ב – החובה והרשות בברכת שהחיינו

ב,א – תוקף ברכת שהחיינו

במשנה ברכות נד, א: "בנה בית חדש וקנה כלים חדשים אומר ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". ובגמרא עירובין (מ, ב) מבואר שברכת שהחיינו היא רשות.[1] ונחלקו הראשונים בהגדרת 'רשות'. יש שפירשו שיש לאדם רשות להחליט אם לאכול מהפרי או לא, אבל אם החליט לאכול חייב לברך עליו 'שהחיינו'. וכן אין חובה לבנות בית חדש ולקנות כלים חדשים, אבל אם בנה וקנה, חייב לברך 'שהחיינו' (אשכול ברכות הודאה כג, מאירי נד, ב, ולכך נוטה הריטב"א, ועוד ראשונים שנזכרו בדברי האחרונים, וכנה"ג, חת"ס או"ח נה, בירך את אברהם עא, ה). אבל לדעת רוב הפוסקים, ברכת 'שהחיינו' היא רשות לגמרי, שרשאי אדם לאכול פרי חדש, לבנות בית ולקנות כלים חדשים, בלי לברך עליהם 'שהחיינו' ואין בידו עוון (רשב"א א, רמה, מכתם, או"ז, עיטור, הגהות אשרי, ריב"ש, רדב"ז, ב"י רכג, ו, ורכה, ז, ב"ח, מ"א רכה, ו, פר"ח, עולת תמיד, צל"ח, חסד לאלפים, ערוה"ש רכה, ה, מ"ב רכה, ט). ויש מי שכתב שברכת 'שהחיינו' על ראיית הפירות היא רשות אבל האוכל את הפרי חייב לברך (א"ר רכה, ו, בשם הגהות הסמ"ק).

ואף שרוב הפוסקים נקטו שברכת 'שהחיינו' על הפירות רשות, כתבו הרבה אחרונים שראוי להיזהר שלא לבטל ברכה זו (ד"מ רכג, ד, א"ר, מ"ב רכה, ט, אג"מ או"ח ח"ה מג, ה). ואף השו"ע חשש מלפסוק שמותר לאכול פרי מבלי לברך עליו 'שהחיינו', שהרי כתב שלא לאכול פרי חדש בבין המצרים (שו"ע תקנא, יז), ולא כתב שיאכל את הפרי בלי לברך עליו 'שהחיינו'.

וסיכם יפה בפס"ת רכה, א, שיש לחלק את ברכת 'שהחיינו' לשלושה חלקים. א) על ימים טובים, והיא חובה גמורה. ב) על פירות חדשים, שאף שהיא רשות נהגו לברך אותה כחובה. ג) על כלים חדשים – שהיא ברכת רשות.

ב,ב – האם ברכת 'הטוב והמטיב' היא חובה

רבים כתבו שאף כי ברכת 'שהחיינו' היא רשות, ברכת 'הטוב והמטיב' היא חובה. כ"כ שכנה"ג הגב"י רכג, ז; מהר"ש אלגאזי בשו"ת מהר"י בי רב סב; לחם חמודות, עולת תמיד רכג, א; שולחן הטהור רכב, ד. וכך משמע מחסד לאלפים רכג, ד, ועוד רבים ומהם מ"ב רכה, ט, שרק לגבי ברכת 'שהחיינו' כתבו שהיא רשות ולא לגבי 'הטוב והמטיב'.

אמנם מנגד רבים לא חילקו בין 'שהחיינו' ל'הטוב והמטיב' אלא התייחסו אל שתיהן כרשות. שכן כל הנוהגים שלא לברך על בית ורהיטים חדשים שנועדו לבני זוג, סוברים שגם ה'טוב והמטיב' היא רשות. וכמובא בהמשך לגבי הברכה על בית וכלים. וכן בהמשך לגבי לידת בן.

