א – הקדמה כללית

טז,א – המקור בתלמוד

ברכות נד, ב: "אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות – יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. יורדי הים מנלן – דכתיב: (תהלים קז) יורדי הים באניות וגו' המה ראו מעשי ה', ואומר: ויעמד רוח סערה יעלו שמים ירדו תהומות, ואומר: יחוגו וינועו כשכור, ואומר: ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקתיהם יוציאם, ואומר: יקם סערה לדממה, ואומר: וישמחו כי ישתקו, ואומר: יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. הולכי מדברות מנלן – דכתיב: תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו ויצעקו אל ה' וידריכם בדרך ישרה, יודו לה' חסדו. מי שחלה ונתרפא – דכתיב: אווילים מדרך פשעם ומעונתיהם יתענו כל אכל תתעב נפשם וגו', ויצעקו אל ה' בצר להם וגו', ישלח דברו וירפאם וגו', יודו לה' חסדו. מי שהיה חבוש בבית האסורין, מנלן – דכתיב: ישבי חשך וצלמות וגו', כי המרו אמרי אל וגו', ואומר: ויכנע בעמל לבם וגו', ואומר: ויזעקו אל ה' בצר להם, ואומר: יוציאם מחשך וצלמות וגו', ואומר: יודו לה' חסדו. מאי מברך? אמר רב יהודה: ברוך גומל חסדים טובים".

ואף שנוסח הברכה בגמרא: "גומל חסדים טובים", כתבו הרי"ף, הרמב"ם (י, ח), והרא"ש, שהנוסח: "הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב". והראשונים גם הוסיפו שהקהל עונים אחריו. ומ"מ כתב במ"ב ד', שהנוסח אינו מעכב, שכן מצינו בגמרא שכל שאמר לשון הודאה על ההצלה יצא.

ב – כללי ברכת 'הגומל'

ב,א – חובת הברכה בפני עשרה

ברכות נד, ב: "אביי אמר: וצריך לאודויי קמי עשרה, דכתיב (תהלים קז): וירוממוהו בקהל עם וגו'. מר זוטרא אמר: ותרין מינייהו רבנן, שנאמר: ובמושב זקנים יהללוהו… רב יהודה חלש ואתפח, על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן, אמרי ליה: בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא. אמר להו: פטרתון יתי מלאודויי. והא אמר אביי: בעי אודויי באפי עשרה! – דהוו בי עשרה. והא איהו לא קא מודה! – לא צריך, דעני בתרייהו אמן".

נחלקו הראשונים. יש שהבינו מקושיית הגמרא ותירוצה על רב יהודה, שבלא עשרה אין לברך 'הגומל', ואף אם בירך לא יצא (מאירי, תר"י, מכתם, מאורות). ויש סוברים שחובת הברכה בפני עשרה היא רק מצוה לכתחילה, ומה ששאלו על רב יהודה הוא מדוע רצה לצאת ידי חובה בלא מניין, והלא בקלות יכול היה להמתין ולברך בפני מניין (רא"ה, ריטב"א, טור).

בשו"ע ריט, ג, כתב: "ואם בירך בפחות מעשרה, יש אומרים שיצא ויש אומרים שלא יצא, וטוב לחזור ולברך בפני עשרה בלא הזכרת שם ומלכות". ולפי כללי השו"ע העיקר כי"א השני.

ולמעשה כתבו הרבה אחרונים שמניין מעכב את הברכה: לבוש ג, א"ר ח; סדבה"נ יג, ב; ח"א סה, ו; מחה"ש בהקדמתו לסימן; חסד לאלפים ח; מג"ג אלף המגן ח; שלחן שלמה א; בא"ח עקב ב; ערוה"ש ו.

ודעת המ"ב אינה ברורה, שמצד אחד כתב בס"ק ט' שספק ברכות להקל, ולא יברך בלי מניין. ומאידך כתב בס"ק ח, שעל פי הרא"ה, מי שיודע שלא יהיה לו מניין תוך ל' יום, יברך 'הגומל' אפילו ביחיד, ולא הזכיר חולק. וכן לעניין ברכה של אשה בפני נשים, כתב בס"ק ג' את דעת כנה"ג בשם "יש שכתבו" בלא חולק, ובשעה"צ כתב לעיין בא"ר וח"א, שהם סוברים שמניין גברים מעכב. ומשמע שנטה לדעה שמניין אינו מעכב, אלא שרק בשעת הדחק, היינו שלא ימצא מניין עד שלושים יום, סמך על כך. (הביאו בשעה"ב כב, ז).

אולם למעשה, הואיל ודעת רוב הפוסקים שהמניין מעכב, ובנוסף לכך ספק ברכות להקל, אין לברך בלא עשרה. וכ"כ בחזו"ע עמ' שמב, ובירור הלכה לרב זילבר קמא עמ' קפה, ופס"ת ריט, טו. ואמנם לרע"א כיוון שזו ברכת שבח, אפשר לברך בספק דרך שבח והודאה. מ"מ רוב הפוסקים לא קיבלו את דעתו.

ב,ב – שני תלמידי חכמים

ברכות נד, ב: "מר זוטרא אמר: ותרין מינייהו רבנן, שנאמר: ובמושב זקנים יהללוהו. מתקיף לה רב אשי: ואימא כולהו רבנן! – מי כתיב בקהל זקנים? בקהל עם כתיב. ואימא: בי עשרה שאר עמא, ותרי רבנן! – קשיא." יש סוברים שצריכים שיהיו שנים עשר ומהם שני חכמים (טור בשם התוס', רא"ש). אבל לדעת רוב הפוסקים, שני החכמים הם מכלל העשרה, וכ"כ רי"ף, רמב"ם, שו"ע ריט, ג. וכתבו מ"א ג, מ"ב ז, בא"ח עקב ב, שהחכמים צריכים להיות מורי הלכה למעשה.

ואף שלכתחילה צריכים להיות שני תלמידי חכמים, מ"מ בדיעבד אין זה מעכב (מרדכי, מאירי, שו"ע ריט, ג).

ב,ג – האם אשה יכולה לברך בפני נשים (הערה 1)

כתב הכנה"ג (הגה"ט) שאם אשה לא יכולה לברך בין האנשים, היא יכולה לברך "בפני איש או נשים". לכאורה כוונתו שאם אין עשרה גברים, יכולה לברך בפני כמה גברים בודדים או מניין של נשים. וכ"כ ברכ"י ב, ומ"ב ג. וכ"כ בשו"ת בני בנים (ד, ה), וביאר שדי בשתי נשים, ששתים כמאה.

