ג – מדיני ברכה 'מעין שלוש'

ג,א – טעם הסוברים שדיני 'מעין שלוש' כמו דיני ברהמ"ז

בפשטות הסוברים שצריך להיזהר ב'מעין שלוש' במה שנזהרים בברהמ"ז, הם הסוברים שברכת 'מעין שלוש' מהתורה (בה"ג, רא"ש ורשב"א), וממילא צריך להקפיד במה שמקפידים בברהמ"ז, שתהיה במקום האכילה ובישיבה. אולם גם הרמב"ם (ברכות ד, א) שסובר שהיא מדברי חכמים, פסק ש'מעין שלוש' צריכה להיאמר בישיבה ובמקום האכילה. וכן פסק בשו"ע קפג, י, קפד, ג, למרות שפסק למעשה שהיא דרבנן (רט, ג). וצריך לומר, שהואיל ויש בה חשיבות, שתקנו אותה מעין שלוש הברכות שמהתורה, קבעו חכמים שגם בה יש להקפיד בכל הדברים שתקנו להקפיד בברהמ"ז. ועיין בברכ"ה ח"ב ב, סה.

ג,ב – משקלה של הכוונה בברכה אחרונה, התכוון להוציא מאכל מסוים בלבד האם פטר בעל כורחו מאכלים אחרים

נחלקו האחרונים בדין מי שכיוון לפטור מאכל אחד, האם פטר גם את המאכל השני שלא התכוון לפוטרו. ותחילה נברר את הדין כאשר התכוון להוציא בברכתו מאכל מסוים בלבד ולא מאכלים נוספים.

לדעת הפמ"ג (פתיחה להלכות ברכות סע' י ד"ה 'מריש הווא אמינא', ובסימן רז, א"א א), ושו"ת מהר"ש גרמיזאן יד (מובא בילקו"י ריא, ד), האוכל פירות שאינם ממין שבעה ושתה מים, ובירך 'בורא נפשות' תוך שהוא מכוון על המים בלבד, כי חשב שחובה עליו לברך ברכה בפני עצמה על הפירות, למרות שלא כיוון לכך, פטר בברכת 'בורא נפשות' שבירך על המים גם את הפירות. שאין דין ברכה אחרונה כדין ברכה ראשונה, שברכה ראשונה מועילה רק למה שהוא מכוון לפטור ומה שבדרך כלל הוא רגיל לפטור, אבל בברכה אחרונה הוא פוטר אפילו דברים שחשב שאינו פוטר, שכן הברכה מצד עצמה פוטרתם, שבברכתו הודה לה' על כל הנמצא במעיו. וכך כתב בברכת ה' ח"ג ט, א, 7. וכן מבואר בדברי הליכות עולם ח"ב, עמ' קח.[1]

אבל לדעת רב פעלים ב, לב, אם חשב שאינו פוטר בברכתו מאכל מסוים, אכן לא פטרו. שכך פסק לגבי אדם שאכל אורז ושתה מים, ובירך 'בורא נפשות' על המים תוך שהוא חושב שעל האורז יצטרך לברך 'על המחיה', למרות שבאמת ברכת 'בורא נפשות' פוטרת את האורז, כיוון שחשב שלא פטרתו, למעשה בברכה שבירך לא פטר את האורז, ועליו לחזור ולברך 'בורא נפשות' על האורז. כלומר, דין ברכה אחרונה כדין ברכה ראשונה, ומה שחשב שאינו פוטר בברכה, אכן לא פטר. וכן משמע שהסכימו לדבריו בשו"ת קול גדול, שער אשר ודעימם (שדבריהם יובאו בהמשך).

וכן כתב בספר הבתים ט, ב, בשם הראב"ד – מי שאכל שני מינים שברכתם שווה, כגון סולת ומעשה קדרה או פת הבאה בכיסינין, ובירך על אחד 'מעין שלוש' ולא נתכוון אלא על אותו המאכל בלבד, אינו פוטר את המין האחר, וצריך לשוב ולברך על המין השני 'מעין שלוש'. וכן כתב בשו"ת זכור ליצחק (מובא בברכת ה' ג, ט,7). וכך כתבו בהר צבי א, טו וקה, ואור לציון ח"ב יד, כד.

ג,ג – הלכה למעשה – ספק ברכות להקל

מצד הסברה היה נראה יותר שהמכוון לפטור מאכל אחד בלבד, לא פטר מאכלים אחרים, שכן כוונתו היא העיקר. ולכן האוכל כמה מאכלים שברכתם האחרונה שווה, ושכח לגמרי שאכל מאכל מסוים, אם אח"כ יזכר שאכל גם מאכל זה, מצד הסברה היה נראה שצריך לחזור ולברך עליו ברכה אחרונה. אולם כיוון שיש בזה ספק ברכות, למעשה לא יחזור לברך.

ולדעת הפמ"ג, אפילו אם כיוון במפורש שלא לפטור מאכל מסוים, אין כוונתו מועילה, אלא בעל כורחו המאכל הנוסף שברכתו זהה נפטר. וצ"ע אם יש מקום לחוש לדעתו, שכן רבים לא קיבלוה, וספק אם יש עוד מי שיסבור כמותו במקרה כזה.

ג,ד – בירך סתם על מין אחד פטר מין אחר שלא חשב עליו

כתב מהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול, ח, שהאוכל פירות שאינן מין שבעה ושתה מים, ובירך על המים 'בורא נפשות' מבלי לזכור שהוא צריך לברך גם על הפירות, פטר את הפירות בברכתו, דכיוון שבירך פטר כל מה שאכל, ואין צריך לכוון בפירוש שברכה זו פוטרת את כל המינים שאכל.

וכן מבואר בחיי אדם נ, ט; ברכי יוסף רח, ז; שערי תשובה רח, ט, על פי מהר"י מולכו ושו"ת הלק"ט. וכן יסכימו בוודאי הפמ"ג ודעימיה שהבאנו לעיל. וכן נראה שיסכימו גם רב פעלים ודעימיה וכדמוכח מדברי רב פעלים שם.

וכן כתב בשער אשר א, ד, אך סייג הדברים וכתב שהוציא רק מינים הפחותים בחשיבותם מהמין שבירך עליו. וכן כתב ההפלאה (ע' מד, ב) כמובא בפסת"ש רז, 3. אך מדברי מהר"ם בן חביב ורוה"פ משמע שפוטר גם דברים מעולים בחשיבותם.

ולכן האוכל כמה מינים שברכתם האחרונה שווה ובברכתו חשב בפירוש רק על חלק מהם, אך אם יזכירו לו שאכל מינים נוספים יזכר – פטרם בברכתו.

ג,ה – הזכיר במעין שלוש את היין ולא את הפירות – פטר בדיעבד ענבים

כתבתי בהערה 3: "הזכיר 'על הגפן' פוטר בדיעבד גם ענבים, אבל לא מזונות ופירות (שו"ע רח, טו)".

ואמנם הגר"ז בסדבה"נ א, טו, כתב, שרק אם התכוון בפירוש לפטור גם את המין השני, פטרו. למשל, אכל ענבים ושתה יין, וב'מעין שלוש' הזכיר רק 'על הגפן', יפטור את הענבים רק אם יכוון על כך במפורש, הואיל וברכתם המיוחדת להם אינה 'על הגפן'. וכן צידד מאמר מרדכי רח, ל, וכן פסק בהר צבי א, קה, ומנחת שלמה ח"א, צא, ו.

אלא שלדעת רבים, אף שלא כיוון במפורש, אם בפועל, משמעות מה שאמר כוללת לפי דעת בני אדם גם את המין השני, בדיעבד פטרו, כפי שכתבתי בהערה 3. והמקורות לכך רבים: ברכ"י רח, ז; שערי תשובה רח, ט עפ"י מהר"י מולכו ושו"ת הלק"ט; כה"ח רח, עו; דברי מלכיאל ג, ג; ח"א נ, ט; ציץ אליעזר יט, ח, ב; ילקוט יוסף רח, ו; ברכ"ה ח"ג ט, 7; פס"ת רז, א. וכך יש להורות, לא רק מחמת שספק ברכות להקל, אלא מפני שכך גם נראה מסברה, שאף שלא כיוון במפורש לפטור את המין השני, מ"מ אם כך המשמעות, שלפי דעת בני אדם הברכה חלה גם על המין השני, הרי שבדיעבד פטרתו.

וכן המזכיר ב'מעין שלוש' רק 'על המחיה', פטר בדיעבד גם את היין ששתה ואת התמרים שאכל וששכח להזכירם בברכתו (כפי שכתבתי בהערה 3).

ג,ו – טעה ובירך 'מעין שלוש' על פירות העץ – יצא

כתב במ"ב רז, א, שאם טעה ובירך על פירות עץ רגילים "על העץ" במקום "בורא נפשות" – יצא.

ג,ז – טעה ובירך 'מעין שלוש' על פירות האדמה

יש אומרים שברכת 'מעין שלוש' על פירות פוטרת גם פירות אדמה, וכ"כ בח"א נ, ט. ועיין ברכ"ה ח"ג ט, 67-70, שסיכם את הדעות: לרשב"ץ הוא מפני ש"על הפירות" כולל כל הפירות, ולרבנו פרץ (הגהות סמ"ק קנא, כא) ודעימיה, מפני ש"תנובת השדה" כוללת כל הגדל בשדה.

לעומת זאת, כתב בטור (רח, יג) עפ"י הרא"ש, שאינה פוטרת את פרי האדמה. וכ"כ בשו"ע שם. והטעם, מפני שפרי סתם אינו כולל אדמה (מאמר מרדכי רח, כט), ועוד שהזכיר בתחילה "על העץ ועל פרי העץ", וממילא ברור שהכוונה באמירת "פירות" לפרי העץ דווקא (ב"ח, מ"א). וכך משמע מלשון הרמב"ם (הל' ברכות ח, טז), והרשב"א (ברכות מד, א), וכך פסקו הרד"א והרא"ש מלוניל.

למעשה, אף שדעת רוב הפוסקים שברכת 'מעין שלוש' אינה פוטרת פרי אדמה (עיין שעה"צ רח, סד, וכה"ח עג; אול"צ ח"ב יד, כד; שעה"ב יא, הערה מח על הטבלה; פס"ת רח, כב). אם כבר טעה ובירך, לא יחזור לברך שוב 'בורא נפשות', שספק ברכות להקל (וכ"כ הליכות עולם ח"ב ע' קח, ברכ"ה ח"ג ט, 70).

ג,ח – בירך 'מעין שלוש' על פירות שבעת מינים האם פטר גם פירות אדמה בלא שכיוון לכך

אחר שלמדנו שבדיעבד אם בירך 'מעין שלוש' על פירות אדמה, לא יחזור לברך עליהם 'בורא נפשות'. לכאורה עפ"י הפמ"ג ודעימיה, גם בלא כוונה הוא פוטר את פירות אדמה. ולכן מי שאוכל פירות שבעת המינים ופירות אדמה, צריך לברך קודם 'בורא נפשות' ואח"כ 'מעין שלוש'. ואם בירך תחילה 'מעין שלוש' לא יוכל לברך יותר 'בורא נפשות'. וכ"כ  הגרע"י בהליכות עולם ח"ב עמ' קח, שהאוכל פת הבאה בכיסנין או פירות שבעה מינים וגם פרי אדמה, יברך תחילה 'בורא נפשות' על פרי האדמה, ואם הקדים ובירך תחילה 'מעין שלוש', שוב לא יברך 'בורא נפשות', שאולי בעל כורחו, למרות שלא כיוון לכך, פטר את פירות האדמה ב'מעין שלוש' שבירך, וספק ברכות להקל. וכן כתב בברכת ה' ח"ג ט, 70.

אולם מנגד, לדעת רבים, הואיל ולא התכוון לפטור במפורש את פירות האדמה, ובנוסף לכך בפשטות ברכת 'מעין שלוש' אינה פוטרת פירות אדמה – לא פטרם. וכ"כ למעשה שעה"צ רח, סד, וכה"ח עג; אול"צ ח"ב יד, כד; שעה"ב יא, הערה מח על הטבלה; פס"ת רח, כב.

