הקדמה – כללי ברכות הראייה

כלל א – ברכות הראייה רק על דבר שיש בו צד חידוש

רק על ראייה שיש בה צד חידוש, שמעוררת תשומת לב, תקנו לברך. אבל על מראה שגרתי אין מברכים. לכן למשל, ברכת ההרים היא רק על הרים גדולים במיוחד, והברכה על גבעות רק על גבעות בעלות צורה מיוחדת. אמנם הים, למי שלא מתגורר לידו, תמיד מעורר עניין.

כלל ב – שלושים יום

כל שלא ראה את אותו המראה שלושים יום, חוזר ומברך. ואם ראה אותו בתוך שלושים – אינו מברך. שכן למדנו במשנה ברכות נד, א: "על ההרים ועל הגבעות ועל הימים… רבי יהודה אומר: הרואה את הים הגדול… בזמן שרואהו לפרקים". ובגמרא נט, ב: "לפרקים עד כמה? אמר רמי בר אבא א"ר יצחק: עד שלושים יום". וכן אמרו בברכות נח, ב: "אמר ריב"ל: הרואה את חבירו לאחר שלושים יום אומר: ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". וכך הדין לגבי ברכה על מקום שנעשה בו נס, כמובא בתוס' ברכות נד, א, וכ"כ הרא"ש, הרא"ה, ריטב"א והמרדכי שם, וכ"כ בשו"ע ריח, ג. וכן הדין לגבי הרואה חכם, כמובא בריטב"א שם. ומברכות אלו לומדים לגבי כל שאר ברכות הראייה, וכפי שכתב בשו"ע רכד, יג: "כל ברכות הראיה, אם חזר וראה אותו דבר בתוך שלושים יום, אינו חוזר ומברך".

ביאר מרן הרב בעין איה ברכות נט, ב, (קסג), שמצבא השמיים למדנו שהזמן הקצר ביותר לעורר התרגשות חדשה הוא שלושים יום, שהירח שהוא הקרוב אלינו ביותר, מתחדש כל שלושים יום. ולכן ראשי חודשים הם זמן כפרה, שאז יכולה להתחדש רוח חדשה באור יראת ה'.

כלל ג – הגר במקום שרגילים לראות מראה מסוים אינו מברך

מי שרגיל בראיית אחד הדברים הללו, אינו מברך עליו, כמבואר בתוס' נז, ב, לעניין ע"ז, שאין נוהגים לברך על ראייתה "לפי שאנו רואים אותה בכל יום, וכל הנך הרואים אמרו לעיל דהוי מל' יום לל' יום". וכ"כ הגה"מ (לרמב"ם ברכות י, ט), ונמוקי יוסף. וכ"כ המאירי נח, ב: "הרואה אילנות טובות ובריות טובות אומר ברוך שככה לו בעולמו, ונראה לי דוקא במקום שאין האילנות או הבריות מצויות שיש שם קצת חידוש". והובאו דברים אלו ברמ"א רכד, א. אלא שנחלקו האחרונים במשמעות דבריהם:

לעולת תמיד אין כאן חידוש, אלא זהו הדין הידוע, שכל שלא עברו שלושים יום שלא ראה אינו מברך. והביאו מאמ"ר.

לעומת זאת דעת א"ר, שאפילו אם הוא עצמו לא ראה את הע"ז שלושים יום, לא יברך, שאין זה נחשב במקומו דבר חידוש. וכ"כ בגדולות אלישע רכד, ד, לעניין ת"ח גדול שגר בעיר, שלעולת תמיד אם לא ראהו שלושים יום יברך, ולא"ר גם אם לא ראהו, כיוון שרוב האנשים שם ראוהו, לא יברך. וכדעת א"ר כתב בנהר שלום ופמ"ג. וגם במ"ב רכד, ג, הביא דברי הא"ר. וכך נראה להלכה, הואיל ואכן באותו מקום אין מראה זה נחשב לדבר חידוש.

אמנם אם בן המקום נסע ממקומו לשלושים יום, כשיחזור ויראה, יברך, שכן הא"ר כתב שבן המקום לא יברך כי יכול היה לראותו, וזה שנסע לא יכל לראותו.[1]

כלל ד – פעמים שמברכים רק בפעם הראשונה בלבד

חידוש גדול חידש הראב"ד, לגבי ראיית בריות משונות, בעלי מום, פיל וקוף, בריות טובות ואילנות טובות. והזכירו את דבריו ראשונים ואחרונים. וכ"כ בספר המאורות (ברכות נח, ב), "כתב הראב"ד: דווקא פעם ראשונה שהשינוי עליו חידוש גדול, וכן בריות טובות שהם אנשים נאים וגבוהים שהנפש נהנית מהם, ואפילו על גויים – פעם ראשונה שיראה אותם מברך עליהם לא יותר, לא עליהם ולא על אחרים, אלא אם כן ראה נאים מהם. ואל תתמה שאין הדברים אלא לפי הנאתם, הלא תראה כי חילקו בין אתא מיטרא טובא להיכא דאתא פורתא, ובין חזא מיחזא להיכא דשמע מישמע, ובין דאית ליה שותפא ובין דלית ליה, וכן אני אומר בהרואה קברי ישראל וקברי אומות העולם, אינו מברך עליהם אלא פעם ראשונה, אבל אומר הוא על אחרים, ע"כ".

וכן פסק שו"ע רכה, ט-י, לעניין משונים ויפים (אמנם לעניין קברים בסי' רכד, יב, לא פסק כמותו, ויבואר בהמשך החילוק ביניהם). ואמנם הרמ"א פסק כדעת שאר הראשונים שסוברים, שגם על משונים ויפים מברך כל שלושים יום. למעשה, כיוון שספק ברכות להקל, חוששים לדעת הראב"ד, שכל שאין התרגשות והתחדשות מהמראה, אין מברכים אלא בפעם הראשונה. ובהמשך, בדין יפים ומשונים, נבאר בהרחבה את יסוד הדין.

כלל ה – אם לא בירך כשראה לראשונה לא יברך עד שיעברו שלושים יום

כיוון שברכות הראייה מברכים על ראייה שיש בה חידוש, ואמרו חכמים שרק אחר שעברו שלושים יום שלא ראה, יוכל לברך שוב, לפיכך, אם ראה הר גבוה ולא בירך, אם יראה אותו לאחר יום, לא יברך, שאין לו בראייתו חידוש, שכן כבר ראה את ההר אתמול. כ"כ בבאו"ה ריח, א, 'במקום הזה', לעניין ברכה על מקום הנס, ומשמע שכך הדין לכל ברכות הראייה, וכפי שכתב במפורש בנשמ"א סג, א, בסוגריים.

ואמנם לעניין ברכת האילנות, דעת רובם המכריע של הפוסקים, שגם אם לא בירך בעת שראה את הלבלוב לראשונה, יברך כשיראה בשנית או בעשירית (כמבואר להלן). אלא שזה מפני שברכת האילנות היא שבח על ההתחדשות הקבועה שבכל שנה, וזמן הברכה – בעת הלבלוב, וכל עוד ההתחדשות נמשכת והוא לא שיבח לה', יכול להשלים מצוותו. ואין הדבר תלוי בהתחדשות האישית שלו, ולכן גם אם יעברו שלושים יום שלא יראה את לבלוב האילנות, לא יברך שוב. אבל ברכות הראייה תלויות בראייה שיש בה חידוש לגבי האדם הרואה, ואם כבר ראה בתוך שלושים יום אין לו בזה חידוש.

ויש חולקים וסוברים שאם לא בירך בעת שראה בתחילה, גם אם לא עברו עליו שלושים יום חייב לברך. כך כתב בברכ"ה ח"ד ד, מו, לגבי הברכה על קברים, ובתי עבודה זרה, ושם ג, ד, לגבי נופים מרשימים, ושם ג, כט, לגבי ראיית חכם. וביאר (ד, 159; ג, 9) שברכות אלה אינן על ההתפעלות שיש לאדם, אלא הצדקת הדין, הודאה על ארך אפיו או שבח, לפיכך כל שראה אותם ונזכר בחסדי ה' וגדולתו חייב לברך. וכ"כ מנחת שלמה א, עג, ולכך נטה בשעה"ב כא, הערה ו.