ויסוד סברתו של כנה"ג שאין עשרה גברים מעכבים את הברכה, אבל לפי מה שלמדנו לעיל, שלדעת רוב הפוסקים חובה לברך בפני עשרה דווקא, הרי שזה דין שתלוי במניין, וממילא אין לברך בפני עשר נשים. וכ"כ הרבה פוסקים, ומהם: חסד לאלפים י, בא"ח עקב ה, כה"ח ג, יחו"ד ד, טו (עמ' עז בהערה), פס"ת ריט, 41. בהליכות שלמה (פכ"ג הערה ג) באר שנאמר 'וירוממוהו בקהל עם' ונשים לא נקראו קהל ולכן אין לברך בפני נשים.

ב,ד – שהמברך מצטרף למניין

כתב מהראנ"ח (אמרי שפר דרשותיו על התורה, דרוש ראשון פרשת אמור), שאין המברך מצטרף להשלים העשרה. וכ"כ בפתח הדביר (ריט, ח) וראייתו ממה שאמרו בכתובות (ח, א), שברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין, ואילו בברכת חתנים החתנים מן המניין. וביאר בשיטה מקובצת (שם): "מפני שהם (האבלים) אינם מנחמים אלא מתנחמים, אבל החתנים הם שמחים בשאר אנשי החופה ולפיכך איתנהו מן המנין". וכדין אבלים כך דין המודה על הצלתו. והוסיף שכך מצא בשם הרב מועדי ה'. וכ"כ חיי אדם (סה, ו), מג"ג (אלף המגן ריט, ו), קיצור שו"ע סא, ב.

לעומת זאת, כתב בהלכות קטנות א, רעא, שהמברך מצטרף למניין, וכדין ברכת חתנים. וכ"כ בבאר היטב ד', בשם מקראי קודש (דף נג), וכ"כ הגר"ז (סדבה"נ יג, ב), החיד"א (לדוד אמת כג, א), קצות השולחן (סה, א), מ"ב ו, והוסיף בשער הציון ז', שכל דין עשרה נלמד מברכת חתנים ושם המברך מצטרף לעשרה, וכל שכן ב'הגומל' שיש אומרים שעשרה אינו מעכב. וכך דייק מדברי השו"ע. וכ"כ למעשה אחרוני זמננו: חזו"ע (עמ' שמג), ציץ אליעזר (יג, יח), ברכת ה' (ח"ד ו, 122), בירור הלכה לרב זילבר (קמא ח"ב עמ' קפה).

ג – זמן ברכת 'הגומל'

ג,א – ברכת הגומל בלילה

כתב בשדה יצחק (ברכות נד, ב) שאין לברך 'הגומל' בלילה שהיא באה במקום קרבן תודה, והקרבנות ביום. וכ"כ בדברי מנחם. וחששו לסברא זו כמה אחרונים לכתחילה: בא"ח (עקב ג), וכף החיים (יד). ובשו"ת חת"ס (או"ח נא) חשש להתיר לכתחילה לברך בלילה, ואמנם ביאר "שאין 'הגומל' במקום זבח להיות דוקא בעמידה וביום", אבל כתב שאין לשנות ממנהגי ישראל לברך דווקא בזמן קריאת התורה. (ובפתח הדביר ריט, יב, דחה את סברת השדה יצחק, כי אין ללמוד מכללי הקרבנות לברכת 'הגומל', שהיא איננה ממש במקום קרבן תודה. אבל למעשה הסתפק האם מותר לכתחילה לברך בלילה. וכ"כ בשד"ח אס"ד מערכת ברכות ב, י).

לעומת זאת יש סוברים שמותר לכתחילה לברך 'הגומל' בלילה ולא לחשוש למחמירים. כך דעת המלבי"ם (עיין חת"ס שם), ועיין מהר"ם שיק (או"ח פח), אבל למעשה כתבו אחרוני זמננו, שלגבי גברים יש לחשוש לכל הסברות הללו, ולכתחילה לברך 'הגומל' ביום, ואם בירך בלילה יצא. אבל לגבי נשים שלא נהגו לברך דווקא בזמן קריאת התורה, אין זה נחשב שינוי מנהג ואפשר לברך בלילה לכתחילה. כ"כ ציץ אליעזר יג, יז; חזו"ע עמ' שמז-שמח.

ג,ב – האם צריך לעמוד בעת הברכה

כתב הרמב"ם (ברכות י, ח) שהמברך עומד בברכת הגומל. ואף ששאר הראשונים לא הזכירו זאת, כמה אחרונים כתבו שכך נכון לנהוג לכתחילה (ב"ח, מג"א ב, א"ר ג, מ"ב ד). ודייק בנו של הרמב"ם, רבנו אברהם, שרק המברך עומד אבל העונים על ברכתו צריכים לשבת, שנאמר: "ובמושב זקנים יהללוהו". וכתבו ברכ"י ו, ובא"ח עקב ג, שכך ראוי לדקדק.

ג,ג – זמן ברכת הגומל

לכתחילה כמובן שיש להזדרז להודות, אבל לא קבעו חז"ל זמן לברכה, ומשמע שאין לדבר גבול, וכל עוד לא בירך, מוטל עליו לשלם חובו ולהודות. וכ"כ רא"ה, ריטב"א, שטמ"ק, טור. ועיין ברכ"ה ח"ד, ו, 98.

וכתב בב"י ריט, ו, שיש סוברים שצריך לברך תוך שלושה ימים (אורחות חיים בשם הרמב"ן). ויש סוברים שצריך לברך בתוך חמישה ימים (רשב"א בשם רבנו יונה), מפני שרק תוך זמן זה נקרא 'בא מן הדרך'. וכתב השו"ע ריט, ו, שלכתחילה יש לברך תוך שלושה ימים. ע"כ. ואם ההמתנה לקריאת התורה תדחה את הברכה אחר שלושה ימים, יש לברך אותה שלא בשעת הקריאה בתורה (כנה"ג, מ"א ו). אבל בדיעבד אם לא בירך יכול לברך כל זמן שירצה. כ"כ רוב רובם של האחרונים: לבוש ו, ח"א סה, ו, חיד"א (לדוד אמת כג, ג), שד"ח (אס"ד מערכת ברכות ב, יג), מ"ב ח, יבי"א ג, טז, אור לציון ח"ב יד, מב. (ודלא כשואל ונשאל ה, כו, שחשש לספק ברכות ופסק שאחרי חמישה ימים אין לברך הגומל). וכתב ערוה"ש ריט, ז, שאם עבר זמן רב ונשכח העניין כבר אין לו לברך (ובשבט הקהתי א, ק, הגדיר זאת כשנה, והעתיקו בשעה"ב כב, ז).

ד – חולה שהתרפא

ד,א – על איזה חולי מברכים?

