א – פירות העץ והאדמה

ח,א – טעם ברכת 'העץ' ו'האדמה' ו'שהכל', להלכות: א, ג, ה, ו.

ליקוטי הלכות ברכת הפירות א: "קבעו רבותינו ז"ל ברכה מיוחדת לפירות… ולא כללו אותם בשאר דברים שברכתם 'שהכל', כי בפירות יש נפשות יקרות מאד… ועל כן נקראים פרי. כי חשיבות הנפש ומעלתה תלוי בהדעת… כי הדעת נקרא פרי על שם שהוא עושה פירות… ועל כן מייחדים להם ברכה מחמת החשיבות הזאת ומזכירים בהברכה שם פרי, דהיינו פרי האדמה או העץ. וכן פירות העץ חשובים מפירות האדמה וייחדו להם ברכה, כי שם מלובשים נפשות יקרות ביותר, בבחינת: כי האדם עץ השדה. ועל כן אם בירך על פירות העץ בורא פרי האדמה יצא. כי אותו המעלה שיש לפירות האדמה יש להם גם כן רק שהם חשובים יותר כנ"ל, אבל להפך לא יצא, כי ברכת העץ אינו שייך כלל לפרי האדמה, כי אין להם אותו המעלה כנ"ל. ועל כולם אם אמר שהכל יצא, כי שהכל כולל כולם בבחינת שהכל נהיה בדברו, כי מהדיבור יוצאים הנפשות בבחינת: נפשי יצאה בדברו.

וזה שכתוב בשולחן ערוך כמה דינים שיש כמה דברים שאין מברכים עליהם רק בורא פרי האדמה אף על פי שגדלים על העץ. עיין שם. כי באמת מה שתיקנו ברכה מיוחדת על פרי העץ הוא רק מחמת חשיבותם כנ"ל, כי באמת לא תיקנו ברכה פרטית על כל דבר ודבר רק מחמת חשיבות הנ"ל יחדו להם ברכה. ועל כן כשאינם עיקר הפרי אין להם אותו המעלה, על כן אין מברכים עליהם רק בורא פרי האדמה. וכן כמה דברים שעדיין לא נגמר בישול הפירות אין מברכים עליהם גם כן רק בורא פרי האדמה, כי כשלא נגמר בישולם עדיין לא נשלם הנפש שיש שם כמו שכתב רבנו בזה. ועל כן אין להם חשיבות וכנ"ל".

ב – בין פרי אדמה לפרי עץ

ב,א – בירך על פרי אדמה וכיוון להוציא גם פרי עץ

שו"ע רו, ב, היו לפניו פרי אדמה ופרי עץ, ובירך על פרי האדמה ונתכוון לפטור גם את פרי העץ, יצא. וכן דעת רוה"פ. והוא הדין אם בירך 'שהכל' וכיוון לפטור פרי עץ או אדמה, בדיעבד כוונתו תופשת ופטר את פרי העץ או האדמה (מ"ב רו, ט). ובמ"ב י, כתב בשם שע"ת שיש חולקים על השולחן ערוך (שאגת אריה כז), ולדעתם, כיוון שברכתו חלה על פרי האדמה המונח לפניו, לא פטר את פרי העץ. ומ"מ מסיק שבדיעבד לא יחזור לברך, שספק ברכות להקל. אלא שהטוב ביותר להיות נמלך שלא לאכול מיד את פרי העץ אלא לאחר זמן (וצ"ע כמה), ואז יברך על פרי העץ.

אבל אם טעה ובשעה שבירך על פרי אדמה חשב שגם ברכת הפרי הנוסף שלפניו 'האדמה', וממילא כיוון להוציאו, ולבסוף התברר לו שהוא פרי עץ, לא פטר אותו בברכתו, הואיל והכוונה להוציאו התבססה על טעות (פס"ת רו, ז, עפ"י שלחן הטהור ד, שבט הלוי ח, לז, ג).