ב,ג – ספק ברכות להקל וברכה שאינה צריכה בברכת 'שהחיינו'

כתבו הריב"ש (שו"ת תקה), והב"ח (סימן כט), שהואיל וכל יסודה של ברכת 'שהחיינו' רשות והתנדבות, ואין בה אמירת "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", אלא רק שבח והודאה לה' על שהחייה אותו והגיעו לזמן של שמחה, לכן אין לחוש בה לספק ברכות, אלא כל שהוא שמח, רשאי לברך. ולכן כשנחלקו הפוסקים אם צריך לברך, כאשר האדם עצמו שמח, ראוי שיברך, ואין לחוש לברכה לבטלה, הואיל והוא באמת שמח. וכ"כ א"ר (כב, ב, והביא לזה ראיה מברכות ס, א), פר"ח (סימן תלב), צל"ח ברכות (ס, א), תבואות שור (יו"ד כח, ד), חת"ס (או"ח נה), שו"ת קול מבשר (ח"א כא, ו), ציץ אליעזר (יג, כ, ה). (ויש שהבינו כך מהגהות אשרי בשם מהרמ"ק לרא"ש עירובין ג, י),

לעומת זאת מוכח מהרבה ראשונים ואחרונים שחוששים לספק ברכות אף בברכת 'שהחיינו', וכן מתבאר מדברי הרשב"א (א, רמה) ומהרדב"ז (א, שיט). וכן כתבו כמה אחרונים (מאמ"ר, ומטה יהודה) בדעת השו"ע (רכה, ה). וכן הסכימו אחרונים רבים, ומהם: שכנה"ג (רכה, א), פמ"ג (א"א רכג, י, רכה, ט), פתח הדביר, בית יהודה (יו"ד כג), לב חיים (ב, מג), בירך את אברהם, שדי חמד (אס"ד מערכת ברכות יח, ה), בא"ח (ראה טו), מ"ב (רכג, יב, שעה"צ רכה, טו), ערוה"ש (רכה, ז), יבי"א (ד, נ), ברכ"ה (ח"ד, א, ד).

למעשה נראה, שכאשר רוב ברור של הפוסקים מסכים שצריך לברך, אפשר לצרף את דעת הריב"ש ודעימיה, שאם הוא שמח יברך בלא לחוש. שכבר למדנו בפרק יב, 4, שי"א שבכל הברכות הולכים אחר הרוב, ק"ו כאן שיש סוברים שהכלל "ספק ברכות להקל" אינו חל.

ב,ד – האם נוהגים לברך על בית, כלים ובגדים חדשים

במשנה ברכות (נד, א), אמרו שעל בית וכלים מברכים 'שהחיינו'. ובגמרא עירובין (מ, ב), מבואר שברכת 'שהחיינו' על פרי חדש היא רשות, והסכימו הפוסקים שכך הדין לגבי בית וכלים חדשים. וברכת 'שהחיינו' שעל החגים, היא חובה.

וכמה ראשונים הזכירו את דברי רב שרירא גאון, שסובר שאין מברכים 'שהחיינו' על בית וכלים, "דלא סמכינן עלה, דמסקינן בפרק בכל מערבין (עירובין מ, ב), דבעינן מידי דאתי מזמן לזמן". וכפי הנראה כוונתו, שהואיל וברכת 'שהחיינו' על דברים חדשים היא רשות, לא נהגו לברך אלא על החגים שקבוע להם זמן.

 אלא שהתוס' (סוכה מו, א, 'העושה'), אחר שהביאו את דבריו, כתבו: "וקשה מפדיון הבן",[2] וגם הראבי"ה תמה עליו. ובתרומת הדשן סי' לו, כתב שלא נתקבלו דברי רב שרירא גאון. וכ"כ הב"י רכג, ו, שאין לחוש לדברי רב שרירא גאון במקום הרי"ף (מד, א), והרמב"ם (י, א), והרא"ש (ט, טז), ושאר הפוסקים שסתמו דבריהם לברך. וכן כתב רדב"ז (ג, תיב), ומ"א (רכג, ה). וכן כתבו כמעט כל האחרונים כדבר פשוט שמברכים על כלים חדשים, ומהם: לבוש (רכג, ג-ה), א"ר, מחזיק ברכה (רכג, ג), לב חיים (ג, נב), ערוה"ש (רכג, ה), ציץ אליעזר (יב, יט), ברכת ה' (ח"ד ב, נז).