מצינו בזה שלוש דעות בראשונים: א) אפילו אם 'חושש בראשו' או 'חושש בגרונו' והתרפא – מברך 'הגומל' (רב האי גאון, ערוך). ב) כל חולי שמחמתו עלה למיטה, אפילו אין בו סכנה חייב לברך, מפני שכל שעלה למיטה כאילו עלה לגרדום לידון וצריך רחמים כדי להינצל (רמב"ן, רשב"א, ורוב הראשונים). ג) רק חולה שהיה נתון בסכנת נפשות שמחללים עליה את השבת, כשיתרפא יברך 'הגומל' (ר"א אב"ד, טור בשם ראב"ד).

השו"ע ריט, ח, פסק כרמב"ן ורוב הראשונים. ולעומתו הרמ"א כתב שנוהגים באשכנז שרק אם התרפא מחולי שיש בו סכנה מברך 'הגומל'. והט"ז ה' כתב, שגם אם נפל למשכב למשך שלושה ימים מברך.

ואף באחרונים ישנן שלוש דעות:

א) כל שעלה למשכב, אפילו לחצי יום, מברך. וכ"כ רוב גדול של אחרוני הספרדים (עיין כה"ח מו-מז, חזו"ע עמ' שעא; אול"צ ח"ב יד, מד; ברכ"ה ח"ד ו, ט), וכ"כ הרבה מאחרוני אשכנז (ב"ח, מ"א ח, א"ר יג, מג"ג ג).

ב) לרמ"א על פי פירוש הט"ז – מברכים על חולי שיש בו סכנה או על חולי שהצריך לשכב שלושה ימים. וכ"כ רוב אחרוני אשכנז (ט"ז ה, גר"ז סדבה"נ יג, ו, ח"א סה, ו, שולחן שלמה ב, ערוה"ש יא, קיצור שו"ע סא, א ועוד). וכן דעת מעט מאחרוני הספרדים (בא"ח עקב ז), ויש שהבין כך בדעת השו"ע (בירך את אברהם סה, יב).

ג) עפ"י פשט דברי הרמ"א, רק על חולי שיש בו סכנת נפשות מברכים, אבל מי ששכב בחוליו שלושה ימים בלא סכנת נפשות – אינו מברך. וכ"כ הלבוש ח. וכן משמע ממ"ב כח, ובאו"ה 'כגון'. וכ"כ שנוהגים בדברי יציב או"ח פו, ושעה"ב כב, ג.

למעשה, מחמת הספק, כתבתי למנהג אשכנז כפשט דברי הרמ"א. ולמנהג ספרדים הזכרתי את דעת השו"ע אלא שהטיתי אותה לדברי הבא"ח, שכך נוהגים רבים מבני עדות המזרח, ועוד שכיום רבים המפונקים שגם כשאינם חולים ממש ישכבו על מיטתם למנוחה, ולכן אם שכב פחות משלושה ימים יש מקום לפקפק אם באמת היה חולה. וספק ברכות להקל.

ד,ב – חולי עיניים ודלקת שיניים

כפי שלמדנו למקצת הראשונים והרמ"א, ח, רק מי שהתרפא מחולי שיש בו סכנת נפשות מברך. וכתבו הראשונים שדין זה מקביל להלכות שבת, "דאין מברכין אותה אלא היכא דאיכא סכנת נפשות, כגון אישתא צמירתא ומכה של חלל שמחללין עלה את השבת" (טור בשם הראב"ד).

ולכאורה לפי זה המתרפא מחולי בעיניו צריך לברך, שכן למדנו בשו"ע הלכות שבת (שכח, ט): "החושש בעיניו או בעינו ויש בו ציר, או שהיו שותתות ממנו דמעות מחמת הכאב, או שהיה שותת דם, או שהיה בו רירא ותחלת אוכלא (פי' תחלת חולי), מחללין עליו את השבת". וכ"כ ברך את אברהם סה, יז; יחו"ד ד, יד (עמ' ע בהערה); ברכת ה' ח"ד ו, יד.

עוד מבואר בשו"ע שכח, ג: "כל מכה של חלל דהיינו מהשיניים ולפנים, ושיניים עצמם בכלל, מחללין עליה את השבת". ועל פי זה פסק בברכת ה' ח"ד ו, טו, שאם קיבל דלקת בשיניו או חניכיו, כשיתרפא יברך 'הגומל' אפילו אם לא עלה למיטה כלל. וכמו כן מבואר בשו"ע שכח, ו: "מכה שעל גב היד וגב הרגל… הרי הם כמכה של חלל". ועל פי זה כתב בברכ"ה שם, טז, שהמקבל מכה חזקה בגב היד או בגב הרגל שמצויים בו כלי דם או כשיש חשש לשבר פתוח וכד', כשיתרפא יברך 'הגומל', אפילו לא עלה למיטה כלל.

אולם מנגד כמה אחרונים כתבו שהמנהג שלא לברך על חולי עיניים וכיוצא בו, ואף שתמהו על המנהג, הסבירו שסומכים על השו"ע שכתב שדוקא חולה שנפל למשכב צריך לברך כשיתרפא. וכ"כ שו"ת שדה הארץ או"ח ג , י; עיקרי הד"ט י, כד; בא"ח עקב ו; פני יצחק 'הגומל' סז. וכפי שכתבו לעניין חולי עיניים כך משמע לגבי כל החולאים שאינם מצריכים שכיבה במיטה.

ויש לבאר, שבכל החולאים אם לא יטפלו אפשר שתתפתח סכנת נפשות, ולכן מותר לחלל שבת כדי לטפל בהם, שאם לא כן תתפתח דלקת מסוכנת וכדומה. אולם בפועל, הואיל וטיפלו בהם, מנעו את המחלה, ואין הוא נחשב כחולה שהתרפא. והראיה שלא נצרך לשכב במיטה.

ד,ג – ניתוח

כתב בציץ אליעזר (יב, יח) שהואיל ויש סכנה בניתוח וצריך זהירות מרובה שלא תהיה פגיעה באיבריו הפנימיים, לא גרע ממכה של חלל ומברכים 'הגומל' לאחר שיתרפא מהניתוח. ואפילו בניתוח קל, מכיוון שעדיין אנו רואים מקרים של סיבוכים ובעיות, יש לברך אחריו 'הגומל'. והסכימו עמו שו"ת בית אבי ג, עט; חזו"ע עמ' שעב; ברכת ה' ח"ד ו, יא.

וכיום מבצעים הרבה ניתוחים בהרדמה מקומית בלבד, ובציץ אליעזר לא ביאר האם יש לברך על ניתוח שכזה, אבל בהליכות שלמה כג, ב, כתב שאף אחר ניתוח כילה בהרדמה מקומית יש לברך 'הגומל'. וכתב בנשמת אברהם (או"ח ריט, ב, עמוד קסו במהדורה החדשה), שכך אמר גם לגבי צנתור. אך העיר על כך: "ואולם כיוון שלפי דעת הרופאים הסיכון הוא קטן מאד יש לעיין מה בדיוק הגבול מתי לברך הגומל ומתי אין צורך. ואמר לי הגר"ע אויערבאך שליט"א, שחמיו הגרי"ש אלישיב שליט"א פוסק שאין לברך בכל ניתוח אלא רק בניתוח תחת הרדמה כללית. וצריך לעיין כי הלוא אנו מבצעים הרבה פעולות מסוכנות כגון ביופסיה מאיברים פנימיים בהרדמה מקומית בלבד".