אולם מדעת הרבה פוסקים עולה שכל שלא בירך בעת שראה בראשונה, לא יברך כשיראה שוב אם לא עברו שלושים יום, כי אין לו התחדשות בראייה. שכך משמע בבירור מכל הפוסקים שסוברים שאפילו לעניין ברכת האילנות, אם לא בירך בתחילה לא יברך בראייה השנייה, וק"ו שכך יאמרו לגבי כל ברכות הראייה.[2]

וכך משמע בבירור מהחולקים עליהם וסוברים שאם ראה פעם אחת את האילנות בלבלובם יברך, כי השמחה על כלל הצמיחה השנתית עדיין נמשכת, אבל אם ראה פרי שהתחדש באילנו ולא בירך עליו 'שהחיינו' שוב לא יוכל לברך עליו בפעם הבאה, כי השמחה שבראיית פרי חדש אחד פחותה, וכבר אינה נמשכת בראייה השנייה.[3] ואם אמרו כך לגבי 'שהחיינו' על פרי שמתחדש באילנו, שהוא דבר שתלוי בעונה, ק"ו שיאמרו זאת לעניין ראייה שתלויה באדם הרואה בלבד.

ונראה למעשה שאם ראייתו נמשכת זמן רב, עדיין יכול לברך. ואף אם הפסיק למשך זמן מה, אבל מתכוון להמשיך לראותו באותו יום, יכול עוד לברך. אבל אם כבר חשב שלא לראות עוד את המראה באותו יום, כבר לא יברך שוב אלא אם כן יעברו שלושים יום. וכעין מה שכתב בסדר ברכות הנהנין יב, ד, לעניין לבישת בגד חדש, שאם הסירו שלא על מנת לחזור ללובשו לאלתר אלא לאחר זמן, כבר לא יברך עליו בלבישה השנייה. אמנם אם הוא דבר שמראהו מאוד מרגש, ולא יראה אותו שוב לאחר שלושים יום, נראה שאם הוא עדיין מתפעל ממנו, יברך עליו גם בראייה השנייה שלאחר יום, וכדוגמת קונה רהיטים חדשים, שהשמחה עליהם יכולה להימשך כמה ימים (ע' מ"ב רכג, ג, לעניין ברכה על לידת בן, ובס"ק טו על רהיטים חדשים).


[1]. עיין בשער העין בחלק העיונים סימן יב, ביאור רחב לזה, ורוב דבריו מוסכמים. וגם הוא  כתב, שהא"ר מסכים שאם בן המקום נסע לשלושים יום, כשיחזור יברך.
ושם הביא מספר זכרון בצלאל לרב דבליצקי סי' לח, ה, שקירב בין דברי הא"ר לעולת תמיד, שלדעתו הא"ר חשש שמא בן המקום יחשוב שעברו שלושים יום ובאמת לא עברו, ויברך בחינם, לכן גם אם הוא חושב שעברו שלושים יום, לא יברך. (ודומה לנשים שלא יברכו על ספירת העומר). אבל אין נראה שלכך התכוון, אלא העיקר שאין לבן המקום התפעלות והתחדשות מהראייה שכל בני המקום רגילים בה.
ועוד עיין בשער העין שם, שהביא מדברי האדר"ת לעניין קריעה על ירושלים, ש"עצם הקריעה לתושבי ירושלים אחר שלושים יום הוא חומרא יתירה שהמציא הרדב"ז (ב, תרמו)". והמשיך לכתוב, שבתחילה נהג שלא יעברו עליו שלושים בלא שיראה את מקום המקדש, אבל אח"כ כשהכביד עליו הדרך מפני חולשתו, לא הקפיד בזה, ואע"פ כן נהג שלא לקרוע, מפני "שכל הדר בעיר וביכולתו לראות הוא כאילו ראה. הגע בעצמך, אם יראה חבירו החביב עליו שדר עימו בעיר אחת אחר ל' יום, או בעיר המלוכה כשיראה את המלך, וכי נאמר שיברך בכל שלושים יום, אלא ודאי רק כשבא מעיר אחרת הדין כן והכא נמי כן". ותמה עליו שם בשער העין, הרי כתב שהתקשה ללכת, ואילו דינו של הא"ר שלא יברך הוא מפני שבקל רואהו. ולענ"ד לא הבין נכון, כי העיקר הוא שאין ראיית מקום המקדש נחשבת שם לדבר חידוש, הואיל ורבים רגילים לראותו בקלות. וכפי שהוא עצמו הביא אח"כ מדברי הגרש"ז אויערבאך בהליכות שלמה כג, כח, שהגר סמוך לים לא יברך אף אם עברו עליו שלושים יום שלא ראהו, שזה דומה לאנשי ירושלים לעניין קריעה על המקדש. (אמנם הזכיר שדעת הרב אלישיב שגם אנשי ירושלים צריכים לקרוע אם לא ראו מקום המקדש שלושים יום). ומ"מ לפי מה שכתבתי הדברים ברורים, שכל שאינו נחשב לדבר חידוש לאנשי המקום, כי רובם יכולים לראותו בקלות, גם אם אחד מהם, לא ראה אותו שלושים יום, אינו מברך.
ונלענ"ד שכיום שהנסיעות תכופות, אפשר להקל אף למתגוררים מחוץ לירושלים ופוקדים אותה תדיר, שאינם צריכים לקרוע אם לא ראו את מקום המקדש שלושים יום. ונראה לענ"ד שדין ירושלים שונה מדין שאר מראות, כי מצד הזיכרון הרי זוכרים את ירושלים בכל התפילות וברכת המזון, ולכן ראייתה נחשבת חדשה רק למי שממש אינו רגיל בה, כמו הבא מחוץ לארץ או מי שאינו בא כמעט לירושלים.
[2]. כך דעת עולת תמיד (רכו, א), נשמ"א (סג, א), דעת תורה (רכו), קיצוש"ע (ס, א), ספר החיים לגר"ש קלוגר (רכו), קצוה"ש (סו, בדה"ש יח).
[3]. כ"כ רדב"ז (א, שיט), וחשש לדעתו בשכנה"ג (רכה הגב"י א). וכ"כ מ"א (רכה, ט), הלק"ט (א, רלו), ועוד פוסקים רבים.

א – פתיחה לברכות הראייה

א,א – חישוב שלושים יום

כתבתי בפשטות שמחשבים את יום הראייה כיום הראשון, וביום השלושים ואחד אפשר לברך. וכך משמע מלשון השו"ע ריח, ג: "כל אלו הדברים אינם אלא כשרואה אותם משלושים לשלושים יום, ואז הם חובה כמו בפעם הראשונה". ואמנם יש סוברים שאף ביום השלושים אפשר לברך, וכפי שכתב במ"א ריח, ד, עפ"י הרמב"ם (שסובר שצריך להסדיר את תפילת מוסף של ר"ח, שהיא לפרקים). ומנגד משמע מהלבוש שרק ביום השלושים ושניים יוכל לברך. ומפני ספק ברכות חששו לדבריו במ"ב ריח, יא, בא"ח עקב יא, וערוה"ש ריח, ה. אולם בברכ"ה ח"ד א, י, ביאר שמכל הראשונים שדיברו בזה משמע שמותר לברך ביום השלושים ואחד, ואפילו הלבוש שעליו ביססו המחמירים את דבריהם, לא ברור שסובר אחרת. ולכן אין לחשוש כאן לספק. וכמדומה שכך רווחת השמועה. וכן נלענ"ד, שהואיל וכך מצינו במניין שלושים יום לעניין פדיון בכורות, יש ללמוד משם את דרך החישוב למה שתקנו חכמים לעניין ברכות, שאין סברה לומר שחילקו בין תקנתם לדין תורה. וכך כתבתי למעשה. וכ"כ בשעה"ב כא, ס"ק א, כעיקר, שביום שלושים ואחד אפשר לברך. ובפס"ת ריח, ד, כתב שהמיקל לברך ביום השלושים ואחד יש לו על מי לסמוך.

