א – הברכה על ההנאה

א,א – דין השותה מים שלא לצמאו

לרב עמרם גאון (הובא בתוס' ברכות מה, א), אף שהשותה מים שלא לצמאו אינו מברך בתחילה, מ"מ אחר השתייה צריך לברך. אבל לרמב"ם, רא"ש ותר"י, וכן נפסק בטור ושו"ע רד, ז, כל שאינו שותה לצמאו, שאינו נהנה בחיכו, אינו מברך לא לפני המשקה ולא לאחריו.

ובא"א בוטשאטש כתב שאם לא שתה את המים לצמאו לא יברך בתחילה אבל יברך בסוף, ובפס"ת רד, 60, ביאר שאולי כיוון ששתה שיעור הרי שהחשיב את שתייתו ונהנה, שאם רק היה רוצה להבליע את המאכל היה שותה פחות. ולמעשה כתב שם שנכון להחמיר לאכול עוד דבר שיצטרך לברך עליו בלא ספק. ע"כ. או שיהרהר הברכה בליבו (כה"ח רד, מו).

ולעצם דברי הא"א, שאם שתה כשיעור החשיב את השתייה, יש לדחות, כי אכן במים אפשר שישתה שלא להנאת החיך, אלא רק כדי שלא יתייבש, והואיל ולא נהנה בחיכו וגם לא במעיו, שהרי אין במים מרכיב מזין, לא יברך עליהם, לא בתחילה ולא בסוף.

ואם התחיל לשתות שלא להנאת חיכו, ותוך שתייתו החל ליהנות בחיכו ושתה רביעית בהנאה, צריך לברך עליהם ברכה אחרונה.

א,ב – מים מינרליים ומי סודה

 עיין בפתחי הלכה ד, ח, 29-34, ופס"ת רד, טו-טז, שהזכירו את המקורות לדין השותה מים לצמאו – שצריך לברך, אבל אם אינו צמא – ושותה אותם לסיבה אחרת, אינו מברך. ונחלקו האחרונים לגבי מי שאינו צמא ושותה מים מינרליים ומי מעיינות, כמובא בפס"ת רד, יז, ומחלוקתם תלויה בשאלה אם יש משתייתם הנאה. וכיוון שכך, כל אדם ששותה צריך להחליט בעצמו, ואם הוא נהנה בחיכו מהמים יברך. ויש שנהגו במקרה של ספק, למצוא דבר אחר שחייבים לברך עליו, ולצאת מהספק.

בפתחי הלכה ד, 29, מסתפק במי שאינו צמא ושותה מי סודה ונהנה מהגזים, ומסיים שמסתבר שנחשב שנהנה. והביאו בפס"ת רד, טז, והוסיף שאם שותה את הסודה כדי לבלוע גלולה או להקל על צרבת, כיוון שלא היה צמא, ושתה לסיבה אחרת – אינו מברך.

א,ג – על תרופה טעימה – רק אם ממש נהנה יברך

עיין בוזאת הברכה ע' 113-114 ובירור מא, שכתב שנחלקו בגלולה שיש בה מעט מתיקות. וכן עיין בפס"ת רד, יח, ובנשמת אברהם ח"ה ע' יא. והעיקר כפי שכתבתי בהלכה, שרק אם ממש נהנה מברך. ואולי אין כאן מחלוקת אלא שניסו להגדיר מתי הוא ממש נהנה ומתי לא. ומ"מ הדין הוא, שהואיל ומגמת האכילה או השתייה כאן היא לרפואה, רק אם ממש נהנה צריך לברך.

אמנם לגבי מאכל ומשקה שאוכל או שותה לרפואה, כתב במ"ב רד, מג, ושעה"צ לז, שאף שאינם טעימים כל כך, כיוון שעל כל פנים אינם רעים והחיך נהנה מהם, משמע ממ"א כד, שמברך. ונלענ"ד שיש חילוק בין מאכל לתרופה, שבמאכל ומשקה, גם אם אינו נהנה כל כך בגרונו, מברך, הואיל והוא מאכל או משקה, ויש ממנו הנאת מעיים. אבל בתרופה, רק אם ממש נהנה בגרונו, מברך, ולכן כתבתי "אם הוא ממש נהנה מהטעם".

