א – איסור ברכה לבטלה

א,א – הערה 1 – חומרת איסור ברכה לבטלה

איסור שבועת שוא חמור במיוחד, ואף שבפועל אם היו עדים והתראה עונשו מלקות בלבד (רמב"ם הל' שבועות א, ה-ז), למדנו מלשון הפסוק שעונשו בידי שמיים חמור במיוחד, שנאמר (שמות כ, ו): "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלוֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא". וכך מבואר בגמרא שבועות לט, א, שחומרתו כחומרת חייבי כריתות ומיתות בית דין. ולכן, אף שלדעת רוה"פ איסור ברכה לבטלה מדרבנן, כיוון שסמכוהו על איסור שבועת שוא, מחמירים בו מאוד (שעה"צ רטו, כא).

וכפי שכתבתי בהערה 1, יש מבארים שגם לרמב"ם האיסור מדרבנן (זרע אמת, א"ר, ח"א, שד"ח, הנצי"ב בהעמק שאלה, חזו"א, ועיין ביבי"א ח"ח, יו"ד, לב, ג, שהזכיר עוד אחרונים שסוברים כך). אולם דעת רוב האחרונים שלרמב"ם האיסור דאורייתא, וכך כתבו מ"א, ברכ"י רצה, ה, מ"ב רטו, כ, יבי"א ח"א לט, ז-ח, בשם פוסקים רבים, ברכ"ה ח"א א, ב. ולגבי דעת השו"ע, דעת רבים שאף הוא סובר כרמב"ם, שכן העתיק בסי' רטו, ד, את לשונו מהל' ברכות א, טז, וכן ביו"ד שלד, לז, העתיק מהרמב"ם בהל' שבועות יב, ט. וכ"כ ברכ"י מו, ו; רצה, ה. אמנם בברכ"ה ח"א, א, 9, מעלה אפשרות שהשו"ע רק חשש לדעת הרמב"ם אבל לא הכריע כמותו.

וביבי"א ח"א לט, ח, רצה לחזק את דעת הרמב"ם והשו"ע, וכתב שכך נראה מעוד כמה ראשונים. אולם העיר בברכ"ה ח"א א, 8, שלאחר העיון, אין הכרח לומר שהם סוברים כרמב"ם. ואם כן יוצא שדעת הרמב"ם היא כמעט דעה יחידאית.

א,ב – תיקון לברכה לבטלה

כתב ח"א ה, א, שאם אמר "ברוך אתה ה' אלוהי" ונזכר שטעה, ימשיך "יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם", שבזה הוא ממשיך לפסוק בדברי הימים א' כט, י. אלא שעדיין יאמר אח"כ "ברוך שם כבוד מלכותו", מפני שלא אמר פסוק שלם, כי הפסוק בשלימותו הוא: "וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת ה' לְעֵינֵי כָּל הַקָּהָל וַיֹּאמֶר דָּוִיד בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם".

ואם המשיך בברכה ואמר גם "אלוהינו מלך" יאמר מיד "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" ולא יסיים את הברכה, שאם יסיים את הברכה יעבור באיסור תורה לרמב"ם. וכ"כ בשעה"ב י, הערה מ, בשם שבט הקהתי א, צט. (אמנם הביא מעולת יצחק רצאבי מד, א, שאף אם אמר ברוך אתה ה' בלבד יסיים את הברכה כדי שיהיה בידו שבח שלם. ודבריו מנוגדים לשו"ע רו, ו).

ואם התחיל לברך על התפוח שלפניו "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא" ונזכר שכבר בירך על התפוח הקודם, אבל יש לפניו מזונות, יכול לסיים "מיני מזונות" ולאכול מהמזונות. כ"כ אשל אברהם בוטשאטש תחילת סימן רט, ומ"ב ח, מא. ועיין להלן בהלכה יג, ובהרחבה האחרונה שם מבואר שיש חולקים על זה.

א,ג – ברכה לבטלה משום שלום בית וכבוד הבריות בפדיון הבן

כאשר אשה ילדה או הפילה מחוץ לנישואין ועתה ילדה לבעלה את בנו הבכור, ואם תספר לו שכבר ילדה או הפילה ואי אפשר לעשות לו פדיון בכורות, ייפגע שלום ביתם, התירו הפוסקים שלא לספר לו, ואף שבעקבות זאת יברך על הפדיון ברכה לבטלה. כ"כ בשו"ת לחם שלמה יו"ד ח"ב סי' נג, מהרש"ג ח"ג סי' ס"ה, כמובא בפס"ת רטו, 104. וכ"כ ביבי"א ח"ח יו"ד סי' לב, והביא בשם 'שיעורין של תורה' (בעל קה"י) עוד סברה להקל, שגם לדעת הרמב"ם שהאיסור מהתורה, זה דווקא "בזורק ברכה מפיו שלא לצורך כלל, אבל מי שטועה וסבור שהוא צריך לברך ברכה זו, לכו"ע לא הוי אלא איסור דרבנן". וכתב שכן משמע מדברי הרב מטה יהודה (בקונטרס שבט יהודה דף מא, ב, בהערותיו על שו"ת נחפה בכסף סי' ו). וכן כתב בשו"ת אבני צדק (חלק או"ח סימן יז).[1] ואם הבעל יודע מן הדבר, לא יעשו מסיבה כלל, ויוכלו לומר שהיתה לאשה הפלה.

א,ד – ספק ברכה לבטלה בספירת העומר ובקריאה בתורה בתענית

בעניין שוכח לספור יום אחד בספירת העומר, כתבתי בפניני הלכה זמנים ב, 6: "מי ששכח לספור יום אחד, והיה צריך להיות ש"ץ (למשל מפני יורצייט), למרות אי הנעימות, יבקש ממישהו אחר לברך ולספור. ויש אומרים שכדי למנוע בושה מותר לו לסמוך על רוה"פ הסוברים שגם מי ששכח לספור חייב בספירה, ויכול לברך ולהוציא אחרים בברכתו. ועיין בפס"ת תפט, כ". ואכן בפס"ת תפט, כ, כתב להקל בלא פקפוק. ובמיוחד בספירת העומר, שממילא דעת רוב הראשונים שמברכים על כל יום בנפרד, ויש שפסקו כן למעשה. ועוד הזכיר שם עצות, כגון שיבקש מאחד מהקהל שלא יברך, ויכוון להוציאו.

ולעניין מי שקראוהו לעלות לתורה במנחה של תענית כשהוא אינו מתענה: כתבתי בפניני הלכה זמנים יא, 15: "במ"ב תקסו, כא, הביא מחלוקת, אם בדיעבד קראו למי שאינו מתענה, אם רשאי לעלות. והכריע שאם הוא ת"ח וחושש מחילול השם, רשאי לעלות. ובתורת המועדים ד, ה-ו, כתב, שמי שלא מתענה לא יעלה. אבל דעת החת"ס (או"ח קנז) שבתענית חובה, גם מי שאינו מתענה רשאי לעלות, וכ"כ בערוה"ש תקסו, יא. לפיכך נראה שהמתבייש רשאי לסמוך עליהם ולעלות. וע' בפס"ת תקסו, ד, ז".