א,ב – לכל המאוחר יברך תוך כדי דיבור מסוף הראייה

עיין בשו"ע רכז, ג, שכתב כן לעניין ברקים, שצריך לברך תוך כדי דיבור, ומקורו בירושלמי שהביאו הרא"ש. וכתב הרמב"ן, שהוא הדין לכל ברכות השבח. וכ"כ המאירי ורבינו אשר ב"ר חיים והרד"א. וכ"כ בבאו"ה ריח, א, 'במקום', לעניין ברכה על מקום שאירע בו נס, שרק כשהוא רואהו יכול לברך, כמו לעניין רעמים. ע"כ. ומסתבר שכוונתו שתוך כדי דיבור יכול לברך. וכ"כ בברכ"ה ח"ד, ג, 8, ושעה"ב כא, ג.

אמנם הט"ז רכז, ב, חלק על השו"ע וסבר שאפשר לברך על רעמים וברקים גם אחר כדי דיבור, אלא שהירושלמי אמר שאם יכול צריך דווקא תוך כדי דיבור (ופירש במחצה"ש, היינו שלט"ז אפשר לברך עד שיתפזרו העננים). ובהליכות שלמה כג, כו, כתב: "ראה את הים או הרים וגבעות שמברכים עליהם ועבר מן המקום ושוב אינו רואה, נראה שכל זמן שהתפעלותו נמשכת מברך". והוסיף בהערה מב, שהוא הדין לגבי ראיית ערי יהודה ובית קברות.

למעשה, ספק ברכות להקל, ולא יברך אחר כדי דיבור.

א,ג – ראייה דרך משקפת וטלוויזיה

הרואה דרך משקפת או תמונה או שידור טלויזיה – לא יברך, שכן תקנת חכמים היתה על ראייה רגילה וטבעית, ואין אפשרות להחיל את תקנתם על ראייה מסוג אחר. ואין לומר שזה אותו סוג ראייה, מפני שבדרך כלל הראייה המוחשית מרגשת יותר, עובדה שאנשים חפצים לטייל למקומות שונים בעולם כדי לראות בעיניהם את הנופים המיוחדים, ואינם מסתפקים בתמונות וסרטים.

ועיין בפס"ת ריח, 20, שהביא דעה שיברך גם על ראייה במשקפת. וכ"כ בסי' רכד, יב, שראייה במשקפת נחשבת כראייה רגילה, אולם ראייה בטלסקופ או מראה אינה ישירה, ואינו מברך עליה. וכ"כ בשער העין ב, יא, בשם פתח הדביר רכד, י, וכך שמע מהרב אלישיב. אך נראה למעשה שכל שאינו יכול לראות ולהתרשם מראייה בעין רגילה, אינו נחשב רואה שתקנו חכמים שיברך. וכן מצינו שמטיילים חפצים להתקרב לנופים ואינם מסתפקים בראייתם במשקפת. ובשע"ת רכד, א, כתב בשם ברכ"י, שגם ראייה דרך זכוכית וחלון נחשבת לראייה שמברכים עליה. וקצת משמע מזה שראייה דרך משקפת לא תיחשב ראייה.

אמנם פשוט שקצר ראייה שנעזר במשקפיים כדי להחזיר את ראייתו לתקנה, כשאר אנשים, מברך על מה שהוא רואה.

א,ד – מטיילים אימתי עדיף שיברכו

מטיילים שעומדים להתקרב או להתרחק מהנוף המיוחד, ועל ידי כך יוכלו להיטיב את ראייתם, עדיף שיברכו בעת שהראייה תהיה מרשימה ביותר (ומדריך הטיולים צריך לתכנן זאת). ולפעמים עדיף לברך בעת הראייה הראשונה, שהיא המרשימה ביותר, אף שאח"כ ייטיבו את ראייתם. וכן מי שחושש שמא ישכח אח"כ לברך כשייטיב את ראייתו, מוטב שיברך מיד כשיראה בראשונה, ובלבד שהראייה תהיה מרשימה.

א,ה – סומא לא יברך

סומא לא יברך. ואמנם לעניין ברכת המלך, לדעת מחזיק ברכה, יכול לברך, כפי שמשמע ממעשה דרב ששת שהיה סגי נהור עם אותו צדוקי (ברכות נח, א). והביאו בשע"ת רכד, ב. ובא"ר נטה לומר שלא בירך בשם ומלכות. ועיין בפס"ת רכד, יב, שהזכיר אחרונים שנחלקו בזה. ואפשר לבאר שהברכה על המלך אינה רק על ראייתו אלא בעיקר על הרושם שנעשה ממנו, ולכן יש מקום לומר שסומא בירך עליו. אבל בשאר ברכות הראייה לא שייך שסומא יברך.

ב – ברכת הימים, נהרות, מדבריות, הרים וגבעות

ב,א – ברכת הים התיכון "עושה מעשה בראשית"

במשנה ברכות נד, א: "רבי יהודה אומר הרואה את הים הגדול אומר ברוך שעשה את הים הגדול". לרא"ש (תשובה ד, ד), ואבודרהם, הים הגדול הוא רק האוקיינוס שמקיף את העולם. לתר"י אף ימים קטנים יותר נחשבים ים גדול, ועל פי זה פסק השו"ע (רכח, א) שהים התיכון שעוברים בו לארץ ישראל ולמצרים מברכים עליו שעשה את הים הגדול. ואע"פ שרבים החזיקו בדעת השו"ע (כנה"ג, עולת תמיד, חיד"א בשו"ת חיים שאל ח"ב לח, ק; מור וקציעה, בית עובד ועוד. ועיין ירושלמי ברכות פ"א ה"א: "אדם עומד בראש הר הכרמל ויורד וטובל בים הגדול", הרי לנו שאף בדברי חז"ל הים התיכון נקרא הים הגדול, הביאו בבירור הלכה לרב זילבר ח"ו עמ' קלט).

אמנם כפי הנראה רוב האחרונים סוברים שרק על האוקיינוס מברכים "שעשה את הים הגדול" (לחם חמודות, מג"א, רע"ב, א"ר ד, פרישה, גר"א בשנות אליהו, ישועות יעקב, מג"ג, שולחן שלמה, מ"ב ב ועוד). ובבאו"ה רכ, א, 'ועל', כתב שבכל אופן כאשר מברכים על ים גדול "עושה מעשה בראשית" יוצאים ידי חובה, כי היא ברכה כוללת כמו ברכת 'שהכל'. ונלענ"ד לבאר, שאף כי בזמנים קדמונים אפשר היה להחשיב את הים התיכון כים גדול, מ"מ בדורות האחרונים שרבים רואים את האוקיינוסים כבר לא שייך לומר על הים התיכון 'הים הגדול'.

וכן הסכימו רוב פוסקי זמננו, לברך על ראיית הים התיכון "עושה מעשה בראשית": אור לציון ח"ב, יד, מ; הליכות שלמה כג, כט; ברכ"ה ח"ד, ג, ב; שעה"ב כא, ז. (ובהליכות שלמה שם סיים שהרוצה לצאת ידי כל הדעות יוסיף מיד בסיום הברכה 'שעשה את הים הגדול'. ואין נלענ"ד, מפני שהברכות צריכות להיאמר בוודאות).

ב,ב – ברכת האוקיינוס "שעשה את הים הגדול"

יש סוברים שמחמת הספק, גם על האוקיינוסים מברכים "עושה מעשה בראשית", שמא דווקא הים התיכון נקרא הים הגדול ולא האוקיינוס (ערוה"ש ד, כה"ח ה, ברכת יוסף קכג. עיין שו"ת בצל החכמה ח"ב יב-טו). ובילקוט יוסף ח"ג רכח, ד, כתב לברך בלא שם ומלכות.