א,ד – מסטיק

דינו כדין מוצץ קני סוכר שמברך 'שהכל' (שו"ע רב, טו). וכ"כ במפורש בח"א מט, ד, והביאו מ"ב רב, עו. וכ"כ רבים מפוסקי דורנו (יבי"א ז, לג, אול"צ ח"ב יד, ח, קנין תורה ה, יז, פס"ת רב, לד). ואמנם בישכיל עבדי ח, ז, וברכת ה' ח"ב א, יב, כתבו שלא לברך, ורצו להוכיח זאת מדברי הרמ"א תקסז, ג, שהתיר ללעוס עצי קינמון וכיוצא בהם בתענית, הרי שעל רוק מוטעם אין מברכים. אלא שיש לחלק, מפני שטעם המסטיק טוב מאוד, וזו דרך מקובלת להנאת לעיסת טעם אוכל ובליעתו. בנוסף לכך, למסטיק יש גם ערך תזונתי, שיש בו קלוריות וחומרים נוספים, עובדה שהעושים דיאטה מחפשים מסטיק בלא קלוריות. ואפילו אם יהיה מדובר במסטיק דיאטטי, נראה שיהיה צורך לברך עליו, מפני שזוהי דרך ההנאה מטעם מאכל, שרבים רגילים בזה. ולעומת זאת, נראה שהלעיסה שדובר עליה בתענית אינה מקובלת כדרך ליהנות מטעם מאכל אלא לסיבות אחרות, כמו לעורר או להפיג כאב ראש או לסייע לצמים. ואפשר, שמדובר על דוגמת לעיסת 'גת' הנהוגה אצל תימנים, שיש ב'גת' סם מעורר, ואין בו הנאת טעם של מאכל. ואין לחוש כאן לספק ברכות, מפני שכך הוא המנהג – לברך, וכך מסתבר. והרוצים לחוש, לא יאכלו מסטיק בלי ברכה, אלא אם ירצו לאכול מסטיק, יאכלו לפני כן דבר שיברכו עליו 'שהכל'.

א,ה – דינים שונים בהגדרת ההבדל שבין מטעמת לבין אכילה

עיין בהערה 1, שלסיכום כתבתי, שלכתחילה לא יבלע רק כדי לבדוק את הטעם, ואם בלע – לא יברך (שו"ע ורמ"א י, ב). ואם הוא רוצה לבלוע כדי לדעת את הטעם, יתכוון גם ליהנות מהאכילה שבזה, ויברך (מ"ב רי, יט).

וכן מי שטועם ובולע אוכל של תינוק כדי לבחון את רמת חומו, יכוון ליהנות ויברך. ואם אינו מכוון ליהנות כי אין לו בזה שום הנאה – לא יברך.

המנקה אצבעותיו שנתלכלכו ממאכל על ידי שמוצץ אותן בפיו – לא יברך, כי אינו מתכוון לאכול. (ואין נכון שיתכוון ליהנות כדי לברך, כי אינו דרך כבוד).

האוכל משיירים של אדמו"ר, אע"פ שכל מטרתו להתקשר לצדיק, צריך לברך אפילו על כלשהו, כי עכ"פ כוונתו לאכילה, שעל ידי אכילת שייריו הוא מתקשר לצדיק.

וכן הטועם ובולע מתבשילי השבת משום "טועמיה חיים זכו", כיוון שהוא גם נהנה – חייב לברך.

האוכל כדי שלא לגרום לבל תשחית, אע"פ שאינו אוכל או שותה מפני שהוא רעב וצמא, או מפני שהוא מעוניין בטעמו הטוב של המאכל, מכל מקום כיוון שמתכוון לאכול וגם נהנה – חייב לברך. ועל כל זה עיין שעה"ב יג, ח, והערה טז, ופס"ת רי, י.

