ג – שלא להשחית מאכלים

ג,א – האם מותר לזרוק לחם כשאין חשש שיימאס

עיין בס' עץ השדה יח, ב, שסיכם דין זריקת לחם, שלדעת התוס' ברכות נ, ב, 'אין', גם כשאין חשש שיימאס אסור לזרוק לחם, וכ"כ מ"א קסז, לח, ומ"ב פח, ובסי' קעא, ט. לעומת זאת משמע מרשב"א בשם רב האי גאון, שרק כאשר יש חשש שיימאס אסור. וכ"כ הגר"ח צאנזר בהגהותיו לשו"ע. ובהתעוררות תשובה א, קעח, כתב שאביו בעל הכתב סופר היה נוהג אחר ברכת 'המוציא' לזרוק לחם למסובים. (ויש כאן תוספת חשובה על מה שכתבתי בהלכה זו בליקוטים ח"ג ט, ג).

ד – שיירי המאכלים

ד,א – הרמת המאכלים מן הארץ

ההלכה להרים את המאכלים מן הארץ, היא כדי שלא ידרכו עליהם, ולכן כתב בהגהות בית ברוך על ח"א כלל מה, הערה לא, שאם המאכלים מונחים במקום שאין הולכים, אין צורך להרימם. והובא בעץ השדה טז, כא.

ושם הביא בהערה כא, בשם הרב אלישיב, שאוכל שכבר אינו ראוי למאכל אדם, כגון פרוסה זרוקה על הארץ, אין צריך להרים. ע"כ. אך יש לעיין, כי אולי משום כבוד הלחם, יש להרימו, שאם לא כן מתבזה מאוד. וכפי שלמדנו לגבי פחות מכזית.

ד,ב – פירורים שביחד הם בשיעור כזית

פירורים פחות מכזית – אין איסור לאבדם. ויש מחמירים, שגם אם הפירורים קטנים משיעור כזית, אם ביחד הם מצטרפים לכמות של כזית, אזי אסור לאבדם, ויש להניחם בפח בצורה מכובדת, היינו עטופים או מכוסים (מ"ב קפ, י, בשם ברכ"י).

ה – בל תשקצו באכילה

ה,א – רפואה דוחה בל תשקצו

כתב הרדב"ז על הרמב"ם הל' מאכלות אסורות יז, כט, שאם אוכל את הדברים המשוקצים לרפואה "אין זה משוקץ אצלו ומותר, ועל זה נהגו לשתות מי רגלים לרפואה".

ה,ב – דברי הרמב"ם על בל תשקצו באכילה

רמב"ם (הלכות מאכלות אסורות יז, כט-לא): "אסרו חכמים מאכלות ומשקין שנפש רוב בני אדם קיהה מהן כגון מאכלות ומשקין שנתערב בהן קיא או צואה ולחה סרוחה וכיוצא בהן, וכן אסרו חכמים לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם מתאוננת מהם, כגון כלי בית הכסא וכלי זכוכית של ספרין שגורעין בהם את הדם וכיוצא בהן.

וכן אסרו לאכול בידים מסואבות מזוהמות, ועל גבי כלים מלוכלכים, שכל דברים אלו בכלל אל תשקצו את נפשותיכם, והאוכל מאכלות אלו מכין אותו מכת מרדות.

וכן אסור לאדם שישהה את נקביו כלל בין גדולים בין קטנים, וכל המשהה נקביו הרי זה בכלל משקץ נפשו, יתר על חלאים רעים שיביא על עצמו ויתחייב בנפשו, אלא ראוי לו להרגיל עצמו בעתים מזומנים כדי שלא יתרחק בפני בני אדם ולא ישקץ נפשו".

ו – שלא להגעיל אנשים אחרים

ו,א – מקור האיסור להגעיל אנשים אחרים

האיסור עצמו מובא בחגיגה ה, א, כפי שהבאתי בהלכה. וכן ברור ש'בל תשקצו' בפני אחרים חמור יותר, שכן הריגת כינה ויריקה אינן אסורות כשהוא לבדו.