בדרכי משה רכג, ד, כתב שאמנם מהרשב"א (א, רמה), שכתב שברכת 'שהחיינו' היא רשות משמע כרב שרירא. מ"מ יש לנהוג לברך כדברי הפוסקים שסוברים שהיא חובה, אבל המיקל בברכות במקום שהוא מחלוקת לא הפסיד. ע"כ. ובהגהותיו לשו"ע כתב הרמ"א (רכג, א): "ויש שכתבו שנהגו להקל בברכה זו שאינה חובה אלא רשות, ומזה נתפשט שרבים מקילים באלו הברכות". כמדומה שהרמ"א בדרכי משה הבין שרב שרירא אינו אומר שלא לברך כלל 'שהחיינו' (שהיאך יכתוב בניגוד לדברי הגמרא) אלא עיקר כוונתו לומר שהיא רשות, ולכן בפועל כמעט שאין מברכים אותה. ולכן ביאר שהרשב"א סובר כרב שרירא. ובפועל זה גרם לרבים שלא לברך 'שהחיינו' גם במקום שברור מהמשנה והגמרא שמברכים. ואולי הטעם שלא בירכו, מפני שהברכה תלויה בשמחה, וקשה למדוד אימתי השמחה מספקת כדי לברך. וכ"כ הפמ"ג (משב"ז רכג, ד) שכמדומה שלא נהגו לברך על כלים ובגדים. ובסדבה"נ (יב, סעיפים: ב, ה) כתב שעל בית ובגדים מברכים אבל על שאר כלי תשמיש אין נוהגים לברך. וכעין זה כתב בהליכות שלמה (כג, טו). ובבא"ח ראה ו, כתב שעל פי המנהג מברכים רק על בגדים, ועל בית וכלים אין מברכים, וכעין זה כתב בכה"ח רכג, כ, ובחזון עובדיה ע' שצ, והרב אליהו (קצוש"ע נג, ג). עיין בפס"ת רכג, ו, וזאת הברכה ע' 168.

ב,ה – סיכום הלכה למעשה

אולם ברור כי דעת רוב ככל הפוסקים, ראשונים ואחרונים, שמברכים על בית, בגדים, כלים, תכשיטים ורווחים כספיים גדולים, והמדד לברכה היא ששמחים, ולכן כל שהוא שמח בדבר, נכון שיברך. וכבר למדנו שאפילו במקום של ספק, לדעת כמה מגדולי הפוסקים, אם האדם שמח, רשאי לברך. ק"ו כאן, שמעיקר הדין אין בדבר ספק, שמברכים עליהם 'שהחיינו'. וכ"כ בברכ"ה ח"ד ב, נז. ועיין בשולחן הטהור לאדמו"ר מקומרנא (רכב, א; ורכג, ג-ז), שהרחיב בחשיבות ברכות אלה, ויצא חוצץ כנגד המתרשלים מלברכם מחמת ספקות שונים. ואף הוסיף שהמיקל בברכות אלה מקילין לו ימיו ושנותיו (רכג, א).


[1]. עירובין מ, ב: "ואמר רבה: כי הוינא בי רב הונא איבעיא לן: מהו לומר זמן בראש השנה וביום הכפורים? כיון דמזמן לזמן אתי – אמרינן, או דילמא: כיון דלא איקרו רגלים – לא אמרינן? לא הוה בידיה. כי אתאי בי רב יהודה אמר: אנא אקרא חדתא נמי אמינא זמן. – אמר ליה: רשות לא קא מיבעיא לי, כי קא מיבעיא לי – חובה מאי?". רש"י "אקרא חדתא – כשאני רואה דלעת חדשה משנה לשנה אמינא זמן".