ואין נראה כלל לבטל ברכה מן העולם מפני  חשש רחוק. שכן הסוברים שמברכים על הים התיכון "שעשה את הים הגדול", יסכימו מק"ו שצריך לברך גם על האוקיינוס "שעשה את הים הגדול", וכל חידושם הוא שגם ים כמו הים התיכון נחשב גדול (כתר"י), או שמפני קרבתו לארץ ישראל אף הוא נחשב גדול. וכך כתב במפורש בעל כנה"ג (סי' רכח הגב"י, ודחה דברי לחם חמודות ברכות ט, לז),[4] אבל אין זה שולל את הגודל מהאוקיינוס שהוא יותר גדול. וכשם שהגדרת נהר פרת כגדול אינה שוללת את הגדרת גדול מנהר המיסיסיפי והוולגה שגדולים ממנו כפי שדייק במ"א רכח, ג, מדברי הב"י ושאר הפוסקים. וכ"כ במ"ב ד.

ב,ג – הטסים לאמריקה ורואים את הים התיכון והאוקיינוס

כתבתי להלן בהלכה ג' שיברכו שתי ברכות, שכן אלו שני ימים שונים, וכמו דין שני הרים שונים שאינו רואה אותם בבת אחת. אמנם ראיתי בפס"ת רכח, ב, שכתב שיברך ברכה אחת, ומה שבירך בתחילה פטר את השני. וביאר בהערה 17, שזה מפני שיש סוברים שעל הים התיכון כבר מברך "שעשה את הים הגדול", ולכן אם בירך תחילה על הים התיכון "עושה מעשה בראשית" פטר את האוקיינוס, שכן ברכת "עושה מעשה בראשית" פוטרת בדיעבד את הים הגדול, כמבואר בבאו"ה רכח, א. וכ"כ בוזאת הברכה ע' 154.

אמנם נראה פשוט שהואיל ולא ראה אותם כאחד, אין ברכה של האחד פוטרת את השני, שאפילו אם היה רואה שני ימים זה אחר זה במרחק של כמה שעות, היה צריך לברך פעמיים "עושה מעשה בראשית", ואם כן כשיראה את האוקיינוס יברך את הברכה הראויה לו.

ב,ד – דין ימים והרים שנוצרו אחר הבריאה

כתבתי שעל שניהם מברכים. אמנם בספר 'אהלך-באמיתך' טז, טז, כתב שי"א שלא לברך על ים המלח וים סוף, מפני שנוצרו לאחר בריאת העולם. ים המלח בעקבות מהפכת סדום ועמורה, וים סוף בעקבות חטאי דור אנוש שהציף ה' עליהם את הים (נימוקי או"ח רכח, פרדס פרי תבואה להגר"י שווארץ מירושלים). וכ"כ בברכ"ה ח"ד ג, ז, והוסיף שאין לברך על הרי געש שנוצרו במשך השנים בידי שמיים, וכן אין לברך על נקרות שנעשו בהרים על ידי זרמי מים.

אבל נראה לענ"ד שהעיקר לברך עליהם, מפני שאין כוונת הברכה שנעשו דווקא בששת ימי בראשית אלא הכוונה שעושה מעשה בראשית הוא עשה אותם ולא אדם. וזהו התנאי שלמדנו בברכות נט, ב: "ואמר רמי בר אבא אמר רב יצחק: הרואה פרת אגשרא דבבל אומר ברוך עושה בראשית. והאידנא דשניוה פרסאי – מבי שבור ולעיל…". רש"י: "אגשרא דבבל אומר ברוך עושה בראשית – קים להו שלא נשתנה פרת מהלוכו על ידי אדם משם ולמעלה, אבל משם ולמטה הסיבוהו בני אדם דרך אחרת". הרי שרק אם אדם שינה את מהלכו אין מברכים עליו. וכמדומה שכך המנהג לברך על ים המלח וים סוף. וכך כתב בשולחן ערוך רכח, ב: "והוא שראה אותם במקום שלא נשתנה מהלכם על ידי בני אדם". יתר על כן, כתב באול"צ ח"ב מו, סג, שמברך על מערת נטיפים, שהם כל הזמן בתהליך יצירה (אמנם לגבי נטיפים יש ספק נוסף, כי אינו מהדברים שנזכרו במשנה, ועיין להלן בהלכה ו, ובהרחבות לשם).

כמו כן מצינו שתקנו חכמים לברך 'מעשה בראשית' על תופעות מתחדשות, כרוחות, ברקים ורעמים, רעידת אדמה. הרי שברכה זו היא לא רק על הבריאה כפי שהיתה בששת ימי בראשית, אלא על תופעות מיוחדות הנובעות ממעשה בראשית.

ב,ה – האם מברכים על סתם נהר גדול

כתב עולת תמיד רכח, ב, שכל זמן שאין יודעים שהנהר לא השתנה, אין מברכים עליו. וכ"כ א"א בוטשאטש, וחשש לדבריהם כה"ח רכח, ט. וכן הסכים בברכ"ה ג, 13, מפני שדרך המים לחרוץ חריצים ולשנות את זרימתם, ולכן כל זמן שלא נודע שהנהר נשאר באפיקו מששת ימי בראשית, אין לברך עליו. וכ"כ בפס"ת רכח, ג, ובהערה 20, והביא ראיה מזה שהח"א כלל סג, וקצשו"ע סימן ס' השמיטו דין ברכה על ראיית נהרות.

ודעת הא"ר ו, שרק כאשר יש ספק אם אפיק זרימתו השתנה אין מברכים, אבל כשאין ספק, למרות שגם אין ודאות שלא השתנה, מברכים. וכך דעת הפמ"ג א"א רכח, ד. ובצל החכמה (ב, יא) דייק כך מהתשב"ץ (קטן שכג), שמחד כתב "מששת ימי בראשית" ומאידך לא חשש לברך על נהרות סתם.

אמנם בשו"ע רכח, ב, פסק שרק אם השתנה על ידי אדם – אין מברכים, ומשמע שכל שהשתנה מטבעו, מברכים. וכך דעת מ"א ג, שכתב לברך בסתם על כל הנהרות שאינם קטנים מהקטן שבד' נהרות. וכן דעת ערוה"ש רכח, ב. וכ"כ בשעה"ב כא, ח, ובוזאת הברכה עמ' 155, ד. וכן עולה מכל מה שכתבתי לדייק בסעיף הקודם מדברי הגמרא ורש"י.

וקשה מאוד לקבל את דברי העולת תמיד, שאם עתה יש לנו חשש שמא אפיק המים השתנה מאז בריאת העולם, מדוע לא חששו לזה התנאים שתקנו את הברכה על הנהרות. ולא היתה להם יכולת לדעת יותר אם אפיקי הנהרות השתנו. ובוודאי לא סמכו על רוה"ק. אלא שרק אם הנהר השתנה על ידי אדם, אינו מעשה בראשית, ולא בירכו עליו.

ב,ו – על איזה הרים וגבעות יברך בארץ ישראל

כתבתי: על ראיית גמלא, ארבל, מצדה וסרטבה, מברכים, מפני שמראם מיוחד. וכן מברכים על התבור, שגובהו מרשים, ויש לו מראה מיוחד. אמנם באור לציון ח"ב מו, סב, כתב לברך רק על הר חרמון. ובשער העין ע' שעד כתב שהרבנים קנייבסקי בירכו פעם על ההרים בדרך העולה מהשפלה לירושלים. וכתב שם ע' שעד-שעה, בשם הר"ש אויערבאך שיש סמך לברך על הר תבור – "תבור וחרמון בשמך ירננו" (תהלים פט, יג), ופירש הרד"ק שהם הרים גדולים מן הנבראים הנוראים אשר בארץ. ושם בסוף הסימן כתב שיש מקום לברך על הר ארבל, מפני צורתו המיוחדת. אמנם נשאר בצ"ע.