ב – דרך הנאה

ב,א – סיכום כללי על הנאת מעיו או גרונו

כתב בשערים המצוינים בהלכה נ, ח, שיש סוברים שהעיקר הוא הנאת מעיו, וכ"כ היעב"ץ בסידור, ופסק שאם תחב לו חבירו אוכל לתוך פיו בעומק הגרון, או שכרכן בסיב ובלע, אף שאין לו שום הנאת חיך, אם שבע מברך ואף מוציא אחרים. וכ"כ במור וקציעה סי' קצו. וכך משמע מעוד כמה אחרונים. ומנגד לדעת מהר"ם שיק (רנ-רנט), כמו בדין אכילת איסור כך גם בברכת הנהנין, צריך גם הנאת גרונו, וכ"כ בדברי מלכיאל ח"ה סו"ס רמ"א. ובלבושי מרדכי א, לב, הסתפק לגבי זונדה. ובאחיעזר ג, סא, העלה לגבי יוה"כ, שאם לא בא דרך הפה, לא עבר, כי רק במעיו נהנה.

ב,ב – השותה שמן להנאתו

מי שנהנה מטעם השמן, יברך 'שהכל', ואף שבא מהעץ, כיוון שאין רגילים לשתותו איבד את ברכתו המיוחדת (פס"ת רב, 56, עפ"י שלחן הטהור וברכת הבית). ובבא"ח פנחס ט' כתב, שעל שמן זית מברך 'העץ', וכ"כ הרב אליהו (קצוש"ע נד, ו). וביבי"א ו, מח, ו, ואול"צ ב, יד, א, כתבו שמחמת הספק לא יברך. ואיני יודע מה צד הספק כאן. ובאול"צ כתב שאולי הוא מזיק למעיים באופן שאיננו יודעים. וגם זה לא מובן, שכבר למדנו עפ"י המבואר בברכות לו, א, לגבי קמח שעורים, שמברכים על דבר שקצת מזיק. ולכן למעשה נראה שהנהנה מהשמן צריך לברך עליו. ובכל נוסח שיברך יצא, אלא שבפשטות כשיש ספק עדיף לברך 'שהכל'.

ב,ג – הגומע ביצה חיה כדי לצחצח את גרונו

למחזיק ברכה מברך, ולמקור חיים לא יברך. ונראה ששורש המחלוקת אם זה נחשב דרך אכילה, וכן מבואר בפתחי הלכה ד, 36. ודעת רוה"פ שכל שמרגיש מעט הנאה – יברך, ואם מרגיש גועל – לא יברך, וכ"כ בילקוט יוסף רד, טז. ובפס"ת רד, ג, הציע שיטעים את הביצה בסוכר ויברך.

ג – שלא להפסיק בין הברכה לאכילה

ג,א – שלא להפסיק בשתיקה בין הברכה לאכילה

לכתחילה לא יפסיק בשתיקה יותר משיעור "שלום עליך רבי", שיש סוברים (שבלי הלקט ודעימיה) שגם בדיעבד אם הפסיק בשתיקה הפסיד הברכה. אמנם רוה"פ  סוברים שאינו הפסקה, וכך נפסק בשו"ע רו, ג. ועיין ברכת ה' ח"א ג, טו, בסיכום הסוגיה.

ג,ב – דין המפסיק בין ברכה לאכילה בעניית אמן

 כתב ברכ"י בשם פנים מאירות, שאם הפסיק בין ברכה לאכילה בעניית אמן, צריך לברך בשנית. וכתב זאת גם אם בירך 'המוציא', וענה אמן על חבירו שבירך 'המוציא'. ובמ"ב קסז, לה, ורו, יב, הזכיר דין שלא לענות אמן בין הברכה לאכילה, אבל לא כתב שאם הפסיק צריך לחזור ולברך. ובשעה"צ רטו, ב, כתב שלט"ז אינו חוזר, ולמ"א חוזר. אמנם אם ענה אמן אחר עצמו, כתב במ"ב רטו, א, שצריך לחזור. ובכה"ח קסז, סא, כתב שגם בזה לא יחזור. וכך מסקנת פס"ת קסז, ט, עפ"י עוד אחרונים, כי ספק ברכות להקל. ועיין בשש"כ מח, הערה מג.

ואם ענה אמן יהא שמיה רבא וכו', או פסוק של קדושה, לרב אויערבאך וכ"כ בפס"ת קסז, 71, חוזר ומברך, כי הוא יותר מכדי דיבור. ולהליכות עולם ח"א אמור ב', וברכת ה' ח"א ג, 81, גם באמן יהא שמיה רבא וכו' אינו חוזר.