ולמעשה כתבתי בפנים שאין לברך על ניתוח בהרדמה מקומית בלבד, ומן הסתם אם תהיה בזה סכנה הוא ישכב שלושה ימים ואז יברך 'הגומל'.

ד,ד – עילפון או איבוד הכרה

כתבו הפוסקים שיש לברך אחרי התעלפות 'הגומל' (שואל ונשאל ד, טו; רבבות אפרים ח"ב פ, כד בשם החזו"א). ונראה שהדבר תלוי בסיבת ההתעלפות. אם הוא איבוד הכרה מחמת אירוע מוחי או אירוע לב וכדו' ודאי שיש לברך 'הגומל' כשיתרפא. אבל אם התעלף בגלל התרגשות וכדומה, אין לברך 'הגומל' כשיתאושש.

ד,ה – מאימתי חולה שהתרפא יכול לברך? (שייך גם להלכה ג)

 ככלל, אין לברך 'הגומל' עד שיצא מהצרה לגמרי, שרק אז הטובה שלימה, וכך משמע בנוסח הברכה: 'שגמלני כל טוב'. וכן מצינו שביום השני לא נאמר 'כי טוב', כי לא נגמרה בו המלאכה, הרי שלשון טוב מורה על טובה שלימה (עטרת זקנים ב, א"ר א, גר"ז סדבה"נ יג, ה, מ"ב ריט, ב). וכן החולה, לא יברך עד שיבריא לגמרי, אבל אם הוא עדיין חלש מהמחלה, אפילו אם חזר לעבודה לא יברך.

ואם כבר התחזק ויכול לצאת לעבודתו, אבל תהליך ההשתקמות מהמחלה עוד נמשך, ימתין עד שיגמור להשתקם ואז יברך. אבל אם כבר חזר כמעט לאיתנו ורק נותר עוד רושם, שאף הוא במשך החודשים הבאים ילך ויעבור, לא ימתין עד שיחזור לכפי שהיה לפני כן. וכ"כ בשבט הלוי ד, קנב. (ועיין בדברי יציב או"ח פו, שכתב קצת אחרת). ובמצב שלפי הטבע כבר לא יחזור לבריאותו הראשונה, כגון שנקטעה רגלו, או שעבר התקף לב קשה, יברך כאשר יחזור לאיתנו לפי האפשר במצבו (ועיין שד"ח אס"ד מערכת ברכות ב, יב; פס"ת ריט, 21).

ד,ו – הכניס את עצמו לסכנה

במחזיק ברכה ריט, א, כתב שלדעת אביו, רבי יצחק אזולאי, ברכת 'הגומל' נתקנה רק על סכנה הבאה לאדם בעל כורחו, ולכן אם הכניס עצמו לסכנה וניצל – לא יברך. וכן אם הקב"ה ציווה על אדם להיכנס לסכנה וניצל – אינו מברך, ולכן יצחק אבינו לא בירך 'הגומל' אחרי העקידה, וכן חנניה מישאל ועזריה לא בירכו אחרי שיצאו מכבשן האש, וכמו כן כהן גדול אחרי שיצא מקודש הקודשים ביוה"כ לא בירך 'הגומל'. ולדעת ר' אליעזר נחום (בעל החזון נחום), כל שניצל מסכנה מברך 'הגומל', ואפילו מי שנכנס לסכנה בציווי ה', כשניצל בירך, ואפילו ר' עקיבא שנכנס לפרדס ויצא בשלום, בירך 'הגומל'.

ומתוך מחלוקת זו דנו הפוסקים בשלושה מקרים:

 א) התורם איבר פנימי לחבירו: לדעת ציץ אליעזר (ח"י כה, פכ"ג), הואיל והוא הכניס את עצמו לסכנה, אין לו לברך 'הגומל', ואולי אף ר"א נחום יודה כאן כי הוא לא מכניס את עצמו לסכנה בציווי ה' אלא על דעת עצמו, ואולי אפילו נגד רצון ה'. לעומת זאת הגרע"י ביאר (יחו"ד ד, יד, עמ' עד בהערה) שדעת הציץ אליעזר לשיטתו, שאסור להכניס את עצמו לסכנה כדי להציל את חבירו (צי"א ט, מה), אבל לפי מה שמבואר ביחו"ד (ג, פד) שיש בזה מצווה גדולה, רשאי לברך 'הגומל' כדעת ר"י אזולאי. וכ"כ בברכת ה' (ח"ד ו, יח).

ב) המנסה לאבד עצמו לדעת שנשאר בחיים. כתב בשו"ת לב חיים (ג, נג), שהואיל וניצל, עליו להודות לה' בברכה, ואין זה משנה איך נכנס לסכנה.  וכ"כ בברכ"ה (ח"ד ו, יט). לעומת זאת ביחו"ד (ד, יד) הביא כמה אחרונים שסוברים כי אין לברך במקרה זה, שאיך יוכל לברך אחרי חטא כזה ואין זה מברך אלא מנאץ. וכך דעת ציץ אליעזר ח"י כה, כג.

ג) מי שנחבש בבית האסורים אבל יכול היה להציל את עצמו מן המחבוש על ידי תשלום ממון. הר"י מיגאש (סימן צ) הסתפק בדין זה, שאולי הוא נחשב שהכניס את עצמו לסכנה ולכן אינו מברך 'הגומל', או שמא לא פלוג חכמים וכל חבוש היוצא מבית האסורים מברך 'הגומל'. והחיד"א והבא"ח עקב, ט, הבינו שמסקנתו היא שכל חבוש מברך. וכ"כ בברכת ה' (ח"ד, ו, 9). לעומת זאת כתב בשערי תשובה (ריט, ב) שיברך ללא שם ומלכות, וכנראה הבין שהר"י מיגאש לא הכריע. וכן ראוי לנהוג מספק.

ה – נשים יולדות וקטנים בברכת הגומל

ה,א – נשים בברכת הגומל

אף שתקנת חכמים לברך 'הגומל' חלה על גברים ונשים כאחד, במשך הדורות התפשט המנהג שנשים לא בירכו 'הגומל'. יש שהסבירו שמפני הצניעות לא נהגו לברך בפני עשרה גברים (הלק"ט ב, קסא, מ"ב, ג). יש שביארו שאולי סברו שברכות אלו רשות (מ"א בהקדמתו לריט). ויש אומרים, שמכיון שהנוסח הוא 'לחייבים', הרי שמדובר בעונש על חטא מסוים, ואין האשה נענשת אלא על חטאי בעלה, ולכן ראוי שהוא יברך בשבילה (א"ר יב).