ודין זה אינו דומה לדין המברך 'מעין שלוש' אחר אכילת פירות אדמה, שכתבתי לחוש לדעת הסוברים שיצא ידי חובתו. וזאת משום שהואיל וברכת 'מעין שלוש' שבירך על פרי האדמה לא חלה על דבר אחר, וכוונתו היתה לפטור בה את פירות האדמה, יש מקום לדרוש במשמעות הברכה, ולמצוא שאכן היא רומזת גם לפירות אדמה, ולכן בדיעבד פטרה אותם מברכה אחרונה. אבל כאן שברכת 'מעין שלוש' חלה על פירות שבעת המינים, ועל זה הוא התכוון, אין מקום לדרוש שתחול גם על פירות האדמה בלא שרצה בכך במפורש. ואין לחוש לספק ברכות, מפני שיש כאן ספק ספיקא לברך. האחד: שלא כיוון לפוטרם, ונראה יותר כדעה הסוברת שאת מה שהוא מכוון שלא לפטור אינו פוטר. השני, שלדעת רוה"פ 'מעין שלוש' אינה פוטרת את פירות האדמה. הרי שיש כאן ספק ספיקא, ובשני הספקות הדעת נוטה שלא פטר, וכפי שהובא לעיל, כך כתבו למעשה הרבה מפוסקי זמננו.

אולם לכתחילה עדיף להקדים את 'בורא נפשות'. ולכן כתבתי בהערה 4 שלכתחילה במקום ספק יקדים את 'בורא נפשות' ל'מעין שלוש'.

ג,ט – הזכיר 'על המחיה' ולא 'על הפירות' – לא פטר פירות שבעת המינים

כתבתי בהערה 3: "הזכיר בחתימה 'על המחיה', פוטר בדיעבד גם יין ותמרים (שגם הם נחשבים כמזינים וקצת סועדים), ולא פירות אחרים (ברכ"י רח, ז ויד), לפיכך אם אכל למשל גם ענבים, צריך לחזור ולברך עבורם".

אמנם ביבי"א ח"ה יז, ח, וציץ אליעזר יט, ח (ב), כתבו על פי רבנו פרץ, האגודה והרקנטי, שכיום שנוהגים לומר גם בנוסח 'על המחיה' – "על תנובת השדה", ממילא פוטרים גם את כל פירות השדה (בעבר לא נהגו לומר "על תנובת השדה"). אך מרוב ככל הפוסקים משמע ש'על המחיה' אינה פוטרת פירות. וכ"כ אורחות חיים בשם המאורות, מרדכי, ברכ"י רח, יד, עפ"י מהר"י מולכו, וכ"כ בכה"ח רח, עג, ופט. וכ"כ בהרחבה ברכ"ה ח"ג ח, 48. והסברה העיקרית לענ"ד, שהואיל ולתפישתנו אין 'על המחיה' כוללת פירות, ממילא גם בדיעבד לא פטרה את הפירות. אמנם אם היה המברך מכוון במפורש באמירת "על תנובת השדה" לפטור את הפירות, יש מקום לחוש לדעת הסוברים שכבר יצא. ודין זה יבואר בהמשך בהרחבה.

ג,י – הערה 4, דין מזונות ואורז

אכל מזונות ואורז, משמע מברכ"י רח, ז, שיברך תחילה 'בורא נפשות', ואח"כ 'על המחיה'. ורק בדיעבד אם הקדים 'על המחיה' פטר את האורז. וכ"כ בשבט הלוי ט, סה, שנכון להקדים 'בורא נפשות'. (ובפתח הדביר רח, י, כתב להקדים 'בורא נפשות', ולא כתב מה הדין אם בירך קודם 'על המחיה').

לעומת זאת כתב בבן איש חי פנחס יח, שלכתחילה יפטור ב'על המחיה' את האורז, וכדין האוכל פירות שבעה ופירות רגילים. וכ"כ כה"ח רח, מא, הליכות עולם ח"ב ע' קח, והרב אליהו בסידורו, וברכ"ה ח"ג ט, יח. וכך כתבתי למעשה, שספק ברכות להקל, וכך גם מסתבר יותר.

ואם אכל מפירות שבעת המינים ואורז, כתב בברכ"ה ח"ג ט, יח, שיברך תחילה 'בורא נפשות', ואם בירך תחילה 'על הפירות', פטר בדיעבד את האורז. ונראה שלדעת רוה"פ לא פטר, וכן מסתבר שהמברך לא העלה בדעתו שב'מעין שלוש' שעל פירות יפטור אורז. ואינו כדין מזונות ואורז, שברכת 'מעין שלוש' שעל המזונות פוטרת אורז, שהרי מברכים על האורז בתחילה 'מזונות'. וכ"כ בציץ אליעזר יט, ח, ב.

ג,יא – טעה ובירך על לחם 'על המחיה'

טעה ובירך על לחם 'על המחיה', נחלקו הפוסקים אם יצא, ולמעשה לא יחזור. עם זאת, כאשר שבע ואכל מאכל שיש ספק אם צריך לברך ברהמ"ז או 'על המחיה', יברך ברהמ"ז, שספק דאורייתא לחומרא. ועיין לעיל ד, סוף הערה 3, ובהרחבות (לפרק ד' הלכה ה'), שעניין זה נתבאר שם.

ג,יב – טעה ובירך על מזונות, יין ותמרים ברכת הזן – יצא

בשו"ע רח, יז, כתב שברכת הזן שבברהמ"ז פוטרת בדיעבד תמרים ויין. אבל מזונות אינה פוטרת, שהואיל והם יכולים להגיע להיות פת, כשאינם פת, צריך לברך עליהם דווקא את ברכת 'מעין שלוש'. אבל דעת רוב הפוסקים, שגם מזונות נפטרים בברהמ"ז, ואפילו אם בירך ברכת הזן בלבד פטר את המזונות. וכך כתב במ"ב למעשה (רח, עה, וכפי שציין בשעה"צ שכך דעת בה"ג, ר"ן, פר"ח, ועוד רבים).

ועיין בברכ"ה ח"ג ח, טז, שכתב שברכת הזן פוטרת כל מאכל ומשקה חוץ ממים ומלח, שכך כתוב במפורש במאורות והמנהיג, וכך דייק משבלי הלקט בשם רב האי גאון והרשב"ם. ע"כ. ואמנם לדעת רבים אין ברכת הזן פוטרת את שאר המאכלים (עיין ברכ"ה שם, ובירור הלכה לברכות יב, א). אולם כיוון שספק ברכות להקל, וכך גם מסתבר שאדם חושב שבכלל מאתיים מנה, ואם בירך 'הזן' פטר את כל מה שנכלל בשם מזון. לכן, אם טעה ובירך הזן על שאר מאכלים חוץ ממים ומלח, לא יחזור לברך את הברכה שהיה צריך לברך, וכפי שכתבתי בסוף הערה 3.

וזה שברכת הזן פוטרת מזונות ושבעת המינים, למרות שאין מזכירים את הארץ ואת ירושלים, מבואר בבאו"ה 'אלא', שצריך לומר שלא תקנו לכלול בברכתם את הארץ וירושלים אלא לכתחילה. וכך כתבו תר"י והרא"ש בשם רבני צרפת. ויש לעיין על הרא"ש, שהוא הרי סובר שברכת 'מעין שלוש' דאורייתא, ובפסוק נאמר "הארץ הטובה". וצריך לומר לדעתו, שהזכרת הארץ וירושלים מעכבת רק בברהמ"ז, אבל במעין שלוש כיוון שאמר "ארץ חמדה טובה ורחבה" יצא ידי מה שנאמר בתורה "הארץ הטובה". וצ"ע.

טעה ובירך 'מעין שלוש' על בשר דגים וגבינה, לא יצא (שו"ע רח, יג, מ"ב רב, נה). שאין בה את הביטויים הכלליים של ברכת הזן, שחלים על כל מיני המזון.

ג,יג – ספקות ב'מעין שלוש'

כתבתי: "אכל מזונות כשיעור המחייב ברכה אחרונה, ופרי משבעת המינים או יין בשיעור שיש ספק אם התחייב בברכה אחרונה. כיוון שממילא הוא צריך לברך 'מעין שלוש' עבור המזונות, יזכיר בברכה גם את הפירות והיין כדי לצאת מספק (ט"ז רח, יט)".

ויש להוסיף: וכן אם מסתפק אם בירך 'מעין שלוש' על פירות, ויש לו אפשרות לאכול מזונות, טוב שיאכל מזונות כשיעור, וכשיברך עליהם 'מעין שלוש' יוסיף גם "על הפירות", כדי לצאת מהספק. וכן כאשר שתה משקה שספק אם הוא יין, או מזונות שספק אם יש בהם שיעור ברכה אחרונה, טוב שיאכל מאכל שברור שמברכים עליו 'מעין שלוש', ויוסיף גם את המאכל המסופק. וכדעת הט"ז המובאת למעלה, דעת רוב הפוסקים (א"ר, גר"ז, שעה"צ רח, עח, יחו"ד ו, יד. ושלא כפי שמשמע מפשט השו"ע רח, יח, שסובר שאפילו בדיעבד אין מזכירים בברכה מאכלים שיש לגביהם ספק. ויש שפירשוהו באופן אחר).

ג,יד – עצת רע"א כיצד יצא המסופק בברכת חבירו

אכל אחד מזונות כשיעור 'על המחיה', וחבירו מסופק אם אכל כשיעור זית פרי משבעת המינים, יש אומרים, שיכול זה שאכל פירות לשמוע את הברכה מחבירו, ובכל פעם שיאמר 'על המחיה' יאמר הוא 'על הפירות', ויצא בזה ידי חובתו (שו"ת רע"א ז). ולהלן בהרחבות לפרק יב, ד, הרחבתי בביאור דעתו.


[1]. וכדעת הפמ"ג ודעימיה דייק ברב פעלים ב, לב, מהמ"א רב, כו, שכתב בשם האגודה, שכאשר אכל פרי שאינו משבעת המינים ומזונות, יש להקדים ברכת 'בורא נפשות' לברכת 'מעין שלוש', שמא בברכת 'מעין שלוש' יפטור גם את הפרי באמירת 'ועל תנובת השדה'. ודייק ברב פעלים שמכך שלא כתב שיכול להקדים 'מעין שלוש' ולכוון שלא לפטור את הפרי, משמע שכוונתו לא תועיל. ולענ"ד אין הכרח בזה, כי אפשר שנתן עצה אחת למהדרין, וגם הוא יסכים שכוונה תועיל, שאם דעתו תהיה לברך אח"כ 'בורא נפשות', לא יפטור ב'מעין שלוש' את הפירות. ואולי הסתפק בכך, ולכן הציע פתרון שיהיה לכל הדעות, אבל לא הכריע בפועל, שאם הקדים לברך 'על המחיה', שוב לא יוכל לברך אח"כ 'בורא נפשות' על הפירות.

ד – בורא נפשות

ד,א – בורא נפשות – מנהג מחייב

מהגמרא ברכות מד, ב, עולה שברכת 'בורא נפשות' לא היתה חיוב גמור: "אמר רב יצחק בר אבדימי משום רבינו: על הביעא ועל מיני קופרא (בשר) בתחלה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות וכו'. אבל ירקא – לא; ורבי יצחק אמר: אפילו ירקא, אבל מיא – לא; ורב פפא אמר: אפילו מיא. מר זוטרא עביד כרב יצחק בר אבדימי, ורב שימי בר אשי עביד כרבי יצחק, וסימנך: חד כתרי ותרי כחד. אמר רב אשי: אנא זמנא דכי מדכרנא עבידנא ככולהו. תנן: כל שטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו, ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו. בשלמא לרב יצחק בר אבדימי – לאפוקי ירקא, לרבי יצחק – לאפוקי מיא, אלא לרב פפא לאפוקי מאי? לאפוקי מצוות. ולבני מערבא דבתר דמסלקי תפילייהו מברכי אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמור חקיו – לאפוקי מאי? לאפוקי ריחני".

