א – ברכות הריח

יד,א – משמעותו הרוחנית של הריח ושהוא מחזק את האמונה

למדנו שהריח מחזק ומקיים את הנפש בזוהר ח"ב כ, א: "ארח רבי אבא בההוא ורדא, אמר: ודאי אין העולם מתקיים אלא על הריח, דהא חזינא דלית נפשא מתקיימא אלא על ריחא. ועל דא הדס במוצ"ש…" וכן אמרו שם (ח"ב רח, ב): "ריחא איהו קיומא דנפשא, בגין דאיהו מלה דאעיל לנפשא ולא לגופא". "ריחא אתקיים חולשא דנפשא".

ובליקוטי הלכות ברכות הריח ג, א: "הריח הוא בחינה גבוהה מאוד, בחינת תענוג עוה"ב, שהוא בחינת ריח גן עדן, שהוא תענוג הנשמה… כי עיקר תענוג הנשמה הוא שעשוע עוה"ב שהוא עולם הנשמות…"

ושם ה, ד: "ועיקר כוח החשק והכיסופין דקדושה נמשכין מבחינת ריח טוב בשרשו, שהוא חיות הנשמה… כי התגברות החשק בשעת המניעות הוא על ידי בחינת הריח… מה שהש"י מאיר מרחוק… וזאת הבחינה שרואה האמת מרחוק כדי שיוכל להתגבר בחשק חזק לשבר המניעות – זאת הבחינה היא בחינת ריח טוב. כי עדיין אינו רואה האמת ממש… בחינת ריח, שמגיע לו ריח טוב מהאמת".

ובליקוטי הלכות ברכות הריח א, מבאר מדוע אין צריך ברכה אחרונה, מפני שתפקידה של ברכה אחרונה לברר את הטוב מהרע שבאוכל, שבעוד האוכל מתעכל צריך לברר אותו. אבל אחר שמריחים ריח טוב אין עוד צורך בבירורים. כי בברכה הראשונה כבר התברר שהכל מה' והכל לטוב. ושם ב, ד, מבאר שמכל מקום צריך ברכה ראשונה, שהואיל והריח יוצא מדבר גשמי, חובה לברך עליו כדי להחזירו לשורשו העליון.

ובקומץ המנחה לרבי צדוק (ח"ב סט) מבאר שהריח מגלה את המצב הרוחני, שהריח הטוב הוא סימן לתורה וחיים, וכאשר יש ריח רע, הוא סימן לתאווה, זנות ומוות. (ובקונטרס עמלה של תורה ו, טז, בכרך 'ליקוטי מאמרים', מבאר שהריח הרע בא מתאווה, והריח הטוב מיראת ה'. ולכן הקטורת שמבטאת יראת ה' ריחה טוב, וכפרה על הזנות בשיטים).

יד,ב – הקטורת ותיקון העוונות

ברכות מג, ב: "אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: עתידים בחורי ישראל (שלא טעמו טעם חטא) שיתנו ריח טוב כלבנון, שנאמר (הושע יד): ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון". שכאשר בחורים שכוחם במותנם אינם חוטאים וכל כוחותיהם מחוברים לשורשם הרוחני ומקושרים לקדושה – יוצא מהם ריח טוב, שמבטא את הקשר שבין הגשמי ביותר לרוחני. ואף הקטורת, עניינה לקשור הכל לשורש הרוחני העליון, ולשון קטורת בארמית מלשון קשר. ויעויין בעולת ראיה על הקטורת.

ב – ברכת בשמים נוזליים וסינטטיים וטבק

ב,א – הערה 2 – עוד על טבק

כתוספת להערה 3, כתב בא"א בוטשאטש (רטז, סו"ס י), וברכת הבית (כו, מז), שהטעם שאין מברכים על טבק, משום שכל מי הבושם שהכניסו בטבק התייבשו, והרי הוא כריח שאין לו עיקר. ושלא כמו בשמן שספג בשמים, ששם ממשות מנוזל הבשמים נותר בשמן.