ב,ב – עצים נמוכים מג' טפחים (אוכמניות)

כתב במ"ב רג, ג, בשם מ"א ועוד אחרונים, שגם עץ הנמוך מג' טפחים, כמו אוכמניות, מברך על פירותיו 'העץ', אלא שהעולם לא נהגו כן, ואפשר שטעמם שמפני נמיכותו אינו נחשב עץ. ע"כ. ובאג"מ או"ח א, פה, כתב שהאוכמניות המוכרות באמריקה גבוהות מג' טפחים, וגם במקומות שהאוכמניות היו נמוכות מג' טפחים, רבים נהגו לברך 'העץ', ולכן מסיק שבמקום שאין מנהג, גם על שיח נמוך מג' טפחים מברכים 'העץ'.

ואפשר לומר, שמי שמכיר את השיח, נראה היה לו תמוה להחשיב שיח נמוך כל כך לעץ, ולכן היו שנהגו לברך 'האדמה'. אבל אנחנו שאיננו מכירים את השיח, כיוון שעל פי הכללים הוא עץ, נברך 'העץ'.

ב,ג – תותים, חצילים ופלפל חריף

כתב בשו"ע רג, ב: "על התותים הגדלים בסנה – בורא פרי האדמה". והמדובר על פטל או תות סנה, ולא על תותים הגדלים בעצים, או תותי שדה, שלגביהם אין ספק. והתותים הגדלים בסנה, הכוונה בשיח שעצו וענפיו יכולים להישאר כמה שנים, אלא שבשונה מעצים, הוא מניב פרי טוב תוך שנה, ופירותיו מתמעטים בכמות ואיכות משנה לשנה. ובב"י רג, ב, כתב בשם תשב"ץ קטן שכב, שנהגו לברך עליהם 'העץ', וכך נהג ר"ת. ואילו המרדכי ורבנו מנוח כתבו, לברך עליהם 'האדמה', וכ"כ למעשה בשו"ע. ועיין בברכת ה' ח"ג ז, 12, שסיכם דין זה. וכתב שגם דין חצילים ופלפל חריף כתותים.

וכיום נוהגים בכל שנה לקצוץ את הגזע שלהם סמוך לאדמה, ועל ידי כך הם צומחים שוב כחדשים, וכיוון שבלא זאת הם נחלשים משנה לשנה, אין דינם כעץ, וברכתם 'האדמה', ואין להם איסור ערלה.

ב,ד – טעה ובירך 'העץ' על בננה

כתבתי בהערה 1 את דעת המ"ב רג, ג, שאם טעה ובירך 'העץ' על בננה, טוב שיטעם ממנה מעט, כדי שלא תהיה ברכתו ודאי לבטלה. ומשמע שאח"כ לא יברך 'האדמה' אלא יעשה הפסק, ורק לאחר מכן ישוב לברך 'האדמה'. ובאור לציון ח"ב מו, לט, כתב שברכת הבננה 'האדמה' בוודאות, והראיה שאין חוששים בה לאיסור ערלה כעץ. ולכן אם בירך 'העץ' לא יטעם כלל, ויברך שוב 'האדמה'. ועיין ביבי"א ח, כו, בהערה, שחלק עליו.

ב,ה – החילוק שבין דין ברכות לערלה

בעניין הבננה שחוששים לסוברים שברכתה 'העץ', ואילו לעניין ערלה אין חוששים לזה. נלענ"ד שאפשר לומר, שדין ערלה שונה מדין ברכות, ומבחינת ערלה ודאי שאיננה עץ, כי בערלה הולכים אחר ההגדרות המדויקות, אולם לגבי ברכות הולכים גם לפי הנראה, ובזה יש מחלוקת.

ב,ו – פפאיה ופסיפלורה לעניין ערלה

לגבי פפאיה ופסיפלורה עיקר הספק נוגע לערלה, ליחו"ד ד, נב, ולרב אליהו, אינו עץ ואין בו איסור ערלה, מפני שהוא מוציא פרי בשנתו הראשונה, וגם גזעו חלול כגבעול עבה. ויש שבפועל אסרו פפאיה בערלה, וסיכם דעה זו בברכ"ה ח"ג ז, 21. ועיין במאמרו של הרב יואל פרידמן בקובץ התורה והארץ ח"ג לעניין ערלה. ומ"מ לגבי ברכה, כולם מסכימים שמספק ברכת הפפאיה 'האדמה'.