אבל כל הספקות הללו לא יתכנו, הואיל וחכמים שתקנו ברכות על הרים וגבעות דיברו בארץ ישראל, ונקטו לשון רבים, הרי שעל ההרים המפורסמים בארץ ישראל בוודאי מברכים. אמנם הקושי הוא משני פנים, שרבים רגילים לראותם בנסיעות שגרתיות, ורבים רגילים לראות הרים עצומים מהם בחו"ל. ולכן כאשר מדובר בראייה שגרתית לא יברכו, אבל כל שמתפעלים מראייתם, וק"ו מטיילים שנוסעים לראותם, חייבים לברך. וכפי שמבואר בהלכה ה'.

ב,ז – הר ברכה

בתחילה סברתי שאין לברך על מקום מגורי – הר ברכה. אולם לאחר שלימדתי הלכות אלו בשיעור, אמרו השומעים כי אורחים רבים מתפעלים מגובהו, ורק מפני שאנו רגילים בו, איננו מתפעלים. לפיכך, המתפעלים ממראהו צריכים לברך עליו, שהוא אחד ההרים הגבוהים בשומרון, והגאיות והעמקים שמסביבו עמוקים ביותר ביחס אליו.

ב,ח – מדבר יהודה

בהלכה כתבתי שהנוסע בכביש שעובר במדבר יהודה לא יברך, כי זה נחשב מראה שגרתי לנוסעים שם. ורק אם יטייל בתוכו, כשכל השטחים מסביב שוממים, או לפחות ירד מהרכב למקום תצפית, להשקיף על מרחביו השוממים – יברך.

ועיין בא"א בוטשאטש, שכתב שאולי השיעור לגבי מדבר הוא "כל שנמנעים לילך לשם בלי הכרח עצום מצד חשש אחריות". ולא נראה שבא לומר שרק מי שהולך בתוך המדבר ומסתכן מעט – מברך. אלא רצה לתת שיעור למדבר, שיש בו סכנה מסוימת. אבל בכל זאת אפשר ללמוד קצת ממנו, שכדי לחוות את מראה המדבר, צריך שהשטחים מסביב יהיו שוממים, או לכל הפחות לצפות על מרחביו השוממים. אבל בראייה מכביש, בנוסף לכך שהיא שגרתית, אין בה חוויית ראייה של מדבר. וכן הרואה את המדבר מירושלים, אף אם אינו גר בירושלים, הואיל ואינו נמצא בתוך השממה – לא יברך, אלא אם כן טרח והלך במיוחד כדי להסתכל על המדבר.


[4].
וז"ל הגב"י סי' רכח: "גם מה שנראה מדברי בעל תוספות יו"ט בספר לחם חמודות (ס"ק לז), שנ"ל דהשואל (בשו"ת הרא"ש) אם דברי רבי יהודה הוא על ים אוקיינוס דוקא ולא ים שלנו או הוא ים שלנו ולא ים אוקיינוס, אין לו שחר. דהיאך תיסק אדעתין דים אוקיינוס לא יברך עליו ברוך שעשה את הים הגדול, ובים שלנו יברך ברוך שעשה את הים הגדול, דבר זה לא יכילנו ספר ורעיון".

ג – מספר ברכות על נופים שונים

ג,א – ראיית נופים דומים – הרים וגבעות

כאשר הם נפרדים לגמרי זה מזה, ולא ראם כאחד, יברך על כל אחד ברכה מיוחדת. שכן חכמים תקנו לכל אחד ברכה. אבל אם הוא רואם כאחד, יפטור את כולם בברכה אחת, כשם שיברך 'העץ' על כל מיני פירות העץ שלפניו. ואף אם אינם עתה לפניו, כל שהם דומים ושייכים לאותו אזור, יברך על כולם ברכה אחת, ושני טעמים לכך, א' כיוון שהם באותו אזור אין הפסק משמעותי בין ראיית אחד לשני, והרי זה כמי שמתכוון לאכול עוד ממה שבארון שבביתו. ב' הואיל והם באותו אזור יש דמיון בין מראיהם, שכל ההרים שבאותו אזור דומים, וכן כל הגבעות שבאותו אזור דומות. והדגשתי זאת בהלכה. וממילא ברור שאם תהיה שם גבעה בעלת צורה אחרת לחלוטין, יש לברך עליה ברכה נפרדת.

וכתבתי שברכת ההרים והגבעות שונה, שהר הוא מצד גודלו וגבעה מצד צורתה, ולכן אין ברכת אחד פוטרת חבירו, כשם שאין ברכת ים פוטרת נהר. אמנם פעמים שיש הר גדול שיש לו גם צורה מיוחדת, ואז בברכה אחת יפטור את ההרים והגבעות שיראה אח"כ באותו אזור שצורתם דומה. אבל כאשר יש שני סוגי התפעלות, האחד מהר גדול, והשני מגבעה מיוחדת, אם לא יראם כאחד – צריך לברך עליהם שתי ברכות.

ג,ב – ראיית שני מדבריות בזה אחר זה

כתב בשער העין יא, ד, שאם ראה מדבר אחר בתוך שלושים יום לא יברך, כי המראה שלהם שווה. ולא הביא מקור לדבריו. ואינו נראה, כי יש שוני בין המקומות. אלא כשם שמברכים על כל ים וים, כך יברך על כל מדבר.

ד – ראייה שיש בה חידוש והתפעלות

ד,א – הגר ליד הים או ההר

להרחבת הערה 2 – עיין לעיל בהקדמה כלל ג' בדעת הא"ר ודעימיה, שממנו יסוד דין זה. וכ"כ בפס"ת רכח, א, לעניין נופים.

ויש לעיין, האם המתגורר ליד חוף הים התיכון בתל אביב כשיבקר בצרפת, האם לא יברך על חוף הים התיכון כי ראהו בתל אביב. או אולי נאמר שכל חוף שאינו יכול להגיע אליו בנסיעה של יום, ייחשב כמקום אחר לגמרי.

ד,ב – ראיית הים ממרחק של כמה ק"מ

כתבתי שעל ראייה מטושטשת שאינה יכולה לרגש אין מברכים. לפי זה ראיית הים מהר ברכה אינה נחשבת לראייה, ואמנם יש שמתרגשים מכך, אבל נדמה לי שההתרגשות היא לא מהים אלא מהעובדה שממרחק רב כל כך רואים את הים. ואף אם יראו את הים מישובים קרובים יותר לים, כמו אלקנה, נראה שעדיין הראייה מטושטשת ואינה מרגשת, ולכן אינה ראייה. והמשמעות להלכה כפולה. א) שאין מברכים על ראייה זו. ב) אם ראה באופן זה ואח"כ התקרב לים וראהו היטב, חייב לברך. ואין לנו אלא להשאיר לכל אדם לקבוע לעצמו אם הוא רואה את המקום היטב או לא.

ד,ג – ראיית הר גדול ממרחק של כמה ק"מ

אף שכתבתי שהרואה את הים מישובים המרוחקים ממנו כחמשה עשר ק"מ, לא יברך. אם יראה את הר חרמון ממרחק כזה, יברך. שהואיל וההר גבוה ובולט, גם ממרחק כזה הוא נראה ברור. ולעומת זה, ראיית הים היא בזווית שטוחה, ולכן הים אינו נראה היטב. אמנם אם הישוב אלקנה (שרחוק כחמשה עשר ק"מ מהים) היה בגובה של כשמונה מאות מטרים מעל פני הים, הרואה ממנו את הים מסתבר שהיה צריך לברך, כי הגובה היה מאפשר לו ראייה טובה של הים. הרי שאין לקבוע את הכלל לפי המרחק, אלא הוא שילוב של מרחק וגובה, שהכל תלוי ברושם שהראייה עושה על הרואים.

ה – ברכת ראיית הנופים לימינו

ה,א – ברכת הנופים בזמננו

היסוד הוא שכל הנופים שתקנו לברך עליהם, דינם לא השתנה, וגם היום צריכים לברך עליהם. ואף מי שאינו מתפעל מהם, כל זמן שהוא רואה אותם בתשומת לב, חובה עליו לברך, כפי שתקנו חכמים. שכן חובת הברכה אינה תלויה בהתפעלות האישית, עובדה שלא חילקו חכמים בין רואה לרואה, אלא אמרו לכולם, שעל הרים וגבעות צריכים לברך. וכשם שהכל מברכים על בית קברות.