וכתבתי שיש בו משום איסור 'בל תשקצו', שכן יסוד איסור 'בל תשקצו' הוא שלא לעשות דבר מגעיל, והוא אינו רק מה שנזכר בהלכה, אלא כל הדומה לו, וכפי שמשמע מהרמב"ם (מאכלות אסורות יז, כט-לא). וכיוון שיש דברים שכשאדם עושה אותם כשהוא לבדו אינם נחשבים מגעילים אבל בפני אחרים הם מגעילים, גם איסור 'בל תשקצו' חל כאשר הוא עושה אותם בפני אחרים, שאז הוא עושה דבר שנחשב מגעיל (כך נראה בפשטות, אמנם עדיין לא מצאתי מי שכתב בפירוש שלהגעיל אחרים אסור משום בל תשקצו).

ובספר חסידים תרמ"א: "אדם שהוציא ניעו מחוטמו והוא הולך לו ובא אחר ונמאס בו, אותו שהוציא הניע יבא לדין, לפי שגורם מיאוס לחבירו. וגם אם הביא בניו או בנותיו עמו בבית חבירו, והנה מנהג של ילדים קטנים שהם סביב לחוטמם מאוסים, צריך לנקותם ואם לאו – נענש. אבל אם בא אדם לביתו ורואה הילדים ונמאס אין זה נכשל כי מנהג ילדים כן".

ושם מד: "… ציער אדם כאלו ציער עולם מלא, שכל מה שבעולם יש באדם. רקק בפניו ולא הגיע לו הרוק – פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. אפילו ציער כל שהוא – על כל צער וצער שהוא מצער את חבירו יענש בידי שמים, שנאמר… על כל נעלם, ורבותינו דרשו: מאי על כל נעלם, זה ההורג כינה בפני חבירו ונמאס. וי"א זה הרוקק. ולכן כל יראי ה' הצדיקים אשר אין הקב"ה מביא תקלה על ידם יהיו נזהרים למחול מיד להורג כינה או רוקק או עושה כל דבר מאוס שלא יהא נכשל על ידם. ומעשה בחסיד אחד שהיה מכסה כל הרוקים שהיה מוצא במקום אשר ידע אשר יהודי עשאו, והיה מוחל לו, ולפיכך היה מכסהו שלא יבא אחר ויראה ויהיה נמאס ולא ימחול לעושהו ויהיה העושה נכשל. ואחריו הוא טוב לנהוג…"

וקשרנו את האיסור להגעיל אחרים בשתי מצוות מהתורה, האחת לא תעשה (ויקרא כה, יז): "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלוֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם". השנייה מצוות עשה (ויקרא יט, יח): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'". ומעניין לעמוד על כך, שאת שתי המצוות הללו שהן בין אדם לחבירו, תולה התורה ביראת ה'.

אמנם לעניין "לא תונו", יש לעיין, כי עיקר המצווה שלא לצער את חבירו בדברים, כמובא בספרא (שם): "ולא תונו איש את עמיתו זו הונאת דברים, יכול זה הונאת ממון? כשהוא אומר אל תונו איש את אחיו הרי אונאת ממון אמורה, הא מה אני מקיים ולא תונו איש את עמיתו – הרי הונאת דברים. כיצד? אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים מה היו… ראה חמרים מבקשים תבואה מבקשים יין, לא יאמר להם לכו אצל פלוני והוא לא מכר חיטה מימיו". ומ"מ משמע שכל מה שמצער את חבירו בכלל אונאת דברים. וכך משמע מהסוגיה בבבא מציעא (נט, א): "אמר רב: לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה". ואמנם רש"י מפרש "אונאת דברים", אבל נראה שכל מה שמצערה בכלל זה, כמו למשל המאחר לבוא לביתו, כמובא בכתובות סב, ב. ועיין בספר 'לרעך כמוך' ח"ג ע' 53 בהערה שהסתפק בזה. ובכל אופן דיבורים מגעילים המצערים את השומעים בסעודה, הם בוודאי בכלל "לא תונו" מהתורה.