אולם נראה שכל זה הוא דווקא כאשר הריח הטוב קלוש, שאז הוא נחשב ריח שאין לו עיקר, ובמיוחד שעיקר ייעודו של הטבק להרגשה טובה. אבל זה שמי הבושם שהכניסו בטבק התייבשו, אינו טעם מספיק לבטל את הברכה. כי צריך לדעת שהחומר שממנו הריח נודף הוא חלקיקים קטנים (מולקולות הריח), ואם נותר בטבק ריח טוב חזק, סימן שנותרו בטבק הרבה חלקיקי ריח, והרי הוא ריח שיש לו עיקר. וזהו עיקר החילוק בדין שמנים שהניחו בהם עצי בשמים ואח"כ נטלו את עצי הבשמים, שאם נותר בשמן ריח קלוש, נחלקו הפוסקים, שיש סוברים שהוא ריח שאין לו עיקר, ולכן כתב בשו"ע ריז, ג, שלא להריחו. ולרוה"פ אם הריחו יברך, כי הוא נחשב ריח שיש לו עיקר (עיין ברכ"ה ח"ג יב, 7). וכך דעת כמה אחרונים, שאפילו על טבק הנהוג באותם ימים, שכפי הנראה ריחו הטוב היה קלוש, היה צריך לברך (מור וקציעה סי' רי, ועיקרי הד"ט י, סט, ושמח נפש).

ונראה לבאר את החילוק שכתב א"א בוטשאטש, בין טבק לשמנים שספגו ריח מעצי בשמים, שכן בדרך כלל הריח נשמר יותר זמן ואינו מתנדף כאשר הוא נאגר בשמנים. אבל אם הריח הגיע בנוזל שהתייבש, ריחו היה מתנדף במהרה ורק ריח קלוש ממנו נותר, וזהו ריח שאין לו עיקר, וכך היה ריחו של הטבק.

אולם כאשר בפועל ריח הטבק טוב וחזק, הרי שיש בו הרבה חלקיקי ריח, והם נשמרים בו, והרי הוא כריח שיש לו עיקר. אמנם כיוון שעיקר ייעודו לתת הרגשה טובה על ידי הסם שבו, וכן לעורר עיטוש, כל שנטלו רק להרגשה טובה, הרי הוא כנוטל פרי ריחני לשם אכילה, שאינו מברך על ריחו (שו"ע רטז, ב). אבל אם נטלו גם לשם הנאה מריחו, חייב לברך. ומן הפעמים שחילקו לי טבק, נוכחתי שריחו היה טוב מאוד, ולשם הנאה מריחו לקחתיו, ובירכתי עליו 'מיני בשמים'. ואולי יש סוגים אחרים של טבק שריחם אינו טוב כל כך. ומ"מ כאשר המריח חש שריחו טוב מאוד, והוא רוצה ליהנות ממנו, יברך עליו. (וכעין זה כתב בלשון ספק וזאת הברכה בירור מג, ב).

אחר בירורים נוספים, התברר כי בעבר אכן ריחו של הטבק היה קלוש, הואיל ועיקר מגמתו היתה לתת הרגשה טובה ולא לריח, וכדי לשפר מעט את ריחו פעמים שהוסיפו בו נוזלים ריחניים שהתביישו והותירו ריח קלוש. אבל מאז שהחלו לייצר בושם סינטטי, לפני כחמישים שנה, הוזל מאוד מחירו של הבושם, וכבר ניתן היה בקלות להוסיף ריח טוב לטבק, ומאז החלו להוסיף יותר ויותר ריחות טובים בטבק. וכיוון שמדובר בריח חזק שנוצר על ידי כמות הגונה של נוזלים ריחניים, ריחו הטוב בולט מאוד. ולכן כל שנוטלו גם כדי ליהנות מריחו – צריך לברך.

ג – ארבעה מיני ריח טוב שאין מברכים עליהם

ג,א – ריח פירות ערלה

פסחים כו, א: "קול ומראה וריח – אין בהם משום מעילה". ואמרו לגבי ריח "מעילה הוא דליכא הא איסורא מיהא איכא". וכן נפסק בשו"ע יו"ד קח, ז: בשמים של ע"ז וערלה וכלאי הכרם שאסורים בהנאה – אסור להריח בהם.