פני יהושע: "בגמרא אמר רבי יצחק בר אבדימי משום רבינו, על הביעא ועל מיני קופרא וכו' ולבסוף מברך בורא נפשות רבות אבל ירקא לא ור' יצחק אמר וכו'. ולא איתברר שפיר הנך טעמי דהנך אמוראי. ונראה דרבי יצחק בר אבדימי סבר, דנהי דברכה ראשונה שייך בכל דבר משום דאסור להנות מן העולם בלא ברכה, מ"מ לענין ברכה אחרונה דלא שייך האי טעמא אלא דאסמכוה רבנן אקרא דואכלת ושבעת דכתיב בז' מינים, משום הכי בעינן דומיא דהנך שבעה מינים דחשיבי, ומיני קופרא נמי חשיבי טובא, וביצה נמי חשיבא, כדאיתא בסמוך כל שהוא כביצה ביצה טובא הימנו. משא"כ ירקא דלא חשיבא כלל, כדאמרינן בסמוך כל ירק מוריק ואמרינן נמי אוי לבית שהלפת עוברת בתוכו ואין לאוכלו אחר ד' שעות. ורבי יצחק אמר, אפילו ירקא משום דישנו בכלל ואכלת ושבעת, משא"כ מיא דלא חשיבא כלל ואינו מין אוכל. ורב פפא אמר, אפילו מיא משום דשתייה בכלל אכילה ולא ממעט אלא ברכת המצות או ריחני דלא שייכי כלל באסמכתא דואכלת ושבעת. כן נראה לי נכון". ועיין יבי"א ח"ה יח, שהביא שלדעת רש"י, רוקח והגר"א, גם היום הוי רשות. אמנם צריך לומר, שהואיל ונהגו הכל לברך 'בורא נפשות' מצד המנהג נעשה כחובה.

ועיין במצוות ראיה סי' רז, למרן הרב, שהעלה אפשרות שמה שאמר רב אשי שכאשר זכר עשה ככולם, הכוונה שאכל יחד את כל המינים, ואז יכל לברך בלא ספק 'בורא נפשות'. וא"כ לכאורה כשאינו אוכל הכל הוא בספק ברכות. והסיק שאכן אין חיוב לברך על מין אחד מהמסופקים 'בורא נפשות', אלא שכך נהגו, וכיוון שנהגו אפשר לברך על כל מין ומין. ולכן גם אין מזכירים בסיום שם ה', אף שמעיקר תקנת הברכה יותר נראה שצריך להזכיר ה', אלא שכל אמירתנו את הברכה מצד המנהג, וכך נהגו. ועיין עוד בהמשך.

ד,ב – בנוסח 'בורא נפשות'

בירושלמי מובא שחותם "ברוך אתה ה' חי העולמים", וכך נהג הרא"ש. אבל בבבלי לא כתובה חתימה בברכה, וכן פסקו תר"י, רשב"א ושו"ע רז, א. וכך המנהג. לנוסח ספרד אומרים 'שבראת' עם 'ת', ולחלק מאשכנזים 'שברא'. למנהג ספרדים 'חי' בפתח, ואשכנזים בצירי. נוסח הברכה הוא: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא[ת] להחיות בהם נפש כל חי, ברוך חי העולמים". ועיין בירור הלכה לברכות מד, ב.

ד,ג – הערה 5 – המברך 'בורא נפשות' במקום 'מעין שלוש'

כתבתי: "אם בירך 'בורא נפשות', לא יברך שוב 'מעין שלוש', לחוש לסוברים שכבר יצא בברכת 'בורא נפשות' (יבי"א ח"א יב, ז)". ואמנם בפס"ת רח, א, הבין ממ"ב (כנראה רב, נה, שכתב שבורא נפשות אינה פוטרת מעין שלוש אפילו בדיעבד) שפסק כדעת רוה"פ שלא יצא ולכן צריך לחזור ולברך 'מעין שלוש'. אולם לענ"ד אין הכרח להבין כך במ"ב (רב, נה), כי אפשר שכוונתו שגם כאשר אינו יודע לברך 'מעין שלוש', לא יברך במקום זאת 'בורא נפשות'. שעל זה דיבר שם בבאו"ה ד"ה 'ובורא נפשות'. ומ"מ למעשה, נראה שאם כבר בירך יש לחוש לדעת כנה"ג ודעימיה שסוברים שכבר יצא, ולא יחזור לברך.

ה – שיעור כזית לברכה אחרונה

ה,א – דעת התוס' שכזית הוא מעט פחות ממחצית ביצה

כדי להפיג עוד את החשש מלשער חצי ביצה לברכה אחרונה, יש לציין כי בנוסף לדברי מ"א תפו, א, שביאר בדעת תוס' ש'זית' הוא מעט פחות מחצי ביצה. כתבו הרבה פוסקים שחצי אינו כולל את הקליפה, וכ"כ מהרי"ל, גר"א, חת"ס, א"ר, ערוך לנר, נו"ב, גר"ח נאה וחזו"א. ומהרי"ל הפליג בזה וכתב שמחמת זה יש להוריד כ-25% מהשיעור, וכ"כ עוד אחרונים, עיין בוזאת הברכה ע' 344 בהערה 4. וכמדומה שמחשבים זאת בכ-10%.

ה,ב – יש אומרים ש'בורא נפשות' מברכים גם על פחות מכזית

כדי להוסיף להפיג את החשש, יש לצרף שלדעת ר"י בתוס' לט, א, ברכת 'בורא נפשות' מברכים גם על פחות משיעור זית, וכ"כ בתר"י. ואף הרא"ש ו, טז, מסתפק בזה.

ה,ג – אכל והקיא

אם משער שנשאר במעיו כזית, מברך ברכה אחרונה. ומסתבר שכשאכל הרבה נשאר במעיו כזית (ילקוט יוסף קפד, יט).

ו – נפח ולא משקל

ו,א – שהולכים אחר הנפח ואחר הערכת הרואה

כתבתי בהערה 7 שדעת רוב פוסקי הספרדים שהולכים לפי נפח, שכ"כ במחזיק ברכה תפו, ב, וסמך דעתו על שער אפרים, פרי חדש, מהר"י מולכו, מהר"י פראג'י, שו"ת הלכות קטנות, זרע יעקב. וצ"ע מברכ"י קסח, ד, עפ"י בית דוד, שציין לשיעור משקל[2] (ועיין להלן במכתבו של הרב אליהו שמואל, שיש ישוב לחילוק בין מזונות לשאר מאכלים). וכ"כ בזבחי צדק יו"ד צח, ד; ופרי תואר (לר"ח בן עטר) יו"ד צט, ד; דברי אמת. לעומת זאת הנוהגים לילך לפי משקל הם: שו"ת בית דוד סי' פב; בא"ח מסעי ב; פתח הדביר או"ח קצ; כה"ח קסח, מו, ובשם בית מנוחה.

ו,ב – מקור לכך שהולכים לפי הערכת הרואה מהמשנה ומהרמב"ם

משנה כלים יז, ו: "כביצה שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית. רבי יהודה אומר: מביא גדולה שבגדולות וקטנה שבקטנות ונותן לתוך המים וחולק את המים. אמר ר' יוסי: וכי מי מודיעני איזוהי גדולה ואיזוהי קטנה אלא הכל לפי דעתו של רואה".

רמב"ם כלים יז, ו: "ידוע כי יש לנו בענינים התורניים דברים שאנו משערין אותן בכביצה… אמר ר' יוסי ומי הוא שיודיענו בקחתינו הגדולה ביותר שבביצים שאין למצוא גדולה ממנה, וכך בקחתינו את הקטנה שלא תמצא יותר קטנה ממנה, אלא הדבר מסור למראית עינו של אדם שביצה זו בינונית לא גדולה ולא קטנה. והלכה כר' יוסי". וכ"כ ר"ע ברטנורא שהלכה כר' יוסי.

ו,ג – דברי רב שרירא גאון

ובספר האשכול, הלכות חלה, הביא תשובת רב שרירא גאון: "ובשאלה לרב שרירא בהאי לישנא. וששאלתם לפרש לכם אם יש משקל לגרוגרת ולזית ולכותבת ושאר שיעורים במשקל כספים של ערביים, ופירשתם שמר רב הילאי גאון ז"ל פירש לכם משקל ביצה ששה עשר כסף ושני שלישי כסף, ואם אין לשאר משקל מאי טעמא ביצה יש לה משקל. הוו יודעים שאין לאלו שיעורים משקל כסף לא במשנה ולא בתלמוד שלנו כל עיקר, ואילו בקשו לתת שיעור משקל מן הדינרים היו עושין מעקרא, אלא שנתנו השיעור מקטנית ופירות שמצויין תמיד ואין לומר שנשתנו. וכך שנינו כביצה [שאמרו] לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית, ר' יהודה אומר מביא הגדולה שבגדולות והקטנה שבקטנות [ונותן לתוך המים] וחולק את המים, אמר ר' יוסי מי מודיעני איזה גדולה ואיזה קטנה, אלא הכל לפי דעתו של רואה… (ומקשה שם על רב הילאי, שמדוע נתן שיעור משקל, שלא כתנאים) וכי מר רב הילאי גדול וחכם מר' יהודה ור' יוסי היה, אלא כמתני' עבדינן הכל לפי דעתו של רואה. ומר רב הילאי הכין הות דעתיה שהמשנה חייבה כל אדם לפי דעתו, והרי פירש לכם מה שראה הוא לפי דעתו או מה שראו משלפניו ולמדוהו. אם חפצים אתם לעשות כמוהו ולסמוך עליו או על חכמים שלפניו ששיערו כן לפי דעתם – עשו. ואם לאו – שערו אתם, ולפי דעתו של רואה יעשה, אם חסר אם יותר. וכן לענין כזית וכגרוגרת הרי פורש לכל אחד מהן בזו משנתינו לא גדול ולא קטן אלא בינוני, וגם הוא לפי דעתו של רואה…" (בפרויקט השו"ת צוין שהוא בהוצאת אלבק דף קכו, א. והרב בניש פי"ג הערה 1, ציין להוצאת אלבק ירושלים ח"ב ע' 52).

וכ"כ בשו"ת דברי יציב או"ח קיא: "ומה מאד שמחתי שמצאתי בספר האשכול [ח"ב הנדפס בירושלים תפרי"ח] שזימן השי"ת לידי באלו הימים, ובהל' חלה דף קכ"ה ע"ב וקכ"ו ע"א שמתחיל, ובשאלה לרב שרירא גאון וכו' שמר רב הילאי גאון ז"ל פירש לכם משקל ביצה וכו' ואם אין לשער משקל מאי טעמא ביצה יש לה משקל, הוו יודעים שאין לאלו השיעורים משקל כסף וכו' אלא שנתנו השיעור מקטנית ופירות שמצויין תמיד, ואין לומר שנשתנו וכו' אלא כמתני' עבדינן הכל לפי דעתו של רואה עיי"ש. ושם בדף קכ"ח ע"א, ונשאלו הגאונים ז"ל וכו' ולכן נתנה תורה שיעור בביצים ובפירות שד"ס נתנו על הר סיני וכו' לפי שהביצים והפירות נמצאות בכל מקום, כי גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שישראל עתידין להתפזר בין האומות וכו' והמדות משתנות בדורות ובמדינות וכו', הלכך תלו חכמים ז"ל המדות בפירות ובביצים שהם קיימות ואינם משתנות וכו' עיי"ש. ובכלבו סי' פ"ט מהראב"ד שכתב, ואכן שיעור משקל לא נהיג לן דאיכא דקלילא ואיכא דלא עיי"ש".

עוד מובא בשו"ת הגאונים זכרון לראשונים (הרכבי) סי' רסח (מתוך ספרו של הרב בניש ע' תקכג): "וששאלתם כמה שיעור גרוגרת הגסה וגרוגרת בינונית וכן זית גדול וזית קטן וזית בינוני? הרי אלו שיעורין ואיך יהי שיעור לשיעור!… וכל אחד בעשותו לפי דעתו הרי יצא ידי חובתו, ואין צריך ללמוד שיעור מאחר, דתנן… הכל לפי דעתו של רואה".

ו,ד – דעת הזרע אמת

לדעת הזרע אמת ח"א כט, אין להחשיב כלל את החרירים הקטנים, ולדעתו המשנה בעוקצין מדברת רק על מקום שיש להחמיר מדרבנן, אבל מהתורה אין מחשיבים את החללים הקטנים. אולם מדברי הגאונים שהולכים לפי הרואה, דבריו נסתרים. ויש שרצו לחלק בין מאכל לח ורך שקל למעכו, שבזה מצריך הזרע אמת למעך החללים, ובין מאכל קשה, שאין אפשרות למעכו, ואין צריך למעכו. וכ"כ באול"צ במבוא לח"ג. ולענ"ד גם במאכלים רכים ולחים, אין לחייב מיעוך, ראשית שלא נהגו כן, שאילו היו נוהגים כך, איך יתכן שאף ראשון לא הזכיר זאת. ועוד שעדיין נתת דבריך לשיעורים, כי קשה לקבוע עד כמה צריך למעך.