אבל רוב האחרונים כתבו שזה מנהג טעות ועליה לברך 'הגומל', וכדי לשמור על הצניעות תוכל לברך מעזרת הנשים (כנה"ג הגה"ט, ברכ"י ב, ח"א סה, ו, גר"ז סדבה"נ יג, ג, סידור יעב"ץ, בא"ח עקב, ה, כה"ח ג, יחו"ד ד, טו, צי"א יט, נג, א).

ה,ב – יולדת

כפי שלמדנו לעניין חולה שהבריא, רק לאחר שיבריא לגמרי יברך. וכך יולדת, לא תברך עד שיחלפו שבעה ימים מלידתה, שאז היא נחשבת ככל אדם, כמבואר בהלכות יום הכיפורים (כה"ח ג, שעה"ב כב, כ, פס"ת ריט, 44). ובברכ"ה (ח"ד ו, 44) כתב, שאם היא מרגישה עדיין כאבים מחמת הלידה היא נחשבת כחולה שאין בו סכנה שאומרים לנכרי והוא עושה מלאכה בשבילה בשבת (שו"ע של, ד).

ולפי המבואר בהלכות תשעה באב, שנוהגים להקל ליולדת שלא תצום עד שלושים יום מלידתה, משמע שגם אחר שבעה ימים היא עדיין נחשבת חולה (עיין פניני הלכה זמנים י, 3). אלא שאפשר להשיב שהיא כבר נחשבת בריאה, אלא שאם תצום תשוב לחולשתה, ולכן פסקו למעשה שלא תצום. ולכן מובן מדוע יש סוברים שכן תצום, עי"ש.

מ"מ למעשה, בפשטות אם היא מרגישה טוב תוכל לברך אחר שבעה ימים. אבל אם היא עדיין מרגישה חולשה מהלידה, תדחה את הברכה עד שתתחזק, ומן הסתם לאחר שלושים יום כבר הבריאה לגמרי מהלידה.

ה,ג – קטן בברכת הגומל

כתבו הרבה פוסקים שאין לקטן לברך 'הגומל' על הצלתו, שהרי אינו יכול לומר לשון 'לחייבים טובות', שהמילה 'לחייבים' משמע שמחוייב עונש, וקטן אינו בר עונשין. וכן אי אפשר שידלג על המילה 'לחייבים' שהרי אסור לשנות מטבע שטבעו חכמים בברכה. ואף אם יאמר 'לחייבים' כפי שתקנו חכמים נראה כקורא לאביו רשע, שהייסורים שבאים על הבן הם בגלל חטאי אביו (שו"ת מהר"ם מינץ יד, כנה"ג, מ"א בהקדמתו לסימן ריט, א"ר ג, מ"ב ג).

לעומת זאת בשו"ת לחמי תודה (ה) הקשה שלפי זה אף מגיל יג' שנה עד כ' יהיה פטור מלברך כי אע"פ שחייב בדיני אדם אינו חייב בדיני שמיים (שבת פט, ב). וכתב לחלוק על משמעות 'לחייבים' בנוסח הברכה, שאין הפירוש חובה או עונש כי לא ראוי לאדם שיאמר על עצמו שהוא חייב שאין לאדם לפתוח פיו לשטן, אלא "עיקר הפירוש הוא 'חייבים' לשון 'חוב', והכוונה שהאדם יש לו טובות הרבה אצל בוראו על כמה חובות שעושה עמו, ואעפ"כ הקב"ה גומל לו תמיד טובות אחרות". וכן כתב שראה שנוהגים שקטנים מברכים ברכה זו. וכ"כ מור וקציעה. וכתבו כמה אחרונים שכך המנהג: ברכ"י א; חסד לאלפים י. (ובאבני נזר או"ח לט, תמה על המהר"ם מינץ שמוכח מהגמ' שאין נוסח לחייבים 'מעכב', שהרי רב חנא ורבנן בירכו 'הגומל' לרב יהודה בנוסח אחר).

ולמעשה הרבה אחרונים חששו לספק ברכות במקום שאין מנהג לקטן לברך: כ"כ שע"ת א; בא"ח עקב ד; כה"ח ב; ציץ אליעזר יח, כב; ברכת ה' ח"ד ו, מא; שערי הברכה כב, ח. אבל כתב בא"ח, שהואיל ומדינא היה צריך לברך, במקום שיש מנהג שהקטן מברך – יברך. וכיוצא בזה כתב בכה"ח ב, וציין שבארץ ישראל נהגו שלא לברך.

ויש שאינם חוששים לספק, וכתבו שהקטן צריך לברך. כ"כ הגרע"י (בחזו"ע עמ' שמט); ובאור לציון (ח"ב מו, נט).

ה,ד – ברכת הגומל על רבו, קרובו או חבירו

ברכות נד, ב: "רב יהודה חלש ואתפח, על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן, אמרי ליה: בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא. אמר להו: פטרתון יתי מלאודויי. והא אמר אביי: בעי אודויי באפי עשרה! דהוו בי עשרה. והא איהו לא קא מודה! לא צריך, דעני בתרייהו אמן".

וכתבו תר"י (מג, א, בדפי הרי"ף), שאם היו שם עשרה, והחייב בברכה ענה אמן, גם החייב בברכה נפטר בזה. ואם לא היו עשרה, לא יצא ידי חובה. אבל מותר להם לברך את ברכת השבח גם כשאין עשרה, וכשאין החייב בברכה נפטר בה, כי ברכה זו אצלם היא ברכת רשות. ע"כ עיקר דבריו. וכ"כ הריטב"א, וכך משמע קצת מהריא"ז (ט, ד), ועוד ראשונים. וכ"כ הטור (ריט, ד): "ולא חשיב ברכה לבטלה כיוון שהם לא נתחייבו בה, שהם נתנו שבח והודאה למקום כדרך בני אדם שמשבחים למקום על הטובה שמזמין להם". וכך כתב שו"ע ורמ"א (ריט, ד). והזכירו את דברי התר"י הרבה אחרונים: לבוש ג; מ"א ד; ט"ז ב; א"ר ו; מהר"א אזולאי ב; גר"א יא; נהר שלום ט; שולחן שלמה א; גר"ז סדבה"נ יג, ד; וכ"כ בערוה"ש ח, ומ"ב יד.

והיוצא מדבריהם שתחילת הבאת המעשה ברב יהודה שחלה והבריא, כדי ללמדנו שגם תלמידיו יכולים לברך, ואפילו אין שם עשרה. ואח"כ נתווסף עוד חידוש, שגם הניצול יכול לצאת בברכתם ידי חובתו אם יענה אמן. וכתב הגר"ז בסדבה"נ יג, ד, שדווקא כשהוא שמח בהצלתו רשאי לברך.