יש סוברים, שהאיסור ליהנות מריח דבר שאסור בהנאה, הוא בתנאי שאותו דבר נועד לריח, אבל מותר להריח מפרי ערלה, שכן הפרי נועד לאכילה (ר"ת בתוס' ע"ז יב, ב, 'אלא', רשב"ם, רשב"א, מאירי, ריטב"א, פר"ח, ערך השלחן, חמד משה). לעומתם, יש אומרים, שגם אם עיקר ייעודו אינו לריח, כיוון שהוא אסור בהנאה, אסור להריח בו (תוס' שם, תרומה, מהר"ם חלאווה, השלמה, מאורות, הפרדס, רדב"ז, זרע יעקב. עיין ברכ"ה ח"ג יב, 41). וכך כתבתי בהלכה.

ויש אומרים שאפילו דבר שמותר בהנאה, אם הוא נועד לאכילה ואסור לאוכלו, אסור גם להריח בו שמא מתוך כך יבוא לאוכלו (באו"ה רטז, ב, 'המושק'). ולרוה"פ אין בזה איסור (ע' חזו"ע ברכות ע' שלה).

ובוורדים והדסים אין איסור ערלה (ע' ברכ"ה ח"ג יב, 41).

ג,ב – בושם של אשה שאינה אשתו

בעבר נשים היו עונדות בקבוק קטנטן של בושם על צווארם, כדי שינדוף ממנו ריח טוב. לדעת הרמב"ם (ברכות ט, ח), רד"א, שו"ע ריז, ד, מ"א ו, שכנה"ג, רק כשהם על צוואר האשה אסור להריח בהם, שמא יבוא לנגוע בה. אבל מותר להריח ולברך על הבושם שבאותו הבקבוקון כאשר לא יהיה על צווארה. וכ"כ בחזון עובדיה ברכות ע' שלב. לעומתם רבים כתבו, שהאיסור הוא מחמת חשש הרהור, ולכן גם כשהוא על השולחן אסור להריח בו, הואיל והוא מיוחד לה, וממילא המריח בו לא יברך (ט"ז ריז, ג, ברכ"י ד, ח"א, בית מנוחה, מ"ב יז, כה"ח יח).

וכתבתי לחומרא שלא לברך על בשמים של אשה שאינה אשתו, ואף שאפשר לומר שגם המחמירים יקלו בבקבוק בושם שלנו, הואיל ואותו אין האשה עונדת לצווארה לעולם. מ"מ אפשר לומר שהואיל והוא הבושם המיוחד לה, עדיין יש חשש הרהור, ולכן המחמירים יסכימו שאסור להריח בו.

לעניין בושם של אשתו הנידה, נראה שבעלה אינו צריך להחמיר.

ג,ג – הרוצה ליהנות מבשמים שנועדו להפיג ריח רע

כתב בספר המאורות (ברכות נג, א), שלכאורה הנהנה מריח שנועד להפיג ריחות רעים – צריך לברך. שכן בפועל הוא נהנה ואסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה. ותירץ, שיש לחלק בין אכילה ושתייה שיש בהם צורך גדול וההנאה היא מגוף הדבר שאכל, שכל שנהנה באיזה אופן חייב לברך. לבין הנאת הריח שאין בה צורך גדול ואין נהנים מגוף הדבר, ולכן רק כאשר הריח נועד להנאה תקנו לברך. וכעין זה ביאר הב"י בסי' ריז, לעניין ריח שאין לו עיקר, שהואיל והריח אינו צורך הגוף כל כך, לא תקנו לברך כשאין לו עיקר. ועיין בברכ"ה ח"ג יב, 3.

אמנם יש לציין כי לדעת הריטב"א (בהלכותיו ד, ג), הרוצה להריח בריח של בית הכסא או מתים כדי ליהנות – צריך לברך. וכ"כ מור וקציעה ופתח הדביר ריז, ד. אבל משאר כל הראשונים והאחרונים משמע שלא יברך. שכן לעניין פירות חילקו – שאם נטלום לשם ריח – מברכים, ואם נטלום סתם – אין מברכים. ואילו לגבי ריח טוב שנועד להסיר ריח רע או כדי לתת ריח בדבר אחר, לא העלו אפשרות שאם יטלנו כדי להריחו יברך (עיין רמב"ם ברכות ט, ז, שו"ע רטז, ב, וריז, ב, ופמ"ג משב"ז ריז, א. וכן כתב בשעה"צ ריז, טז, וחזו"א או"ח לה, ה, אול"צ ח"ב יד, לח, ילקוט יוסף ריז, ב, ברכ"ה ח"ג יב, ו-ח).