ח – דברי תורה ודיבורים בסעודה

ח,א – מדוע יחיד אינו חייב לומר דברי תורה על שולחנו

כתבתי שעיקר החיוב הוא לשלושה, מפני חשיבות סעודתם, וכך משמע ממהר"ל בדרך החיים שם. וליחיד מספיקה ברכת המזון, וכפי שכתב במגן אבות לרשב"ץ על אבות (ג, ד): "אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה – ולא הספיק להם לפטור את עצמן בברכת המזון, אלא שדברו בו דברי תורה, הרי הוא כאילו אכלו משולחנו של מקום".

י – המאכלים הבריאים והמאכלים המזיקים

י,א – הערה 2 – שההדרכות הרפואיות משתנות לפי המקום והזמן

בנוסף למקורות שהובאו בהערה, כך מבואר בשו"ע אבן העזר קנו, ד, שנשתנה הטבע בכמה דברים ממה שהיה בזמן הגמרא. וכ"כ במ"א קעג, א, שהכל לפי טבע הארצות. ובים של שלמה (חולין ח, יב) כתב שיש חרם קדמונים שלא לסמוך על רפואות שבתלמוד, דתלוי לפי טבע הארצות. וכ"כ בחת"ס יו"ד קא. וע' בשערים המצויינים בהלכה לב, ב.

יא – האם יש איסור לאכול מאכלים מזיקים

יא,א – האם יש באכילת מאכלים מזיקים איסור גמור

ברור שאין איסור גמור לאכול מאכלים מזיקים, שאם היה אסור, לא היו מברכים על אכילתם, ולא שמענו מי שיטען למשל, שאין לברך על בורקס מפני המרגרינה הרבה שבו, או שאין לברך על משקאות קלים מפני הסוכר הרב שבהם. וכפי שכתבתי, מעט מהם כפי הנראה אינו מזיק. וגם הרבה אינו מזיק אלא לאחר זמן ובצירוף של עוד גורמים.

וכן למדנו בברכות לו, א, לגבי קמח שעורים, שהיתה הוה אמינא שלא יברכו עליו כלל הואיל והוא "קשה לקוקיאני" – תולעים שבמעיים. לפיכך  הוצרכו חכמים ללמדנו שאף על קמח שעורים מברכים 'שהכל', "כיוון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי". ויש להוסיף, שיתכן שאם היו רגילים לאכול דבר שגורם לתולעים במעיים, לא היתה הוה אמינא לטעון שלא יברכו עליו, ורק בקמח שעורים שממילא אין רגילים לאוכלו, היתה הוה אמינא שלא יברכו עליו. ואפילו בו אמרו, הואיל ויש לו הנאה, עליו לברך. וכיוצא בזה כתבתי לעיל ט, סוף הלכה ב, ובהערה 3.

וכיוצא בזה כתב באג"מ חו"מ ח"ב עו, לגבי דברים שמסכנים את הנפש, שכאשר הסכנה קרובה האיסור מהתורה, וכאשר יש רק חשש סכנה האיסור מדרבנן. ואילו לגבי מאכלים מזיקים הרמב"ם בפרק ד מהלכות דעות, לא כתב שיש איסור לאוכלם. אלא רק כתב הקדמה על ערך הבריאות. וזאת מפני שאי אפשר לאסור את המאכלים הללו לגמרי, משום שלרוב האנשים אינם מזיקים, ויש שאינם יכולים להיזהר בכל הנהגות הבריאות מפני טרדותיהם בעבודה, ויש עניים שאינם יכולים לקנות את המאכלים הטובים. וכן מובא בשם הגרש"ז אויערבאך בנשמת אברהם חו"מ קנה, ב.

ובאנציקלופדיה הלכתית רפואית, ערך בריאות הערה 87 הקשה עליהם מהריטב"א שבועות לו, א, ד"ה 'א"ר ינאי', שכתב במפורש שלאו של "השמר לך ושמור נפשך מאד" כולל "שלא יאכל ושלא ישתה דברים הרעים", וביאר שאינו לאו שבכללות, מפני שכל הלימודים שלומדים ממנו קשורים לעניין אחד, לשמור עצמו. ונשאר בצ"ע. ואולי אפשר לתרץ, שמדובר במאכלים רעים, שמזיקים תוך זמן קצר.