ג – על מה מברכים 'שהכל'

ג,א – עניין ברכת שהכל

לכאורה יש לתמוה מדוע פוטרים בברכת 'שהכל' מאכלים שמקורם מהחי, כבשר, דגים, ביצים וכל מוצרי החלב והגבינות. והלא ברכת 'שהכל' נועדה בעיקר למאכלים שאין להם חשיבות לקבוע עבורם ברכה מיוחדת, ועל כן פוטרים אותם בברכה הכללית. ואולי מפני שמלכתחילה לא היה ראוי שנאכל בשר, ורק מימי נח הותר לנו לאכול בשר, לפיכך לא תקנו חכמים ברכה מיוחדת לבשר. ולכן דווקא הברכה הכללית, שמחזירה את הכל לשורש, שהכל ממנו יתברך, ממנה אפשר לקבל רשות לאכול בשר.

ויש לברכת 'שהכל', שפוטרת מאכלים חשובים במיוחד וגם מאכלים שנחשבים פחותים בחשיבותם, דמיון לברכת הנשים 'שעשני כרצונו', שאפשר לדורשה לגנאי שהיא פחותה מהגברים ומצדיקה עליה את הדין, ואפשר לדורשה לשבח, שהאשה מיוחדת בכך שהיא יותר כרצונו העליון יתברך מאשר הגבר (עיין פניני הלכה "תפילת נשים" ו, ב).

ה – קליפות וגרעיני הפירות

ה,א – דין צלף והנלמד ממנו

הרחבת הערה 3 – אם אותם עלים וגבעולים ראויים לאכילה ואף נוטעים את העץ על דעת לאוכלם אלא שאינם עיקר הפרי, מברכים עליו 'האדמה'. ודין זה נאמר בברכות לו, א, לגבי צלף שהוא מין עץ, שעיקר פריו הוא האביונות ועליהם מברכים 'העץ'. וגדלים בו גם עלים ותמרות וקפריסין שהוא קליפת הפרי, שאף הם ראוים לאכילה ועל דעת לאוכלם נוטעים את הצלף, אלא שהואיל ואינם עיקר הפרי, מברכים עליהם 'האדמה'. וכן נפסק בשו"ע רב, ו. אולם למעשה כתב בשעה"צ מא, בשם ברכ"י, שכיום אין נוטעים את הצלף בשביל העלים והתמרות והקפריסין, ולכן האוכלם מברך 'שהכל'. ועיין ברכ"ה ח"ג ז, 26, 28.

ה,ב – דין הקליפות

למ"א רב, יז, מברכים על קליפות תפוזים בדבש 'העץ', שהן כחלק מהפרי. ולט"ז רד, טו, 'האדמה', כי אף שרגילים לאוכלן אינן חלק מהפרי. ולא"ר רג, ב, 'שהכל', שאין רגילים לנטוע את העץ עבור הקליפות. וכ"כ במ"ב רב, לט. ויתכן שדברי המ"א והט"ז נאמרו בזמנם, שהיו רגילים לשמור את קליפות התפוזים, אבל כיום שהמנהג לזורקן, ורק מיעוט קטן נשמר לצורך זה, גם הם יודו שברכתן 'שהכל'. וכ"כ בחזו"א לג, ב. וכן אם הפריד את הקליפה הלבנה הרכה שבתפוז, ואכלה לבדה, מברך 'שהכל', שאין היא עיקר הפרי (ועיין בפתחי הלכה ט, מא).

וקליפת האתרוג הלבנה שהמתיקה, כיוון שהיא עיקר הפרי, ברכתה 'העץ'. וכ"כ בכה"ח רב, נה-נו, ילקוט יוסף רב, ד, ופס"ת רב, יג.

ה,ג – בירך בטעות על קליפה או עלה 'העץ'

טעה ובירך 'העץ' על קליפת פרי שאין רגילים לאוכלה, כמו קליפת תפוזים – יצא בדיעבד, כי לא שיקר בברכתו. אבל אם בירך על עלה של עץ שאין רגילים לאוכלו 'העץ', לא יצא כי אינו 'פרי'. ואף אם בירך עליו 'האדמה' לא יצא, כי אינו נחשב 'פרי' אלא עץ בעלמא. ורק אם חושבים בנטיעה גם על העלים הללו, אזי ייחשבו 'פרי האדמה', כי פירות האדמה הם גם עלים וגבעולים, וביאר זאת בברכת ה' ח"ג ז, ח-ט.