ג,ג – השומע קדיש וקדושה לפני שבלע

בפועל, סמוך לתחילת הלעיסה מרגישים את הטעם, ועיין בהערה 4 שלדעת רוה"פ כבר אין הפסק, ולכן אם שמע קדיש או ברכה לאחר שהתחיל ללעוס – יענה אמן. ואם עוד לא התחיל ללעוס, אף שי"א שענייה לדברים שבקדושה אינה נחשבת הפסק, מ"מ דעת רוה"פ שהיא הפסק, ולכן לא יפסיק. ואם הפסיק לדברים שבקדושה, כבר למדנו שנחלקו בזה הפוסקים, וספק ברכות להקל, ויאכל (כה"ח קסז, סא, ברכת ה' ח"א ג, יז, וע' פס"ת קסז, ט).

ד – אופן אמירת הברכה

ד,א – אחיזת המאכל בכפפות, כף, סכין ומזלג

כתב במ"ב קסז, כג, שנכון לאחוז את המאכל בידו ולא בכפפות, כדי לכבד את המאכל. וכ"כ כמה אחרונים, שמאכל שאין דרך אכילתו בכף אין לאוחזו בכף בעת הברכה, שאין זה דרך כבוד לברכה. אבל אם הוא מאכל שאין דרך לנגוע בו בידיים בעת האכילה, אפשר לכתחילה לברך עליו כשהוא על כף (כה"ח רו, לב, שערי הברכה י, כג). ובמ"ב רו, יח, כתב על פי הקבלה, שאין לאחוז את המאכל בסכין, כי הוא היפך הברכה. ובבא"ח בלק ד' כלל בזה גם את המזלג, והביאו בכה"ח רו, לא. אמנם בשם הרב אליהו מובא בוזאת הברכה ע' 12 הערה 3, שמזלגות שלנו הם מנירוסטה, ואילו החשש הוא רק במזלגות ברזל.

ד,ב – האם נכון לאחוז את המאכל ביד ימין בעת האכילה

במור וקציעה כתב, שרק בעת הברכה יש קפידא שיאחוז ביד ימין, אבל בשאר האכילה אין צורך. ע"כ. וחסידים נוהגים להדר בזה במשך כל האכילה (וכ"כ גם בפס"ת רו, 50). כיוצא בזה הביא במ"ב רו, יח, מספר חסידים, שהמקבל ספר מחבירו, יקבלנו ביד ימין.

לפי ההידור לאחוז את המאכל ביד ימין, האוכל במזלג וסכין, נכון שהמזלג יהיה בידו הימנית, וכן מתאים שהסכין יהיה ביד שמאל, שרומזת למידת הדין. ושלא כמנהג ארצות המערב שהופכים את הסדר, ואוחזים את המזלג ביד שמאל ואת הסכין ביד ימין.

ד,ג – האם יש מעלה לברך על שלם

כתב בשועה"ר רו, ג, שכמו בדין הבציעה על הלחם (עיין לעיל ג, ג), כך בשאר המאכלים, יש הידור לברך על המאכל כשהוא שלם, שכך שבח הברכה ניכר יותר. לפיכך, המברך על פרי שרוצה לחתוך ממנו כדי לאכול, לא יחתוך עד אחר הברכה, ואין לחוש להפסק שהיית החיתוך הואיל והיא לצורך האכילה. והרוצה לאכול תמר שצריך לבודקו מתולעים, יבדוק תחילה את התמר, ואח"כ יסגור את התמר כדי שיֵראה שלם ויברך (כה"ח רב, ד). אמנם הרבה אחרונים לא כתבו הידור זה לגבי שאר מאכלים זולת לחם, ומסתבר שלשיטתם עדיף למעט את משך הזמן שבין הברכה לאכילה. וע' בפס"ת רו, יג, ושערי הברכה יג, הערות מא-מב, שעסקו בדין זה.

ד,ד – השותה מים מהברז האם יפתח את הברז בעת הברכה

בוזאת הברכה ע' 11 כתב בשם הגרח"פ שיינברג, שהרוצה לשתות מים מהברז, טוב שיפתח את הברז לפני הברכה, כדי למעט את ההפסק ושיהיה ניכר שמברך על המים, אלא אם כן חושש מהפסד המשקים שהולכים לאיבוד. והוסיף שהרב שטרנבוך הורה לו שאין צריך לחוש להפסד מועט של מים. וסיים המחבר, שמי שממהר בברכתו מחמת חששו על אובדן המים, הרי יצא שכרו בהפסדו, ויברך כשהברז סגור. ולענ"ד נכון לברך כשהברז סגור, מפני 'בל תשחית' של המים הטובים לשתייה שיצאו בינתיים מהברז. ואם חושש שאולי אין מים בברז, יבדוק זאת תחילה, ויסגור את הברז ויברך, ומיד לאחר סיום הברכה יפתח את הברז כדי לשתות.