אמנם הרב פיינשטיין והרב אויערבאך התייחסו לעישון, ורצו לטעון לפי סברות אלה, שאין בו איסור גמור. אלא שדבריהם נאמרו כשעוד לא נודע עד כמה העישון מזיק וסכנתו גדולה. תשובת הרב פיינשטיין נכתבה בשנת תשמ"א. וכך גם מעיר בנשמת אברהם שם. אבל סברותיהם נכונות לגבי מאכלים רעים. ועיין בספר שהוספתי עוד סברות חשובות. ואף באיסור עישון, עיין בפניני הלכה ליקוטים ח"ב ט, יא, 6, לגבי בן שאביו מבקש ממנו לקנות לו סיגריות, שכתבתי שהואיל ואין בעישון סכנה קרובה, במקרה שהסירוב יגרום לסכסוך גדול, יקנה. שרק כאשר הסכנה קרובה יש איסור גמור, כפי שכתבו בבית לחם יהודה וברכ"י יו"ד רמ, טו, בעניין דומה. וכן שם יג, בעניין אלה שקשה להם להיגמל מעישון, שלפעמים עדיף שלא יתאמצו כל כך, כי ההתמודדות עם ההיגמלות עלולה לפגוע באיזון הנפשי שלהם ואף להביאם לסכנה.

יא,ב – הערך של לימוד עצות לחיים בריאים ויעילים

שבת פב, א: "אמר ליה רב הונא לרבה בריה: מאי טעמא לא שכיחת קמיה דרב חסדא דמחדדן שמעתיה? אמר ליה: מאי איזיל לגביה? דכי אזילנא לגביה מותיב לי במילי דעלמא. אמר לי: מאן דעייל לבית הכסא לא ליתיב בהדיא, ולא ליטרח טפי. דהאי כרכשתא אתלת שיני יתיב, דילמא משתמטא שיני דכרכשתא ואתי לידי סכנה. אמר ליה: הוא עסיק בחיי דברייתא ואת אמרת במילי דעלמא? כל שכן, זיל לגביה".

יב – הפרשת הפסולת מהגוף וברכת 'אשר יצר'

יב,א – הפרשת הפסולת מהגוף

שבת כה, ב: "תנו רבנן: איזה עשיר? כל שיש לו נחת רוח בעשרו, דברי רבי מאיר. רבי טרפון אומר: כל שיש לו מאה כרמים ומאה שדות ומאה עבדים שעובדין בהן. רבי עקיבא אומר: כל שיש לו אשה נאה במעשים. רבי יוסי אומר: כל שיש לו בית הכסא סמוך לשולחנו".

על הפסוק בתהלים לב, ו: "עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ". דרשו בברכות ח, א: "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא, אמר רבי חנינא: לעת מצא – זו אשה… רבי נתן אומר: לעת מצא – זו תורה… רב נחמן בר יצחק אמר: לעת מצא – זו מיתה… רבי יוחנן אמר: לעת מצא – זו קבורה… מר זוטרא אמר: לעת מצא – זה בית הכסא. אמרי במערבא: הא דמר זוטרא עדיפא מכלהו".

ביאר מרן הרב בעין איה לברכות ח, א, (צח), שלמדנו מדברי מר זוטרא, שלא רק הדברים הגדולים ראויים לתשומת לב, אלא אף הדברים הקטנים שעליהם עומדים החיים היום-יומיים, שהם קובעים בסופו של דבר את דרגתו של האדם, אם יוכל להתפנות לעיסוק ברוחניות או לא. ועוד הוסיף על ברכות סב, א, (רלה), שקשה, איך נכנס ר' עקיבא אחר ר' יהושע לבית הכסא, והלא אין זה מנומס. וביאר שיש שני סוגי לימודים, האחד למען פינוק, כאסתטיקה ומליצה, שבהם גם הלימוד צריך להיות בדרך כבוד. והשני בדברים נצרכים כדוגמת רפואה, כלכלה וכדומה, ובהם המטרה להגיע לאמת, ואין הקפדה על נקיות הלשון. וכן ידיעת התורה כמוה כרפואה, ולכן התנהג שלא בנימוס כדי ללמוד.