על מי מותר לברך 'הגומל'? כתב בב"י (ריט, ד-ה) בשם רבנו מנוח, שכל שיש לו תועלת בהצלתו מברכים עליו, וכן נראה משאר הראשונים שלא חילקו בזה. אבל המשיך הב"י ודייק מהרשב"א שרב חנא ורבנן בירכו על רב יהודה רק מפני שהיה רבם, ולפי זה "אין ללמוד משם למי שאינו רבו אע"פ שהוא חביב עליו כגופו שיברך על רפואתו". ומכאן פסקו הרבה אחרונים שמותר לברך רק על אביו או רבו, אבל אפילו לאב אסור לברך 'הגומל' על בנו (ברכ"י ז; א"ר יא; חסד לאלפים י; בירך את אברהם סה, ב; באו"ה 'ואין'; כה"ח כז; חזו"ע עמ' שנ; ברכת ה' ו, מב).

לעומת זאת מסתימת הראשונים שלא חילקו בזה, משמע שרשאי אדם לברך ברכת הודאה זו על כל אוהביו וקרוביו. וכתבו כמה אחרונים (מ"א ד, מחה"ש, פמ"ג א"א ד), שכך נראה משו"ע (ריט, ד): "אם בירך אחר ואמר", וביארו שחזר בו ממה שכתב בב"י. וכן פסקו אחרונים רבים (ב"ח, מ"א ד, שכנה"ג, מו"ק, בית יהודה א, ו). ויש שכתבו שמותר לסמוך על זה באב שמברך על בנו (שו"ת תשב"ץ חוט המשולש א, ד). ויש שכתבו שעל סמך זה מותר לבעל לברך על אשתו היולדת שאשתו כגופו. ואם תהיה שם ותענה אמן תצא ידי חובתה (א"ר ה, בשם תורת חיים; דעת תורה א; פתח הדביר; שד"ח אס"ד מערכת ברכות ב, יט).

שאלה נוספת יש כאן, האם הבן שמברך על אביו והתלמיד על רבו רשאים לברך גם שלא בפניו. במור וקציעה כתב שרק בפניו רשאי לברך (זולת באשתו ראשונה והגונה שחביבה עליו ביותר, שהיא כגופו ורשאי לברך שלא בפניה). וכיוצא בזה כתב בא"ר ה, לגבי בעל שמברך על אשתו, שרק בפניה הוא יכול לברך. ומשמע שכך סובר לגבי כל מי שמברך על ניצול אחר. אולם מסתימת הראשונים והאחרונים שלא הזכירו זאת, משמע שהשמחים ורוצים להודות על הצלת רבם (וי"א על כל חבריהם וקרוביהם) יכולים לברך גם שלא בפני הניצול.[1]

ולא כתבתי דין זה בהלכות, הואיל ולא נוהגים כך בפועל. וכנראה שלא נהגו לברך על אביו ורבו מפני שזו ברכת רשות (וכעין זה כתב בכה"ח ריט, כז). אמנם למעשה, הרוצה לברך על אביו או רבו מובהק, שהוא שמח בהצלתו – רשאי. אבל על שאר קרובים לא יברך, הואיל ונחלקו בזה.


[1]. ולכאורה היה אפשר לפרש את דברי הגמ', שכל מה שאמרו שאחד מברך עבור רבו או חבירו הוא דווקא כאשר זה שניצל עוד לא בירך 'הגומל', ובברכת תלמידו או חבירו הוא יוצא ידי חובתו. אבל אם כבר בירך 'הגומל', אסור לחבירו או תלמידו לברך. אלא שקשה, מדוע קפצו התלמידים לברך במקום רבם. אלא מסתבר שלא רצו לחטוף לו את הברכה אלא שההלכה היא שתלמידי הרב שניצל יכולים לברך על הצלתו כהודאה עצמית שלהם.

ו – הולכי מדבריות והנוסעים בכבישים

ו,א – נסיעה מעיר לעיר

יש אומרים שאין מברכים 'הגומל' על הליכה מעיר לעיר, כיוון שהברכה תוקנה דווקא על הליכה במדבר שיש בו סכנת חיות רעות וליסטים, ובדרך מעיר לעיר לא קיימות סכנות אלו. ומה שאמרו בירושלמי (ברכות פ"ד ה"ד): "כל הדרכים בחזקת סכנה", זהו לענין תפילת הדרך, וכך נוהגים באשכנז ובצרפת (תר"י, רא"ש, טור). ויש אומרים שתקנת ברכת 'הגומל' כללה את כל הולכי הדרכים, ואמרו חכמים 'הולכי מדברות' מפני שכך הוא לשון הפסוק (רמב"ן, מאירי. וכן משמע מהרמב"ם י, ח, ששינה מלשון הגמ' ל'הולכי דרכים'). וכתבו אבודרהם (ברכות שער שמיני), ואו"ח (שני וחמישי כד), שכן מנהג ספרד. ובשו"ע ריט, ז, כתב את שני המנהגים.

ו,ב – מנהג ספרד

כתב הב"י ריט, ז, שכמו שאין אומרים תפילת הדרך על דרך של פחות מפרסה כך אין מברכים 'הגומל' על דרך של פחות מפרסה. ואם כן למנהג ספרד, על כל דרך אפילו מעיר לעיר האורכת יותר מפרסה חייב לברך 'הגומל'. וכ"כ מאמ"ר א, ומהר"א אזולאי.

אך כתב הכנה"ג שאם הדרך קרובה, דהיינו ש"הולכין ובאין ביום אחד ופחות", התפשט המנהג לא לברך 'הגומל'. ואע"פ שבתחילה דחה מנהג זה, בסוף הסביר שמה שיוצאי ספרד נהגו לברך על כל דרך אפילו מעיר לעיר, הוא דווקא "דומיא דהולכי מדברות שהוא מקום רחוק ויש בו סכנה", אבל על דרך קרובה אפילו רחוקה מפרסה לא מברכים. והביאו מנהג זה רבים (חיד"א, לדוד אמת כג, ט, בירך את אברהם סה, יג, בית עובד יט, כה"ח מ). נמצא לפי מנהג זה, שכיום אין לברך 'הגומל' על נסיעה רגילה מעיר לעיר שאורכת יותר מ-72 דקות.

אבל כמה מאחרוני זמננו כתבו למעשה, שיש לברך 'הגומל' על כל נסיעה שאורכת יותר מ-72 דקות, שבנוסף לדעת השו"ע ודעימיה שלא חילקו בין נסיעה קרובה או רחוקה, נוספה כיום סכנה של תאונות דרכים, ובצירוף זה יש לחזור לעיקר הדין של השו"ע ולברך על כל נסיעה מעל 72 דקות (יבי"א א, יג, ברכת ה' ח"ד ו, 67). ואף הכנה"ג אמר את דבריו כדי ליישב את המנהג, אבל גם הוא מסכים שעיקר הדין הוא כדברי השו"ע (שואל ונשאל ג, קפ).