[1]. עוד הביא שם בשו"ת דברי חיים ח"א (חאו"ח סי' לה): "ורק בדרך עצה טובה, אם אפשר, טוב לומר לבעל שיש ספק אם אשתו היא בת לוי ופטור מפדיון, ולכן לא יברך. ולעניין כסף הפדיון, אם אפשר יש לומר לאבי הבן שיפדה את הבן במתנה ע"מ להחזיר, ואם אי אפשר, מפני שיש לחוש שמא ע"י זה ידע גופא דעובדא, יחזיר לו הכהן את הכסף בהבלעת הממון בתוך איזה חשבון, או ע"י מתנה וכו'".

ב – ברכה שאינה צריכה

ב,א – הערה 2 – ברכה שאינה צריכה

עיין בברכ"ה ח"א א, י, שהגדיר: "ברכה שאפשר למנוע אמירתה על ידי איזה פעולה (כגון שרוצה לאכול תבשיל ולחם, ואם יקדים לברך 'המוציא' לא יצטרך לברך על התבשיל), יש אומרים שצריך למנוע אמירתה, ואם אינו עושה כן הרי נחשב שהוא גורם לברך ברכה שאינה צריכה (מ"א ריא, ט, רמט, ו), ויש חולקים (מהר"ם גאלנטי לט). ויש לחוש לדעת החולקים האוסרים זולת במקום השלמת מאה ברכות שיש לסמוך על המתירים". ולמעשה, גם כשצריך להשלים מאה ברכות טוב לחוש למחמירים ולנהוג כפי שכתבתי, שיעשה הפסק מסוים בין הסעודה לטעימת הפירות והמגדנות, ועל ידי כך, לכל הדעות לא יהיה כמוסיף ברכה שאינה צריכה.

ב,ב – המברך על פרי ומכוון שלא לפטור פרי נוסף שהוא מתכוון לאכול

כדרך אגב אזכיר דין חשוב: מי שהיו לפניו תפוח ואגס, ורצה לאכול את שניהם אלא שטעה בדין וחשב שמותר לו לגרום לברכה שאינה צריכה, וכיוון לפטור בברכתו את התפוח בלבד. השאלה האם בפועל אכן יצטרך לברך שוב על האגס. לדעת הפר"ח (יו"ד יט, ח), אף שנהג שלא כהלכה, מ"מ אם ירצה לאכול את האגס, יצטרך לברך שוב 'העץ', הואיל ובפועל לא פטרו. ואילו לדעת תבואות שור, לא יברך, כי אינו יכול לחלק את כוונתו בברכה שלא לפטור את מה שהוא מתכוון לאכול. למעשה נראה שהעיקר כפר"ח, שהכל הולך אחר כוונתו של המברך, שכ"כ יד יהודה יו"ד יט, י; פמ"ג (פתיחה להל' ברכות י ד"ה 'מריש'); בא"ח פנחס טז; שדי חמד (אס"ד מערכת ברכות א, ד); שו"ת מהרש"ם א, קסט. מ"מ אף שהלכה כפר"ח ואם ירצה לאכול את האגס יצטרך לברך עליו, עדיף שלא יאכל את האגס, כדי שבפועל לא יצא שבירך ברכה שאינה צריכה. ואם לא יאכל את האגס, אין בידו שום עוון. וכן אם ימתין חצי שעה עד שיאכל אותו, כשיברך לא תהיה ברכתו ברכה שאינה צריכה.

ג – ספק ברכות להקל

ג,א – ספק ספיקא לברך

עיין במה שכתבתי בהערה 4, בפיסקה המתחילה: "וכאשר יש ספק ספיקא לברך". שי"א שמברכים, ומסקנת רוה"פ שלא לברך, וארחיב בזה עוד:

מ"ב רטו, כ: "כתבו האחרונים דאפילו יש ספק ספיקא להצריך ברכה, כגון ספק אכל כזית או לא, ואם תרצה לומר לא אכל, שמא הלכה דעל בריה אפילו פחות מכזית מברכין, אפילו הכי ספיקו להקל ולא יברך". וכן עיין לעיל י, ה, שלמרות שיש כמה דעות ששיעור כזית הוא פחות מחצי ביצה (לגאונים כזית שלנו, לרשב"א כרבע ביצה, ולרמב"ם כשליש ביצה), מ"מ אין אומרים ספק ספיקא לברך, ואין מברכים אלא על שיעור חצי ביצה. ובדוגמא של המ"ב החידוש יותר גדול, כי הספק של בריה הוא מצד אחר. ועיין לעיל י, 12, לעניין שתייה חמה, כששתה רביעית בכדי אכילת פרס, שנהגו שלא לברך, אף שיש ארבעה ספקות לברך.

אמנם אין כלל זה מוחלט, ופעמים שמצרפים ספק ספיקא לברך, וכדברי הלבוש, לחם משנה, ופר"ח שהזכרתי.

בשו"ע או"ח ד, יג, מבואר שאם לא ישן כל הלילה, אינו מברך על נט"י שחרית. וכתב במפורש רעק"א שם, שאם עשה צרכיו מברך. שמאחר ולרא"ש אחר שעשה צרכיו ודאי מברך, אם כן ספק שמא הלכה כהרא"ש, ואם תרצה לומר כרשב"א, שמא גם לרשב"א מברכים, ולכן יש לברך. וכ"כ במ"ב ל, שהסכמת האחרונים, וכתב שכך נכון לנהוג לכתחילה לאחר ליל שבועות. אמנם בזה מצטרפת הסברה שלדעת רוב גדול של הפוסקים, אחר שיתפנה וישפשף ידיו צריך לברך לקראת התפילה. וכבר למדנו שהאשכנזים נוטים שלא לחשוש לדעת מיעוט קטן. ואף למנהג ספרדים כתב בהלכה ברורה ד, יט, שאם ישן שינת ארעי בלילה, יוכל להתפנות ואח"כ ליטול ידיו בברכה. ואף זה בנוי על צירופי צירופים של ספקות.

וכן לעניין מי שמסופק אם שכח לספור יום אחד בספירת העומר, וכתב במ"ב תפט, לח: "יספור בשאר ימים בברכה – דאיכא ספק ספיקא, שמא לא דילג כלל, ואם תרצה לומר שדילג, שמא הלכה כאותם פוסקים דכל יום הוא מצוה בפני עצמה". אמנם אפשר לבאר שבדין זה לא ברור שיש מי שסובר שאין לברך. ועוד שי"א שהמצווה היא מהתורה, ועוד שזו ברכת המצוות, ואחר שהכרענו שחייב להמשיך לספור, ממילא חייב בברכה.

מ"מ למדנו שבמקרים מיוחדים, מתחשבים בספק ספיקא לברך, או מצד שכך דעת רוב ברור של הפוסקים, או מצד שכך נראה המנהג, ומעוד צדדים. אבל בדרך כלל, גם בספק ספיקא לברך אין מברכים. וכן מובא בשם הגרשז"א בהליכות שלמה כב, 91, שרק במקום שגדולי האחרונים הכריעו שמחמת ספק ספיקא לברך מברכים – סמכינן עלייהו, אבל מעצמנו אין לנו לדון ולהורות כן. ואף הגרע"י שכתב ככלל במקומות רבים שאין אומרים ספק ספיקא לברך, וכפי שהאריך ביחו"ד ה, כא, בהערה, מ"מ כתב בחזון עובדיה (ט"ו בשבט עמוד שכז, לעניין ברכת הריח על אתרוג של מצווה בסוכות): "שיש לנו בזה ספק ספיקא להקל… ואפילו למ"ד שאין לעשות ספק ספיקא בברכות, מדינא אין כל איסור לסמוך בספק ספיקא. וכל שכן שרוב הפוסקים מתירים".