ו,ה – תוספת וחיזוק מהרב אליהו שמואל, ובתוך דבריו ביאר חילוק בין מאפה לח ליבש, וחיזק הדין שהולכים אחר הרואה, והוסיף שאלה בזה

לאחר שפרסמתי ב'רביבים', את דין הכזית ושהולכים לפי הרואה, כתב אלי הרב אליהו שמואל, מחבר קונטרס 'ואת הנחלים ארנון' (ובו מקורות רבים לכך שמשערים זית לפי נפח), מכתב עידוד, ובסופו שאלה, וז"ל מכתבו:

לכבוד… מצורף לכת"ר קונטרס ('ואת הנחלים ארנון') שחיברנו בענין הכזית לפי נפח ולא לפי משקל עם מקורות מהש"ס עד האחרונים ועד גדולי דורנו בענין שיעור הכזית לפי נפח ולא לפי משקל… וראיתי שכת"ר הזכיר (ב'רביבים') שאין ללכת לפי משקל…

וכת"ר היה יכול להוסיף עוד יותר, שאדם שהולך לפי משקל טועה מאד. שבהרבה מוצרים כיום, בפרט במיני המזונות היבשים כגון: ביסקוויטים וקרקרים שבמשקל כמו 13-12 גרם יש כבר נפח כזית של כ-29 סמ"ק וזאת במיעוט החללים, וכמו שכתב האור לציון במבוא לאור לציון ח"ג וכמו שמדדנו וכתבנו בטבלאות. וא"כ נמצא שאדם שיש לו משקל, אוכל כ-20-15 גרם ואינו מברך, כי חושב שאין לו שיעור כזית. ומה שהורו חלק מהפוסקים הספרדים לילך אחר משקל זאת רק במיני מזונות שהיו בזמנם שהיו עשויים כעין לחם שיש בו לחות וע"י מיעוך החללים משקלו כמשקל המים. כן מוכח בהדיא בפתח הדביר בסימן קצ בקונטרס כסא דחיי שדימה את מיני המזונות שכתבו הפוסקים שבע"ב דרהם יש בו שיעור קביעות סעודה ודימה זאת הרב ללחם. וכמו שהאריך בזה באור לציון ח"ג במבוא והסביר שכן כוונת הבן איש חי והכף החיים, שהם דיברו בדברים שמשקלם קרוב לנפחם, אך כמובן במיני המזונות היבשים שיש כיום שאין בהם לחות, משקלם קל בהרבה ממשקל המים, ומי שהולך אחר המשקל טועה בזה הרבה.

והנה שמחתי מאד שכת"ר נגע בדבר שכבר חודשים אני מסתפק בו והוא בענין האם לחשוש בהערכת שיעור חצי ביצה. וראיתי שכת"ר כתב על פי דברי רב שרירא גאון שהמידה נתונה ביד כל אחד לשער לפי דעתו באומד העין. ועוד שרבו הדעות בשיעור הכזית ושלכן אין לחשוש, וזאת גם היתה בדיוק דעתינו בנושא זה. וכמו שבעצם כתב באור לציון ובספר ברכת ה' שבקופסת גפרורים יש נפח כזית ואם רואה שאוכל מאכל בגודל כזה יברך ברכה אחרונה. וכך אנו פרסמנו במבוא לקונטרס. וכן כתב בשו"ת משנה הלכות חי"א סימן לז. ולמד מהמשנה בכלים יז, ו, שסומכים על אומד דעת האדם ולא במדידה.

אך מה שקשה לנו בזה שהנה אחרי שפרסמנו זאת הלך אברך אחד ולקח כמה מיני מוצרים עגולים וכן עשויים כמקלות וכן משולשים והראה להם קופסת גפרורים שיש בו נפח כ-28 סמ"ק ושאל כשלושים איש כמה צריך לאכול ממאכלים אלו כדי לברך ברכה אחרונה? וכולם טעו בזה, ויש שטעו כל כך שאפילו לרבע ביצה לא הגיעו שזה כזית לפי הרשב"א.

והטעם בזה הוא פשוט, כי העין מטעה אותנו בפרט בדברים עגולים וכו' וכמו למשל שקדים, אם נשאל כמה צריך לאכול לפי גודל קופסת גפרורים יאמרו כשבע חתיכות, ובעצם בדיקה על ידי מים לפי נפח כ-29 סמ"ק יש לאכול כ-20 חתיכות. וכן בחומוס יבש (הקטנים הקלויים) כ-77 גרגירי חומוס. והטעם לטעות כי כשמניחים אחד ליד אחד יש רווחים גדולים ביניהם ולזה לא שמים לב.

ואם כן שאלתנו האם בכל אופן זה כוונת חז"ל שכל אחד ישער לפי דעתו, וזה דעתי וזה מה שאני רואה וכמו שכתב החזו"א על הדורות שלפני הנודע ביהודה שלא ידעו שהתקטנו הביצים שהם לא טעו, כי זה מה שהם ראו ושם הטעות היה בכחצי, ומ"מ הם לא טעו כי הכל לפי דעתו של רואה, ואם כן אולי אף נאמר כאן, ובפרט בצירוף שיטות הכזית שבכל דור ודור. או שנאמר שאולי דורנו הוא דור שלא יודע לשער, וא"כ אין לילך בדורנו אחר מראה העין אלא עד שימדוד כל מוצר ומוצר. וזה בעצם קשה לביצוע. רצינו לדעת מה דעת כבוד הרב בזה?

אנו בקרוב עומדים להוציא ב"נ עוד כ-5000 חוברות וכן כ-5000 דיסקים בנושא זה ולכן רצינו לדעת אם להמשיך לפרסם הענין של הקופסת גפרורים.

בברכת התורה וכט"ס. (הרב) אליהו שמואל. 

ו,ו – תשובה

לכבוד… לענ"ד גם בעניין שקדים, הכל לפי הרואה. וגם אם רבים טועים בזה, הדין לא זז ממקומו, שכך היא תקנת חכמים שכל אדם יראה בעצמו אם הוא חייב בברכה אחרונה. ויש לצרף לכך את הסוברים על פי הירושלמי שעל בריה בכל אופן מברכים ברכה אחרונה, וכן את דעת הגאונים ששיעור זית הוא כזית בינוני שלנו, ואת דעת הרשב"א ששיעור זית הוא כרבע ביצה, ודעת הרמב"ם שהוא קרוב לשליש ביצה. ואף שלרוה"פ אין אומרים ספק ספיקא לברך, מ"מ יש סוברים שכן אומרים (יעויין להלן יב, 4). וכאן כאשר נדמה לרואים שאכלו כשיעור חצי ביצה, וממילא נתחייבו בברכה, אין צורך לעורר בהם חששות, שכנגד החששות אפשר לצרף את כל הספקות לברך. ואם מדובר ב'בורא נפשות', יש להוסיף את דעת ר"י שסובר שברכת 'בורא נפשות' מברכים אף על פחות מכזית.

יש להוסיף, שכאשר השיעור הוא בזית רגיל, כפי הפשט, טווח הטעות קטן יותר, ורק מפני שמחמת הספק עלינו לשיעור חצי ביצה טווח הטעות התרחב. אמנם מי שהתברר לו שצריך יותר שקדים לשיעור חצי ביצה, צריך לאכול כמובן את כמות השקדים שתעלה לשיעור חצי ביצה.[3]

ו,ז – במבה

לגבי 'במבה' נחלקו אם הולכים אחר מה שנראה לעין. לרב אויערבאך כיוון שהחללים מרובים וניכרים, צריך שיהיה שיעורו גדול יותר (חישב בוז"ה ע' 380 אות קיט ב-7 חתיכות, וע' פס"ת רי, 3). ובאול"צ שם כתב שהולכים לפי הנפח שלפנינו. וכן נראה למעשה, שהכל לפי הנפח הנראה. ואם לא כן נצטרך שוב להיכנס להגדרות דחוקות, ולחלק בין המאכלים ולתת את דברינו לשיעורים.


[2]. ובהרחבות לפרק ו' הלכה ג', בביאור השיטה השנייה, העליתי סברה שאולי בסימן קס"ח לעניין קביעות סעודה רצה לחשב ארבע ביצים לפי משקל, שכך הוא בפועל שיעור שמשביע. עי"ש.
[3]. יש להוסיף, שכמדומה שאדם סביר לא יטעה לחשוב ששבעה שקדים הם כגודל קופסת גפרורים, שכן בהשערה מהירה היה מבחין שאפשר להכניס לתוך הקופסה עצמה יותר משבעה שקדים. ולכל היותר היה טועה לחשוב שבארבעה עשר שקדים יש שיעור קופסה. אמנם לאחר מכן אחד מהלומדים בישיבה שאל בחורים שונים, וטעו לחשוב ששמונה שקדים ממלאים קופסת גפרורים.

ז – שיעור אכילת פרס

ז,א – משך 'אכילת פרס'

כתבתי שהוא כשש דקות, שהוא השיעור הממוצע בין השיעורים שכתבו האחרונים. ובברכ"ה ח"ב א, ו, כתב שהוא שבע דקות וסמך עצמו על הגרע"י. והגרע"י ביחו"ד א, יז, כתב שהוא 7.5 דקות. אמנם קשה לקבל שחכמים בתקנתם התכוונו לשיעור מדויק עד חצאי דקות, אלא שנתנו לאדם להעריך, האם באכילה רגילה מסיימים במשך זמן כזה חצי כיכר. וכאשר אנו באים לתת לזה שיעור בדקות, אין מקום לדקדק בחצאי דקות, אלא לתת הערכה כללית. ואכן בהלכות פסח, כתבתי כשש עד שבע דקות, וכך נכון יותר לפי האמת לכתוב בלשון בערך. אלא שיהיו שיתלבטו מה הדין כאשר אכל כזית בשש וחצי דקות (למרות שכמעט אין מי שאוכל תוך הסתכלות מתמדת ודייקנית בשעון), ולכן כתבתי כאן עד שש דקות, שהוא פחות או יותר השיעור הממוצע בין השיעורים ששיערו האחרונים.

אמנם מצד האמת נלענ"ד שהיה אפשר להאריך מעט יותר, כפי המאריכים מעט באכילתם, שאף אכילתם נחשבת עדיין כאכילה ממוצעת. ובצירוף שיטת המנחת חינוך שהובאה בהערה 8. ויש להוסיף, שהגרע"י נוטה להחמיר מאוד בספק ברכות, ולכן יש משקל רב לדבריו כשכתב ביחו"ד א, יז (בסוף) שעד שמינית שעה – 7.5 דקות אפשר לברך. ולכן אף שכתבתי כשש דקות, אם בפועל ישאל מי שאכל בכשבע וחצי דקות, האם עליו לברך, נלענ"ד שעליו לברך. שאין ללכת לפי הממוצע אלא לפי המאריכים מעט, שאף הם נחשבים בכלל אכילה ממוצעת. ובכל זאת כתבתי בספר כשש דקות, מפני שלכתחילה יש לתת שיעור שמוסכם על יותר פוסקים.

ט – שיעור ברכה אחרונה בעוגה

ט,א – הערה 10 – לבסס הדעה שעל כזית עוגה מברכים 'על המחיה'

כתוספת על הערה 10, שבה הובאו שלוש דעות (בעיקר מהראשונים), מהו שיעור אכילה בעוגה המחייב 'על המחיה', יש מקום להרחיב בדברי האחרונים.

כתב בשו"ע רח, ב: "חמשת מיני דגן ששלקן ועשה מהם תבשיל, אפילו עירב עימהם דבש הרבה יותר מהם או מינים אחרים הרבה יותר מהם, מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה".

ובסעיף ט' כתב: "עירב קמח דוחן ושאר מיני קטניות עם קמח של חמשת מיני דגן ובשלו בקדרה, מברך בורא מיני מזונות ועל המחיה וכו', ודווקא שיש באותו קמח מחמשת המינים כדי שיאכל ממנו כזית בכדי אכילת פרס".