ג,ד – אם ייעד את מטהר האוויר להנאת ריח – מברך

אם קנה את מטהר האוויר לשם הנאת ריח, כתב בוזאת הברכה ע' 177, שלדעת הרב פישר כוונת היצרן קובעת, ולא יברך עליו. ולדעת אול"צ ח"ב יד, לח, יברך. ולדעת הגרח"פ שיינברג, אפילו קנה סתם, אם בפועל הוא משתמש בו לשם הנאת ריח – יברך. ובחזו"ע ע' שלא, חשש לדעת המחמירים שלא לברך.

ונראה כפי שכתב בברכ"ה ח"ג יב, ז, שאם ייעד את מטהר האוויר או הדאודורנט לשם הנאת ריח, פשוט שמברך עליו. וכ"כ חזו"א או"ח לה, ב; ברכת יוסף קז, א; ברכת הריח ע"א. ועוד כתב בברכ"ה שגם אם החליט לשנות את ייעודו של חלק מן החומר, כגון שנטל מעט מהסבון כדי להשתמש בו מכאן ואילך להנאת ריח, כיוון ששינה את ייעודו של אותו החלק – מברך עליו.

ואם לקח ריח שנועד להנאה והשתמש בו לפי שעה להסיר ריח רע, אין מברכים עליו (כה"ח ריז, ז, עפ"י ברכ"י, ברכת הריח ע"ד).

ג,ה – הרוצה להריח קרם ידיים לא יברך

עוד יש לבאר את מה שכתבתי על קרם ידיים, שאפילו אם נטל אותו כדי להריחו, כל זמן שלא שינה את ייעודו, לא יברך. וזאת משום שייעודו לסוך ולתת ריח בדבר אחר, ולא כדי שיהנו מריחו הטוב. וכ"כ כיוצא בזה בברכ"ה (ח"ג יב, ז-ח), ושעה"ב (יט, הערה יא), שאין לברך על אבקת כביסה ריחנית.

ולכאורה מדוע לא יהיה דין הקרם כדין הפרי, שכאשר הוא נוטלו כדי להריחו, מברך עליו (שו"ע רטז, ב). ואכן הרב שיינברג (הובא בוזאת הברכה ע' 177) סובר לברך על הקרם אם נטלו להריחו. אלא שהחילוק הוא, על פי מה שכתב בבאו"ה (ריז, ב, 'של', וברכ"ה ח"ג יב, 32), שלפרי יש שני ייעודים שונים, אכילה וריח. אמנם בדרך כלל המטרה היא לאכילה, אבל אם יטול אותו כדי להריחו, הרי שיש לריח חשיבות עצמית ויברך. ואילו הריח שבקרם הידיים נועד לתת ריח בגוף, ואף פעם אין מריחים אותו מצד עצמו, ולכן אין לו חשיבות עצמית, ואין מברכים עליו.

ג,ו – אין מברכים על בושם גילוח

וגם על בושם גילוח (אפטרשייב) אין מברכים, כי עיקר מגמתו לחטא את העור ולהסיר ממנו ריח שאינו נעים, ולתת במקומו ריח טוב ורענן. ואין מי שנוטל אותו כדי ליהנות מריחו.

ג,ז – הרוצה להריח בושם יברך

מבואר בשו"ע ריז, ג, שאין מברכים על מוגמר, כי מגמתו לתת ריח בדבר אחר – בבגדים. ולעומת זה ברור שמברכים על בשמים שנועדו לתת ריח טוב בגוף. וכ"כ אול"צ ח"ב יד, לח; וזאת הברכה ע' 181, בשם הרב שיינברג והרב פישר. ובכל ספרי זמננו ישנם דיונים האם מברכים על בושם סינטטי, והאם מברכים על בושם של אשה זרה ועל בושם של אשתו, ולא העלו ספק מחמת שהוא נועד לתת ריח טוב בדבר אחר – בגוף, אולי אין צריך לברך עליו. אמנם אין להביא ראייה משו"ע ריז, ד, שכן שם מדובר על בושם שתלוי בצוואר האשה בתוך מיכל קטן, שהוא בוודאי לא נועד להספיג את ריחו בגוף. אבל בימינו מתיזים את הבושם על הגוף, ולא העירו שמחמת זה אין לברך על הבושם עצמו.