[2]. כוונת התוס' בקושייתו, שהנה מצינו שמברכים גם על דבר שאין לו תאריך קבוע בשנה. ואפשר ליישב את דברי רב שרירא, שמברכים על פדיון הבן כי יש לו זמן – שלושים יום מהלידה. והתוס' יסברו, שהואיל ומברכים על דבר שאין לו תאריך קבוע בשנה, ממילא משמע שמברכים 'שהחיינו' על כל דבר שמתחדש מעת לעת. ומסתבר שהיו רגילים לברך 'שהחיינו' על כלים חדשים, והקשו עליו מפדיון הבן, שאף שאין לו תאריך קבוע בשנה חובה לברך עליו, וממילא רשות בכלים שקונים מעת לעת.

ג – שהחיינו והטוב והמטיב

ג,א – ביאור החילוק בין ברכת 'שהחיינו' ל'הטוב והמטיב'

עיין לעיל טו, ט, בהרחבות לגבי הברכה על ירידת גשמים שהשקו שדות רבים, שלדעת הרי"ף, הרמב"ם ושו"ע, רק אם הוא שותף עם חבירו בשדה, מברך 'הטוב והמטיב', ואם הוא לבדו 'שהחיינו'. ולדעת הרא"ש ורשב"א, תמיד מי שיש לו שדה מברך 'הטוב והמטיב', שהוא שותף בשמחה עם בעלי השדות האחרים.

עוד נחלקו בדעת הרי"ף והרמב"ם, מה דין בעל שדה שיש לו אשה. לדעת מ"א רכא, א, יברך 'שהחיינו'. וז"ל:  "שאם לא כן מדוע דחק בגמרא, הוי ליה לשינויי כגון דאיכא אישה ובנים, אלא על כורחך לא מהני שהרי אין להם חלק בשדה, ושמא לא יתן להם כלום מפירותיה. מה שאין כן בנולד בן דיש להם חלק בולד ויש להם הנאה שהם משתמשים בו מיד". וכ"כ בשו"ת הלק"ט א, קצו: "נראה דלא סגי בשותפות אשתו ובניו לגבי גשמים, שהשדה היא שלו וכל הטובה היא לו לבדו אלא שאחר כך מאכילם, ולא דמי ליין שהטובה לכולם בבת אחת. וכן יש לדקדק מירושה שכתוב בגמרא אחים ולא אישה ובנים". וכן כתבו נהר שלום; קצוש"ע סא, י; כה"ח רכא, יא; וברכת הבית כג יט.

ולדעת הש"ך, אם הוא נשוי, אפילו אין לו שותף, יברך 'הטוב והמטיב'. וכ"כ א"ר רכא, ג, שגם אשה ובנים נקראים שותפים, וכדין יין שהסכימו הפוסקים שאשתו ובניו ששותים עמו מועילים לברכת הטוב והמטיב. ובעניין שדות יש עוד סברה לברך 'הטוב והמטיב', שהרי לדעת הרא"ש ודעימיה, בכל מקרה מברך 'הטוב והמטיב', ואף שלעניין זה אין פוסקים כמותו, אבל כאשר הוא גם נשוי, יש להורות שיברכו 'הטוב והמטיב'. ע"כ. וכ"כ במור וקציעה רכג, ושעה"צ רכא, ב.

עוד יש להזכיר כאן את דברי באו"ה רכג, ה 'שהיא', שברכת 'שהחיינו'  פוטרת את החייב ב'הטוב והמטיב', אבל אם התחייב ב'שהחיינו' ובירך 'הטוב והמטיב' לא יצא. וכ"כ בסדבה"נ יב, ג. (וכ"כ בחזו"ע ע' שפח; ברכ"ה ח"ד ב, 225, 282; ברכת יוסף קטו).

עד כאן העקרונות ומכאן לבירור הדינים.