המ"א רח, טו, הקשה מדוע בסעיף ב', משמע שאפילו אם אין כזית דגן בכדי אכילת פרס (א"פ) מברך על אכילת כזית מכלל התערובת 'על המחיה'. ואילו בסעיף ט' כתב שרק אם יש כזית דגן בכדי א"פ מברך 'על המחיה'. ותירץ המ"א, שבסעיף ב' מדובר בתבשיל שמעורבים בו מינים שבאו להטעים את הקמח ולכן הם בטלים אליו. ואילו בסעיף ט' מדובר בתבשיל ששאר המינים שבו נועדו להשביע ולא להטעים את הדגן בלבד, ולכן יש להם חשיבות עצמית, ורק אם יאכל כזית מהדגן עצמו, בתוך אכילת פרס – יברך 'על המחיה'. ומבואר מדבריו שבעוגה, עוגיות וביסקויטים, שהביצים, הסוכר והשמן ושאר המרכיבים נועדו להטעים את העיסה, מי שאכל כזית מכלל העיסה מברך על המחיה, ואפילו שאין בכלל התערובת כזית דגן בכדי א"פ.

וכן כתב הדרישה רח, א; פמ"ג רי, א"א, א; פר"ח בשו"ת מים חיים א; קרבן אשה ה. וכן כתב החיי אדם נ, כא, שכן נהגו העולם אפילו בתערובת קמח בקמח, ויש להם על מי לסמוך. וכן כתב המ"ב רח, מח, לגבי עוגה וכדו'. וכן כתבו שהמנהג בשו"ת אבני ישפה ח"ה, כט, ב; שו"ת אדני פז ח"ב יט, ג; פס"ת רח, יד; שעה"ב יד, יד.

והמאמר מרדכי רח, טו, וגינת ורדים א, כד, פסקו על פי השו"ע בסעיף ט', שבכל המאכלים, בין פשטידות ובין עוגות, שיש בהם תערובת דגן, גם אם לשאר המרכיבים יש חשיבות, הדגן עיקר ושאר המרכיבים נגררים אחריו, אולם זאת בתנאי שיהיה שם כזית דגן בכדי אכילת פרס, שאז אם יאכל כזית מכלל התערובת, יברך 'על המחיה'. וכ"כ מטה יהודה רח, ד, ופעולת צדיק ג, פב. ויש אומרים שגם דעת רבנו יונה כך, שבכל סוגי התערובות, אם יש כזית דגן בכדי אכילת פרס, גם אם אכל כזית בלבד, מברך 'על המחיה'.

וכך כתבתי למעשה לגבי עוגה, וכך היא הדעה האמצעית המובאת בהערה 10. וכ"כ אור לציון ח"ב, יד, כג; הרב עובדיה בקובץ בית הלל חלק כז עמ' כב;[4] ברכת ה' ח"ב ב, כ.

ואמנם למ"א ודעימיה, אפילו אם כמות הדגן פחות מכזית בכדי א"פ, ואכל מהעוגה כזית, צריך לברך 'על המחיה'. מ"מ למעשה כיוון שהדבר שנוי במחלוקת, אם אין שם כזית דגן בכדי אכילת פרס, יברך בסוף 'בורא נפשות'. ובנוסף לכך, אם כמות הדגן פחותה מכזית בכדי א"פ, קשה לומר ששאר המרכיבים באו להטעים את הדגן, ובדרך כלל כאשר הכמות קטנה כל כך, הקמח נועד להדביק ולא להטעים. וגם אם להטעים, אז לא טעם מרכזי שכל שאר המרכיבים טפלים לו. וכפי המציאות בעוגות גבינה רכות, שהקמח נועד להעמיד אותן וברכתן 'שהכל'. וגם אם תהיה כוונתו להטעים, אם זה פחות מכזית בכדי א"פ, יברך בתחילה 'מזונות' אבל בסוף 'בורא נפשות'.

ואף שיש פוסקים שפקפקו על המנהג ולדעתם יש לברך 'על המחיה' רק אם אכל כזית דגן בפועל (אגרות משה א, עא,[5] ועיין שעה"ב יד הערה כג), מכל מקום ההלכה כפי שכתבתי, שכן דעת רבים מגדולי האחרונים. יתר על כן, כך משמע שדעת רובם המכריע של הראשונים, שכ"כ רי"ף לז, ב; רמב"ם ג, יא-יב; תוס' מא, ב; רא"ש ו, ז; אשכול; מאירי; ריא"ז; רוקח; מנהיג. והם אמרו את דבריהם בלא הסייג שצריך שיהיה כזית דגן בכדי אכילת פרס. והרא"ה והריטב"א א, כח, כתבו במפורש, שרק אם יש בתערובת – כזית דגן בכדי אכילת פרס, ואכל כזית, יברך 'על המחיה'. עיין ברכת ה' ח"ב ב, כ. ויתכן שגם שאר הראשונים יסכימו לכך, ולא הוצרכו לכתוב זאת, מפני שממילא אם כמות הקמח קטנה מזה, כנראה שהקמח נועד להדביק ולא לתת טעם, והכלל הוא שרק כאשר הקמח נועד לתת טעם, הוא קובע את הברכה.

יש להוסיף, שאם נלך לפי השיטה המחמירה, שיברך 'על המחיה' רק אם אכל בפועל כזית מהדגן, ניכנס לספקות רבים מרוב סוגי העוגות על מרכיביהם השונים, הנפחים והחללים. וכיוון שממילא דעת רובם המכריע של הראשונים והאחרונים שגם על כזית מכלל תערובת העוגה מברכים 'על המחיה', ויתכן שאין אפילו ראשון אחד שמחמיר בזה (כי אולי גם תר"י מודים בכך); ובנוסף לכך, כך הוא המנהג – אין לחוש לדעת המחמירים.

ט,ב – המשך לביאור שכזית בכדי אכילת פרס הוא שמינית

ולגבי כמות הדגן המדוייקת, לדעת הרמב"ם שכזית הוא מעט פחות משליש ביצה ופרס הוא שלוש ביצים, נמצא שכזית בכדי אכילת פרס הוא פחות מתשיעית. ולתוס' שכזית הוא חצי ביצה ופרס ארבע ביצים (עפ"י רש"י) נמצא שכזית בכדי אכילת פרס הוא שמינית. ואף שאפשר להחמיר ולשלב בין השיטות, שכזית הוא חצי ביצה ופרס שלוש ביצים, ואז כזית בכדי אכילת פרס הוא שישית, וכן כתב למעשה לגבי עוגה בברכ"ה שם. מכל מקום כתבתי בספר שמינית, שכך מוכח מהמ"ב רח, מג, שאין לשלב בין השיטות. ועוד, ששמינית זו הדעה הממוצעת וקרובה גם לדעת הרמב"ם. ועוד, שיש אומרים שאין צריך כלל כזית בכדי אכילת פרס, ועוד, שלדעת רבים שיעור כזית הוא כזית של ימינו, ולדעתם יוצא שבשמינית יש הרבה יותר מכזית בכדי אכילת פרס.

ואם אין שמינית אז הדגן מצטרף לשאר המרכיבים לברכת 'בורא נפשות' כמבואר לקמן בהרחבות להערה 14.

ט,ג – תערובת קמח דגן וקמח קיטניות

לגבי מאכל שמעורב בו חמשת מיני דגן עם קמח קטניות, דעת רוב הפוסקים על פי השו"ע רח, ט, שרק אם אכל בפועל כזית דגן בזמן של אכילת פרס יברך 'על המחיה' (מ"א רח, טו, בדעת השו"ע, גר"א רח, ט; זבחי צדק ח"ב קיב, כ; זרע אברהם; פרח שושן; ערך השולחן; חסד לאלפים; גר"ז; פמ"ג; דרך החיים; בית אפרים; שערי תשובה רח, יב; ערוך השולחן רח, יח; כה"ח נג. וכן כתב מ"ב בשער הציון רח, מה). וכך יש לנהוג למעשה מספק.

ואם לא אכל מהדגן כזית, אבל בסך הכל אכל כזית. נלענ"ד שאם הדגן היה רוב, יברך 'על המחיה', שהמיעוט בטל אליו. ואם הדגן היה מיעוט, הוא נגרר אחר שאר המינים ויברך 'בורא נפשות', וכפי שמבואר בהמשך בהרחבות להערה 14.

ט,ד – המילוי שבעוגה אינו מצטרף לדגן

אמנם דעת שועה"ר שאם אפאה יחד, גם המילוי מצטרף לשיעור כזית, לברך 'על המחיה'. אולם לדעת רוה"פ, אין מצרפים המילוי לשיעור כזית. וכ"כ במנחת שלמה ח"א צא, ד, ובמילואים. והובא בפס"ת ריב, 110. ואם אכל בפועל כזית מהדגן יברך 'על המחיה', ויפטור בזה גם המילוי, שהוא טפל למזונות. ואם לא היה בדגן כזית, אבל בסך הכל היה כזית, יברך 'בורא נפשות', כמבואר להלן בהערה 14.


[4]. ושלא כפי שמובא בילקוט יוסף רח, טז, שרק אם הרוב קמח, שאר המרכיבים מצטרפים אליו. אבל אם הרוב משאר המרכיבים, רק אם אכל בפועל כזית דגן מברך 'על המחיה'. וכפי הנראה חזר בו כמובא ב'בית הלל'.
[5]. כתב בוזה"ב ע' 46, ו236, שבעוגות שמרים, הרוב הגדול מקמח. ובביסקוויטים רגילים, כשבעים אחוז קמח. ובטורט כעשרים וחמישה עד שלושים וחמישה אחוז קמח. והחשיב את המשקים הנצרכים לקיים בלילה עבה כמצטרפים לקמח. וכתב שם עפ"י הרב אלישיב, שהחשיב את המשקים כמו יין, מיץ, שנילושו בעיסה לצד הקמח, והסברה שכן גם בלחם יש משקה, ונחשב כולו לחם. אך הוסיף שאם הכניס יותר משקים ממה שנצרך לבלילה עבה, יצטרפו לצד השני. וכל זה לרוצים לדקדק על עצמם, אבל העיקר להלכה כמנהג הרווח, שכל שאכל כזית מברך 'על המחיה'.

י – שיעור ברכה אחרונה בשתייה

י,א – עד כמה לחשוש לדעת התוס' וחזו"א

דעת התוס' מובאת בעוד שני מקומות: פסחים קז, א, וברכות מט, ב. וסברתם, שכמו שלעניין אכילה, שיעור החיוב ביוה"כ (גרוגרת – תאנה יבשה) גדול משיעור החיוב בברכה אחרונה, כך לגבי שתייה, השיעור להתחייב ביוה"כ שהוא רביעית, גדול משיעור החיוב בברכה אחרונה. ולכן כתבו שמסתבר שהוא כזית, ואפשר לומר שהוא כביצה או רוב רביעית. בשעה"צ רי, כז, כתב שמה שחוששים שלא לשתות כזית, הכוונה לכשיעור חצי ביצה שהוא כזית לפי התוס', ולא לשליש ביצה כרמב"ם וכו'.

לגבי שיטת חזו"א, יש מהאשכנזים שלא חששו לשיטתו כלל, גם במצוות דאורייתא. וכך היה מנהג ירושלים, וכך פסקו הרב ישראלי זצ"ל והרב ליאור שליט"א. ואף הגרש"ז אויערבאך פקפק על שיעור חזו"א (מקראי קודש ליל הסדר קונטרס שיעור כזית לרב הררי). (וכתב בשבט הלוי, שגם אם רוצים להחמיר בכזית לפי חזו"א, אזי רק אליבא דהרמב"ם, ואז יוצא שזית הוא כשני שליש ביצה שלנו. אמנם למעשה גם לזה איננו חוששים).

י,ב – השיעור המדויק לפי הרמב"ם

כתבתי בהערה 11: "למעשה, יש לילך לפי השיעור המדויק לפי חשבון הרב בניש, למרות שעדיין רבים רגילים לכתוב כר' חיים נאה (ע' הליכות עולם ח"א ע' רצא, ברכ"ה ח"ב א, 40)". ויש להוסיף כי כך כתב הרב מרגולין בקונטרס שיעור רביעית שבספר הידורי מצוות (שעדיין לא יצא לאור), ושם הגיע לאותם המסקנות של הרב בניש, והוסיף שגם הגרע"י הסכים לדבריו. ואכן הגרע"י הביא את דבריו להלכה בספרו הליכות עולם ח"א ע' רצא.