ה,ד – דין גרעיני הפירות

כשגרעינים נאכלים אגב הפרי ברור שברכת הפרי פוטרתם, כמבואר במ"ב רב, כג. אבל אם אוכלם לעצמם, והם טעימים, לתוס', לרא"ש ולשו"ע רב, ג, ברכתם כברכת הפרי. ולרשב"א איבדו את ברכתם. לדרישה, הגר"א ומ"ב רב, כג, כיוון שאינם עיקר הפרי יורדים מדרגה אחת, כמו בדין הצלף (שנזכר בהערה 3), ולכן אם גדלו על עץ ברכתם 'האדמה', ואם מצמח חד שנתי ברכתם 'שהכל'. לפר"ח, א"ר, כה"ח רב, לז, אינם נחשבים כלל לפרי, כי אין חושבים עליהם בזריעה או בנטיעה, ולכן בכל אופן ברכת הגרעינים 'שהכל'. ולמעשה, בכל מקום של ספק מברכים 'שהכל'. ואם יהיו גרעינים של פרי עץ שנוטעים את העץ גם עבורם, ברכתם תהיה 'האדמה'.

ה,ה – גרעיני חמניות

על גרעיני חמניות, הם הגרעינים השחורים מברכים 'האדמה'. ואף שלעיתים רוב הגרעינים השחורים משמשים לעשיית שמן, כתב באול"צ ח"ב יד, י, שהואיל והשמן הוא זיעה בעלמא, אין מתחשבים אלא באותם הגדלים לצורך אכילת הגרעינים. וכ"כ ב'וזאת הברכה' בשם הרב אויערבאך.

ו – פירות בוסר ובר וקנה סוכר

ו,א – פירות בוסר

שלוש דעות בפירות בוסר: א) לשו"ע רב, ב, ורוה"פ, מהרגע שהפרי התחיל לגדול, האוכלו מברך את ברכתו למרות שאפשר לאוכלו רק בשעת הדחק. ורק ענבים, זיתים וחרובים, נחשבים פרי בשלב מאוחר יותר (ברכות לו, ב).

ב) לגר"א רב, ז, כל הפירות שלא הגיעו קרוב לסוף הבשלתם (עונת מעשרות), אבל אפשר לאוכלם בשעת הדחק, יורדים בדרגה, שאם הוא פרי עץ מברך 'האדמה', ואם הוא פרי אדמה מברך 'שהכל'.

ג) לדעת ח"א נא, ז, כל עוד הפרי קטן ואינו טוב לכתחילה, ברכתו 'שהכל'.

ולמעשה ספק ברכות להקל, ויברך תמיד את הברכה הבסיסית יותר.

ואם בישל אותם או המתיק אותם, אם היו ראויים בתחילה לאכילה בשעת הדחק, ברכתם כברכת הפרי הראויה להם. ואם מתחילה לא היו ראויים לאכילה אפילו בשעת הדחק, גם אחר מיתוקם ברכתם 'שהכל'. וכ"כ בא"ח, וכה"ח רב, לד. ועיין מ"ב רב, יח, ובאו"ה.

ז – ירקות ופירות הגדלים בעציץ ובמים

ז,א – פירות שגדלו בעציץ שאינו נקוב

על פירות הגדלים בעציץ שאינו נקוב מברכים את ברכתם הרגילה הואיל וגדלו מתוך אדמה. וגם בתרו"מ הם חייבים, אלא שחיובם מדרבנן בלבד. ואמנם לח"א נא, יז, אין לברך 'האדמה' על פירות שגדלו בעציץ שאינו נקוב. אולם האחרונים, רובם ככולם, לא קיבלו את דבריו. ועיין בברכ"ה ח"ג ז, נה, 'וזאת הברכה' ברור כד.

