול בפורים סעודה על פת (מהרש"ל, של"ה וט"ז). וי"א שאינו חוזר, מפני שאין חובה לאכול לחם בסעודת פורים (תה"ד, מ"א וא"ר). וי"א שאף כי חייבים לאכול פת בסעודת פורים, אין דין 'על הניסים' שבסעודה חמור מ'על הניסים' שבתפילה שאין חוזרים עליו (ערוה"ש תרצה, ז, ויב). וכתב במ"ב תרצה, טו, למעשה, שספק ברכות להקל, ולא יחזור".

ז,ד – התחיל בסעודה בשבת וסיים אותה בראש חודש

הרחבת המבואר בסוף הלכה ז: אם חל ראש חודש במוצאי שבת, והמשיך לאכול פת לאחר צאת הכוכבים, מצד תחילת הסעודה עליו להזכיר 'רצה והחליצנו' ומצד סיומה – 'יעלה ויבוא'. ונחלקו בזה הפוסקים: לדעת רבים ולמ"ב קפח, לג, אם אכל פת אחר צאת הכוכבים צריך לומר 'יעלה ויבוא' ולא 'רצה והחליצנו'. ולבא"ח חקת כב, יזכיר 'רצה והחליצנו' ולא 'יעלה ויבוא', כי יש מצווה להמשיך שבת במוצאי שבת, וכ"כ ביחו"ד ג, נה, מטעם שהכל הולך אחר תחילת הסעודה. ולדעת הט"ז קפח, ז, אם יברך אחר צאת הכוכבים יזכיר תחילה את השבת ואח"כ ראש חודש, שכך האמת, שבתחילה היתה שבת ואח"כ ר"ח, וכ"כ מג"ג ובגדי ישע. ויש שנהגו להמשיך את הסעודה אחר צאת הכוכבים ולהזכיר שניהם (שועה"ר, עי' פס"ת קפח, כא-כב). וכ"כ בעולת ראיה עמ' שסד, שלכתחילה יאכל עוד פת בלילה ויאמר שניהם. וכן נוהג אבי מורי.

והרוצה לצאת מהספק, יסיים את הסעודה לפני צאת הכוכבים. והרוצה להדר בזה, יברך לפני צאת הכוכבים, כי לט"ז גם אם לא יאכל אחר צאת הכוכבים אלא רק יברך אז, יצטרך להזכיר גם 'יעלה ויבוא'. אבל נראה שאם יאכל מזונות אחר צאת הכוכבים, הואיל ולא עליהם הוא מברך ברהמ"ז, יאמר בברהמ"ז 'רצה' בלא ספק. ורק אם יאכל אחר צאת הכוכבים מזונות כשיעור קביעות סעודה, דינו כמי שאכל פת והרי הוא נכנס לספק. וכיוצא בזה מובא בשעה"ב ו, הערה קז, ופס"ת קפח, 80, בשם הגרש"ז (שש"כ נז, הערה מו) שמי שאכל אחר צאת הכוכבים כזית פת ביותר מכדי אכילת פרס, נחשב לעניין זה כאילו לא אכלו.

ואם ירצה להמשיך לאכול פת לאחר צאת הכוכבים, יאמר 'רצה' ו'יעלה ויבוא' וכפי שכתב מורנו ורבנו בעולת ראיה עמ' שסד.

ח – שכח לומר 'רצה' או 'יעלה ויבוא'

ח,א – הערה 8 – נוסח ברכת ההשלמה ביום טוב

ביום טוב, למנהג אשכנז אומר בברכת ההשלמה שם ומלכות וחתימה, ובכה"ח כד, כתב שלמנהג ספרדים אינו אומר, ורק בסעודת ליל ראשון של פסח וסוכות אומר שם ומלכות וחתימה. אבל בילקוט יוסף קפח, ח, כתב כמנהג אשכנז, ולכן לא חילקתי בדין זה בין מנהג אשכנז וספרד. עוד יש לציין כי לדעת הרב משאש (שמש ומגן א, יג), בכל סעודות יו"ט אם התחיל 'הטוב והמטיב' חוזר לתחילת ברכת המזון, וכפי שנוהגים אשכנזים.

ח,ב – השוכח לומר 'יעלה ויבוא' בראש השנה

נחלקו אם השוכח לומר 'יעלה ויבוא' חוזר לראש, כמובא במ"ב קפח, יט, שעה"צ טו. וספק ברכות להקל. והגר"ז בסידור הרב, הובא בפס"ת קפח, 37, סובר שאם שכח בליל ר"ה, כיוון שאסור אז להתענות, חוזר על ברהמ"ז. וכמובן שמנגד, למנהג רוב הספרדים אינו חוזר כמו בכל סעודת יו"ט.

ולגבי נוסח התיקון אם לא התחיל 'הטוב והמטיב', למ"ב קפח, יט, אומר כמו ביום טוב עם חתימה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שנתן ימים טובים לעמו ישראל את יום הזכרון הזה, ברוך אתה ה' מקדש ישראל ויום הזכרון". ומסתבר שלמנהג ספרדים שאינם חוזרים על 'יעלה ויבוא' בראש השנה, אין אומרים שם ומלכות בברכת ההשלמה.

ח,ג – דין מי שאינו זוכר את נוסח ברכת ההשלמה

מי שאינו יודע את נוסח ברכות ההשלמה הללו או לפחות את עיקרו, לא יכול לצאת באמירת 'רצה' או 'יעלה ויבוא', ובמקום שהאזכרה מעכבת יחזור לראש (ט"ז הובא במ"ב יז, וע' בבאו"ה שנשאר בצ"ע. ובוזאת הברכה ע' 146 כתב שחוזר לראש). והגרש"ז אוירבעאך (שש"כ נז הערה טו) הסביר, שאחר שסיים ברכת בונה ירושלים הוא כמו שעקר רגליו, ולכן אין מועיל להזכיר 'רצה' ו'יעלה ויבוא'. ובפס"ת ט' כתב שמ"מ אם טעה והשלים באמירת 'רצה' לא יחזור, שכן יש בזה ספק.