אלא שהואיל ורבים רואים כיום נופים אלה בנסיעותיהם בלא משים, אין להם בראייתם התרגשות, וכיוון שלא מדובר ביחידים יוצאי דופן, דינם קרוב יותר לדין ציבור רחב שמתגורר בסמוך לע"ז, שעפ"י התוס' כפירוש הא"ר ודעימיה (הובאו בכלל ג), אין מברכים על ראייתו. אולם מאידך, אין זה מבטל את הדין היסודי, שכן עדיין רבים הולכים לשם לטייל, ומתפעלים מהנוף, הרי שיש להם בזה חידוש. ולכן במסגרת של טיול, יש לברך תמיד. ובמסגרת נסיעה שגרתית, הדין תלוי בהתפעלות האישית.

ויש לזה קצת סימוכין במה שמובא בס' שער העין עמוד תטו, בשם הרב חיים קנייבסקי שסיפר על אביו (בעל הקהילות יעקב), שנסעו יחד לירושלים, וכשראה את ההרים הגבוהים שבדרך, התפעל מהם מאוד, ובירך בשם ומלכות, ואף אמר לבנו לברך. אבל בפעם השנייה כשנסע שם, אף שעברו שלושים יום, לא בירך כיוון שכבר לא התפעל מהם. ובהערה כתב בשם 'אורחות רבינו' שבדרך הישנה לירושלים, בזמן הבריטים, היו ההרים משונים וגבוהים הרבה, עד קרוב לחצי ק"מ, אבל בדרך שנוסעים כיום אפשר שאין לברך. וכתב שהקה"י שמע הוראה זו מהחזו"א, שאפילו עברו שלושים יום, אם כבר לא עושים עליו רושם, לא יברך. וסיפור זה הובא גם בעיוניו שם, סי' לא, ובעמוד שעד, ותמה שלא מצינו שדין התפעלות קובע אם יברך אחר שלושים יום. ונלענ"ד ששורש העניין תלוי במה שביארתי, שבנסיעות שגרתיות רק אם התרשם, הרי הוא בבחינת 'הרואה' שצריך לברך. (ועיין שם בכל הסימן, שכתב כמה בירורים יפים, אמנם בדברים רבים נשאר בצ"ע, וקצת הפריז ביופיים של הרי חו"ל לעומת הארץ).

ואין לשאול שלמדנו לעניין ראיית הקשת שדי בראייה קצרה (שו"ע רכט, א, מ"ב ה), ועוד יותר למדנו זאת מהמעשה ברבן גמליאל ורבי עקיבא שבירכו על אשה נאה (ירושלמי ברכות פ"ט סוף ה"א, ע"ז כ, א). ואם כן מדוע שלא יברכו על ראייה קצרה של ההרים או הים? אלא שבראיית קשת או אשה נאה, מדובר בראייה שמשאירה רושם, לעומת ראיית ים והרים בלי משים כדרך שגרה, שהיא ראייה שאין בה שום התפעלות.

עוד נראה, שגם בנסיעה, אם יראה היטב את אחד הנופים המיוחדים והנודעים שבעולם, אף שאינו מתכוון להתבונן בו, חובה עליו לברך, כי אף שהזדמן לשם תוך נסיעה לדרכו, הואיל ונוף זה נחשב למרשים בקנה מידה בינלאומי, כל שהוא רואה אותו, חייב לברך.

ה,ב – דין הרואה בלא משים ובא להתבונן אח"כ בתוך שלושים יום

דעת הרבה אחרונים, שאם לא בירך בראשונה, אם יראה בשנית בתוך שלושים יום לא יוכל לברך, כמבואר לעיל בהקדמה כלל ה'. אמנם עי"ש שיש סוברים שאם לא בירך בראייה הראשונה, יברך בשנייה אף שלא עברו שלושים יום. ואין הלכה כמותם. אבל אפשר לקבל דבריהם בצירוף גורם נוסף, שאם בראשונה ראה את הנופים בלא משים וגם מזווית שאינה מרשימה, ואח"כ בא לטייל כדי להשקיף בנוף, וראה אותו מזווית אחרת, טובה יותר, שאז אולי אפשר לומר שראייתו נחשבת כחדשה, ואפשר לברך עליה.

ו – רעידת אדמה, כוכבי שביט, רוחות זועפות

ו,א – כוכב שביט, רעידות אדמה ורוחות

בברכת ק"ש של ערבית אנו אומרים: "ומסדר את הכוכבים ברקיע כרצונו", ולכן כוכב שטס שלא במסלול מסודר, מפתיע ביותר. ועיין בעין איה ברכות נח, ב (קכה), ששם מובא הרעיון על ברכת הזיקים שכתבתי.

כתב במ"ב רכז, ב, עפ"י שע"ת בשם מהר"ם חביב, שברכה אחת עולה על כל הכוכבים שיראה בלילה אחד. והטעם, שכל הנראה בלילה אחד דומה לכל הברקים והרעמים שבאו מאותם עננים, שאין אדם מסיח דעתו בינתיים מראייתם.

ו,ב – ההבדל בין שני סוגי הרוחות

רוח חזקה היא רוח שעוקרת דברים כבדים ממקומם (מקור חיים לחו"י רכז), שעליה מברכים 'עושה מעשה בראשית'. ורוח חזקה מאוד שעלולה לעקור עצים ולהחריב בתים חלשים, ועליה מברכים 'שכוחו וגבורתו'.

ו,ג – על מאורעות מפחידים עדיף לברך 'שכוחו וגבורתו'

כתבתי שי"א שעל מאורעות מפחידים עדיף לברך 'שכוחו וגבורתו', וכך עולה ממ"ב רכז, ד, שעל רוח זועפת ומסוכנת מברך 'שכוחו וגבורתו'. ושם ס"ק ה, שביאר לברך על רעם 'שכוחו' כי בו ניכרת יותר גבורתו. וכך כתב בפס"ת רכז, ד, שעל סופות זועפות ומסוכנות מברכים 'שכוחו וגבורתו'. וכ"כ בשער העין ו, ב, והערה ד', לעניין רעידת אדמה חזקה, ומקורו מדין רוח זועפת ביותר.

ח – ברכת האילנות בימי ניסן

ח,א – ברכת האילנות

כתב בשו"ת הלק"ט ב, כח, שאין לברך אלא על ריבוי אילנות, כלשון הגמרא 'אילני'. ובמורה באצבע כתב שהמדקדקים מברכים דווקא בניסן ועל שני אילנות. וכתב בכה"ח רכו, ב, שכשאין שני אילנות שב ואל תעשה עדיף. אולם מהרבה ראשונים עולה שגם על אילן אחד מברכים, שכך גרסו בגמרא 'אילנא'. וכ"כ כמה אחרונים הלכה למעשה. וברבבות אפרים ח, עז, העיד שכך בירך הרב פיינשטיין. ולכך הסכים בחזון עובדיה ברכות ע' תנז-תנח.

בנוסח הברכה, כתבתי כנוסח המודפס בסידורים אשכנזיים שהוא תואם את כללי הדקדוק בימינו. ובהערה ציינתי שנוסח ספרדי "אילנות טובות". וצריך להוסיף שבגמרא ברכות מג, ב, ור"ה יא, א, הנוסח: אילנות טובות". וכך היה נוסח אשכנז, ור' יצחק סַטַנאָב (בסידורו ויעתר יצחק, ברלין, תקמ"ה-1785, במדור עמק ברכה כט), שינה עפ"י כללי הדקדוק המקובלים. ונוסחו התקבל בסידורי אשכנז.