ויש מאחרוני זמננו שאומרים שברכה זו לא נתקנה על נסיעות שגרתיות כלל, וממילא אין לברך אותה על נסיעות רגילות של ימינו, אפילו אם הן ארוכות, מכיוון שיש כלי רכב רבים בכבישים ואין חשש של חיות רעות וליסטים, ולכן אין להחשיב את הדרכים שלנו שהן בחזקת סכנה. ועל סכנת תאונות דרכים לבד אין לברך, שהרי גם הנוסע מעל 72 דקות בתוך העיר נכנס לסכנת תאונות דרכים, וברור שאינו מברך 'הגומל' (אור לציון ח"ב יד, מב; עולת יצחק ב, פ; רח"ד הלוי במקור חיים צד, ג). והוסיף בעולת יצחק (רצאבי) "שחז"ל והפוסקים לא דיברו אלא במאורעות מיוחדים לפי מצב זמנם, אבל לא על הדברים הרגילים וההווים".

ו,ג – מתי ההולך בדרך או המפליג בים מברך הגומל?

מי שהפליג בים או הלך בדרך, ובאמצע דרכו הגיע למקום מסוים והתעכב שם יום או יומיים, אינו מברך 'הגומל' עד שיגיע למחוז חפצו, שאז יצא מן הצרה לגמרי. אבל אם התעכב שם יותר צריך עיון (עולת תמיד א, א"ר א, ברכ"י ג, מ"ב א). ויש אומרים שיברך רק בשובו לביתו אפילו אם מתעכב שם הרבה זמן (נוה שלום).

ותמה המאמ"ר א, למה שלוחי ארץ ישראל כשהולכים ממקום למקום לאסוף צדקה מברכים בכל מקום שמגיעים? ותירץ שמדמים דין זה למה שכתב בשו"ת הרשב"א (א, פב), שאם היה לו חולי קבוע שבא מזמן לזמן, אם בפועל התרפא עתה – יברך 'הגומל', למרות שהוא יודע שהחולי עוד יבוא פעם נוספת. "הכי נמי הכא בכל פעם שניצול מהצרה צריך לתת שבח והודאה להשי"ת כל שנזדמנו לו קהל ועדה לקדש שמו ברבים".

ובשדי חמד (אס"ד מערכת ברכות ב, יא) כתב שכל המחלוקת האם לברך בכל מקום שיגיע בדרכו או רק כשיגיע למחוז חפצו, שייך רק בהולך בדרך ורוצה להגיע למקום מסוים שעוד לא הגיע אליו, אבל אם בכל מקום שהוא עוצר הוא רוצה להיות שם, כמו זה שאוסף צדקה או פוקד קברים, ודאי שיברך בכל מקום שמגיע אליו, כי הוא נחשב מחוז חפצו. וכ"כ הרבה אחרונים: קצות השולחן, ברכת ה' (ח"ד, ו, כו) וחזו"ע (עמ' שסט וחזר בו מיבי"א א, יג, שפסק כנוה שלום).

ובכה"ח ה, ובחזו"ע (שם), כתבו שזה בתנאי שמתעכבים באותו מקום כמה ימים, וכתב בכה"ח "וכן עשינו מעשה בשנת התרס"ח כשהלכנו מירושת"ו לחברון להשתטח על קברי אבות ולא היה רצוננו להתעכב שם אלא לשוב ביום השני, ולא בירכנו הגומל עד שובנו לירושת"ו". ובברכ"ה ח"ד ו, כו, כתב שאפילו אם רק שוהה שם יום אחד, יברך. ואם יחזור למחרת – יברך שוב כשיחזור. ונראה יותר שרק אם ישהה איזה ימים, הרי שנחשב שסיים לעת עתה את דרכו, ויברך.

ז – טיסה במטוס

ז,א – מטוס ואוניה

גם מדברי מרן הרב באורח משפט או"ח מה, משמע שצריך לברך על טיסה, שהואיל ובפועל עבר במקום ימים ומדבריות, ותקנו חכמים לברך על כך, אין לבטל ברכה זו. וז"ל: "שאלתני אחי הנעלה מו"ה חיים הכהן שי', אם יברך ברכת הגומל בעברו דרך אניה בלב ים במסעו, ששמע יש אומרים שבזמן הזה לא שכיח סכנה בימים כבימים הראשונים. והנה זה ברור דאין להם על מה שיסמכו כלל, דמסתבר דתקנת ברכת הגומל נגזרה במנין, וכל דבר שבמנין אע"פ שבטל הטעם אינו בטל כי אם במנין אחר, ומכ"ש שהטעם נוהג לגמרי ואפי' הוחלש כל שהוא אין בכך כלום. וק"ו שבאמת הוא מפורש בדברי קבלה (שהמקור מתהלים), והוי כדברי תורה, שאין ראוי כלל לחוש לחידושי הזמנים".

ח – האם אדם שניצול מסכנה או מתאונה יברך הגומל?

ח,א – הניצול משאר סכנות

יש שכתבו שאין לברך 'הגומל' אלא על ארבעת המקרים המוזכרים בפסוקים (אבודרהם ברכות שער שמיני; או"ח שני וחמישי כה), אבל רוב הראשונים הסבירו שארבעת המקרים שהוזכרו במקרא הם דוגמאות להצלה מסכנות, וגם הניצול משאר סכנות צריך לברך 'הגומל' על הצלתו (שו"ת הריב"ש שלז; מאירי, ריא"ז, רבנו יהודה ב"ר יקר; שו"ת תשב"ץ בחוט המשולש טור ג, ל).

השו"ע ריט, ט, חשש לספק ברכות וכתב "וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות". וכן הסכימו רוב אחרוני ספרד (ברכ"י ח; חסד לאלפים יב; ברך את אברהם סה, יד; בא"ח עקב י; אור לציון ח"ב מו, נז). ואחרוני אשכנז כתבו שהמנהג לברך על כל סכנה שניצל ממנה, ובמקום מנהג אין חוששים לספק ברכות (לבוש ט, ב"ח, מ"א י, ט"ז ז, א"ר טו, מ"ב לב, ערוה"ש יב).