ג,ב – כאשר הספק במצווה והוכרע הדין, הברכה נגררת אחר ההכרעה

לעיל ב, ג, כתבתי, שגם הנוטל אצבעותיו מברך, ואף שלדעת הרי"ף והרמב"ם אין יוצאים בזה, מ"מ כיוון שהוכרע להלכה שבדיעבד יוצאים, ממילא מברכים. וכך משמע מכל הפוסקים שכתבו שבשעת הצורך אפשר להקל בזה, ולא כתבו שלא יברכו (שו"ע קסא, ד, מ"ב שם).

ומהלכה זו רואים יסוד בדיני ספק ברכות להקל, שאם המחלוקת היא בקיום מצווה, ונפסק להלכה שאפשר לקיים אותה באופן מסוים, ממילא מברכים עליה, ואין אומרים ספק ברכות להקל. וכ"כ הרדב"ז (א, רכט), והביא לזה ראיה מהברכה שמברכים על תפילין של רש"י, למרות שהן פסולות לר"ת (אמנם אפשר לומר שעל סמך מנהג ישראל נהגו לברך). וביבי"א (ח"י או"ח כ, ב), סומך על זה כאשר גם השו"ע פסק כך. וכ"כ בברכ"ה ח"א ב, ז. אמנם נטה קצת יותר לצד הרדב"ז, וכתב בהערה 19, שאם לפי כללי ההלכה יש להכריע כדעה שמקיימים את המצווה באופן הזה, לכו"ע מברכים. והרב משאש (שמש ומגן ח"ג יז, ה), כתב כרדב"ז לגמרי.

וכן הדין בספר תורה שיש מחלוקת אם הוא כשר, שאם לדעת השולחן ערוך הוא כשר, כתבו הרבה מהפוסקים הספרדים, שמברכים עליו. אמנם לגבי ס"ת מדובר גם בספק ספיקא, שיש אומרים שאפשר לברך על ספר תורה פסול.

וכשלא הוכרעה ההלכה אין מברכים, לכן נפסק למעשה שאין מברכים על נטילת ידיים לדבר שטיבולו במשקה (שו"ע קנח, ד, וכמבואר לעיל ב, ה).

ואפילו במצווה מדרבנן, אם הוכרע שכך מקיימים המצווה, ממילא גם מברכים. כגון שיש ספק במציאות, ובדין דרבנן הלכה לקולא, וממילא מברכים. כמו למשל בדין ספירת העומר בין השמשות, הואיל והמצווה מדרבנן, אפשר לקיים את המצווה בבין השמשות, וממילא גם מברכים (שו"ע תפט, ב).

ד – האם מותר ליהנות כאשר ספק אם ברך

ד,א – האם מותר ליהנות כאשר מספק אין לברך

כתב בברכ"ה ח"א ב, ד, 9, שאם רוה"פ סוברים שצריך לברך, ומפני הספק אין מברכים, גם לא יהנה, לחוש לדעת רוה"פ. ונראה לענ"ד, שאם על פי ההלכה אי אפשר לברך, גם אין חובה להימנע מלאכול. ועל כן לא מצינו בראשונים דיונים רחבים איך לצאת מהספק, כי חובת הברכה היא במצב של ודאות, וכשאין ודאות אין שום חיוב. אמנם לכתחילה אם אפשר למצוא עצה לצאת מהספק מדוע שלא נעשה זאת. אלא שהראשונים לא הצריכו עצמם לדון בזה כל כך, והאחרונים הרחיבו בזה מאוד.

ד,ב – האם לחפש עצות (קונצים) לברך בלא איסור

בעניין הצעתו של ערוה"ש לומר את השם בשפה אחרת, באג"מ או"ח ד, מ, סובר שאסור לומר שם ה' בלועזית בחינם, וזאת עפ"י הנימוקי יוסף שאוסר להזכיר שם ה' בלועזית שלא בתוך לימוד או תשבחות. וכ"כ גם החת"ס נדרים ב, א. לעומת זאת ביחו"ד ו, טו, הביא את דעת הרדב"ז שמותר לומר שם ה' בלועזית, אמנם אסור לעשות כעצת ערוה"ש משום שהוא אומר זאת לשם ברכה, וכמו שאסור להישבע לשוא בלועזית. ועיין עוד בברכ"ה ח"א א, יא, ובפס"ת רט, ז, בסיכום הדעות.

ואף לסוברים שאפשר לסמוך על ערוה"ש רב, ג, מ"מ מזה שלא מצינו בראשונים ובשו"ע את העצה הזו, משמע שתקנת הברכות היא למצב של ודאות, וכשיש ספק אין מקום לחפש עצות שונות, כמו לקרוא את הברכה מהגמרא, או להתחיל בלשון פסוק ולהמשיך בברכה. ורק העצה של הרהור נזכרה רבות באחרונים, וכבר כתבוה בתר"י (ברכות ח, ב, מדפי הרי"ף, טו, ב בדפי הגמ'), וז"ל: "מי שמתחייב בברכה ואינו יכול לאומרה שאין ידיו נקיות… יש לו להרהר הברכה או התפלה שנתחייב בה, ואע"פ שאינו יוצא  ידי חובה אלא באמירה, יש לו להרהר בלבו וה' יראה ללבב ויתן לו שכר המחשבה…" ולפי הרמב"ם, הסובר הרהור כדיבור, אף יכול לצאת בהרהור ידי חובה (עיין פניני הלכה תפילה א, ט, 2). אולם עיקר הטעם הוא כדברי תר"י, וכפי שכתבתי בסוף הלכה ד.

עוד הצעה כתב בפתחי תשובה יו"ד שכח, א, בשם רבותיו, והובאה בהליכות שלמה, כב, כב, שבמקום של ספק גמור, אפשר לומר "ויברך דוד" עד "העולם", ואח"כ את סיום הברכה. אבל כתב הגרש"ז שם בהערה ל"ו, שאין להשתמש בפיתרון זה במקום שבו הכריעו הפוסקים שספק ברכות להקל: "דאע"פ שבידו להתנות שאם פטור מברכה יחשב לו כאמירת פסוקים גרידא, מ"מ יש בזה כעין זלזול ח"ו, וכדאשכחן שהחמירו ביותר באיסור ברכה שאינה צריכה אע"פ שסוף סוף שיבח בה לד', והיינו משום דמ"מ אמירת ברכה שלא בזמן חיובה זלזול הוא, והכי נמי הוי קצת כזלזול, ונראה דמהאי טעמא גופא לא תקנו כן בכל ספק ברכה, אלא אמרו דספיקא לקולא ולא יברך כלל, ולכן במקום שהוכרעה ההלכה שלא יברך, אם עושה כן הריהו כמזלזל בשם שמים". וצ"ע באיזה מקרה סובר שטוב להשתמש בעצה זו. ומ"מ נלענ"ד שבכל אופן, כאשר מחמת הספק איננו מברכים, אין גם צורך לחפש עצות, כי העיקר בברכה הוא לאומרה בוודאות, ולכן בכל מקום של ספק אין לברך. ורק טוב להרהר ברכה כדי שלא יהיה כפוי טובה. אמנם המהדרים ומדקדקים על עצמם מחפשים עצות (קונצים) כדי שיהיו כמי שממש בירכו.