י,ג – שלכל הדעות אפשר לברך על קפה קר או חמים ברכה אחרונה

כתבתי בסוף הערה 12: "ואם ישאיר מהקפה או התה כדי שיעור רביעית שתתקרר וישתה אותו ברציפות, יוכל יברך לכל הדעות (וכ"כ מ"ב ריא, א)". ואמנם כתב בברכ"י רד, ו, שכיוון שאין רגילים לשתות את הקפה קר, אין זה דרך הנאתו, ובטלה דעתו אצל כל אדם, ואין לברך על כך. וכ"כ עוד אחרונים (עיין יבי"א ח"ה יח, ה). אולם נראה שכיום שיש נוהגים לשתות קפה ותה קר, לכל הדעות יברך, וכ"כ וזאת הברכה ע' 42, והביא כן בשם הרב אליהו. וגם כשהם חמימים יברך, שגם כך רגילים לשתות (ברכ"ה ח"ב א, יד-טו, 50).

יא – גבינה, לבן וגלידה דינם כאוכל

יא,א – לבן וגבינה

כתבתי בהלכה ובהערה 13, שכל שאינו ניגר כנוזל אלא לועטים אותו בלשון דינו כאוכל לשיעור ברכה אחרונה. ואמנם לדעת יבי"א ח"ה יח (בסוף התשובה), וח"ח כה, ו, דין גלידה ולבן וגבינה כמשקה, כי אין לועסים אותם. וי"א שהואיל ובאו מנוזלים, דינם כנוזלים (דעתם הובאה בשעה"ב יד, הערות י-יא). ויש שחילקו בין נוזלים קפואים, כקרטיב, שנחשבים תמיד כמשקים, הואיל ואם יעמדו בחוץ יחזרו להיות נוזליים, לבין גלידה שיש בה חלב, שאז יש בה צד של אוכל, שכן החלב כשהוא מתגבש נעשה אוכל. וכ"כ אול"צ ח"ב, יד, יח; ובצל החכמה ח"ג קיד; ספר ותן ברכה בשם הגרשז"א.

ובאול"צ (ח"ב יב, יב; יד, יח), הוסיף וכתב, שאם לועטים את המאכל, אבל הוא נוזלים שקפאו, כדוגמת קרטיב, אזי לגבי שיעור ברכה אחרונה, כיוון שהם בפועל קפואים, שיעורם בכזית, אבל כיוון שהם נמסים בפה, הרי הם כשתייה לעניין שצריך לסיימם במשך זמן של שתיית רביעית. והיינו שיאכל כשלושים סמ"ק בבת אחת. וכך כתב לעניין איסורים בשו"ת רדב"ז אלף תקיח, שאין התאמה בין הדין של צורת האוכל לכמות האוכל, שאם הוא קשה שיעורו בכזית, וכיוון שצורת האכילה דומה לשתייה, שהאוכל נמס, הרי ששיעורו בזמן של שתיית רביעית. וכ"כ בנשמת אברהם תריב, ואמנם ציין שם שהגרשז"א חולק על זה.

אולם דעת רובם המכריע של הפוסקים, שכאשר לועטים את המאכל, דינו כמאכל לכל דבר. שכך דעת הרמב"ם בהלכות ברכות ג, ג, שכתב: "אם היה עבה כדי שיהיה ראוי לאכילה וללועסו", והעתיקו בשו"ע רח, ו. והסבירו הגר"א, מ"ב רח, כב, שאין כוונתו שצריך ללעוס בשיניו ממש, אלא כוונתו שכל שאינו שותה אותו כמשקה, דינו כאוכל. ובמיוחד הדברים מתבארים לפי הנוסחים המדויקים ברמב"ם (מעשה רוקח והרב קאפח), הגורסים במקום ללועסו "ללועטו". וכ"כ ערוה"ש רח, יא, והוסיף שעל שלג מברכים בכזית. וכך דעת שו"ת חת"ס או"ח מה (לעניין מה נחשב משקה לחייב נט"י על דבר שטיבולו במשקה); גר"ז סדבה"נ ח, ח; אור שמח הל' טומאת אוכלין ח, יג; מנח"י ח"ב קי, ד; וכך משמע באג"מ או"ח א, עה. וכ"כ ברכת הבית טז, ב-ג; שבט הלוי א, רה; מקור הברכה ב, ז, בשם הסטייפלר; ספר זימון כהלכתו ג, ה, בשם הגר"י פישר, שגלידה ופודינג שנאכלים כדרך אכילה – דינם כמאכל; ברכ"ה ח"ב א, טז; פס"ת רי, ב; שעה"ב יד, ו; הרב אלישיב כמובא בוזאת הברכה עמ' 74 הערה 12. ועיין עוד בוזאת הברכה יא, ח (ע' 100), ופס"ת קעד, ג.

והואיל וזאת דעת רובם המכריע של הפוסקים, וכך נראה בפשטות מסברה, וכן נוהגים, כל שלועטים אותו דינו כאוכל. ויש לצרף לכך גם את הסוברים שמברכים על משקה בכזית (י, 11), ואת הסוברים שכל משקה שרגילים לשתות אותו לאט, שיעור משך שתייתו הוא כדרך שרגילים לאוכלו (י, 12). וכבר למדנו (כמובא להלן יב, 4), שלדעת פוסקים רבים מצרפים ספק ספיקא לחיוב ברכה.

יא,ב – הערה 13 – דין מוצץ מיץ מתוך פרי

הכניס פרי לתוך פיו, ומצץ את המיץ שלו, דינו כאוכל (מ"ב שכ, יב, שעה"צ רג, ה, בשם מ"א וגר"ז). ואם מצץ אותו בלא להכניסו לתוך פיו, נחלקו האחרונים: לפר"ח דינו כאוכל וברכתו כברכת הפרי. ולגר"ז בסדבה"נ ו, ט, דינו כמשקה וברכתו 'שהכל'. וספק ברכות להקל ודינו כמשקה (ע' ברכ"ה ח"ב א, יז).

יא,ג – דין קרטיב, אם יכול להיחשב כאוכל

מתוך דין מוצץ פרי מובן הדין לגבי קרטיב, שאם נגס ממנו ומצצו בתוך פיו, דינו כאוכל. אמנם הזכרתי את דעת אול"צ (ח"ב יב, יב; יד, יח), ששיעור הקרטיב בכזית אבל צריך לאוכלו במשך זמן של שתיית רביעית. וכ"כ בקיצור ביבי"א (ח"ח כה, ה). ועיין בוז"ה ע' 44.

מ"מ דעת רוה"פ כפי שכתבתי, שאם אכלו בכדי אכילת פרס מברך ברכה אחרונה. וכך פשוט לפי לשון בני אדם. ובנוסף לכך, למדנו שי"א שחיוב ברכה אחרונה גם לנוזלים בכזית, וי"א ששיעורו בכדי אכילת פרס, ובמיוחד שכך דרך שתייתם (עיין הערה 12). ויש לצרף את דעת רוה"פ שכתבו שדין מאכלים שנלעטים כדין אוכל (וכמובא בברכ"ה ח"ב א, טז, פס"ת רי, ב, ושעה"ב יד, ו).

יא,ד – שוקולד

לפי מה שלמדנו לגבי מוצץ פרי, שאם הכניסו לתוך פיו ושם מצצו, דינו כאוכל, פשוט שדין שוקולד כמאכל. ואמנם כתב ביבי"א ח"ח כה, שהמוצץ שוקולד (משמע אפילו בתוך פיו) דינו כמשקה כל זמן שאינו לועסו בשיניו. ואין נראה כך, שהואיל והוא קשה כאוכל, והכניסו לפיו כאוכל, והמציצה שלו כלעיטה, דינו כאוכל. וכך נוהגים.

יא,ה – הערה 14 – דין צירוף חצאי שיעורים לעניין ברכה אחרונה

כתבתי בהערה: אכל חצי זית שברכתו 'מעין שלוש' וחצי זית שברכתו 'בורא נפשות', לדעת רוה"פ מברך את הברכה הבסיסית יותר, שהיא 'בורא נפשות' (כנה"ג, מ"א, מ"ב רי, א, בא"ח מסעי ה). ויש אומרים שאין מצרפים את השיעורים, ואינו מברך (כהונת עולם, בית מאיר). וספק ברכות להקל (וכ"כ ביבי"א ח, כג, כה). אבל אם שני המאכלים מעורבים לגמרי או נאפו יחד, עד שנעשו למאכל אחד, נראה ששיעוריהם מצטרפים. ואם הם תערובת גמורה כמו פשטידה, הולכים אחר הרוב. ואם הם דבוקים כמאכל אחד ואינם מעורבים, מברך 'בורא נפשות'. ועתה ארחיב בביאור הדברים:

יא,ו – הסוברים שמצרפים חצי זית משבעת מינים לחצי זית ממאכל אחר

כתב בעל כנה"ג סימן רי, שאם אכל חצי זית מפירות שבעת המינים וחצי זית ממאכל אחר, מברך 'בורא נפשות'. והזכיר ארבעה טעמים לכך: א) דעת ר"י שהאוכל פחות מכזית של פירות שבעה – מברך 'בורא נפשות'. ב) דעת ר"י (תוס' ברכות לט, א) שהאוכל פחות מכזית מכל מאכל, מברך 'בורא נפשות'. וכך דעת תר"י. והרא"ש הסתפק בזה. ג) אולי החולקים על ר"י יודו שאם אכל בסה"כ כזית, יברך 'בורא נפשות'. ד) לדעת כנה"ג, 'בורא נפשות' פוטר בדיעבד פירות שבעת המינים (ויש עוד פוסקים שסוברים כמותו כמובא בהערה 5).

וכ"כ למעשה עוד אחרונים רבים, ומהם: מ"א רי, א; ברכ"י רי, א; ח"א נ, טז; גר"ז בסדבה"נ ח, ז; ערוה"ש רב, י; בן איש חי מסעי ה; מ"ב רי, א; כה"ח רי, ג. וכן כתבו רבים מפוסקי דורנו, ומהם: אול"צ ח"א יט; אג"מ או"ח א, עא; מנחת שלמה ח"א צא, ד; הרב אליהו קצוש"ע נא, ד.

ולכאורה המ"א ומ"ב סתרו עצמם, שהרי לדעתם 'בורא נפשות' אינה פוטרת 'מעין שלוש' (מ"א רח, כו, מ"ב רב, נה), ומדוע ששיעוריהם יצטרפו (ושאר הטעמים שהביא הכנה"ג, עדיין לא הוציאו את הדין מכלל ספק). ואפשר לבאר שאחר שאכל כזית משבעת המינים והתחייב ב'מעין שלוש' אינו יכול להיפטר ב'בורא נפשות', אבל כשעדיין לא התחייב, כיוון שבפועל אכל כשיעור זית, מתחייב בברכה, והברכה הבסיסית יותר היא 'בורא נפשות' (וכך משמע משעה"צ רח, ע; רי, ד, וכ"כ באול"צ ח"א יט, עי"ש).[6]

יא,ז – הסוברים שאין לצרף, שמחמת הספק יש להורות כמותם

ואף שדעת רוב הפוסקים לצרף חצי שיעור של שבעת המינים וחצי שיעור של מאכל אחר לחיוב ברכת 'בורא נפשות'. מכל מקום, הואיל ולא מעט פוסקים סוברים שאין הם מצטרפים, נראה שיש לחשוש לספק ברכות. ונזכיר את הסוברים שאינם מצטרפים: שו"ת כהונת עולם (דף ק ע"ב); בית מאיר (רי א). וכן רע"א (בציוניו על המ"א רי, א, ובסימן רו, א) כתב שצריך עיון על המ"א שהואיל ונפסק דאם עבר ובירך במקום 'מעין שלוש' ברכת 'בורא נפשות' לא יצא, אין לצרף חצי זית משבעת המינים לשאר מאכלים. וכן ביד הקטנה (הלכות ברכות פ"א, הערות מנחת עני סק"ח) הקשה איך יועיל הצירוף של שני חצאי הזיתים, הרי ברכת 'בורא נפשות' אינה שייכת כלל לחצי זית של שבעת המינים ואינה פוטרת אותו. וכן כתב בספר בירך את אברהם (נו ג), שהואיל ומכלל ספק לא יצאנו, אין לברך. וכ"כ בחסד לאלפים (רי ב), ופקודת אלעזר (סוף סימן רח), ורבי ישמעאל הכהן בתשובתו שנדפסה בשדי חמד (פאת השדה כד). וכך משמע מר"ח פלאג'י ברוח חיים (רי, א), שהביא בסיכום הסוגיה את דברי הכהונת עולם. וכן הביא את דברי כהונת עולם ביד אהרן במהדורה בתרא בהגהות הטור רי, ה. וביבי"א א, יב, וח"ח כג, כה, הזכיר עוד כמה אחרונים הסוברים שאין לצרף את השיעורים. לפיכך יש לחוש לספק ברכות, ואין לצרף שני חצאי זיתים. וכ"כ בברכ"ה ח"ב א, לא, ולג; וברכת יוסף פז.