ד,ה – בעניין מי שהכניס לפיו בטעות משקה בלא ברכה

לדעת הרא"ש, במשקים, הואיל ואי אפשר לסלקם לצד ולברך, יבלע ואח"כ יברך ברכה ראשונה על מה ששתה. שהואיל ונזכר בחובת הברכה לפני שבלע, הרי הוא דומה קצת לעובר לעשייתן. ולדעת ר"ח, רש"י ורוה"פ, אין לברך אחר שיבלע, כן נפסק בשו"ע קעב, א, ומ"ב.

ולרש"י לא יברך כשהם בפיו, מפני ש"אי אפשר לסלקן לאחד מלוגמיו ולברך, ולא לפולטן שמפסידן". ולר"ח משמע שגם אם היה יכול לברך כשהם בפיו לא יברך מפני שכבר נמאסו, וכ"כ מ"א קעב, א. וקשה על שיטת ר"ח, שהלא כך נפסק לגבי מאכלים שיימאסו אם יפלטם, שיסלקם לצד פיו ויברך. ולכן כתב במ"ב א, ושעה"צ ג, שאם הכניס לפיו מעט משקים ויכול לברך כשהם בפיו, יברך. כי דעת ר"ח יחידאה היא, ולעומתו כדעת רש"י סוברים גם ריא"ז ועוד ראשונים, וכ"כ למעשה לבושי שרד.

וזה שאמרו שיבלעם, רש"י הסביר מפני שאם יפלטם יפסידם. וכהמשך לזה כתב הראב"ד (ברכות ח, יב) והביאוהו המ"א קעב, א, וא"ר ובא"ח מטות יד, ומ"ב ב, שאם אינו דחוק ונצרך למשקים הללו, יפלטם כדי שלא ליהנות מהם בלא ברכה. אמנם השו"ע לא כתב כך, אלא משמע שיכול לבלוע את המשקים, ונראה שטעמו משום חשש בל תשחית. ועל זה כתב הפמ"ג, שנכון שיהרהר הברכה בליבו. וכ"כ בילקוט יוסף קעב, א, וכתב שלדעת רוה"פ אין צריך לפלוט, גם כשאינו דחוק למשקים, וכ"כ בבאו"ה שכך משמע מסתימת הפוסקים.

ומ"מ נראה למעשה, שכיום שיש לנו שפע של מזון ומשקים ומים, יותר יש לחוש שלא ליהנות בלי ברכה מאשר לבל תשחית, וכך כתבתי בהלכה.

אם נצרך לבולעם אבל יש לו עוד משקה או מאכל שברכתו 'שהכל', ידקדק לברך עליו 'שהכל' ולאוכלו, ובזה יצא גם ידי דעת הרא"ש שסובר שאחר שיבלע את המשקים שהכניס לפיו בטעות, צריך לברך עליהם 'שהכל'.

מי שאכל ולאחר שסיים לאכול נזכר ששכח לברך ברכה ראשונה, אם יש לו עוד אוכל שברכתו זהה לברכת מה שאכל, מוטב שיאכל עוד כדי שיזכה לברך את הברכה הראשונה ששכח לברך בתחילה (מ"ב קסז, מח). ובזה יצא ידי חובתו לדעת הראב"ד, שסובר על פי הגמרא בברכות (נא, א), שאם שכח לברך לפני האכילה צריך לברך ברכה ראשונה אחר האכילה.