יג – בל תשקצו בהשהיית צרכיו

יג,א – בל תשקצו בהשהיית צרכיו

כבר למדנו (בהערה 1) שנחלקו הפוסקים אם איסור 'בל תשקצו' בהשהיית צרכיו הוא מהתורה או מדרבנן. ובמ"ב ג, לא, כתב שהוא מדרבנן, ולכן כבוד הבריות דוחה אותו. וכן סיכם בבירור הלכה ג, יב, שזו דעת רוב האחרונים. לפי זה, בשום פנים אין לנהוג כפי שכתב במ"ב ג, כב, שכדי שלא לעבור על 'בל תשקצו' ו'לא יהיה בך עקר' ישתין באמצע הרחוב ואפילו לפני אשה, מפני שכיום זה נחשב ביזיון נורא. וכ"כ באשל אברהם בוטשאטש, שאיסור 'בל תשקצו' הוא לפי הנתפש בעיני הבריות כדבר שאינו ראוי. וע"פ זה אפשר לבאר, שגם לסוברים שהאיסור דאורייתא, אם הוא מתנגש בכבוד הבריות, הרי שגם אם יתפנה יתבזה ויעבור על 'בל תשקצו', לפיכך כבוד הבריות דוחה את המצווה להתפנות מיד. ואם אכן כך הם הדברים הרי שבנוסף לכך ש'כבוד הבריות' דוחה איסורי חכמים, הוא דוחה גם איסור מהתורה – איסור 'בל תשקצו'. וכיוצא בזה למדנו שכבוד הבריות דוחה מצוות השבת אבדה, כאשר אין מלאכת ההשבה לפי כבודו. אמנם בזה הטעם, שאין בזה השבה, שעד שהוא מועיל לחבירו בהשבת אבדתו הוא עצמו נפגע יותר.

יג,ב – השוהה מלהפיח אינו עובר

המשהה עצמו מלהפיח אינו עובר ב'בל תשקצו' (תה"ד, פמ"ג, מ"ב ג, לא). ויש להוסיף, כי להיפך, אם מפיח במקום רבים, עובר על 'בל תשקצו', שכן עושה דבר מאוד לא מנומס, וכפי שלמדנו באשל אברהם.

יג,ג – הנצרך להתאפק על פי הוראה רפואית

אם על פי הוראה רפואית הוא צריך לשהות מלהתפנות, אין בזה איסור, אמנם אם אינו יכול לעמוד בעצמו כדי מהלך פרסה, אסור לו להתפלל עמידה, ונחלקו לעניין ק"ש וברכותיה. וללמוד תורה, במצב כזה של בדיעבד, מותר (עיין פניני הלכה תפילה ה, ט, 9).

יד – הלכות ברכת 'אשר יצר'

יד,א – דעות הראשונים אם צריך לברך ענט"י אחר ההתפנות

הטור מביא דעת יש אומרים, וכן היא דעת הראב"ד, שאחר כל התפנות של גדולים או קטנים צריך לברך ענט"י ואשר יצר. משום שלדעתו גם ברכת אשר יצר נחשבת כדבר שבקדושה, ולפיכך צריך לפני שיאמר אותה ליטול ידיים בברכה.

עוד דעה הביא הטור, שרק אחר גדולים יברך ענט"י ולא אחר קטנים, וכתב האגור שכן נהג אביו. והטעם שלמדנו ביומא כט, ב, שכאשר התפנה לקטנים ולא שפשף, אינו חייב ליטול ידיים. הרי שהתפנות לקטנים אינה מחייבת בהכרח נט"י. ואם כן מסתבר שגם כששפשף לא תקנו לו ברכה.