יא,ח – על מאכל אחד המורכב משני הסוגים מברך ברכה אחרונה

אמנם נראה שכאשר מדובר במאכל אחד, נקבל את דעת כנה"ג, מ"א ורוה"פ, שכל שאכל כזית, יברך 'בורא נפשות'. כלומר, כאשר החלק המורכב משבעת המינים והחלק המורכב משאר מאכלים דבוקים או מקושרים זה בזה עד שהם נחשבים מאכל אחד, וביחד הם כזית – יברך ברכה אחרונה.

וזאת משום שיש מקום לומר, שאף החוששים ששני חצאי השיעורים אינם מצטרפים, זהו דווקא כשאינם מאכל אחד, וכיוון שבכל אחד אין כדי חיוב ברכה אחרונה, אין מברכים. אבל אם הם מאכל אחד, הואיל ואכל ממנו כזית, לא יתכן שלא יברך אחריו ברכה אחרונה. וזו סברה חשובה ומרכזית, שכאשר אדם אוכל מאכל אחד בשיעור כזית, חובה עליו לברך ברכה אחרונה. וכאן שממילא דעת רובם הגדול של הפוסקים, שאפילו שני חצאים נפרדים מצטרפים, כשהם מחוברים בוודאי יש להורות לברך.

ואין לומר שצריך לחשוש לספק ברכות. שכן מבואר להלן יב, 4, שיש סוברים, שאין חוששים לספק ברכות כנגד רוב ברור של הפוסקים, וגם במקום שיש ספק ספיקא לברך, יש סוברים שיברך. וכאן, בנוסף לספק שאולי הלכה ככנה"ג ומ"א, יש ספק שמא גם החולקים עליהם מודים בזה שהוא מאכל אחד. ועוד שבמקום מנהג אין לחשוש כל כך לספק, ורבים נוהגים למעשה לברך אף בשני חצאים נפרדים, שכך מורים רבים מפוסקים זמננו, כמובא לעיל. ולכן כאן שמדובר במאכל אחד, שהסברה הפשוטה מחייבת לברך, כל שאכל ממנו כזית בוודאי צריך לברך 'בורא נפשות'.

יא,ט – כאשר שני המינים מעורבבים לגמרי הולכים אחר הרוב

ואם מדובר במאכל ששני המינים בלולים זה בזה, כדוגמת פשטידה,  הולכים אחר הרוב. שהואיל והם מעורבבים ביחד לגמרי הרי זה מאכל אחד ממש, שמעמדו נקבע על פי הרוב, שהמיעוט שבו בטל לגמרי לרוב.

ולכן אם הרוב היה מדגן, גם אם אכל מהפשטידה כזית בלבד, מברך 'על המחיה', ששאר המינים בטלים לדגן. ויש לצרף לכך את מה שלמדנו בהערה 10 בדעה הראשונה, שדעת רבים מהראשונים שאפילו אם הדגן מיעוט, כיוון שמברך בתחילה 'מזונות', מברך בסוף 'על המחיה'. ואף שאין פוסקים כמותם בפשטידות ותבשילים (זולת בעוגה), מ"מ כאשר הדגן הוא רוב, יש מקום לומר שהכל יסכימו שהמיעוט בטל לדגן. וכן נראה בדעת השו"ע רח, ט, שכל הספקות הם לגבי מצב שהדגן מיעוט, אבל אם הוא רוב, ברכתו 'על המחיה' (ועיין בשו"ע או"ח תנג, ב). וכ"כ בברכ"ה ח"ג י, לב, 134. ויש לצרף לכך גם את הדעות שכזית הוא שליש ביצה, או רבע ביצה, או כזית שלנו, שאז יש בחלק הדגן עצמו (שהוא רוב חצי ביצה) שיעור זית לחלק מהפוסקים. והוי ספק ספיקא, כאשר בכל צד של ספק דעת רוה"פ שצריך לברך 'על המחיה'.

ובעוגה, כבר למדנו לעיל (י, ט, ובהערה 10), שגם כאשר הדגן מיעוט, כל שאכל מהעוגה כזית, מברך 'על המחיה', ובתנאי שיש שם דגן בשיעור כזית בכדי אכילת פרס. וזאת משום שבעוגה, גם כשהקמח בשיעור מועט יחסית, הוא העיקר, ושאר המרכיבים שנועדו להטעימו נגררים אחריו.

יא,י – בתערובת גמורה כאשר הדגן מיעוט יברך 'בורא נפשות'

ונחזור לפשטידה ושאר תבשילים. אם הדגן הוא מיעוט, יברך 'בורא נפשות'. ואמנם בזה אפשר לטעון שמחמת הספק אין לברך כלל, הואיל ומצד אחד יש סוברים שברכת מה שאכל 'על המחיה', שכל שמברכים עליו בתחילה 'מזונות' (כי הדגן נתן בו טעם), אם אכל ממנו כזית, מברכים עליו בסוף 'על המחיה', גם כשהדגן מיעוט (כמובא בהערה 10 שכך משמע מרי"ף, רמב"ם, תוס' ורא"ש, עיין באו"ה רח, ט, 'ואחריו', ברכ"ה ח"ב ב, כ). ומצד שני, יש סוברים שמברכים 'בורא נפשות'. לפיכך מספק לא יברך. וכ"כ למעשה בברכ"ה ח"ב 113.

אולם נראה למעשה שלהלכה צריך לילך על פי הרוב, כי רק לגבי עוגה נוהגים למעשה שגם כשהדגן מיעוט, כל שאר המרכיבים נגררים אחריו ובטלים לקמח. אבל בשאר המאכלים, אין הדגן עיקרי כל כך, ולכן הולכים אחר הרוב. ויש בזה הבדל בין ברכה ראשונה לאחרונה, שבברכה הראשונה הולכים אחר הטעם, ולכן כל שיש בו מחמשת מיני דגן, והוא נועד לתת טעם, ברכתו 'מזונות'. ואפילו על אורז, כיוון שהוא מזין וטעמו דומה לדגן, מברכים 'מזונות'. אולם בברכה אחרונה הולכים אחר המציאות, אחר מה שבפועל במעיו. ולכן על אורז מברך בסוף 'בורא נפשות', שכן בפועל לא אכל דגן. וכן כשאכל תבשיל שמיעוטו דגן, כיוון שבפועל שאר המינים אינם טפלים לדגן, אם הם הרוב הם קובעים את החיוב לברך 'בורא נפשות'. ועוד אפשר להסביר, שהואיל ולא היה כוח ביד הדגן לגרור אחריו את השאר לעניין חיוב ברכה אחרונה, חזר הדגן למקומו להיות כאחד המאכלים הרגילים, והואיל והוא מיעוט, מתבטל לרוב.

ויש לצרף לכך את דעת כנה"ג ודעימיה, הסוברים שבדיעבד ברכת 'בורא נפשות' פוטרת במקום 'מעין שלוש', כמו ש'שהכל' פוטרת את הכל (והם: מהרי"ץ; גינת ורדים; ארץ צבי א, כט; אג"מ או"ח א, עד; כה"ח רב, עט, המובאים בהערה 5). ואף שאין הלכה כמותם, אפשר לצרף כאן את דעתם לסברה העיקרית. ועוד, שמסתבר שגם רוה"פ, וביניהם מ"א, מ"ב ובא"ח (החולקים על כנה"ג אבל מסכימים ששני חצאי שיעורים מצטרפים לחיוב ברכת 'בורא נפשות'), יסכימו שכאשר אין מדובר בעוגה, כיוון שיש כאן שני חצאי שיעורים, אף שהם מעורבבים לגמרי, הדין נשאר ויברך 'בורא נפשות'.

יא,יא – בספק בין 'מעין שלוש' ל'בורא נפשות' – לא יברך

אבל אם יש ספק שקול מה העיקר, כגון בפשטידה שיש בה פירות שבעה ועוד מאכלים, וכמותם שווה, מחמת הספק לא יברך כלל. ואף שלכנה"ג ודעימיה ברכת 'בורא נפשות' פוטרת את החייבים בברכת 'על המחיה'. מ"מ למעשה אנו פוסקים שאין 'בורא נפשות' פוטרת 'מעין שלוש', ואין 'מעין שלוש' פוטרת 'בורא נפשות', ולכן מחמת הספק לא יברך כלום.

עוד צריך לומר, שאם יש ספק אם הם תערובת, כמו בסלט פירות (להלן יא, ג), למרות ששאר המאכלים הם רוב, אין מין שבעה מצטרף להשלים לשיעור כזית, ולא יוכל לברך 'בורא נפשות'. שבזה אנו חוששים לכהונת עולם ודעימיה.[7]

יא,יב – ספק נוסף בדין שני סוגי מאכלים שמרכיבים מאכל אחד

כבר למדנו שלדעת רוה"פ אם אכל חצי שיעור משבעת המינים וחצי שיעור משאר מאכלים, מברך 'בורא נפשות'. ואמנם למעשה חששנו לדעת מיעוט הפוסקים, שלא יברך (כל זמן שהם שני מאכלים). בכל אופן, לפי שיטת רוה"פ הסתפק בשעה"צ רח, ע; רי, ד, לגבי שתה חצי רביעית יין, וחצי רביעית משקה אחר, אם יברך 'בורא נפשות', מפני שיש סוברים שכבר בכזית חייב בברכה אחרונה, וממילא אין ברכה אחת פוטרת חברתה. וכיוצא בזה כתב באול"צ א, יט, שאם אכל משבעת המינים כ-18 גרם, התחייב ב'מעין שלוש' לרמב"ם, וכיוון שהוא בספק ברכה, כבר לא יוכל לברך 'בורא נפשות'. ואם נקבל דבריהם גם במאכל אחד, לא נוכל בעצם לברך ברכת 'בורא נפשות'.

אולם למעשה נראה משאר הפוסקים שלא הזכירו חשש זה, שאינם סוברים שיש לחוש לו. שכן אם היו חוששים לו היו חייבים להזכירו כי הוא מצוי מאוד, וק"ו לפי השיטות שזית הוא כזית שלנו, שאין מצב שבו יהיה חצי שיעור משבעת המינים וחצי שיעור משאר מינים, בלא שיהיה בכל אחד מהם כזית שלנו (ואולי אפילו כזית לרשב"א או רמב"ם, עיין י, 6). אלא העיקר הוא שאם לא היה כוח ביד שבעת המינים לחייב ברכה אחרונה, ממילא מצטרפים אל שאר התערובת. וכ"כ בוזאת הברכה ע' 45, וכתב שם בהערה סברה שונה במקצת, שהואיל ונפלה ההכרעה מדין ספק ברכות שכזית הוא חצי ביצה, אין לחוש יותר לשיטה שהוא פחות משליש. ויותר נראה כפי שכתבתי, שאף שהשיטה של שליש ביצה לא נתבטלה, מ"מ הואיל ואין בה כוח לחייב ברכה, הרי שהמאכלים מצטרפים לרוב, לשיעור 'בורא נפשות'. וכן יש לצרף כנגד הספק את דעת כנה"ג ודעימיה.