ד,ג – האם יכול להיעזר בחצי ברכה של חבירו

לדעת הגרש"ז אוירבאך (מנחת שלמה א, כ), כאשר אדם צריך לברך למשל 'שהכל', יכול לשמוע ברכה מחבירו שמברך למשל 'מזונות', ואחר שיאמר חבירו את תחילת הברכה עם שם ומלכות, יוסיף הוא "שהכל נהיה בדברו" ויצא בזה מספק. אמנם כתב בסוף צ"ע, הואיל ועצה זו לא הובאה בפוסקים. ואת החידוש עצמו למד מדברי רעק"א קמא ז, לעניין נשים שאומרות חלק מהברכה עם המקדש וחלק יוצאות בשמיעה. אמנם רע"א דיבר שהן אומרות עם המקדש מילים מאותה הברכה, ולגבי ברכה אחרת זה חידוש נוסף. ומ"מ סברת הגרש"ז, שהואיל והמברך אומר ברכה שלימה וכשרה, יכול השומע להסתייע בברכתו ולהטותה אח"כ למה שהוא צריך, ואין זה דומה לפתח בחמרא וסיים בדשיכרא, ששם על הברכה עצמה יש פקפוק אם היא כשרה. ובא"א בוטאשטש, מהדורה תליתאה ריג, כתב שעצה זו מועילה רק כאשר חבירו מברך 'שהכל', והוא מברך ברכה פרטית יותר הכלולה בה. ובפס"ת ריג, 17, הביא מדברי החזו"א שרק כאשר ממילא אינו יכול לברך מחמת הספק, יכול להסתייע בעצה זו, וכפי שכתב בשולחן הטהור סעיף ג', שמי שמסופק אם אכל מזונות כשיעור, יכול לשמוע מחבירו שמברך על הגפן, ולומר בעצמו 'על המחיה'.

ה – מאה ברכות

ה,א – מקור חיוב מאה ברכות

כתב החיד"א (בשו"ת יוסף אומץ נ') שלכולי עלמא המצווה לומר מאה ברכות מדרבנן. וכן כתב הטור עפ"י רב נטרונאי גאון, שדוד המלך תיקן זאת, וכ"כ בשועה"ר מו, א, ומ"ב יד. ואף שבעל הלכות גדולות מנה את חיוב מאה ברכות בכל יום בכלל מניין המצוות, כתב החיד"א שבה"ג מנה גם מצוות ששורשן מדרבנן, ע"כ. וכן מבואר מהיראים י', שמנה מצווה זו בכלל מצוות תפילה, ואע"פ כן כתב בפירוש שאנשי כנה"ג תקנום וחכמים קבעום לנו. גם הרמב"ם בריש שורש א' והרמב"ן בהשגותיו שם, חלקו על בה"ג, מפני שדוד תקנם ולא משה. אמנם כנראה בה"ג סובר כדברי המנהיג, שמשה תקנם ושכחום, וחזר דוד ויסדם, וכן הביא בכד הקמח (אות ברכה). ועיין בשעה"ב י, הערה מה, והלכה ברורה מו, ו, מקורות נוספים לדיון זה.

ה,ב – נשים במאה ברכות

לגבי נשים שפטורות ממאה ברכות, כ"כ הגרש"ז אויערבאך בהליכות שלמה כב, כה, רבבות אפרים ג, מז, שבט הלוי ה, כג. שכן משמע מדברי הב"י והפוסקים שכללו במניין הברכות ציצית ותפילין ולא פירטו מניין נפרד לנשים. ואפשר לבאר, שזו תקנה ככל תקנות התפילה במניין, שנועדו למען תיקון כלל ישראל, ונשים פטורות מזה כשם שפטורות מתקנות התפילה במניין.

אמנם הגרע"י כתב בהליכות עולם ח"א וישב ט (ובילקוט יוסף ח"ג קעז, ה, ובהל' שבת רצ, א), שנשים חייבות במאה ברכות, ובשבת יכולות להשלים על ידי שיתפללו מנחה. וכ"כ הלכה ברורה בירור ז, וכתב זאת גם בשם הרב אלישיב. אולם למעשה נראה מהב"י והאחרונים שנשים אינן חייבות בזה, שאיך אפשר לחייב נשים בדבר שאין להן כמעט אפשרות לקיימו, ופוק חזי מאי עמא דבר. ובנוסף לכך זו מצווה דרבנן ובספיקא מקילים.

ה,ג – חשבון היום למאה ברכות

מדברי הב"י והמג"א סק"ח, מ"ב יד, משמע שמונים לפי היממה, קודם הלילה ואח"כ היום. וכ"כ בשבה"ל א, ספר העיתים ע' 287, שהחשבון מערב עד ערב. וכ"כ בסידור בית יעקב ליעב"ץ, והגר"ח פלאג'י בספרו כה"ח לו, סב. וכ"כ בהליכות עולם ח"א וישב ט', ומנחת שלמה ח"ב ד, כז. ולכן אין ההבדלה בכלל חשבון השבת, אלא שייכת כבר ליום ראשון.

אמנם יש שכתבו שמחשבים את היום והלילה שאחריו, וכתבו שכך משמע מהרמב"ם ומהלבוש. ולפי זה גם בשבת ויו"כ אפשר להגיע יותר בקלות למאה ברכות, שהרי יש תפילת עמידה אחת עם 19 ברכות, ועוד ברכות של הבדלה ומלווה מלכה. ועיין בשעה"ב י, הערה מח, שי"א שבשעת הדחק אם לא הספיק להשלים למאה ברכות בשבת, יוכל לסמוך על דעה זו.

ו – כללים בנוסח הברכות

ו,א – ברכה קצרה וארוכה

עניין ברכה קצרה וארוכה נזכר במשנה ברכות א, ד. לדעת רש"י ארוכה שיש בה הרבה פרטים, וקצרה שיש בה עניין אחד. ולדעת רמב"ם ארוכה שפותחת ב'ברוך' וחותמת ב'ברוך', וקצרה שמזכירים בה פעם אחת 'ברוך'.

לדעת הרמב"ם (הל' ק"ש א, ז) אם פתח ב'ברוך' במקום שלא אמרו לפתוח, או שלא פתח ב'ברוך' כשאמרו לפתוח. וכן אם חתם ב'ברוך' במקום שלא אמרו לחתום, או שלא חתם במקום שאמרו לחתום – לא יצא. וכ"כ הריטב"א (ב, כב), המאירי והרשב"א.

לעומת זאת לדעת רמב"ן (מלחמות יב, א), אין שינוי זה מעכב, שכל שהזכיר שם ומלכות ועיקר הברכה יצא, ומה שאמרו חכמים במשנה: "מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, לקצר אינו רשאי להאריך. לחתום אינו רשאי שלא לחתום, שלא לחתום אינו רשאי לחתום" – היינו לכתחילה. שכך משמע מברכות (מ, ב), מבנימין רעיא, שאמר "בריך רחמנא מריה דהאי פיתא", ואמר רב שיצא ידי חובת ברכה ראשונה של ברהמ"ז. וכך דעת המנהיג קנד, וכך הבין הב"י בדעת הרא"ש והטור. למעשה, הואיל וספק ברכות להקל, הלכה כרמב"ן. וכך דעת הב"ח, א"ר, פר"ח, רב פעלים ב, לב. וכך משמע מהשו"ע קפז, א, שהביא את דברי הרמב"ן בסתם ואת דברי הרמב"ם כי"א. וכ"כ ביב"א ח"ב ט, ד (ועיין ברכ"ה ח"א ג, ה).