ח – פירות חתוכים ומרוסקים

ח,א – הערה 8

בספר וזאת הברכה בירור הלכה טז, המציא מבחן לשאלה אם נתרסקו לגמרי או לא, שאם המשקל הסגולי השתנה ברכתו 'שהכל'. אולם כפי שכתבתי על הגדרות האחרונים שהביא בפס"ת רב, טו, שאינן קובעות למעשה, אלא רק מסייעות להכרעה, ובפועל ההכרעה נקבעת לפי דעת בני אדם. כך גם נראה שהמשקל הסגולי אינו קובע את הדין אלא רק מסייע להכרעה. אמנם יתכן שבדרך כלל כאשר המשקל הסגולי משתנה, גם המאכל משתנה בעיני בני אדם.

ושם בוזאת הברכה הביא את דברי הגרש"ז אויערבאך שסובר שעל פירה וצ'יפס מקמח תפוחי אדמה מברכים 'האדמה', ולפי הכלל שקבע על פי המשקל הסגולי, אין מברכים 'האדמה'. וכך גם כתבתי למעשה להלן הלכה יב, 9, משום שנתרסק לגמרי, וזה הכלל המרכזי. בנוסף לכך גם מרקמו וטעמו השתנו מעט. אולם הוספתי  שהמברך 'האדמה' יצא.

ח,ב – הערה 9 – הידורים בברכת רסק פרי

יש מהדרים שכאשר יש לפניהם רסק פרי, משתדלים להביא פרי ולברך עליו 'העץ' כדי לפטור בברכתו את הרסק. ואף שלכאורה הצעה זו אינה טובה לשיטת תה"ד והרמ"א, מ"מ כיוון שגם לשיטתם אם בירך 'העץ' על הרסק יצא, ולא אמרו את דבריהם באופן נחרץ, ולעומת זאת לדעת רבים מעיקרא ראוי לברך על הרסק 'העץ', כאשר אפשר לברך בוודאות 'העץ' ולפטור בזה את הרסק, יש בזה הידור. וכ"כ בפס"ת רב, טו, 85.

וכמובן שיותר מהודר לברך גם על מאכל אחר 'שהכל' ובזה לצאת ידי כולם.

ט – פירות שלא התרסקו לגמרי ונשארה ברכתם

ט,א – ממרח תמרים

כתבתי: "על תמרים שנמעכו ונעשו כעיסה, מברכים 'העץ', ולבסוף ברכה אחת מעין שלוש. שהואיל ולא נתרסקו לגמרי, לא איבדו את צורתם ותוארם לגמרי, ולכן נשארה ברכתם כבראשונה". ואף שמדין 'טרימא' – תמרים שנמעכו ונכתשו, שמבואר בברכות לח, א, שברכתם 'העץ', נסתעפה המחלוקת (עיין בהערה 8). ולדעת תה"ד אם נתרסקו ברכתם משתנה ל'שהכל'. ולכאורה לפי מה שנפסק כתה"ד שריסוק משנה את הברכה, היה צריך לברך עליהם 'שהכל'. אלא שכתבתי לברך על ממרח תמרים 'העץ' מפני שהתמרים שבו לא נתרסקו לגמרי, והדבר ניכר במרקמם שלא השתנה כל כך. ולמדנו שלדעת המ"א ודעימיה, גם לתה"ד ברכת הפרי המרוסק משתנה רק כאשר הריסוק גמור עד שמשנה את תוארם וצורתם של הפירות (כמובא בהערה 8). וכ"כ במ"ב רב, מב (ושלא ככנה"ג שסובר שגם ריסוק חלקי משנה את הברכה). וכן משמע משו"ע הרב רב, יז.

אמנם כתב בפס"ת רב, יח, שכיוון שמרסקים אותו במכונה נשתנית ברכתו. אבל כלל זה שכתב בשם הנהר שלום, שמבדיל בין ריסוק במכונה לריסוק ביד, אינו מוסכם, וכ"כ ביבי"א ח"ז כט, אותיות ד, י, יד. וכיוון שממילא לרמב"ם ברכתו 'העץ', עדיף לברך עליו 'העץ'. וכבר כתבתי בהערה 8, על כל הכללים שכתבו האחרונים, ובכללם על הכלל המבדיל בין ריסוק במכונה ליד, שהם נועדו לסייע להגדרה, אבל אין הם יסוד הדין. ולכן למרות שהתמרים רוסקו בכלי, כיוון שתוארם ומרקמם נותר – ברכתם 'העץ'.