לדעת המרדכי (ברכות סי' כ"ב), לשם ברכת אשר יצר אין צריך לברך ענט"י, אולם אם הוא עומד ללמוד או לומר דבר שבקדושה או להיכנס לבית כנסת, יברך ענט"י.

לדעת הרא"ש, תקנו חכמים לברך ענט"י רק אם מתקיימים שני תנאים, א) ידיו מטונפות מנגיעה במקומות מכוסים, ב) הוא עומד לפני תפילת מנחה או ערבית. ולפני שחרית כיוון שמן הסתם נגע במקומות המטונפים, יברך תמיד ענט"י.

לדעת הרשב"א, רק על נטילת הבוקר ועל הנטילה שלפני הסעודה תקנו חכמים ברכה. וכן כתוב בתשובות המיוחסות לרמב"ן. וכן כתב מהר"י אבוהב בשם רבינו תם. וכתב הב"י שכן הוא מנהג העולם. וכן נפסק בשו"ע ז, א. ואמנם במ"ב ג, הזכיר דעת ארצות החיים שכתב דדעת רוה"פ דאם עשה צרכיו לגדולים, ואח"כ רוצה להתפלל, מברך ענט"י. וכן מנהג הגר"א. אבל סיכם במ"ב למעשה, שלכתחילה אין לזוז מפסק השו"ע.

יד,ב – כיצד יטול ידיים אחר שהתפנה

המתפנה, אם התפנה שלא בביהכ"ס ולא נגע במקומות מכוסים, כתב בשו"ע ז, ב, שאין צריך ליטול ידים אלא משום נקיות או משום היכון לקראת התפילה. וכן נוהגים משום נקיות.

ובסימן ד' למדנו שהיוצא מביהכ"ס אף שלא התפנה צריך לרחוץ ידיו ואין צריך נטילה, וכ"כ המ"ב ד, לט, בשם מ"א וא"ר ועוד, שאין צריך נטילה שלוש פעמים ואין צריך כלי. ואמנם הזכיר שבהיכל הקודש כתב שיטול ג"פ, מ"מ כתב שהמ"א הקשה עליו. ע"כ ממ"ב. ונראה מדבריהם שכן הדין גם למי שהתפנה בשירותים, שעליו לשטוף את ידיו פעם אחת בלבד.

והחיד"א במח"ב ד, ו, כתב בשם מהר"ח הכהן שאין צריך נטילה בכלי וג"פ, אולם סיים שחזינן לרבנן קשישאי שרחצו ג"פ, אולם משמע שאין צורך בנטילה מכלי. וכ"כ במפורש בבא"ח תולדות טז, ובעוד יוסף חי ויצא ה'. ועיין בבירור הלכה ז, ג, שסיכם את הדעות השונות, והוסיף שאביו הגרע"י נוהג להדר לרחוץ ידיו ג"פ לסירוגין בלא נטלה.

אמנם נלענ"ד, שלפי הראשונים הסוברים שצריך ליטול ידיים לקראת ברכת 'אשר יצר' או לקראת לימוד תורה – היה צריך ליטול ידיים בנטלה, שכן תקנו את הנטילה של הבוקר ונקיות כמו הנטילה לסעודה, שכן מברכים עליהם את אותה הברכה, וכמו שבנטילה לסעודה צריך כלי (כפי שלמדו מהכיור) כך בנטילה לנקיות. ואף שמספק איננו מברכים ענט"י, מ"מ יש בזה צד הידור ליטול בנטלה. ונלענ"ד שהידור זה חשוב יותר מההידור ליטול ג"פ. שכן על ההתפנות או שהייה בביהכ"ס לא נזכר בתלמוד ובראשונים נטילה ג"פ, ובנוסף לכך, י"א שבכלל בטלה הרוח רעה בזמננו. ומ"מ למעשה גם נטלה אין צריך, שכך נפסק שאין מברכים, וכיוון שלא מברכים אין כאן דומיא דנטילה לסעודה, אלא רק רחיצת נקיון.

יד,ג – עד מתי יכול לברך אשר יצר?