ג,ב – כלים חדשים

קנה הבעל כלים עבור משפחתו, אף שהוא הבעלים של הכלים, מוסכם שיברך 'הטוב והמטיב', הואיל ואף בני ביתו משתמשים בהם מיד עמו (באו"ה רכג, ב 'אין', ושעה"צ רכב, ו). ואם הכלים שייכים גם לאשתו, אף היא תברך  'הטוב והמטיב'. וכ"כ בוזאת הברכה 168.

ונראה שבפשטות לפני הנהוג כיום, בעל שקונה כלים לביתו, כדוגמת תנור, מקרר, שולחן, כסאות, מקרוגל וכדו', אשתו שותפה עמו בהם לגמרי, שכך נוהגים להתייחס לממון ולרכוש, ולכן אף היא תברך 'הטוב והמטיב'. ורק אם הסכימו ביניהם במפורש שאחד מהם הוא הבעלים של החפץ, ולשני מותר להשתמש באופן חופשי, אז הבעל של הכלי יברך 'הטוב והמטיב' והשני לא יברך כלום.

ג,ג – מכונית

אם המכונית נרשמה על שם שניהם, שניהם יברכו 'הטוב והמטיב'. ואם נרשמה על שם הבעל מתוך כוונה שהיא שייכת לו בלבד, יברך 'שהחיינו', כי לא בטוח שאף היא תהנה ממנה. ואם יש גם לאשתו רשות לנסוע בה כרצונה, אבל ברור שהמכונית שלו, יברך הוא 'הטוב והמטיב'. ואם נרשמה במקרה על שמו אבל ברור להם שהיא שייכת לשניהם, שניהם יברכו 'הטוב והמטיב'.

ומי שקיבל בהשאלה מכונית ממקום עבודתו או מהוריו, אף אם קיבל אותה למשך זמן ארוך, לא יברך, כי תקנו את הברכה על בית וכלים ששייכים לו (חת"ס או"ח נג, דעת תורה רכג, ה).

ג,ד – בית

נתבאר בהלכה ז, שהקונה בית חדש או סיים את בנייתו, אם הוא רווק, יברך 'שהחיינו', ואם הוא נשוי יברכו 'הטוב והמטיב'. ואם הבית רשום על שם אחד מבני הזוג, רק זה שהבית רשום על שמו יברך, אבל כיוון שבפועל שניהם יהנו ממנו יחד, זה שהבית רשום על שמו יברך 'הטוב והמטיב' (שו"ע רכג, ג; באו"ה ד"ה 'בנה').

ג,ה – שותף עם גוי

אם הוא שותף עם גוי, יברך 'שהחיינו'. שכן גוים לא נחשבים שותפים בשמחה, שאין טובתם טובה (מ"א רכא, ב ע"פ תוס' סנהדרין לז. וכ"כ הא"ר ג, הלק"ט א, קצג, קצ"ע, ח"א, כה"ח ומ"ב רכא, ו).

ג,ו – נעליים

כל הפוסקים, ראשונים ואחרונים, שעסקו בהגדרת בגדים שאינם חשובים שאין מברכים עליהם 'שהחיינו', הזכירו גרביים, חלוקים (בגדים תחתונים), ונעליים כדוגמא לדברים שאינם חשובים (תוס', שו"ע רכג, ו). ולכאורה כיום צריך לברך על נעליים, שכן הן חשובות, ובהרבה מקרים אף יותר מבגדים, וודאי יש שמחה בקנייתם. וכתב סברה זו בוזאת הברכה 168 (אות א) אך לא הכריע.

והרמ"א רכג, ו, כתב, שהמנהג לומר למי שלובש בגד חדש 'תבלה ותחדש', והוסיף שיש מי שכתב שאין לומר כן על מנעלים או בגדים הנעשים מעורות של בהמה, שמשמעות איחול זה שיתחדש לך עוד כגון אלו, וכדי לעשותם  יצטרכו להמית בהמה, וכתוב 'ורחמיו על כל מעשיו'. וסיים הרמ"א: "והנה הטעם חלוש מאוד ואינו נראה, מ"מ רבים מקפידים על זה מלאומרו". וכן הסכימו רבים מהאחרונים.