ח,ב – ברכה לאחר ניסן

ברכות מג, ב: "האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי אומר: ברוך וכו'". ולכאורה כיוון שנקטו "יומי ניסן" משמע שזמן הברכה בחודש ניסן דווקא. אלא שכתבו הרבה ראשונים שהעיקר הוא זמן הלבלוב, והזכירו ניסן כי בדרך כלל זהו זמן הלבלוב. וכ"כ האשכול (עמ' סח), ריטב"א (ר"ה יא, א), רוקח (שמב) ועוד. ואמנם הרבה אחרונים כתבו שעל פי הקבלה ברכה זו שייכת דווקא לניסן (ברכ"י רכו ב, חסד לאלפים, פתח הדביר, שדי חמד), ועל פיהם כתב כה"ח (רכו א), שאם לא בירך בניסן לא יברך אח"כ עם שם ומלכות. מ"מ למעשה על פי ההלכה, אם לא בירך בניסן יברך גם לאחר ניסן (יחו"ד א, א; ברכת ה' ח"ד, ד, 120).

ח,ג – עד איזה שלב בצמיחת הפרי אפשר לומר את הברכה

כתב המרדכי (ברכות קמח) שאם לא ראה את העצים בזמן שהיו מלבלבים והפירות כבר גדלו, בכל זאת יברך את ברכת האילנות. וכן מבואר בתשב"ץ קטן (שכב), והגה"מ (י, ט). וכך פסקו א"ר והגר"א.

לעומת זאת דעת הטור ושו"ע (רכו), שאם הפירות גדלו לא יברך עוד, שהברכה נתקנה דווקא על 'אילני מלבלבי' כלשון הגמרא (ברכות מג, ב). וכן פסקו ברכ"י (רכו, א), ומאמ"ר (רכו, א) ורוב האחרונים. ונחלקו מתי נחשב שגדלו הפירות ואי אפשר לברך עוד. לאשכול (עמ' סח) כל שראה התחלת גידול הפרי כבר אינו מברך, וחשש לשיטה זו בכה"ח (רכו, ט), וכך פסק הגרע"י למעשה (חזו"ע לפסח עמ' טז). ולברכ"ה ח"ד, ד, 121, על ניצני פירות יכול לברך, אבל כאשר הפירות כבר ניכרים, אין לברך.

ויש מבארים את דברי השו"ע באופן שהוא מסכים למרדכי, ולדעתם ההלכה היא, שכל עוד הפירות לא גדלו כל צרכם, עדיין אפשר לברך עליהם את ברכת האילנות. ורק כאשר נגמרו כל צרכם ואפשר לברך עליהם 'שהחיינו', אין לברך עליהם את ברכת האילנות. כ"כ פמ"ג (א"א רכו, א),  נשמ"א (סג, א), מ"ב (רכו, ד).

ח,ד – ראה את האילנות ולא בירך יכול לברך בראייה השנייה

כך דעת מהרי"ל (שו"ת קמג), "משום כך דאותה שמחה עדיין קיימא".  וכ"כ האגור (שיח), וכך משמע מהטור ושו"ע רכו, שכתבו: "ואם איחר לברך עד אחר שגדלו הפירות – לא יברך עוד". ומשמע שרק זה מבטל את הברכה ולא ראייה קודמת. וכ"כ הפרישה (רכו, א), מאמר מרדכי (רכו, א), מטה משה (שסא), אליה רבה (רכו, ב), פמ"ג (רכז, משב"ז ב), שו"ת התעוררות תשובה (א, קד).

אמנם לעולת תמיד (רכו, א), אם כבר ראה ולא בירך, הפסיד ברכתו. וכ"כ  מחה"ש אליבא דמ"א (רכו), נשמ"א (סג, א), דעת תורה (רכו), קצוש"ע (ס, א), ספר החיים לגר"ש קלוגר (רכו), קצוה"ש (סו בדה"ש יח).

אבל למעשה ההוראה המקובלת לברך גם אחר שראה, וכ"כ מ"ב (רכו, ה), ברכת הבית (כט, יד), חזו"ע (פסח עמ' כה), שעה"ב (כא, כו), אוצר ההלכות (עמ' רעו ה), וזאת הברכה (עמ' 157), שער העין (יד, ח), מנחת שלמה (א, עג, והליכות שלמה כג, לא).

ח,ה – ברכת האילנות בשבת

מקצת הפוסקים חששו מלברך ברכת האילנות בשבת שמא יקח בידו את הפרחים להריח בהם או שמא יתלוש (מועד לכל חי, כה"ח רכו, ד). אבל רוב ככל הפוסקים כתבו שאין הבדל בזה בין שבת לחול, ואין לחשוש שמא יתלוש, כי כדי להריח אין צורך לנגוע בפרחים. וכמו שהתירו להריח הדס מחובר בשבת (סוכה לז, ב, שו"ע שלו, י). ואף הר"ח פלאג'י (לב חיים ב, מד) חזר בו מדבריו והתיר לברך ברכת האילנות בשבת. ובצוואת האדר"ת כתב על עצמו (נפש דוד עמ' 138) "הייתי זהיר וזריז לקיים דברי חז"ל הקדושים לברך בימי ניסן או אייר על הני אילני דמלבלבים, והייתי מהדר לברכה בשבת כדי למלאות החסר [למאה ברכות]…".

ח,ו – האם בשעת הדחק אפשר לומר את הברכה על אילנות מורכבים וערלה

להלכות קטנות (ח"א ס, רסה), אין מברכים על אילנות שהורכבו באיסור, שהואיל ונעשתה בהם עבירה, אין ראוי להלל ולשבח את הבורא עליהם. ולדעת 'שאלת-יעב"ץ' (ח"א סג), כשם שפירותיהם מותרים באכילה, כך אפשר לברך עליהם. וספק ברכות להקל (מנחת יצחק ג, כה).

ולגבי עצי ערלה, לדעת רע"א, הואיל ופירותיהם אסורים בהנאה, אין לברך עליהם. וכ"כ בשו"ת דברי מלכיאל ג, ב, וכה"ח רכו, יא. ולכתחילה יש לחוש לדבריהם. אולם כשאין אפשרות אחרת, אפשר לברך על עצי ערלה, שכך דעת רוה"פ. וטעמם, שהואיל והברכה על כלל עצי הפרי שמתחדשים כל שנה, אפשר לברך גם כשרואים עצי ערלה. וכ"כ שו"ת דובב מישרים ג, ה; חזון עובדיה ח"ב ע' יד, שכן פסק רב פעלים ח"ג או"ח ט'; חלקת יעקב ב, כז. וכ"כ בישכיל עבדי ח"ז או"ח, יב.

ט – ברכת הודאת גשמים

ט,א – הודאת גשמים – בעל משפחה שיש לו שדה מה יברך

לדעת הרי"ף והרמב"ם, אם הוא שותף עם חבירו בשדה, מברך 'הטוב והמטיב', ואם הוא לבדו 'שהחיינו'. ולדעת הרא"ש, תמיד מי שיש לו שדה מברך 'הטוב והמטיב', שהוא שותף בשמחה עם בעלי השדות האחרים. וכך דעת רש"י, רשב"א וריא"ז. ושו"ע רכא, א, פסק כרי"ף וכרמב"ם.

עוד נחלקו בדעת הרי"ף והרמב"ם, שלדעת הש"ך, אם הוא נשוי, אפילו אין לו שותף, יברך 'הטוב והמטיב'. והמ"א סובר, שאם הוא בעלים של השדה לבדו, הרי אינו חייב לתת ממנה לאשתו, ולכן יברך 'שהחיינו'. וכתב בשעה"צ רכא, ב, כדעת הש"ך, שכך כתב א"ר, והואיל ולהרבה ראשונים בכל אופן מברכים 'הטוב והמטיב', כאן שיש לו אשה, יש לסמוך ולברך 'הטוב והמטיב'.

לעומת זאת, בחזון עובדיה (ע' שפז), הביא שעוד אחרונים כתבו כמ"א, ולכן גם אם יש לו אשה ובנים, יברך 'שהחיינו'. וכ"כ ברכ"ה ח"ד ב, 329.

וכן היה נכון לומר לפי מה שכתב באו"ה רכג, ה, 'שהיא', שבמקום של ספק נכון לברך 'שהחיינו', כי היא פוטרת 'הטוב והמטיב', ואילו אם יברך 'הטוב והמטיב' במקום 'שהחיינו' לא יצא.