ו,ב – הזכרת מלכות

יש ברכות ארוכות שבמקום להזכיר בהן את הביטוי "מלך העולם" מתארים את מלכותו, כמו למשל בברכה הראשונה של תפילת שמונה עשרה, שאומרים בה: "הא-ל הגדול", וכן אומרים בה: "אלוהי אברהם", ואף זה ביטוי מובהק למלכותו, שכן אברהם אבינו גילה מלכותו בעולם (רא"ש, ב"י). ולריטב"א וריא"ז המלכות היא אמירת: "מלך עוזר" (ועיין ברכ"ה ח"א ג, ו, 23, ופס"ת ריד, 3).

לתוס' (מ, ב, 'אמר'), ריטב"א (הלכות ב, כב) ושו"ע ריד, א, אם לא אמר 'העולם' אף שאמר 'מלך' לא יצא. וכך דעת רוה"פ. וכ"כ למעשה ברוב ספרי זמננו, וכ"כ בברכ"ה ח"א ג, 26, ושעה"ב י, ד. אמנם לאבן העוזר ועוד קצת פוסקים – יצא. והגרע"י בהליכות עולם ח"ב בלק א' חשש לדעתם מספק. ועיין בבאו"ה ריד, א, שאם אמר 'המלך' אף שלא אמר 'העולם' יצא.

בברכת המצוות, י"א שגם אמירת "אשר קדשנו במצוותיו" מעכבת (פס"ת ריד, 10).

כפי שלמדנו תוכן הברכה מעכב, אלא שאין צורך לומר אותו דווקא בלשון שתקנו חכמים, ולכן גם מי ששכח את נוסח התוכן של הברכה, יכול לאומרו בלשונו (רמב"ם א, ה-ו; רא"ש ו, כג; ב"י קסז, י; מ"ב קסז, נג; סח, א).

גם אם לא הזכיר את שם המאכל, והודה על המאכל שלפניו, יצא (ירושלמי; ב"י קסז, י; שועה"ר יג; ערוה"ש כ; מ"ב נב).

ז – שניים שאכלו יחדיו – האם טוב שאחד יברך?

ז,א – כשאוכלים יחד עדיף שאחד יוציא את חבירו

כתבו שועה"ר קסז, יח; ח"א ה, יז; מ"ב ח, יג; ריג, יב; ערוה"ש קסז, כח, והובא בשערי הברכה ג, ח; י, מה, שגם כאשר התאספו לאכול יחד, אין נוהגים שאחד מוציא את חבריו. ויש לתמוה שזה בניגוד למבואר בגמרא ברכות מב, ב; נג, א. וקשה להבין את החששות שהזכירו. יש שביארו מפני שלא כולם יודעים לכוון לצאת. ויש שביארו שהחשש הוא שמא יש כאלה שאינם יודעים כלל שאחד יכול להוציא את חבירו, ויחשבו שרק לאחד יש זכות לברך. ויש שכתבו שהחשש הוא, שאולי לא יקפידו לשמוע את כל המילים, או שיפסיקו בין הברכה לאכילה. ונראה למעשה שנכון לנהוג כדברי שו"ע ורמ"א, שכשהם קבועים יחד, אחד יוציא את חבריו. שלכאורה כל שהם יודעים שהמברך מוציא את חבירו בברכתו, ואמר את הברכה בקול, יצאו. וכך כתבו גם המבי"ט א, קיז; תבואות שור יו"ד יט, ח; גר"א ח, יב; מלבי"ם כמובא בהלכה ברורה ח, בירור ח. וגם במ"ב ריג, יב, כתב, שאף שכמעט לא נהגו שאחד מוציא את חבריו, מ"מ מנהג זה אינו על פי הדין, ואפשר שנהגו כך מפני שאין יודעים לכוון. ע"כ. ועיין במ"ב ריג, ט, שבמקומות שמזלזלים בברכה אחרונה, ובמיוחד במעין שלוש, נכון שאחד יוציא את חבריו, כדי לסייע להם לזכור לברך כראוי. (ועיין עוד בהרחבות לפרק ג, הלכה ד, הערה 5).

ח – חובת עניית אמן

ח,א – השומע ברכה באמצע לימודו

בפת"ש קכד, ה, הסתפק אם צריך לענות (כה"ח קכד, כה). ולאשל אברהם בוטשאטש רטו, אינו חייב לענות אמן, שהעוסק במצווה פטור מן המצווה, וכ"כ בהליכות שלמה ט, ו, ושבט הלוי ט, מג.

ח,ב – עניית אמן כשאינו יודע על איזו ברכה מדובר

בברכות מז, א: "תנו רבנן: אין עונים – לא אמן חטופה ולא אמן יתומה". ובסוכה נא, ב, מסופר על בית הכנסת שבאלכסנדריה, שמפני גודלו לא יכלו לשמוע את החזן, והגבאי היה עושה סימן בסודר, שיידעו אימתי החזן סיים את ברכתו ויענו אמן. ואף שברור שהחזן שם לא הוציא ידי חובתם את אלה שלא שמעו אותו, מ"מ יש לברר כיצד יכלו לענות אחריו, והלא זו לכאורה אמן יתומה.

לדעת רב ניסים גאון, רמב"ם (ברכות א, יד), תר"י (לה, א), דווקא מי שצריך לצאת ידי חובת ברכה מסוימת, לא יענה עליה אמן כל זמן שלא שמע אותה, ואם יענה, אפילו אם הוא יודע איזו ברכה היא, הרי זו אמן יתומה. אבל אם זו ברכה שאינו צריך לצאת ידי חובתה, כל שיודע שהמברך סיים לומר את ברכתו, למרות שאינו יודע איזו ברכה היא – מותר לו לענות אמן. וכך היו עונים בביהכ"נ שבאלכסנדריה לפי סימן הסודר על ברכות שאין צריכים לצאת בהם ידי חובה, כברכות התורה. וכך נפסק בשו"ע קכד, ח, ב"ח וט"ז ד.

לעומת זאת, דעת רס"ג, רש"י ותוס' (ברכות מז, א), רשב"ם, ראב"ן (סי' קפד), הבתים (ב, ו), ריטב"א, גם כשאינו צריך לצאת ידי חובתה, אם אינו יודע באיזו ברכה מדובר, אסור לו לענות אמן, ובאלכסנדריה ידעו באיזו ברכה מדובר. וכן כתב הרמ"א קכד, ח; מ"א יג; פר"ח ח; דברי חמודות ז, מא; א"ר טו; חיד"א קשר גודל ט, ה; ח"א ו, ה; שועה"ר יא; חסד לאלפים ח; בא"ח בעוד יוסף חי ויחי יט; נחלת צבי; ערוה"ש טו. וכ"כ באו"ה קכד, ח, ד"ה 'ויש', משום ששב ואל תעשה עדיף, שכן יש עונש לעונה אמן יתומה שבניו יהיו יתומים. וכ"כ הגרע"י בהליכות עולם ח"א תרומה י.