ומ"מ פשוט שאין הדברים אמורים אלא על איחול זה ולא על ברכת 'שהחיינו'. כ"כ פרמ"ג מש"ז כב, א; שד"ח אס"ד ברכות ב, כ; קצות השולחן סד ו; כה"ח רכג, מח; וזאת הברכה ע' 168 בשם הרב אלישיב, פס"ת רכג, 75.

ואע"פ כן יש שהורו לא לברך 'שהחיינו' על נעליים מפני שהן מעור, וכך דעת שו"ת מור ואוהלות כד; יד יצחק ג, שכ; הרב אליהו והרב אויערבאך (הליכות שלמה כג, טו – "אע"פ שמן הדין אין זה מוכרח כ"כ מ"מ נהגו שלא לברך").

ונראה למעשה, שהשמח ומברך יש לו על מה לסמוך. ואם הוא שמח בהם מאוד, עדיף שיברך. שכך נראה בפשטות שכיום הנעליים הם דבר בעל חשיבות, ועוסקים בעיצובם וצבעם וכו'. ואף אם היה דבר שאינו חשוב, הרי דעת הרא"ש ודעימיה שמי שהוא שמח בדבר מברך. והטעם שאין לברך על עור נדחה על ידי רוה"פ, ובנוסף לכך יש לא מעט נעליים טובות שאינן עשויות מעור. וכבר למדנו שלדעת הריב"ש ודעימיה, אין אומרים בזה ספק ברכות להקל, וכל השמח רשאי לברך.

ג,ז – שההורים מברכים 'הטוב והמטיב' והילדים 'שהחיינו'

כתב במ"ב רכג, יט, בשם הב"ח, שההורים מברכים על מלבושי ילדיהם  'הטוב והמטיב', מפני שהכבוד שיש להם במלבושיהם נחשב שמחה ממשית.

ונראה שגם הילד יברך על הבגד, וזה בתנאי שההורים נתנו לו את הבגד עד שהוא נחשב כשלו. ואף שאם ירצו הם יכולים לקחתו ממנו ואחר שיגדל יעבירוהו לאחר, מ"מ עתה הם מחשיבים את הבגד כשייך לו. ואין צורך שיעשו קניין לשם כך, אלא די שיחשיבו את הבגד כשלו.

ואף שההורים מברכים על הבגד 'הטוב והמטיב', נראה שהילד יברך 'שהחיינו', מפני ששמחתו היא במלבוש עצמו, ובזה שמחתו שונה ונפרדת משמחתם, שכן הם מתכבדים בו, ובזה הם שותפים עמו. אבל הוא אינו שותף בשמחתם, כי בדרך כלל הוא אינו שמח כל כך בזה שהם מתכבדים במלבושיו, אלא רק בבגד עצמו הוא שמח. ובכל אופן הכל מסכימים שמי שחייב בברכת 'הטוב והמטיב', אם יברך 'שהחיינו' יקיים המצווה, וכיוון שנראה ששמחתו בבגד היא שמחה אישית, נכון שיברך 'שהחיינו'. וכיוצא בזה כתב בכה"ח רכג, לו, שהבן יברך 'שהחיינו', ואילו ההורים יברכו 'הטוב ומטיב'. אלא שכתב כדרכו שלא יאמרו שם ומלכות. כיוצא בזה מצינו בדעת השו"ע רכג, ה, שמקבל המתנה מברך 'הטוב והמטיב', ואילו הנותן אינו מברך. כלומר הנותן מספיק שותף כדי לזכות את המקבל בברכת 'הטוב והמטיב', אבל אינו מספיק שותף כדי לברך בעצמו, כי שותפותו אינה ממשית. וכ"כ הרב אריאלי בעל עיניים למשפט כמובא בבירור הלכה למסכת ברכות עמוד ר"ו. (לגבי החילוק בין הורים לילדים, מצינו שההורים אוהבים את בנם, עד שברור כשמש שהאב הבא במחתרת לא יהרוג את בנו, ואילו על הבנים אין הדבר ברור כשמש. וכן מצינו במהר"ל נתיב אהבת ה' תחילת פרק א', שעמד על כך שהבנים מצווים לכבד את ההורים אבל לא נצטוו לאהוב אותם).