אלא שכיום על פי החוק, אם לא סיכמו במפורש אחרת, האשה שותפה ממש עם האיש, ולכן בלא שפירשו אחרת יברך 'הטוב והמטיב'.

ט,ב – אם לא היו בצער גשמים האם יברכו בארץ ישראל

מלשון השו"ע רכא, א, משמע בפשטות שרק לאחר שהיו בצער מעצירת גשמים וירדו – מברכים. וכך דעת לבוש, פמ"ג (משב"ז א), ח"א סה, ז, חסד לאלפים, קצוש"ע סא, ט.

לעומת זאת יש אומרים שבארץ ישראל שסובלת ממחסור בגשמים, גם אם ירדו בעיתם, מברכים. וכ"כ עולת תמיד, מאמ"ר, הלק"ט א, קצ; פרי אדמה. ובבאו"ה כתב שכך משמע מהרמב"ם, אלא שהואיל ויש חולקים, יברך בלא שם ומלכות.

ויותר נראה ללכת כדברי השו"ע, שמברכים רק אם הצטערו. ויש להוסיף שיש סוברים, שכיום אין כלל לברך ברכה זו, כי המים זורמים בברזים, ואנשים אינם חשים בצער. ואף שאין לחוש לדעתם, מ"מ אם עדיין לא הצטערו מעיכוב הגשמים, ברור שאין מברכים.

ט,ג – גם בחוץ לארץ מברכים אם הצטערו מחמת עצירת גשמים

יש אומרים שבארצות שמשופעות בגשמים, גם אם למשך זמן נעצרו, אין מברכים על ירידתם. כ"כ עולת תמיד רכא, א, נחלת צבי, פמ"ג, בני ציון (ליכטמן). אולם דעת רוה"פ שכל שנצטערו מחמת עצירתם – מברכים. וכך כתב ב"י, ט"ז, מג"ג, גר"א, מ"ב ב, ח"א סה, ז.

ט,ד – האם לברך כיום

כתב בברכ"ה ח"ד ב, 333, שכיום כאשר המים זורמים בברזים, אין מברכים את ברכת ההודיה גם אחר שנעצרו. אמנם בעלי שדות יברכו 'שהחיינו' או 'הטוב והמטיב'. ובשער העין כב, ב, נשאר בצ"ע הואיל ואין מעצירת הגשמים רעב. ובמעדני אשר (סי' קכז) כתב שלא מצינו שבירכו ברכה זו אפילו בלא שם ומלכות.

אולם למעשה יש לברך גם היום ברכה זו, שכן כל אדם הגון הדואג על ענייני הכלל, מצטער מחמת עצירת גשמים. שעם כל ההתפתחות הטכנולוגית, עדיין תלותנו בגשמים גדולה, עובדה שקברניטי המשק עוסקים בסוגיה זו תדיר. ואמנם אין מחמת עצירתם רעב בארץ ישראל, אבל הכל יחסי, ויחסית למצבנו, עצירת הגשמים היא נושא שמדאיג את הציבור. ולכן חובה להודות על ירידת הגשמים כתקנת חכמים. וכן זכורני שכמה פעמים ברכנו ברכה זו.

י – קשת בענן

י,א – ברכת הקשת

בס' ברכת הבית שער כט אות יט כתב שאם הקשת נעלמה ושוב חזרה להיראות – כל זמן שנשארו עננים בשמיים, אינו חוזר ומברך, ואם הגיע יום חדש חוזר ומברך, והביאו בשער העין יב, הערה ט, ונשאר בצ"ע.

ובמ"ב רכט, ב, כתב עפ"י שע"ת וברכ"י, שאפילו בתוך שלושים יום מברך שוב על הקשת, כי היא קשת חדשה. אמנם לא כתב אם יברך שוב אפילו באותו היום. ובשעה"ב (כא, הערה א), למד מזה שהמ"ב השווה דין קשת לרעמים, שאם לא נתפזרו העננים לגמרי, רק למחרת יברך שוב על קשת. ודיוקו במ"ב אינו הכרחי.

אולם לדעת קצות השולחן (סו, בדה"ש כו), וברכ"ה (ח"ד ד, לו), אם הקשת נעלמה לגמרי ואח"כ חזרה ונראתה, מברך שוב אפילו באותו יום, ואפילו אם העננים לא נתפזרו בינתיים. ולענ"ד אפשר לומר שגם המ"ב מסכים לזה, שעל כל קשת חדשה יברך שוב, אפילו מאותה מערכת עננים ואפילו באותו יום. ומה שהשווה את הקשת לרעמים, הוא רק כדי לומר שאין צריך להמתין שלושים יום, אבל אין דינה דומה לגמרי לרעמים. מפני שלגבי רעמים, הואיל וכל מערכת עננים סוערת מוציאה רעמים, לא יברך על שני רעמים מאותה מערכת באותו יום. אבל לא מכל ענן נראית קשת, ולכן אם הקשת התפוגגה לגמרי, ואח"כ נראתה שוב, הרי היא חדשה, ויברך עליה.

ואף שנראה יותר לברך שוב על קשת חדשה שנראתה באותו יום מאותה מערכת עננים, מכל מקום מספק לא יצאנו, וספק ברכות להקל.

י,ב – ראה מחצית קשת

כתב בבאו"ה (רכט ד"ה 'הרואה קשת'): "לא נתבאר אם בעינן דוקא שיראהו בתמונת קשת דהוא כחצי גורן עגולה, או אפילו מקצת ממנו די". ויש שלמדו שעל כן לא יברך על מחצית קשת (פס"ת רכט, 2). ובזאת הברכה (עמ' 156), כתב, שמ"מ אם רק קטע קטן חסר – ודאי יברך. ובשער העין (יב, הערה ז) כתב בשם הרב אלישיב והרב קרליץ, שכל ספיקו של הבאו"ה הוא כאשר הקשת עצמה אינה קיימת בשלמות, אבל אם הוא אינו רואה את כולה, ודאי יברך.

לעומת זה, דעת כמה אחרונים שאין בזה ספק, וגם על מחצית קשת מברכים. כ"כ בחזו"ע (עמ' תעג) בשם כמה אחרונים, וכ"כ בברכ"ה (ח"ד, ד, 129). וכך נראה למעשה. שאין ספק מוציא מידי ודאי, וגם מצד הסברה, גם חצי קשת מזכירה את הברית.

י,ג – האם לספר לחבירו שיש קשת

אמנם כמה פוסקים הביאו את דברי הח"א סג, ד, שלא יספר לחבירו שיש קשת. וכ"כ במ"ב רכט, א, כה"ח א. אולם לעומת זה בברית כהונה מערכת ק אות ג כתב שנכון לספר, כדי לעורר לזכירת הברית וחזרה בתשובה. ובילקוט יוסף כתב בשם אביו כמותו, וכ"כ בברכ"ה ח"ד ד, לח.

י,ד – עניין הקשת

ברכות נט, א: "ואמר רבי אלכסנדרי אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה את הקשת בענן צריך שיפול על פניו, שנאמר (יחזקאל א): כמראה הקשת אשר יהיה בענן וגו' ואראה ואפל על פני, לייטי עלה במערבא, משום דמחזי כמאן דסגיד לקשתא. אבל ברוכי ודאי מברך…"

עפ"י עין איה (קנד-קנו): האדם אינו יכול לקלוט את האור האלוקי הבהיר, אלא הקליטה נעשית דרך התלבשות האור במעשים והרגשות של התקשרות לה'. ולכך רומזת הארת השמש, שאין האדם יכול לקלוט באופן ישיר את הארתה, אלא הוא צריך ענן שדרכו האור המבהיק מדי יתגלה. וכך היא הקשת שמפצלת את האור העליון לצבעים וגוונים שונים. וזו הברית שבינו לבינינו. אבל בשום פנים אסור להשתחוות לקשת, כי האמונה צריכה להיות מופנית למקור האור ולא לגילויו. אבל צריך לברך ולהודות על התועלת שיוצאת לאדם מהגילויים הללו, שעל ידם הוא יכול להתקשר למקור.