ח,ג – חובת עניית אמן על קטן

ביבי"א ח"ב יג, הוסיף תנאי, שהקטן יגיע לגיל שש, ופחות מזה אין עונים אחריו אמן אפילו אם הוא מבין. וכ"כ בברכ"ה ח"א ו, י. ותלו דין זה בדין זימון, כמבואר לעיל ה, י. לאחר מכן כתב ביבי"א ח"ח כה, ד, שאחר שנתגלו דברי הרא"ה והריטב"א, שגם קטן בן חמש מצרפים לזימון, העונה אמן אחר ברכותיו יש לו על מה לסמוך. ע"כ.

ורוב הפוסקים לא הזכירו גיל אלא רק משהגיע לחינוך, וזה תלוי בהבנתו של כל קטן וקטן. וכ"כ בשו"ע רטו, ג; מ"ב טז; בא"ח מסעי טז. וכ"כ בהליכות שלמה כב, כ, והוסיף שקודם שהקטן מבין יענה אחריו אמן מגומגמת, בלי 'ן', שתישמע כמו אמן כדי לחנכו בענייתה. ועיין בשו"ת בניין אב (לרב בקשי דורון) א, ח, שביאר יפה את צדדי הספק.

ויש שכתבו, שכדי להרגיל קטנים במצווה, מותר לענות אחריהם אמן גם לפני הגיעם לגיל חינוך, עיין בפס"ת רטו, ח, 46, שהביא דבריהם. וטעמם שאין זה עניית אמן אלא חינוך למצוות, ולפי"ז צריך להקפיד שהקטן ישמע את עניית האמן. ובאול"צ ח"ב יד, לג, הציע שיאמר בלחש פסוק "ברוך ה' לעולם אמן ואמן" ואת האמן יאמר בקול. ועיין בשעה"ב י, לה. ונ"ל למעשה שיותר טוב לומר לילד "יפה מאוד" וכיוצא בזה. אמנם אם הילד יתעקש וישאל מדוע לא עונים אחריו ממש אמן, אפשר לענות אמן כדי לחנכו למצוות.

ח,ד – מהו השלב שהגיע לחינוך

בספרו של הרב נויבירט "חינוך הבנים למצוות" הערה סו, הביא מלחם הפנים ומסגה"ש על קצוש"ע קסה, שאף כי מצד ההבנה – הקטן יכול להבין בגיל ארבע. אבל מנגד, לשמור על נקיונו, שיקנח עצמו כראוי, אינו יכול עד גיל שש לפחות, ולכן מצד זה עדיין לא הגיע לחינוך, ולכאורה אין ללמד אותו ברכות עד אז. אלא שכתב שהמנהג ללמדו ברכות מגיל שלוש, שאם ימתינו עד גיל שש יש לחשוש שכבר יתרגל לאכול בלא ברכה. ע"כ. וצריך לומר שהגיע לחינוך אינו תלוי ביכולתו לקנח עצמו. ועיין יבי"א ח"ב יג.

ונחזור להזכיר את הביאור שהבאתי לעיל ה, ט, בהרחבות לזימון, בהגדרת גיל חינוך, לפיו גיל חינוך לברכות הוא, כאשר הקטן יודע לברך מעצמו באופן קבוע על כל אכילה. בשו"ת שלמת חיים קצז, כתב, שהוא משעה שהקטן התרגל לומר ברכה. והרב בקשי דורון בבניין אב א, ח, כתב, שהוא משעה שהקטן רגיל לברך לפני כל אכילה. והרב נויבירט בס' חינוך הבנים למצוות כא, הדגיש שהוא עושה זאת מעצמו.

ח,ה – עניית אמן על גוי

בברכות נא, ב, במשנה: "עונים אמן אחר ישראל המברך, ואין עונים אמן אחר כותי המברך, עד שישמע כל הברכה כולה". לרש"י שמא בירך להר גריזים, ולתר"י והרא"ש (ח, ה), שמא כיוון לע"ז. ואם שמע כולה, מוכח שבירך לה'. ובירושלמי (ח, ח), אחר המשנה על כותי המברך, "תנא: גוי שבירך את ה' – עונה אחריו אמן. אמר ר' תנחום: אם ברכך גוי, ענה אחריו אמן, דכתיב: ברוך תהיה מכל העמים". ובתוספתא ו, כב, הגירסה (והובאה בטור רטו): "גוי שבירך את ה' – עונים אחריו אמן, כותי – אין עונים אחריו אמן, לפי שאין דרך הגוי לכוון השם לע"ז".

לרמב"ם (א, יג) אין עונים אמן אחר שום גוי, כי רק אחר כותים (שומרונים) מבואר במשנה שאם שמעו את כל הברכה עונים אמן, אבל אחר שאר גויים אין עונים. וכיום גם הכותים כגויים גמורים (ביאור כס"מ וב"ח).

לתר"י (מ, א), דין כותי כדין שאר גויים, שאם שמע את כל הברכה, עונים אחריו אמן.

לטור רט"ו, כותי שחשוד יותר, רק אם שמע את כל הברכה – עונה אחריו אמן. אבל גוי אחר, משמע אפילו עובד ע"ז, אפילו לא שמע את כולה, עונה אמן. שמן הסתם לא ינקוט לשון ברכה לע"ז (ועיין בבירור הלכה לברכות נא, ב).

למעשה, השו"ע רטו, ב, דיבר רק על כותי, שאין עונים אחריו אמן. וכתבו מטה יהודה ופמ"ג, שכך דעתו לגבי כל הגויים, וכדעת הרמב"ם, וכ"כ הב"ח. אמנם לגבי מוסלמים, כתב מהריק"ש רטו, ב, שעונים אחריו אמן, שוודאי כוונתו להש"י, וכפי שכתב הרמב"ם (מאכלות אסורות יא, ז). וכתב בכה"ח ד' שכך המנהג.

לעומת זאת הרמ"א הוסיף, שאם שמע את כל הברכה מפי גוי, עונים אחריו אמן. וכן דעת באו"ה. ובט"ז ג' כתב שעניית אמן אחר גוי היא רשות. ועל פי זה כתבתי בהלכה שראוי לענות אמן אחר גוי המברך לשם שמיים.

ח,ו – אמן על שומרוני

הרמ"א לא חלק על דברי השו"ע לגבי כותי, ומשמע שלא יענה אחריו אמן, גם אם שמע את כל ברכתו. וביאר במ"ב י, שאחר שמצאו יונה בהר גריזים, התברר שהם מכוונים לע"ז. ומשמע שבברכה עצמה שבנוסח שלנו הם מכוונים לע"ז. ואילו שאר גויים, אם יברכו בנוסח שלנו, יכוונו לה' אלוקינו, ולכן על שאר גויים פסק שיענה אמן, כדעת רוב הראשונים. ולדעת הגר"א, בכותי, אם שמע את כל הברכה – עונה אמן, ובשאר גויים, גם אם שמע מקצתה – עונה אמן. ובבאו"ה הסכים לדברי הרמ"א.