ונראה למעשה שכיום בני כל העדות יברכו 'הגומל' על כל סכנה, מכמה טעמים: א) רוב הראשונים פוסקים שגם על שאר הסכנות יש לברך. ב) בנוסף לכך יש פוסקים ספרדים שהבינו שכך גם עיקר דעת השו"ע, אלא שכתב שהרוצה לצאת ידי כולם יברך בלי שם ומלכות, אבל לדעתו אם ירצה רשאי לברך בשם ומלכות כעיקר הדין (בית יהודה א, ו; מחזיק ברכה א בשם אביו רבי יצחק אזולאי; לב חיים ג, נג). ג) יש מקומות שכך נהגו למעשה יוצאי ספרד לברך בשם ומלכות על כל הצלה מסכנה, ובמקום מנהג אין אומרים ספק ברכות להקל (כה"ח נב). ד) בנוסף לכך, כבר למדנו שלדעת רבים מפוסקי הספרדים האחרונים, יש לברך 'הגומל' על כל נסיעה שאורכת 72 דקות, ואף שלמעשה כתבתי על פי הפוסקים הסוברים שנכון שלא לברך. מ"מ כאשר היה בסכנה וניצל, יש לצרף את הסוברים שהיה צריך לברך על נסיעות של 72 דקות, ויברך 'הגומל' על הצלתו וגם על הנסיעות שנסע. ומי שנוהג לברך 'הגומל' על כל נסיעה, ימתין עד שיסע דרך של 72 דקות, ואז יברך גם על נסיעתו וגם על הצלתו מהסכנה.

יא – היוצא מבית האסורים

יא,א – היוצא מבית האסורים

יש שכתבו שהחבוש על עסקי ממון אינו מברך הגומל לכשיצא אלא רק החבוש על עסקי נפשות (לקט יושר עמ' 40; מ"א א; חיי אדם סה, ו; שולחן שלמה א).

לעומת זאת, כתב הר"י מיגאש (סימן צ), שגם החבוש בבית האסורים מחמת ממון מברך כשיצא, "הואיל והיה חבוש בבית הסוהר כלוא בבית הכלא ולא היה מושל בנפשו". וכעין זה כתבו תר"י, שהחבוש מחמת ממון מברך 'הגומל', "וחבוש רוב הפעמים הוא חבוש בעבור ממון ואין סכנתו כל כך". ויש לכאורה הבדל ביניהם, שטעם הברכה לר"י מיגאש כי הוא היה אסור בכלא, ולתר"י משמע שהיתה גם קצת סכנה בזה.

מ"מ רוב רובם של האחרונים כתבו שמי שנאסר עבור ממון מברך, בלא לדייק בשאלה האם צריך שיהיה שמץ סכנה. ומהם: מלבושי יו"ט א; א"ר ב; ברכ"י ד; מאמ"ר ב; חסד לאלפים ז; מג"ג אלף המגן ג; בא"ח עקב ט; ברך את אברהם סה, ה; ערוה"ש ה; פני יצחק 'הגומל' סז; מנחת פיתים; דעת תורה ועוד. ובנתיב חיים (הערות ה'קרבן נתנאל' על השו"ע) כתב במפורש שגם אם נתפש על ממון ואין שום סכנת נפשות – מברך.

ולכאורה אפשר לתלות מחלוקת הלקט יושר והמ"א מצד אחד, ומנגד ר"י מיגאש ותר"י ורוב האחרונים, במחלוקת הידועה בין מנהגי ספרד ואשכנז, האם מברכים כשלא היתה סכנה. וכ"כ נהר שלום ג, ושיורי ברכה ב.

אולם קשה להסביר כך, כי המ"א תלה את דבריו בדברי השו"ע. ועוד שהמ"א עצמו סובר שמברכים גם אחר מחלה שאין בה סכנה (כך הקשו בשיו"ב, ובאו"ה ריט, א, 'חבוש').

ונראה למעשה, שדין כלא שונה מדין חולה והולכי מדבריות, וגם מי שסובר שבחולה והולכי מדבריות מברכים רק כשהיתה סכנת נפשות, יסכים שיברכו על מי שהיה אסור בבית הכלא גם כשלא היתה כמעט סכנה. מפני שברכת 'הגומל' נתקנה על יציאה מן הסדר לכיוון הרע. ובהולכי מדבריות וחולים, כיוון שהם ברשות עצמם, ושולטים בגורלם, רק אם היו בסכנה צריכים לברך. אבל מי שהיה כלוא בכלא זמן רב, חייו כמעט שלא היו חיים, ולכן כשיצא צריך להודות לה', וכדברי הר"י מיגאש. ומה שצירף תר"י, שהיתה קצת סכנה, כדי להשוות במקצת את הדינים. ואכן כל מי שלא היה ברשות עצמו נכנס קצת לסכנה, אם בפגיעתם של האסירים האחרים, שאינם ידועים כבעלי מידות מושלמות, או מחמת מצבו הנפשי הירוד (וכעין זה כתב בברכ"ה ח"ד ו, ג).

ויתכן שגם מה שכתבו בלקט יושר ומ"א, שהכלוא על ענייני ממון אינו מברך, הכוונה לעשירים שלא שילמו את חובם לשלטון, שהיו אוסרים עליהם לצאת מטירה מסוימת, אבל היו שם בתנאים טובים, כדי שיוכלו לארגן את תשלום חובם. אבל אם היה מדובר בכלא רגיל, היו מסכימים שצריך לברך, כי בכל כלא שבימים ההם היתה קצת סכנה. ורק במדינות המודרניות החלו לבסס את זכויות האסיר ולהגן על שלומו. ויש במצבם קצת דמיון למצבו של מי שנכנס לכלא ברצונו. אבל יתכן שגם הם יודו שאם היה נגזר עליו לשבת בכלא זמן רב, אפילו שאין בו כמעט סכנה, גם הם היו מסכימים שעליו לברך כשיצא.

ולכן נראה למעשה, שכל מי שהיה כלוא בכלא מתוקן במדינות דמוקרטיות זמן רב, אף שאין בו כמעט סכנה, כשישתחרר – יברך. וזאת משתי סיבות, האחת שדעת רוה"פ שעל עצם היציאה מהכלא צריך לברך. והשנייה, שיש בזה שמץ סכנה, אם מצד שכניו האסירים ואם מצד מצבו הנפשי. ואם היה כלוא במקום מסוכן, מיד כשישתחרר יברך. ואינני יודע להעריך מהו זמן רב.

ואפשר להביא לזה ראיה מדברי מרן הרב קוק באורח משפט מה, לגבי השטים באוניה, שאף שכמעט אין בזה כיום סכנה, מ"מ תקנת חכמים לא זזה ממקומה (עיין בהרחבה להלכה ז', שהעתקתי דבריו). וכן במי שהיה בכלא, אף שכיום כמעט אין בזה סכנה, מ"מ נשארה קצת סכנה, והדין לא זז ממקומו.

אבל על מעצר בית, בוודאי אין לברך, וכ"כ ברכ"ה ח"ד ו, ח. ועל מעצר לכמה ימים אין מברכים, וכפי שכתב בבאו"ה ריט, א, 'חבוש' (וכ"כ בחזו"ע ע' שס, ושלא כאול"צ ח"ב יד, מא). ומי שברח מבית הכלא, והמשטרה מחפשת אחריו, לא יברך, כי לא ניצל לגמרי. וכ"כ בשיורי ברכה ריט, א.