ה – עד כמה ברכה פוטרת

ה,א – הפחות חשוב אינו פוטר את היותר חשוב בלא כוונה מפורשת

בהערה 5 הבאתי את דברי הרשב"א ושאר הפוסקים, שבלא כוונה לפטור, מין פחות חשוב אינו פוטר את היותר חשוב. ובכה"ח רו, לט, הזכיר את דעת ספר חסידים שמיקל בזה, ומחמת הספק פסק שפטר. ובשו"ת ברכת יוסף עז, כתב שגם מהר"ם פסק כן במפורש, שגם בלא כוונה מפורשת, הפחות חשוב פוטר את היותר חשוב אפילו אם אינו על השולחן. וכיוון שהם שני ראשונים יש לסמוך עליהם בספק ברכות, וכתב שהסכים לו הרב מאזוז. אמנם למעשה, שאר הפוסקים, הורו לחזור ולברך, וביניהם: בא"ח בלק ט, והגרע"י בהליכות עולם שם. וכך כתבתי למעשה.

ה,ב – בספק אם ברכה סתמית פוטרת את המאכלים הדומים שבביתו

לדעת הכלבו, בירך סתם, לא פטר מאכלים שאינם לפניו, ולכתחילה יש לחוש לדבריו ולכוון על מה שאולי יביאו לו (רמ"א רו, ה). ולדעת ב"ח ופרישה, ברכה סתמית פוטרת את אותו המאכל למרות שאינו לפניו, אבל אינה פוטרת מאכלים אחרים שברכתם שווה (שעה"צ כג).

ולמעשה, בדיעבד, גם אם לא כיוון במפורש לפטור את כל המאכלים שברכתם שווה ובכללם גם את המאכלים שבארונות, אינו צריך לחזור ולברך עליהם (שו"ע רו, ה, ומ"ב כ).

אבל אם בירך 'שהכל' על מאכל לא פטר משקה, כגון בירך על דגים אינו פוטר מיץ, וכן בירך על דג לא פטר שוקולד, כי בלא מחשבה מפורשת ובלא שהמאכל הנוסף לפניו, הוא פוטר בדיעבד רק דבר הקרוב לסוג שעליו בירך, וכך נכון לנהוג מספק (מ"א, מ"ב רו, כא, כה"ח לח). אמנם כתב בילקוט יוסף רו, כא, שנראה לו שאפילו בזה מספק לא יברך, אבל כתב זאת מעצמו בלא סימוכים חזקים, ואין לעורר מחמת זה ספק נוסף.

ה,ג – ברכה סתמית על פירות עד אימתי מועילה לפירות אחרים

לשו"ע, גם אם סיים לאכול את כל הפירות שלפניו שבירך עליהם בסתם, אם יביאו לו פירות אחרים, לא יברך עליהם. ולמ"ב רו, כ-כב, אם סיים את הפירות שלפניו, אם הביאו פירות מאותו המין, אינו צריך לברך, וממין אחר צריך לברך.

ולמ"א, בא"ח בלק ז, והרב אליהו, אם סיים את כל הפירות שהיו לפניו בעת הברכה, אפילו על פירות מאותו מין צריך לברך. אמנם אם לפני שסיים את הפירות כבר היתה דעתו להמשיך לאכול עוד פירות, לכל הדעות, אף שהביאום לאחר שסיים את הראשונים, אינו צריך לחזור ולברך.

ולמעשה, ספק ברכות להקל, ויש לסמוך על דעת השו"ע. אבל אם הביאו לו פירות מחוץ לבית, שלא יכל להעלות על דעתו שיביאום, לכל הדעות צריך לברך עליהם (שו"ע קעז, ה).

ה,ד – נמאס הפרי שבירך עליו – הרחבת סוף הערה 6

בירך על פרי ונפל מידו ונמאס עד שאינו ראוי לאכילה, משמע משו"ע רו, ו, שאפילו אם יש לפניו עוד פירות וחשב לאוכלם, יברך שוב, כי רק אם ברכתו חלה על הפרי שבירך עליו, היא חלה גם על שאר הפירות שבבית.

והרמ"א הגיה, שאם כיוון במפורש לאכול עוד פירות, אינו צריך לחזור ולברך עליהם.

ובבאו"ה הביא דעות (ראב"ד ושבה"ל), שאפילו אם בירך בסתמא ויש שם עוד פירות לפניו, כיוון שבפשטות הברכה פוטרת גם אותם, למרות שהפרי שבירך עליו נפל ונמאס, אוכל מהפירות האחרים שלפניו בלא לברך בשנית. וסיים בבאו"ה שספק ברכות להקל. וכ"כ בילקוט יוסף רו, טז. וכך משמע מכה"ח רו, מב (שכתב שהרמ"א אינו חולק על השו"ע אלא מפרשו, ופסק כרמ"א. ומלשונו יתכן שמסכים גם למסקנת הבאו"ה, אף שבבאו"ה כתב שיש מחלוקת בין דברי הרמ"א לדברי הראב"ד ודעימיה).