ח,ז – עניית אמן אחר עצמו

ברכות מה, ב: "תני חדא: העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח, ותניא אידך: הרי זה מגונה! – לא קשיא: הא – בבונה ירושלים, הא – בשאר ברכות".

תוספתא מגילה ג, כז: "הפורס על הלחם והמברך על הפירות ועל המצוות הרי זה לא יענה אחר עצמו אמן, אם ענה הרי זה דרך בורות".

לדעת רב יהודאי ורב האי גאון, גם אחר ברכה אחרונה שמברכים אחר אכילת מזונות או פירות אומרים אמן, וכ"כ תר"י, וביאר שמה שאמרו בתוספתא (מגילה ג, טז) שאין לענות אמן אחר ברכת הפירות, הכוונה לברכה שלפני האכילה, שאם יענה אמן נמצא מפסיק בין הברכה לאכילה. אבל אחר הברכה האחרונה עונים אמן.

ומנהג ספרדים הוא כדעת הרמב"ם והרא"ש, שרק אחר סדרה של ברכות שיש ביניהן זיקה, עונים אמן. וכן אחר ברכת 'ישתבח' שבסיום פסוקי דזמרה למנהג ספרדים עונים אמן, שהואיל והיא קשורה לברכת 'ברוך שאמר' שפותחת את פסוקי דזמרה, הרי היא סדרה וצריך לענות אחריה אמן. וכן אומרים אמן אחר ברכת 'יהללוך' שמסיימת את ההלל (ע' ב"י נא, ג). ולכאורה היה צריך לענות אמן אחר 'גאל ישראל' שבשחרית, אלא שבזוהר אמרו שלא לענות, כדי שלא להפסיק בין גאולה לתפילה. ובסיום הברכות של תפילת עמידה עונים אמן, ובסיום ברכות השחר אין אומרים אמן, מפני שאין הכרח לומר אותן יחד. עיין שו"ע רטו, א.

ומנהג אשכנז הוא כמובא בתוס' ומרדכי, שרק אחר סיום ברכת 'בונה ירושלים' שבברכת המזון אומרים אמן, וזאת כדי להבדיל בין שלוש הברכות שאומרים מהתורה לברכת 'הטוב והמטיב' שמדברי חכמים, אבל בשאר הברכות אין שום צורך לסיים באמן. והסברה, שהלא הוא עצמו אמר את הברכה, ובוודאי הוא מתכוון למה שאמר, ומה יוסיף בכך שיענה אמן אחר עצמו.

ואולי הטעם למנהג ספרדים, שה'אמן' שאחר סדרת ברכות באה לבטא את הערך הכולל של הברכות שאמר. משל למי שעומד לפני מלך בשר ודם, שאם בא עם כמה משאלות בעניינים שונים, ברור שלכל משאלה מקום בפני עצמה. אבל כאשר הוא בא לדבר בעניין אחד המורכב מפרטים שונים, עלול הפרט שאמר בסוף להקליש את מעמדם של הפרטים הקודמים, ועל כן עליו לסכם שכל הפרטים חשובים. וכך היא עניית אמן זו. בנוסף לכך, כיוון שהברכות קשורות זו לזו, עניית האמן מבטאת את הערך הכולל של כל הברכות כאחד, שסך הכולל שלהם גדול מסך צירוף פרטיהם.

ט – האם יוצאים בשמיעה ברמקול

ט,א – ברכה על ידי רמקול

כתב מרן הרב באורח משפט מח, שדווקא בשמיעת שופר הקפידה התורה שישמע את הקול המקורי ולא קול הברה, אבל השומע קדושה וברכו ברמקול או רדיו יענה, ומשמע שאף יוצא ידי חובה. וגם דעת הרב פרנק (מקראי קודש פורים יא), לעניין מקרא מגילה, שנראה שהשומע מגילה דרך מכשיר חשמלי יוצא ידי חובה. וכ"כ בשו"ת הים הגדול כט; שו"ת פני מבין; מנחת אלעזר ב, עב; שערי דעה א, ב; מערכי לב ה; מנחת אהרן יח; הלכה למשה ו, עב; בית ברוך ח"א ע' תכג, סעיפים ו-ז. ולכך נטו אג"מ או"ח ח"ב קח, וח"ד צא, ד, וציץ אליעזר ח, יא. (והחזו"א פקפק על המחמירים בזה, כמובא במנחת שלמה א, ט, 3). (עיין ביחו"ד ב, סח; ג, נד).

לעומתם, רבים סוברים שאין יוצאים ידי חובה דרך מכשיר חשמלי, מפני שאין זה קולו המקורי של המשמיע, אלא קול המכונה (היינו קול שהמכונה פענחה מאותם אותות חשמליים שנקלטו בה). כ"כ מהרש"ם בדעת תורה תרפט; ר' חיים ברלין (הובא בשו"ת אהלי אהרן סד); קול מבשר ב, כה; משפטי עוזיאל או"ח כא, ומהדו"ת לד; משנת בנימין עו; ירושת פליטה ו; הרב גורן בתרומת הגורן כב; הרב אויערבאך במנחת שלמה א, ט; מנחת יצחק ח"ג לח, טז; שערים מצויינים בהלכה ח"ד קצג, ו; וכ"כ בשובע שמחות ע' עח בשם הרבי מלובביץ'. והביאם להלכה ביחו"ד ג, נד, אלא שסובר שאם גם בלא הרמקול היה יכול לשמוע את הקול, למרות שבפועל שמע רק את הרמקול, יצא ידי חובה (הלכה ברורה נה, מח). וכ"כ בוזאת הברכה ע' 340 טו, סעיף טז, בשם הרב אלישיב לגבי מכשיר שמיעה.

והרב גדליה אורנשטיין בתחומין כו (ע' 457), הגיב על המחמירים, וביאר, שבעצם גם השמיעה על ידי האוזן אינה נעשית במישרים, שהרי הקול עובר דרך גלי הקול שבאוויר, ואח"כ נקלט ברעידות קלות שבתוך האוזן, ואותן רעידות נקלטות כאותות חשמליים בקליפת המוח, ומפוענחים אח"כ במוח לשמיעה שאנו מכירים. ולפעמים האוזן קולטת את גלי הקול, אבל יש פגיעה בעצבים שבמוח, ולכן המוח אינו מפענח את גלי הקול, וזה מה שקורה אצל חרשים רבים. ולכאורה אם כן, אין ההבדל אם הקול יעבור באמצע גם דרך מכשיר חשמלי.

ולמעשה, אם כבר שמע מגילה דרך רדיו, יחזור לשומעה אבל לא יברך, שאולי כבר יצא ידי חובתו. ואם שמע הבדלה דרך רדיו או טלפון, אינו יכול להבדיל שוב, אבל טוב שישמע את ההבדלה מאחר.

ואם שמע את המגילה או ההבדלה דרך רמקול, נראה לענ"ד, שאם בלא רעש היה יכול לשמוע את קול הקורא, ורק בגלל הרעש לא שמעו, ובזכות הרמקול שמעו – בדיעבד יצא ידי חובה, ואינו צריך לחזור ולקרוא את המגילה או לשמוע את ההבדלה.