וכך כתבתי שעל ריח הנודף מקרם ידיים, גם בעודו בשפופרת, שאז יש לו עיקר, אין מברכים. הואיל והוא נועד לתת ריח טוב בידיים, ולא כדי שיריחו אותו עצמו. לעומת זאת המריח מבקבוק הבושם, צריך לברך. וצריך לבאר שהחילוק הוא, שהריח של קרם הידיים נלווה לקרם שנועד לסוך את העור, וכן הריח של האפטרשייב נלווה למטרה העיקרית שהיא לחטא ולהסיר ריח לא נעים מהעור, וכן הריח של אבקת הכביסה, הוא נלווה למטרה העיקרית שהיא ניקוי הבגד, ולכן אין מברכים על ריחם. אבל הבושם, כל מגמתו היא לריח טוב, וגם כשמניחים אותו על הגוף, אין הכוונה שרק ייספג ממנו מעט ריח בגוף, אלא הכוונה שיהיה על הגוף ריח בושם, וכיוון שעיקר ייעודו לתת את ריחו עצמו – מברכים עליו.

ולכאורה יש להקשות ממוגמר, שכאשר מעשנים אותו כל מגמתו רק לתת ריח טוב בבגד המכובס ולא כמטרה נלווית, ובכל זאת הואיל ומגמתו לתת ריח טוב בדבר אחר אין מברכים עליו. ונ"ל שאכן גם מגמת הריח הטוב שבמוגמר היא נלווית, שכן גם אחר הכביסה עוד נותר בבגד המכובס משהו מן הריח הרע. בנוסף לכך, חומרי הניקוי בעבר היו בעלי ריח לא נעים. ולכן נראה שאף כי כבר אין צורך ממשי להסיר את הריח הרע, כי הוא קלוש ביותר, מ"מ סיבה זו הצטרפה לצורך לבשם מעט את הבגדים. היינו שהעיקר לתת לבגדים תחושה של נקיון, ונלווה לכך הריח הטוב הקלוש שאין לו עיקר. אבל הבושם נועד אך ורק כדי להוסיף ריח טוב, ולכן יש לריחו חשיבות בפני עצמו עוד בעודו בבקבוק. ועוד יש לחלק, שמוגמר נתן ריח קלוש בבגדים, ולכן ריח זה נקרא ריח שאין לו עיקר, ולכן אין מברכים על ריח מוגמר, שהוא עצמו לא נועד לריח, והריח שהוא נותן בבגדים קלוש. אולם הבושם שמניחים על הגוף נותן ריח חזק, ובשעה שנותנים אותו דינו כריח שיש לו עיקר.

לפיכך, אשה שעומדת לבשם עצמה, כיוון שהיא נהנית מהריח שיוצא מהבקבוק, חובה עליה לברך.

ד – התנאים הנדרשים לברכת הריח

ד,א – אימתי חייבים לברך על דבר שנועד לתת ריח טוב

לדעת הט"ז ריז, א, וח"א סא, יא, העובר ליד חנות בשמים שנועדו להפיץ ריח טוב, רק אם הוא מתכוון ליהנות מהם מברך. ולדעת הרבה פוסקים, כל שעלה הריח באפו צריך לברך אפילו אם אינו מתכוון להריח וליהנות. כ"כ רא"ה, ריטב"א, ב"ח, א"ר, נה"ש, בית מאיר, מ"ב ריז, ב, אול"צ ח"ב יד, טז, וברכ"ה ח"ג יב, ד-ה.

אבל נראה שיש להתחשב בדעת הט"ז במקרה שהריח הטוב עולה באפו ואינו נהנה ממנו, כלומר שהוא מבחין בכך שהוא ריח טוב, אבל אין זה מוסיף לו הנאה עתה, שהואיל ובפועל אינו נהנה – לא יברך. ואולי לזה התכוון המ"ב ריז, ב. ואולי גם את הט"ז אפשר להסביר באופן זה, שרק כאשר הוא אינו נהנה בפועל – אינו מברך. וממילא אין כאן מחלוקת, אלא כל שנהנה חייב לברך. ובכל אופן כאשר הוא נהנה מדבר שנועד לתת ריח טוב – אינו צריך לעשות מעשה כדי לברך עליו.