ו – היסח הדעת

ו,א – בירך ברכה אחרונה בלא משים

מי שהסיח דעתו לגמרי מלאכול או לשתות עוד, אף שהיה בטעות כגון שחשב שנגמר האוכל ונתברר לו שלא נגמר, או שחשב שהוא צריך ללכת ולבסוף התברר לו שאינו צריך ללכת – חייב לברך שוב ברכה ראשונה אם רוצה לאכול ולשתות עוד (ברכי יוסף קטז, ג, חיי אדם נט, ח).

אבל אם הוא אינו מעוניין לסיים את אכילתו, אלא שהתבלבל ובירך ברכה אחרונה, נחלקו הפוסקים בדינו: יש אומרים שכיון שבירך ברכה אחרונה על מה שאכל, אם ירצה להמשיך לאכול, יצטרך לשוב ולברך ברכה ראשונה (כך משמע ממאמ"ר קצ, ה, נהר שלום שם, א, וערוה"ש שם, ב). ולדעת רוב הפוסקים, כיון שלא הסיח דעתו מלאכול עוד, ומה שבירך היה בטעות, לא יברך ברכה ראשונה על המשך אכילתו (מ"א קצ, ג; שו"ע הרב שם, ז; ערך השולחן שם, ג; חיי אדם מט, יד; ברכ"י קלז, ג; זכור ליצחק נב; קצות השולחן נו, ח, ובית מנוחה).

ולמעשה, הרוצה להמשיך לאכול או לשתות, לא יברך ברכה ראשונה כדעת רוב הפוסקים, ועוד שספק ברכות להקל. וכן כתב חזון עובדיה פסח עמ' ק הערה ז. ולכתחילה עדיף שלא ימשיך לאכול או שיעשה הפסק ובכך יסיח דעתו לגמרי ויחזור לאכול בברכה (כה"ח קצ, ח). ועיין בברכ"ה ח"ג יא, ז-ח, וברכת יוסף נא.

ז – איזה שינוי מקום מחייב ברכה חדשה

ז,א – שינוי מקום

בספרי זמננו האריכו רבות בהגדרת שינוי מקום, ובחרתי לקצר, כדי להדגיש את הכללים. ועיין וזאת הברכה ע' 56-59, וברכת ה' ח"ג יא, י-יג. ובפניני הלכה שבת ה, י, כתבתי דין קידוש במקום סעודה, שהוא שווה לדין שלנו: "לכתחילה יש לקדש ממש במקום הסעודה, אך כשאי אפשר לסעוד ממש במקום הקידוש, צריך לדעת שנאמרו שלוש הגדרות בדברי הראשונים, עד היכן יכול אדם להתרחק ועדיין הוא נחשב כמי שאוכל במקום הקידוש. א' כל המקומות שבאותו חדר, אפילו אינם רואים זה את זה, נחשבים כמקום אחד (רמב"ם, תוס' ורא"ש). ב' אם רואה ממקום הקידוש את מקום הסעודה, אפילו אם הוא בבית אחר או בחצר, נחשב מקום אחד (רב שר שלום). ג' אם היתה דעתו בעת הקידוש לעבור לחדר אחר שבאותו מבנה, נחשב עדיין מקום אחד (רב ניסים גאון).

בשעת הדחק, אפשר להסתמך על כל אחת משלוש ההגדרות, וכשאפשר מוטב לאכול במקום שעונה על שתים משלוש ההגדרות. למשל, אם נאלץ לאכול בחדר אחר, אז מוטב שיחשוב על כך שיאכל אח"כ בחדר האחר וגם יעמוד במקום שיוכל לראותו (שו"ע רעג, א, מ"ב ושעה"צ שם)". ע"כ.