ט,ב – סלט אבוקדו – 'העץ' ולאטקעס – 'האדמה'

עיין בפס"ת רב, 87, שסובר שאם עירבו בסלט האבוקדו גם ביצים, דינו משתנה, וזה מפני שנצמד לכלל שאם עירבו ברסק הפירות מין אחר ברכתו משתנה (פס"ת רב, כ). וזה נכון אמנם לגבי לדר (כמבואר בהערה 6), וחלווה (כמבואר בהערה 7), וכדורי פלאפל (הלכה יב), אבל כפי שכתבתי בהערה 3, כלל זה כמו שאר הכללים, אינו מוחלט. והראיה מדין הומלתא המובא בברכות לו, ב. אלא הכל תלוי בדעת בני אדם, וכל זמן שהאבוקדו הרוב והעיקר, וגם לא נתרסק כל כך, ברכתו 'העץ'.

גם לגבי לאטקעס כתב בפס"ת רב, כ, לברך 'שהכל', עפ"י הכלל שאם עירבו בפרי שרוסק עוד מאכלים, אף שלא היה ריסוק מלא, ברכתו 'שהכל'. אבל כפי שכתבתי (בהערה 3) הכללים אינם מוחלטים, אלא יסודות המסייעים לנתח את דעתם של בני אדם, ולכן כאן, שמצד אחד הריסוק חלקי, ותוספת הביצה והבצל אינה בעלת משמעות כל כך, וטעם תפוח האדמה ניכר במידה רבה, ברכתו 'האדמה'. וכ"כ ב'וזאת הברכה' בירור טז. וכן הדין לגבי קוגל מתפוחי אדמה שלא רוסקו לגמרי.

י – פירות שנתרסקו לגמרי וברכתם 'שהכל'

י,א – מחית פירות

כתבתי: "ואם נותרו בתוך הרסק חתיכות פרי, הרי שלא נתרסק לגמרי, ויברך על חתיכות הפרי 'העץ' ויפטור את כל הרסק (בא"ח פנחס יב)". וכ"כ גם ב'וזאת הברכה' ע' 101 בשם הגרש"ז אויערבאך, ובפס"ת רב, טו, כלל ב. אמנם בספר 'כיצד מברכים' עמוד כ' כתב בשם הרב ואזנר שברכתם 'שהכל'. אך הואיל וממילא לרמב"ם ורוה"פ גם על רסק גמור מברך 'העץ', בזה שיש גם חתיכות פרי נברך 'העץ'.

י,ב – טחינה וחלווה

עיין מ"ב רה, יז, שהזכיר מחלוקת בדין שומשום שנטחן (אולי הכוונה לטחינה), שלדעת מ"א ברכתו 'שהכל' מפני שאין צורתן עליהן כלל, ולאבן העוזר ברכתו 'האדמה' כל זמן שלא עשה מהן משקין. ע"כ. ועל חלווה המנהג לברך 'שהכל' כפי שכתבתי בהלכה י ובהערה 7, מטעם שנתגבשה כמאכל אחר. ובפס"ת רב, כב, הביא טעם נוסף, שהחלווה נועדה להיות טפלה ללחם.

יא – סוכר, מוצרי סויה ושוקולד – 'שהכל'

יא,א – כשאוכלים שוקולד או סויה ופרי מה יברכו תחילה

המהדרים מדקדקים, שאם רוצים לאכול מאכל סויה או שוקולד, וגם פרי עץ או אדמה המונחים לפניהם, שמברכים תחילה 'שהכל' על הסויה או השוקולד, ורק אח"כ 'העץ' ו'האדמה', מפני שאם יברכו על הפירות, אולי יפטרו בכך את הסויה או השוקולד. אולם למעשה, אם לא דקדקו בזה, אין חשש, שהואיל ואנו נוהגים לברך על סויה ושוקולד 'שהכל', אין מתכוונים כלל לפוטרם בברכת 'העץ' או 'האדמה'. וכ"כ בבא"ח פנחס טז. ועיין להלן בהרחבות להלכה טז.

לגבי שוקולד שברכתו 'שהכל', עיין עוד באור לציון ח"ב יד, ה, שתלה הדין בזה שהוא עץ סרק, ואין לו חשיבות של עץ.