ולכן כתבתי על הנכנס לבית ומריח קטורת וכיוצא בזה: "כיוון שנהנה – חייב לברך", והכוונה שרק בתנאי שהוא נהנה יברך, כי פעמים שאדם אינו שם לב לריח ששם, וממילא אינו נהנה ממנו. אבל אין ללמוד מזה שרק לאחר שהתחיל ליהנות יכול לברך. כי מצד זה, אם היה יודע בוודאות שיהנה מן הקטורת, היה ראוי לברך ברגע שהוא רואה את עשן הקטורת מיתמר, שאז הוא סמוך להנאתו, כמבואר בברכות מג, א, ושו"ע רטז, יב.

ד,ב – ברכה על ריח פירות

כתב בספר ברכת הריח לא, עפ"י חזו"א או"ח לה, לגבי דברים שאין ייעודם להריח, כדוגמת פירות ופרדס, שאם אין אפשרות ליקח את הענף הריחני ביד, גם אם יתקרב אל הפרי או הענף כדי להריחו, הרי זה מעשה שקובע את חשיבות ריחו, ויברך עליו. ומשמע שדווקא אם יתקרב קרוב לענף או הפרי שזה תחליף לנטילתו. אמנם היה נלענ"ד שגם אם ילך לטייל בפרדס כדי להריח את ריחו, הרי זה מעשה שמחייב אותו לברך. וצ"ע.

ד,ג – שעדיף להקדים את ברכת הריח לברכת הפרי

במ"ב רטז, י, כתב שתי דעות לגבי פרי שהוא מעוניין להריחו ולאוכלו, ובתחילה הביא את דעת א"ר ומאמ"ר, שיברך קודם על הריח, מפני שהנאתו קרובה יותר, שתיכף כאשר אוחזו מריחו. ואמנם אח"כ הביא מהפמ"ג עצה אחרת, שיברך תחילה על האכילה, כי היא חשובה יותר, ויאכל מעט, ולא יתכוון אז ליהנות מן הריח, ואח"כ יברך על ההרחה ויריח להנאתו. ואכן בוודאי שהרוצה לנהוג כך רשאי. מ"מ נראה שיותר טוב לברך תחילה על הריח, שכך דעת רוה"פ (סדבה"נ, ח"א, רב פעלים, ערוה"ש). וכן נראה שיש מעלה לברך על הפרי כשהוא שלם, ואם יברך תחילה על הריח, יברך את שתי הברכות על פרי שלם.

ד,ד – קליפות פרי

דעת רוה"פ (מחז"ב, חסד לאלפים, ברכ"ה ח"ג יב, 72, שעה"ב יט, הערה נד) שדין הקליפות לעניין ברכת הריח כדינם לעניין ברכת האכילה. והכוונה לקליפות שהופרדו מהפרי. שאם הן נחשבות כפרי לעניין ברכת האכילה, היינו שמגדלים את הפירות כדי לאכול את קליפתם, מברכים על ריחן 'הנותן ריח טוב בפירות'. ואם אין חושבים על קליפתם לאכילה, מברכים על ריח קליפתם 'מיני בשמים'. (ואם ישתלו אותם כדי ליהנות מריח קליפתם יברך 'עצי' או 'עשבי').

ד,ה – ברכת הלימון

לרוב הפוסקים מברכים על הריח היוצא מהלימון 'הנותן ריח טוב בפירות', אע"פ שאין הלימון ראוי לאכילה בפני עצמו אלא בתערובת עם מינים אחרים (פרי האדמה, שמח נפש, חסד לאלפים, זכרונות אליהו, קצוש"ע נח, ז, הרב אליהו שם, חזו"ע ע' שח-שט). ואמנם כתב בברכ"ה ח"ג יב, טז, שכיוון שהריח יוצא רק מהקליפה, יברכו עליו 'מיני בשמים'. אבל דבריו מנוגדים לדעת שאר הפוסקים. אלא כל שהקליפה מחוברת לפרי, היא בטלה אליו, ומברכים עליה את ברכת הפרי.

ד,ו – אתרוג שיוחד להרחה

אתרוג שיוחד להרחה, כתב בברכ"ה ח"ג יב, 69, שאין הולכים אחר עיקר נטיעתו שהיתה לצורך אכילה או מצווה אלא אחר עיקר שימושו. לפיכך, אם ייחדו להרחה אינו נחשב פרי אלא בושם וברכתו 'עצי בשמים'. וצ"ע, שגם אם הוא מיועד להרחה, סוף כל סוף הוא פרי שמיועד להרחה. ובכל אופן, נראה שאם בירך 'הנותן ריח טוב בפירות' – יצא.