ז,ב – יציאה למרפסת וחדר מדרגות

לגבי יציאה למרפסת וחדר מדרגות, לא כתבתי שאפילו אם דעתו לכך לכתחילה לא יצא, כי אם הוא מאוד רגיל בזה, עד שחדר המדרגות והמרפסת נחשבים אצלו כמקום אחד עם המטבח לעניין אכילה, נראה שלגביו אין בזה שינוי מקום, ומותר לו לצאת לשם לכתחילה. וכן הדין בסוכות, שרגילים לצאת מהסוכה לבית.

ומאידך, לאדם אחר, גם אם יכוון בדעתו לצאת לחדר המדרגות או למרפסת באופן חד פעמי, לא יהיה זה לכתחילה, הואיל ואלו מקומות שמחוץ לביתו. אמנם בשעת הצורך, אפשר לסמוך על כך שהמרפסת וחדר המדרגות טפלים לבית, וכן על הדעה שדעתו קובעת, שאם חשב לאכול בשני המקומות, אין המעבר ביניהם מהווה הפסק.

ז,ג – כיצד נכון לנהוג כששותים מים בבית אחד ואח"כ קפה חם בבית אחר

כאשר הנני שותה מים בבית, ואח"כ הולך עם כוס קפה חם לחדר הלימוד שבבית הסמוך, מנהגי שלא לברך 'בורא נפשות' בבית, שכן אין המים טעונים ברכה אחרונה במקומם. ועל הקפה אני מברך שוב 'שהכל' בחדר הלימוד, שכן שינוי מבית לבית שאינו נראה מהמקום הראשון, הוא שינוי גמור, ואין הדעת מועילה בזה. ובזה שאני דוחה את 'בורא נפשות' לחדר הלימוד, אני מרוויח ברכה אחרונה גם על הקפה. שבלא זה, כיוון ששותים אותו חם, יש ספק אם לברך עליו (עיין להלן י, י).

ח – סדר הקדימה בברכות השונות

ח,א – יין מול פירות שבעת המינים

כתבתי עפ"י הרמ"א ריא, ד, להקדים את היין לפירות, ואף אם הפירות יהיו קודמים לפי סדר שבעת המינים (סדר הפירות הוא: זית, תמר, ענבים, תאנה ורמון). ואמנם בילקוט יוסף ריא, א, כתב, שזית ותמר קודמים ליין. בכל זאת כתבתי כרמ"א הואיל וכ"כ גם הבא"ח מטות א. והטעם, שברכת היין מבוררת יותר.

ט – סדר הקדימה בברכות שוות

ט,א – הערה 9 – אורז ופירות שבעת המינים

כתבו הפמ"ג, חמד משה, כה"ח ריא, כז, ששבעת המינים קודמים. לעומת זאת כתב באבן העוזר שאורז קודם כי הוא מזין וברכתו מבוררת. וכתב בברכת ה' ח"ג ט, 25, שכך משמע מרוב הראשונים, שסתמו שברכת 'מזונות' קודמת לברכת העץ. וכך כתבתי בהערה 9.

ט,ט – סדר הקדימה בברכות שוות

בין אוכל ושתייה שברכתם 'שהכל', לפמ"ג משב"ז ריא, ו, החביב קודם, ולערוה"ש ריא, ז, האוכל קודם.

י – סדר הקדימה בברכת הפירות ושבח ארץ ישראל

י,א – מעמד חיטה ושעורה שברכתם 'האדמה'

הכוסס חיטה ושעורה שברכתם 'האדמה', כיוון שאינם נאכלים כפי מעלתם באפיה או בישול, אין להם קדימה על פירות העץ (שו"ע ריא, ה). ויש לברך תחילה על החביב יותר (מ"ב כז). ואפילו בין פרי אדמה אחר לאותם גרעינים, יש להקדים את החביב.

אבל שלווה העשויה מגרעיני חיטה תפוחים, שברכתה 'האדמה', כיוון שנאכלת כדרך אכילה טובה, קודמת לשאר פירות אדמה (שערי הברכה יב, הערה יד).

י,ב – מעמד בירה העשויה מחיטה או שעורה

בירה, אף שנעשית מחיטה או שעורה, אין לה דין קדימה, הואיל וברכתה 'שהכל' (מ"א קפב, ב). אמנם בתוך משקים שברכתם 'שהכל', יש הידור לברך על הבירה, שיש בה זכר לשבעת המינים (ע' פס"ת ריא, 53).