ט – מים אחרונים

ט,א – האם הנוגע במלח צריך ליטול ידיו

הנוגע במלח שלא בסעודה, לא נהגו לחייבו ליטול ידיים. אמנם בא"ח שלח יג, וכה"ח ב, כתבו, לחייבו בנט"י וכפי שמבואר בחולין שם. אולם בילקוט יוסף הערה כא, כתב, שאין נוהגים ליטול ידיים, כי סומכים על התוס', ומה שנוהגים ליטול לפני הברכה, זה על פי הקבלה. וכתב בפקודת אלעזר שלכן הושמט משו"ע דין זה שהנוגע במלח צריך ליטול ידיים.

י – דיני מים אחרונים

י,א – רוח רעה שעל המים האחרונים

הרחבת הערה 11: בגמרא חולין קה, א: מים "ראשונים – נוטלין בין בכלי בין על גבי קרקע, אחרונים – אין נוטלין אלא בכלי, ואמרי לה: אין נוטלין על גבי קרקע, מאי בינייהו? איכא בינייהו – קינסא". רש"י: "קינסא – אם נותן שפאי עצים וקסמין תחתיהן, למאן דאמר כלי הכא לאו כלי הוא, ולמאן דאמר אין נוטלין על גבי קרקע שפיר דמי. ולקמן מפרש משום דרוח רעה שורה עליהן כשהן על גבי קרקע". חולין קה, ב: "אמר אביי: מריש הוה אמינא האי דלא משו מיא בתראי על ארעא – משום זוהמא, אמר לי מר: משום דשריא רוח רעה עלייהו".

ונפסק בשו"ע קפא, ב, שלכתחילה יטול לתוך כלי, ואם אין לו כלי יטול על גבי עצים דקים וכיוצא בהם. והכוונה, שיטול למקום שהמים ייספגו ויעלמו או למקום שאין הולכים בו בני אדם.

וביבי"א ה, ב, ביאר בהרחבה שאפשר ליטול לכתחילה לתוך הכיור. ואם נוטלים לתוך כלי, כתב ר"ח פלאג'י שטוב לסלק את הכלי מלפניו בעת הברכה (כה"ח ח). ויעויין בבאו"ה 'אלא בכלי' שיש דעות אם לאחר שנטלו לתוך כלי נותרה על המים רוח רעה, שבזה תלויה השאלה האם צריך להקפיד לשפוך את המים שבכלי לכיור וכיוצא בו. ובילקוט יוסף קפא, ו, חיזק את דעת המקילים.

י,ב – טעם רוחני למים אחרונים

מתוך האכילה שיש בה צד גשמי מעובה, האדם עלול להיגרר אחר התאווה וישכח את ה' שנתן לו את הכוח לעשות את החיל, ולכן הוא צריך לתקן את עצמו בברכת המזון, וכפי שנתבאר בהלכות הראשונות. ונטילת הידיים מבטאת את הסרת הזוהמא הגשמית מידיו, שכשם שהוא מסיר את הזוהמא שדבקה בידיים, כך כנגד זה הוא משתחרר מההרגשות שנזדהמו תוך כדי אכילה. שכן כל תהליך האכילה מורכב מטוב ורע, וצריך לברר את הטוב מתוך הרע. ואחר שהסיר מאצבעותיו את הזוהמא, יכול לברך לה' כראוי, וזוהי פסגת הבירור שבאכילה.

יא – מנהגים בברכת המזון

יא,א – איזה סכינים צריך להסתיר בברהמ"ז לפי המנהג

נראה שכל המנהג להסיר או להסתיר את הסכין אמור לגבי הסכין הגדולה שחותכים בה את הלחם וכן סכינים חדים שאפשר להרוג בהם, אבל סכינים פשוטים שבסכו"ם שלנו, שנועדו למריחה או לחיתוך מאכלים מבושלים, אינם נחשבים כברזל שמקצר ימים, אלא דינם כמזלגות ואין חובה לכסותם בעת ברכת המזון. ולכן כתבתי בהלכה "סכין חד". אמנם מילקוט יוסף קפ, ג, ופס"ת קפ, ד, משמע שמחמירים בכל מה שאנו קוראים סכינים.

יב – דרך אמירת ברכת המזון וכבודה

יב,א – הערה 13 – הפסק בברהמ"ז לזימון

כתבתי בהערה: "נחלקו אם מותר לענות על זימון באמצע ברהמ"ז, לח"א מח, ג, וכה"ח קצב, יז, אסור, ולא"א בוטשאטש קצב, וקצה"ש, מפסיק, ועיין שערי הברכה ה, הערה צט". שם כתב שגם מבאו"ה קצד, א, 'ובירך', עולה שאפשר להפסיק לצורך זימון באמצע ברהמ"ז ואפילו באמצע ברכה. והביא עוד כמה פוסקים שסוברים כן, שאפילו באמצע ברכה אפשר לענות לזימון, אלא שכתב שאין לענות "יהי שם" וכו'. ולדעת הא"א אחר 'הזן' אפשר לענות גם 'יהי שם'. ב'וזאת הברכה' 131 כתב בשם הרב אלישיב שעדיף שלא לענות באמצע ברהמ"ז, אך הנוהגים כן אינם צריכים לשנות מנהגם.