ה – הברכות השונות

ה,א – ריחן תימני

כפי הנראה היו מקומות שבהם הריחן היה חד שנתי, ואמרו לברך עליו 'עשבי בשמים', והיו מקומות שהיה רב שנתי, ואמרו לברך עליו 'עצי בשמים'. ולמעשה כתב בחזו"ע ע' שכא, שהריחן שמצוי בארץ ישראל הוא 'עצי'.

ה,ב – נענע

כתבו רבים לברך על נענע 'עשבי בשמים', וכ"כ בחזו"ע ע' שכא, וברכ"ה ח"ג יב, 71. ובברכ"ה ח"ג יב, 71, הביא כמה פוסקים שסוברים לברך על הנענע 'הנותן ריח טוב בפירות' (פרח שושן ושו"ת הלק"ט), וביאר שדבריהם כאשר הנענע נועדה לאכילה (כמו בסלט), אבל אם נועדה לריח ברכתה 'עשבי'. וכ"כ ברכת הריח ל', וברכת יוסף קה. וי"א שתמיד ברכתה 'עשבי' (שבלי הלקט, ברכ"י וחזו"ע ע' שכא), ואולי כי לדעתם היא נועדה בעיקר להרחה ולא לאכילה.

ויש סוברים שברכת הנענע 'עצי בשמים', שהרי הוא צמח רב שנתי. ובוזאת הברכה ע' 173 כתב שהמנהג לברך על הנענע 'עשבי' אבל הזכיר בסוגריים שאין זה מוסכם, כי יש סוברים שהוא רב שנתי. והאמת שאף שהוא נשאר כמה שנים, ענפיו משרישים באדמה, ואולי זה נחשב כצמיחה מחדש.

וכיוון שמכלל ספק לא יצאנו, עדיף לברך 'מיני'. והמברך 'עשבי' כדעת רוב הפוסקים, וכפי שנוהגים רבים, לא הפסיד.

ה,ג – שאין מברכים על פת

יש אומרים שהמריח פת טרייה או חמה מברך (אבודרהם, אורחות חיים, פרדס, תשב"ץ). ויש אומרים שאין לברך (ב"י רצז, ה, רשב"ץ מג, ב). לכן כתב הרמ"א (רטז, יג) שאין להריח בה. והוסיף המ"ב שאם הריח לא יברך. והטעם שלא לברך על פת, שאין הריח שלה חשוב (מ"ב רטז, נה). ונראה שכיוון שהפת חשובה כל כך לאכילה, ריחה טפל לחשיבותה. ועוד נראה, שריח הפת הוא ריח שמעורר תיאבון, שמעורר את בלוטות הרוק ומיצי הקיבה להתאוות לאכול, ואין בו את צד ההנאה הרוחני שבריח. וטעמים אלו שייכים גם בריח בשר צלוי.

ה,ד – מדוע מברכים על קפה ואין מברכים על פת

כתב בכה"ח רטז, פו, שכשם שעל לחם אין מברכים, כך אין לברך על קפה. וכ"כ ברכת הבית כו, מב, שאין לברך על קפה כיוון שריחו נודף רק בעודו חם. וחשש לדעתם בברכ"ה ח"ג יב, יט. אמנם רוב ככל הפוסקים כתבו לברך על קפה. וכ"כ פרח שושן; מ"ב רטז, טז; פעולת צדיק עד, ה; ישכיל עבדי ח"ח יד (השמטות); חזו"ע ע' שכט; וזה"ב עמ' 177; שעה"ב יט, כז; ברכת הריח 31.

ויש לבאר שריח הפת הוא ריח מעורר תיאבון, ולכן הוא טפל לגמרי לפת. וכן ריח בשר צלי, מעורר תיאבון ובטל לצלי. אבל ריח פירות וקפה, יש לו ערך נפרד, שאפשר שיהנה מן הריח ולא יתאוה לאכול או לשתות ממנו, ולכן הנוטל אותם כדי ליהנות מריחם, צריך לברך. ועוד שהלחם והבשר נחשבים מאכלים חשובים מאוד, והריח שלהם טפל לחשיבותם.