[6].הרב אויערבאך (מנחת שלמה ח"א צא, ד) סובר כדברי כנה"ג ומ"א, והוסיף שאם אכל חצי זית מפרי שבעת המינים וחצי זית מדגן שבעת המינים, מברך 'מעין שלוש' ומזכיר את שניהם. וכך נראה מהגר"ז סדבה"נ ח, ז. אולם רבים חלקו על כך, ומהם: בא"ח מסעי ה, קצוש"ע נא, ד, וכך דעת הרב אליהו בסידורו, וכך משמע מעוד פוסקים וממ"ב רי, א. ומלבד זאת, יתבאר בהמשך שמחשש ספק ברכות, בשני חצאים נפרדים, יש לחוש לחולקים על מ"א.
בחסד לאלפים (רי, ב) לא הסכים לכנה"ג ומ"א, אבל סובר שאם אכל חצי זית מפרי שבעת המינים, וחצי זית מפרי אחר, מברך 'מעין שלוש', שכן ברכה זו מועילה לכתחילה כשאכל מכל אחד מהם כשיעור זית (וכ"כ ברכ"ה ח"ב א, לא, ולג). ולא נתקבלו דבריו, מפני שכל הפוסקים הסוברים ככנה"ג סוברים שיברך 'בורא נפשות' (וכ"כ החיד"א בטוב עין יח, נה; בא"ח מסעי ה; קצוש"ע נא, ד; כה"ח רי, ג). והחולקים על הכנה"ג שיובאו בהמשך, סוברים שלא יברך כלל.
[7]. עוד אציין כי בברכ"ה ח"ג י, 135, כתב דבר תמוה, שאם יש מאכל שמעורבים בו שני מינים שברכתם שונה, כגון פשטידה שיש בה מפירות שבעת המינים וגבינה ופירות אדמה, ואין בהם עיקר וטפל, כי כמותם שווה, אם אכל מכל אחד מהם כזית, יברך אח"כ שתי ברכות. ותימה, שהיאך אפשר לברך על מאכל אחד שתי ברכות.

יב – עד אימתי יכול לברך

יב,א – הערה 15 – עד אימתי יכול לברך

הרחבת ההלכה והערה 15: היסוד לכך שבכל אופן יכול לברך עד 72 דקות, שכך מבואר בגמ' ברכות נג, ב, בדעת ריש לקיש, ואם כן ק"ו שר' יוחנן שהלכה כמותו מסכים לכך. ששם בגמרא נחלקו עד אימתי יכול לברך ברכה אחרונה אחר אכילה מרובה, לר' יוחנן: "כל זמן שאינו רעב". ואילו לריש לקיש: "כל זמן שיצמא מחמת אכילתו…" (שהאכילה גורמת צימאון, וכל זמן שעוד חש את אותו הצימאון יכול לברך). אבל אם כבר לא מרגיש צמא מהסעודה, אף שעדיין אינו רעב לאכול סעודה נוספת, לא יכול לברך ברכה אחרונה. ואילו לגבי אכילה מועטת, דעת ריש לקיש שאפשר לברך עד שיעור מהלך ארבעה מילין, וק"ו שכך הדין לר' יוחנן שהלכה כמותו (שו"ע קפד, ה).[8]

אמנם מדעת המ"א ט' משמע, שהמדד היחיד הוא שירגיש יותר שבע ממה שהיה לפני שהתחיל לאכול. וכיוון שקשה לשער שיעור זה, בכל מצב של ספק, יש לאכול עוד כזית לפני שיברך ברכה אחרונה או שיצא ידי חובה בשמיעת הברכה מחבירו. וכשאינו יכול להיעזר בעצות הללו – לא יברך. ולכך נוטים כמה פוסקים (שועה"ר קפד, ג; אול"צ ח"ב מו, כד). ונראה שגם למחמירים, זהו רק כאשר ברור שאינו מרגיש יותר שובע ממה שהיה לפני שאכל, אבל אם הוא מסופק אם מרגיש יותר שובע ובנוסף לכך לא עברו 72 דקות, יש מקום לברך. ואם לא עברה חצי שעה, נראה שבכל אופן, גם אם הוא מרגיש רעב, יוכל לברך (ובכה"ח כט, הביא דעה כזו). והסברה נראית, שבתוך חצי שעה הוא עדיין סמוך לאכילתו, וממילא אין צורך לחשב אם הוא עוד מרגיש שובע מאכילתו. בנוסף לכך, לגבי הזמן הסמוך לאכילה, לא ניתן להרגיש תחושת שובע, מפני שידוע שפעמים רבות האכילה מעוררת את התיאבון ורק לאחר זמן מרגישים שובע ממה שאכלו.

ומ"מ למעשה, גם כאשר אינו מרגיש יותר שובע ממה שהרגיש לפני שאכל, כל זמן שלא עברו 72 דקות, יכול לברך. וכ"כ הט"ז קפד, ב; א"ר ו; מג"ג ז; פמ"ג משב"ז ב; נהר שלום ה; מ"ב כ, ובאו"ה שם. וכ"כ עוד רבים, וכן מבואר בילקוט יוסף קפד, יג; ברכ"ה ח"ב ב, 189. ואין לחוש לדעות המחמירים, שלא רק שהם מיעוט דמיעוט, גם חומרתם היא רק מחמת חשש ספק ולא בוודאות, ואין ספק מוציא מידי ודאי. ועיין ד, 17, שכתבתי למעשה שהלכה כרוה"פ, שגם כאשר ברור שהוא יותר רעב, יכול לברך עד 72 דקות.

כתבתי שדעת רוה"פ שעד 72 דקות יכול לברך, שזה שיעור מהלך ד' מיל. ואמנם לרמב"ם, מהלך ד' מיל הוא 96 דקות, אלא שהואיל ויש בזה ספק, יש ללכת אחר השיעור המועט, וכמו לעניין מצה (שו"ע תנט, ב).

ואמנם משך זמן הרוויה מהשתייה קטן מהשביעה שמאכילה (מ"ב קצ, ח), מ"מ בדיעבד גם בשתייה מסכימים רוה"פ שעד 72 דקות יוכל לברך (ע' שעה"ב יד, הערה סב).


[8]. כך הוא הסבר הגמ' לתוס' ורוב הראשונים. אמנם לרש"י, דעת ריש לקיש שבאכילה מרובה אפשר לברך רק עד מהלך ארבעה מיל, ובאכילה מועטת פחות. ומ"מ אין הלכה כרש"י (וגם אין הלכה כריש לקיש).

יג – הטועם ושותה בהפסקות אימתי יברך

יג,א – הרחבת הערה 16

האחרונים הזכירו מצבים שונים. לדוגמא, נחלקו בדין חבורה שעוסקת בתורה בלילה ומגישים לפניהם כל כשעה וחצי קפה ותה חם, האם יברכו פעם אחת על הכל או על כל שתייה ושתייה. בחוקי חיים או"ח  א, כתב לברך על כל שתייה ושתייה, וכ"כ במנח"י ה, קב. וביבי"א ו, כז, פסק לברך פעם אחת (וציין שהשאלה רק לגבי ברכה ראשונה, שכן על שתייה חמה אין מברכים ברכה אחרונה). וכיוצא בזה פסק בציץ אליעזר יב, א. ועיין כה"ח קפד, לב, ופס"ת יא.

ונלענ"ד שבעקרון אינם חולקים, שהכל מסכימים שהכלל הוא שאם כל השתיות נחשבות בעיניהם כהמשך אחד, יצאו בברכה אחת על כל הכוסות. ואם הם מחשיבים כל שתייה בנפרד, יברכו על כל כוס וכוס (וע' שו"ע קסט, ג, בדין השמש: "השמש מברך בורא פרי הגפן על כל כוס וכוס שיתנו לו, לפי שהוא כנמלך").

 וכמדומה שאם הם קבועים בכך ששותים כמה כוסות בחבורה, כגון שיש שם אחד שרגיל תמיד להכין להם את השתייה, הרי שכל שתייתם נחשבת כשתייה אחת. ואם אין בזה קביעות גמורה, שפעמים שותים יותר ופעמים פחות, פעמים שמביאים להם עוד כוס אחר שעה ופעמים שאחר שעתיים, מוטב לברך על כל כוס בנפרד.

ולכן לגבי אדם יחיד כתבתי שאם הוא מפסיק חצי שעה, עדיף להחשיב כל שתייה וכל אכילה בפני עצמה. ואם יש לפניו קנקן או צלוחית פירות או עוגות, הרי שהמשקה והמאכל שלפניו, יוצרים את ההמשכיות שבין האכילות והשתיות. ואם גם כשהמאכלים והמשקים לפניו הוא רגיל לפעמים לשקוע בענייניו ולהפסיק יותר מ-72 דקות, יש להחשיב כל אכילה ושתייה בנפרד, כי יש לחוש שיפסיד ברכה אחרונה כשיעבור שיעור עיכול שלדעת רבים הוא 72 דקות. אבל אם התוועד עם חבירו וההתוועדות כוללת כיבוד, ההתוועדות יוצרת רציפות בין כל האכילות, ויברכו ברכה אחת על הכל, אלא שמוטב שישתדלו לא להפסיק בין טעימה לטעימה ובין שתייה לשתייה יותר מ-72 דקות. ויש להוסיף מדין כוס ראשונה בליל הסדר, שפעמים רבות עוברים 72 דקות עד שתיית כוס שנייה, ואין חוששים שברהמ"ז לא תפטור את הכוס הראשונה. הרי שההתוועדות יחד יוצרת המשך. וכ"כ בא"א בוטשאטש תעד.

לגבי סעודת פת, כתב במ"א קפד, ט, שגם אם עברו כמה שעות מעת אכילת הפת, כל מה שהם אוכלים ושותים אח"כ נחשב המשך הסעודה, וברהמ"ז חלה על הפת שאכל בתחילה. ולפמ"ג (א"א ט, בתירוץ השני) כך הדין בכל סוג של אכילה ושתייה. ומזה לומדים שאם אכל בתחילה פירות, ואח"כ מזונות, אף שעברו 72 דקות מעת שאכל את הפירות, מ"מ כיוון שלא עברו 72 דקות מעת אכילת המזונות, לא עבר שיעור עיכול ממה שאכל, ולכן הוא עדיין יכול לברך ברכה אחרונה גם על הפירות. וכך משמע משועה"ר תעג, י, שסובר שכל זמן שקיבתו עוד פתוחה לקבל אוכל נוסף, אינה מתחילה בעיכול, וממילא לא עובר שיעור עיכול. וכך משמע מעוד כמה אחרונים.

לעומת זאת, היו שלמדו ממ"ב קפד, יח, שרק סעודת פת מאחדת את כל מה שאכל מתחילת הסעודה ועד סופה, אבל אם אכל פירות ואח"כ מזונות, ועברו 72 דקות מעת אכילת הפירות, למרות שלא עברו 72 דקות מעת אכילת המזונות, הפסיד את הברכה על הפירות (שבט הלוי ח"ז כז, א, כיצד מברכים ע' קה). כי רק אם יאכל עוד פירות כל פחות מ-72 דקות, יוכל להמשיך את הזמן שיוכל לברך על הפירות (ונראה שגם לדעתם יועיל להמשיך את הרצף על ידי מאכל אחר שברכתו האחרונה שווה. וצ"ע. וע' בפס"ת קפד, יב, ושערי הברכה יד, נו ונח, שהביאו את שתי הדעות. ועיין בהר צבי א, צו, ששתייה אינה מועילה להמשך אכילה).

ונלענ"ד שלא כדברי שבט הלוי, אלא כוונת המ"ב שרק במצב שלא קבע עצמו למסיבה, אלא אכל פירות והסיח דעתו מלהמשיך לאכול פירות, ושוב אכל מזונות, הפסיד את ברכת הפירות. אבל כשקבעו עצמם למסיבה, כמו למשל בעונג שבת שעורכים רבנים עם תלמידיהם, התוועדותם מצרפת את כל אכילתם לאכילה אחת, שכל זמן שהם עדיין עסוקים באכילה ושתייה, יכולים לברך על כל מה שאכלו מתחילה ועד הסוף. ועיין בס' ברכה אחרונה ו, ז, ובהערה כג, כתב שכך משמע מחזו"א או"ח כה.

יג,ב – פירורים שנמצאו בפיו אחר ברכה אחרונה

בירך ברכה אחרונה והרגיש שיש בפיו עוד פירורים, מותר לו לאוכלם, ואין זה נהנה בלא ברכה, מפני שהברכה הראשונה שבירך בתחילה חלה גם על הפירורים הללו. ואף שברכה אחרונה מהווה הפסק, שאחר שבירך אותה לא יוכל לאכול עוד על סמך הברכה הראשונה. זה מפני שבברכה האחרונה הוא מסיח דעתו מלאכול עוד, אבל הוא אינו מסיח את דעתו מפירורים שאולי ימצא אח"כ בפיו, שאותם הוא בוודאי מתכוון לאכול ולבלוע אם ימצאם אחר הברכה (אול"צ ח"ב מו, מח, שעה"ב יג, כד).