ג,ח – עד איזה גיל ההורים מברכים 'הטוב והמטיב' על מלבושי ילדיהם

ילדים שההורים אחראים על מלבושיהם, ההורים מברכים 'הטוב והמטיב'. וזה בתנאי שההורים עדיין אחראים לגמרי על פרנסתם ומלבושיהם, היינו שהם קובעים איזה בגדים יקנו, ואף שיתחשבו בדעת הילדים, בסופו של דבר כל זמן שהם עדיין קובעים את סגנון הלבוש של בנם או ביתם, ההורים רשאים לברך. אבל משעה שהילדים יכולים לקנות לעצמם בגד, מכסף שהרוויחו, או שאינם מסכימים ללבוש בגדים שהוריהם רוצים שילבשו, אין ההורים נחשבים לשותפים מלאים בהלבשתם, ולא יברכו 'הטוב והמטיב'. ובכל אופן, לאחר גיל שמונה עשרה, הואיל וההורים אינם חייבים בפרנסתם, אין הם שותפים ממשיים בשמחתם, אלא הם דומים לנותני מתנה, שלכל הדעות נותן המתנה אינו מברך.

ג,ט – דעת יחיד שמברכים 'הטוב והמטיב' ו'שהחיינו' יחד

לדעת הסמ"ק (סימן קנא ע' קי), כאשר השמחה משותפת לשניים, עליהם לברך שתי ברכות, על השמחה המשותפת 'הטוב והמטיב', ועל השמחה הממשית האישית – 'שהחיינו'. והביאו הטור רכג, ה. והסכים לדבריו מלבושי יו"ט רכג, ג (וכ"כ בלחם חמודות ט, נג), וביאר דבריו שמצינו במשנה (נד, א) שבונה בית חדש מברך 'שהחיינו', והלא בדרך כלל כמה נהנים יחד מהבית, ולמה לא אמרו 'הטוב והמטיב', כפי שמבואר בגמרא נט, ב. אלא שהמשנה לא ביררה דין ברכת 'הטוב והמטיב', ולכן אמרה שצריך לברך 'שהחיינו', ובאמת אם הם שותפים צריכים לברך גם 'הטוב והמטיב'.

והב"ח רכד, ד, פירש דברי הסמ"ק במקרה שקנה גם דברים משותפים לו ולבני ביתו וגם דברים לצורך עצמו, שאז עליו לברך שתי ברכות. ולזה הסכים א"ר רכג, ח, ובאו"ה רכג, ה, 'שהיא'. וכך הוסכם על רוב ככל הפוסקים.

ד – שהחיינו על בגדים ומתנות קטנות

ד,א – ברכה על דברים שאינם יקרים כל כך

ברכות נד, א: "בנה בית חדש וקנה כלים חדשים, אומר: ברוך שהחיינו והגיענו לזמן הזה". ובגמרא ס, א, מובאת מחלוקת על איזה בגד מברכים, ודעת ר' יוחנן בלישנא בתרא, שאפילו אם קנה בגד חדש ושוב קנה בגד כזה, מברך 'שהחיינו'. ופסקו הרי"ף והרא"ש ושו"ע רכג, ג, שהלכה כר' יוחנן. ובירושלמי (ט, ג): "אמר ר' חייא בר בא: לא סוף דבר חדשים אלא אפילו שחקים כאילו הם חדשים לו". והובאו דברים אלו להלכה בתוס' נט, ב, וברא"ש ובשו"ע רכג, ג.

מבואר מדברי הבבלי והירושלמי, שעל בגד רגיל, אפילו משומש, אם הוא חדש אצלו, יברך. (ועיין בבדק הבית בב"י רכג, ג).