ובהערה 6 ביארתי מדוע מברכים על קפה 'מיני בשמים'. והמקור לזה שבעבר לפעמים אכלו קפה בנפרד מובא בשו"ת חתם סופר או"ח עד, בשם גינת ורדים.

ה,ה – הנהנה מהריח העולה מכוס קפה ונטלה כדי להריחה – יברך

אף שרבים כתבו שמברכים על קפה כתוש או טחון בעודו חם (פרח שושן א, יג; מ"ב רטז, טז; חזו"ע ע' שכט), מ"מ גם אחר שהתקרר, או בעת שהכינו כוס קפה לשתייה – הנהנה מריחו מברך (וזאת הברכה ע' 381 קמד; ברכת הריח לא). ואף שיתכן שרק מעטים נהנים ממנו באופן זה, ואילו זה היה דבר אחר (כמו דבק או בנזין) שאותו מספר אנשים היו נהנים מריחו, היינו אומרים שדעתם בטלה אצל הרוב. מ"מ כיוון שמדובר בקפה, שכבר נקבע שבעת שהוא חם וטוחנים אותו – יש לו ריח טוב שמברכים עליו, ממילא גם כשריחו נחלש, אם נטלוהו כדי ליהנות מריחו – צריכים לברך. וכדין הדס שריחו נחלש, שכל עוד המריח אותו נהנה ממנו – יברך.

ו – דינים בברכת הריח

ו,א – הרוצה לברך על כל מין בנפרד

ואין צורך שיכוון במפורש שלא ליהנות מהריח הבלול שעולה באפו, כי בזה שהוא מתכוון ליהנות מכל סוג בנפרד, ברור שהוא מכוון שלא ליהנות מכולם יחד, שאם יהנה, הרי יצטרך לברך מיד 'מיני בשמים', ולא יוכל אח"כ לברך על כל מין את ברכתו.

ו,ב – שההפסק הוא חצי שעה

כתבתי שההפסק הוא חצי שעה, וכפי שלמדנו לעניין סמוך למנחה, שהוא חצי שעה (שו"ע רלה, ב). וכ"כ ברכ"ה ח"ג יב, 120. וכ"כ ביבי"א (ח"ח ב, ו) לגבי טלית. ואמנם כתב במ"ב ריז, ו, ש"אם הלך לעסקיו או להתפלל בבית הכנסת, הוי הפסק וצריך לברך שנית". ולא ציין זמן אלא דברים שהיציאה אליהם היא חשובה. ומ"מ נראה שזמן היציאה לדברים הללו הוא קרוב לחצי שעה. ולכן יותר טוב לכתוב זמן קצוב. אבל אפשר ללמוד מהמ"ב, שאם אינו יודע לכמה זמן יצא, אבל היציאה היא לעניין חשוב, אזי הוי הפסק.

ו,ג – יד ימין

כאשר צריך לאחוז את מין הריח כדי לברך עליו (כגון שהוא מיועד לדבר אחר, כמו פירות), או כאשר ריחו חלש ועליו לקרבו אליו. נכון שיאחז את החומר שממנו הריח ביד ימינו, ויברך עליו את ברכתו, ואחר שיסיים את הברכה יריח (עיין לעיל ט, ד). אולם כאשר מדובר על מין ריח שנועד להנאת הריח או שריחו חזק – אין צורך לאחוז בו כלל, אלא ברגע שנהנה מריחו – מברך.

ו,ד – המברך שהכל על בשמים

טעה ובירך 'שהכל' על בשמים, נחלקו אם יצא (מ"ב רטז, יג). וספק ברכות להקל.

ו,ה – שאין מברכים שהחיינו על מין ריח

אע"פ שלדעת הרדב"ז א, רצז, יש לברך 'שהחיינו' על הנאת ריח המתחדשת בעצים או בעשבים בעונתם, מ"מ דעת רוה"פ שלא לברך. וכ"כ ברכ"י רטז, א; סדבה"נ יא, טז; בא"ח ואתחנן א; מ"ב רכה, טז.

ו,ו – המריח לימון

המריח לימון או דבר אחר כדי להעביר הרגשה רעה, אם נהנה מריחו צריך לברך. שאע"פ שמטרתו לרפואה, סוף סוף נוטלו כדי להריח בו, והנאת הריח היא המעבירה את הרגשתו הרעה. וכ"כ רב פעלים ב, לה; ברכת הריח, לח.