לדעת רבים אין לזה גבול. וכ"כ הלבוש (ד, א), שאם עשה צרכיו בלילה ולא בירך 'אשר יצר' מפני שידיו היו מטונפות, יברך בקומו בבוקר אף שעתה לא עשה צרכיו. וכ"כ א"ר (אליה זוטא ד, א), ויד אהרן (סימן ו הגהות הטור), שברכת 'אשר יצר' היא ברכת ההודאה "וכל שעתיה זמניה הוא". וכך פסקו הרבה אחרונים וביניהם: דרך החיים; שאילת יעב"ץ א, טו; פמ"ג ז א"א א; מאמר מרדכי ז, ב;  מהר"ם שיק א; אפיקי מגינים ז, א; קיצור שולחן ערוך קצו, ג; משנה ברורה ז, א, ועוד. והביאו ראיה לשיטתם מהשו"ע ז, ג, שכתב שאם הטיל את מימיו ולא בירך והסיח את דעתו, ואח"כ הטיל מים פעם נוספת, יברך פעמיים 'אשר יצר', ומוכח שאפשר לברך אשר יצר גם אחרי זמן רב (אמנם לגבי ברכה פעמיים רוה"פ חלקו על השו"ע).

לעומת זאת, החיד"א (ברכ"י ו, ג) הביא את מהר"ם לונזאנו שהשיג על הלבוש, וכתב שאם בברכת המזון שהיא דאורייתא אפשר לברך רק עד שיתעכל המזון שבמעיו, קל וחומר לברכת 'אשר יצר' שאינה אלא מדרבנן. וסיים "שבפחות משעה הוי הפסק, ועבר זמנה ותו לא מברך". והסכים עמו הבתי כהונה. וחששו לדעתם הרבה אחרונים – כ"כ החיד"א שם, ושדי חמד (אס"ד מערכת ברכות ב, ו), שספק ברכות להקל. אך הם לא הגדירו עד אימתי יוכל לברך. ובחסד לאלפים ז, ג, פסק שאם עברה יותר מחצי שעה שוב לא יברך, וכ"כ בא"ח ויצא יב, פני יצחק מערכת א אות ח, כף החיים ז, ז ועוד. וכ"כ למעשה באור לציון (ח"ב א, יט); ציץ אליעזר (חי"א, מה, ו).

והגרע"י (יחו"ד ד, ה ויבי"א ח, כב) כתב דעת פשרה, שאפשר לברך עד שבעים ושתים דקות, ונסמך על הריטב"א שביאר שמה שאמרו 'לנטילת ידיים עד פרסה' היינו למי שנצטרך לנקביו ונפנה, שצריך ליטול ידיו כדי לברך 'אשר יצר', ואף על פי שמתעכב בינתיים מלברך 'אשר יצר', אין בכך כלום, שאינה אלא ברכת שבח והודאה. ואם כן אפשר לברך אשר יצר עד 72 דקות. והוסיף שאין לומר בזה ספק ברכות להקל, שאילו האחרונים היו רואים את דברי הריטב"א לא היו מסתפקים. (ועיין בספר ברכת איתן עמ' תצב – תקב, שכתב שרבים חלקו על הסברו בריטב"א).

ולולי דמסתפינא הייתי אומר להלכה שגם הנוהגים כמנהגי ספרדים, אם עברו 72 דקות ולא בירכו, יברכו כל עוד אין נצרכים להתפנות שוב. שכך דעת רוב ככל פוסקי אשכנזים, וכך נהגו כל האשכנזים למעשה. וכך דעת כמה מגדולי הפוסקים הספרדים, ראשון לכולם השו"ע ז, ג, וכן יד אהרן, כסא אליהו, מאמר מרדכי, ולכך נוטה ביפה ללב (סי' ו' סוף אות יד). וכ"כ בברכת ה' ח"ד ו, נט. אולם כיוון שרוב גדול של פוסקי הספרדים בדורנו מורים שלא לברך אחר חצי שעה או 72 דקות, לכל היותר נוכל לומר, שהנוהגים כמנהגי ספרדים ורוצים לסמוך על רוב האחרונים ולברך, לא הפסידו.