ט,ב – בזימון יש צד להקל

ולגבי זימון יש צד להקל, וכפי שכתבתי לעיל פרק ה, בהערה 10: "שהזימון נועד לעורר את המסובים לקדש יחד את השם בברהמ"ז, ואינו מוציאם ידי חובת ברכה שהם חייבים בה, ולכן אין צריך שדווקא קולו המקורי של המזמן יישמע. וסברה זו הובאה בשבט הלוי י, מ. ואמנם יש סוברים שלדעת המחמירים אין לזמן ברמקול, וכ"כ בקונטרס 'קול אומרים' (בסוף ספר 'כיצד מזמנין'), ופס"ת קצג, ג. ולדעתם, כשאין שם מי שיכול להשמיע את קולו לכולם, עדיף שייפרדו לחבורות של עשרה. אולם למעשה נראה שעדיף לזמן ברמקול, מפני שסברת המקילים בזימון נראית, וכך הוא המנהג הרווח, ועל ידי זה מתרבה כבוד שמיים. בנוסף לכך, יש לחשוש שאם יתחלקו לקבוצות, רבים יפסידו את הזימון. אלא שלכתחילה כדי לחוש לדעת המחמירים, טוב שהמזמן יגביה את קולו כפי יכולתו, וירחיק מעט את הרמקול מפיו, כדי שרבים ככל האפשר יוכלו לשומעו גם אם לא היה מסתייע ברמקול".

ט,ג – הנעזר במכשיר שמיעה יכול להקל

עוד נראה לענ"ד, שכבד שמיעה הנעזר במכשיר שמיעה, יכול לכתחילה לשמוע בעזרת מכשיר, שהואיל והמכשיר באוזנו, הרי הוא טפל לאוזנו ורק מסייע לשמיעתו העצמית.

ט,ד – האם יענה אמן על ברכה ששומע מרדיו או טלויזיה או רמקול

כתבתי בפניני הלכה תפילה ב, ט: "השומע חזן בשידור חי דרך הרדיו או הטלויזיה, יכול לענות אחריו אמן, אבל אם שמע דרך הרדיו או הטלויזיה מקרא מגילה, אינו יכול לצאת ידי חובתו, מפני שאינו שומע את קול החזן עצמו". וכן הדין לגבי קדושה וברכו. וגם בין המחמירים וסוברים שאין יוצאים ידי חובה בשמיעה כזו, רבים הורו שיענה אמן, וכ"כ הרב גורן תרומת הגורן כב, ויחו"ד ב, סח. וכן מובא בשעה"ב י, טז. והגרש"ז אויערבאך במנחת שלמה א, ט, הסכים שיענה אמן לרמקול, אבל אם שמע מרדיו או טלפון, לא יענה אמן. ויש שהחמירו לגמרי שלא לענות אפילו על רמקול, וכ"כ במשפטי עוזיאל א, כא, ושערים מצויינים בהלכה.

ולהלכה יענה אמן אפילו דרך רדיו, אבל אינו חובה. (ולזה התכוונתי במה שהבאתי בהערה בהלכות תפילה בשם אשי ישראל שהביא מהגרש"ז אויערבאך, שיש מצבים שרשות לענות ואינו חובה. אבל בטעות יצא שמשמע שם שהרב אויערבאך עצמו אומר כך לגבי שמיעה ברדיו, ולא היא. ובמהדורה הבאה הדברים יתוקנו).

י – האוכל איסור

י,א – ברכה על איסור

מ"ב תקטו, ה, בירך ביו"ט על מאכל מוקצה, לא יאכל אותו.

י,ב – האוכל איסור לצורך בריאותו

כתבתי עפ"י שו"ע קצו, ב; רד, ט; מ"ב רד, מח, שהאוכל איסור כדי להציל את עצמו מהסכנה, הואיל ואכל בהיתר, צריך לברך. אמנם לדעת הרמ"ה והרא"ה (ברכות מה, א), והריטב"א (שם והלכות ה, יב), והמאירי (ברכות מז, א), והפרדס, אין מברכים על איסור לעולם. וכ"כ הב"ח (סי' רד) ודרישה ופנים מאירות, וכך נראה מברכ"י קצו, א. וכ"כ בילקוט יוסף קצו, ב, וברכ"ה ח"ב א, 83.

אלא שציינתי דבריהם בהערה בלבד, מפני שדעת רוה"פ, ספרדים ואשכנזים, לברך, והוא גם ספק ספיקא (לראב"ד אפילו על איסור יברך, וגם אם נפסוק כרמב"ם שאין מברכים על אכילת איסור, אולי כשהוא אוכלו בהיתר צריך לברך), וכך גם דעת השו"ע. ונזכיר מקצת הסוברים לברך: לבוש, ט"ז, מ"א, ח"א, שועה"ר, א"ר, מאמ"ר, פמ"ג, מג"ג, עולת שמואל, חמד משה, יעב"ץ, כתב סופר, ערוה"ש, מ"ב רד, מז, קצוש"ע נ, ח, (ולא העיר עליו הרב אליהו).

י,ג – האוכל מאכלים גנובים

גנב חיטים ועשה מהם לחם, לדעת הב"י קצו, א, למרות שקנאו בשינוי, אסור לברך עליו, וכך משמע מדעת רש"י וכן הבין הרא"ש מהרמב"ם. ולרבנו מנוח יברך, הואיל והלחם שלו וחובתו להחזיר רק את דמי החיטים. (אמנם לגבי מצווה, אף לרבנו מנוח יתכן שלא יכול לקיים, כי זו מצווה הבאה בעבירה). ולדעת המאירי ושועה"ר, אפילו אם גנב מאכל שלא עשה בו שום שינוי, לגבי ברכה אחרונה עליו לברך, שכן אחר שאכלו, חייב להחזיר דמיו, והרי הוא כמי שקנאו בשינוי. וכמובן שלשו"ע ודעימיה לא יברך.

וכתב המ"א, שאם אכל מן הלחם שעשו מאותם חיטים שנגנבו, ושבע, הרי זה ספק דאורייתא, וצריך לברך, והביאו במ"ב קצו, ד. אמנם בשעה"צ ט' נטה לחשוש גם בזה שלא לברך. אבל הקונה מן הגנב, אחר שנתייאשו הבעלים, לכו"ע מברך (שועה"ר קצו, ד).

י,ד – מאכלים שיש מחלוקת אם מותרים באכילה

כתב בבאו"ה רצו, ב, שמי שנזהר משתיית שיכר מדין חדש, וזהירותו מצד שמחשיב אותו לאיסור ולא כחומרא, אם שתה ממנו, לא יברך. ואם הבדיל עליו, לא יצא ידי חובתו, שכן מבחינתו הוא איסור. אבל אם נהג כך כחומרא, יכול לצאת ידי חובה כשמבדילים עליו. ולפי"ז מי שמחשיב בשר כשר שאינו גלאט כאיסור, ואכלו, לא יברך עליו.

לעומת זאת כתב ביחו"ד ד, מא, לגבי מי שבירך על גבינה לאחר שאכל בשר, שאף כי הוא ממתין תמיד שש שעות, והמאכל אסור לו – יטעם, הואיל ויש כאן ספק ספיקא, א' אולי הלכה כראב"ד, ב' אולי הלכה כדעת הסוברים שרק באותה סעודה אסור לאכול.

וכך לגבי בשר כשר שאינו גלאט, א' אולי הלכה כראב"ד, ב' אולי הלכה כסוברים שהוא כשר. ועל כן יברך.