אלא שכתבו התוס' ברכות נט, ב, 'רבי יוחנן': "ואומר ר"י דווקא בבגדים חשובים דומיא דבית חדש נקט כלים חדשים, אבל שאינם חשובין כל כך כמו מנעלים ואנפילאות וחלוק וכיוצא בהן אין צריך לברך". (חלוק הכוונה לבגד תחתון כדוגמת גופיות). וקשה לומר שכוונתו, שרק על בגדים חשובים במיוחד מברכים, כי איך יבאר את דברי הגמרא והירושלמי. אלא שבא לחדש, שעל בגדים פשוטים ביותר, כדוגמת גרביים וגופיות, שאין בהם חשיבות, אין מברכים. וכך משמע מדברי הראשונים שהביאו את דבריו: הרא"ש כתב, שאין לברך על "דבר קטן שאינו חשוב כל כך", וכ"כ ב"י רכג, ו. והריטב"א כתב, שאין מברכים על "דבר מועט". והמאירי כתב שאין מברכים על "כלים דקים". ובתרומת הדשן לו, כתב, שמברכים על כלים "חשובים קצת", אבל אין מברכים על כלים "שאינם חשובים כלל". הרי שאין מברכים על דברים שאין להם חשיבות, אבל על סתם בגדים מברכים. וכ"כ וזאת הברכה ע' 166 הערה 8, ודלא כשעה"ב כ, הערה עט, ופס"ת רכג, ו.

המקובל לומר שחולצה היא כבר דבר חשוב, ובתנאי שמדובר בחולצה שאנשים מכובדים לובשים אותה.

וכן מצינו בשולחן ערוך כב, א: "קנה טלית ועשה בו ציצית מברך שהחיינו, דלא גרע מכלים חדשים". ולא חילק בין טלית גדול לקטן. ובבא"ח בראשית ז, כתב שאם עשה הטלית קטן מדבר חשוב, מברך 'שהחיינו'. וכ"כ כה"ח כב, ה. ובברכ"ה ח"ד ב, 232, כתב שטלית קטן מצמר נחשב דבר חשוב.

אבל חולצות טריקו פשוטות, כגון אלה שרגילים להדפיס עליהם מותגים, ורק אנשים פשוטים ונערים רגילים ללובשם – אין מברכים. וכן על כלי בית פשוטים שמכירם נמוך, אין מברכים.

ד,ב – האם עני ששמח בדברים שבעיני רוב האנשים אינם חשובים יברך

כתב הרא"ש ט, טז, שהעיקר הוא לפי שמחתו של האדם, שאם הוא שמח, יברך, ואם אינו שמח לא יברך. ומשמע שבזה הוא חולק על התוס', שלתוס', עני ששמח באנפילאות, לא יברך. ואילו לרא"ש יברך. וכ"כ תה"ד לו, וכן משמע מלשון הטור וב"י, שהרא"ש נחלק בזה על התוס'. וי"א שאין בזה מחלוקת, והתוס' דיבר בעשירים ובינוניים, אבל יסכים שעני השמח בדברים פעוטים יברך (רדב"ז א, שצה).

למעשה פסק בשו"ע רכג, ו, כדברי הרא"ש. וכן דעת הרדב"ז (א, שצה). לעומת זאת דעת הרמ"א כפי שמשמע מהתוס', שעני לא יברך על דברים פשוטים. וכך דעת רוב הראשונים והאחרונים, ומהם: רא"ה, ריטב"א, מרדכי, רבנו פרץ, תוס' ר"י שירלאון, תה"ד, לבוש, סדבה"נ, פמ"ג, בא"ח ראה ג, מ"ב רכג, כד, חזון עובדיה (ברכות ע' תג).

ולדברי הרא"ש התנאי היחיד לברכה הוא השמחה, שכל שהוא שמח, מברך. וגם בדעת התוס' יש לבאר שהשמחה היא תנאי לברכה, אלא שצריך שיהיה דבר שמקובל בציבור כחשוב ומשמח, ואין די בשמחתו של היחיד (עיין במאירי נט, ב; רדב"ז א, שצה; לבוש רכג, ו; סדבה"נ יב, ה; בא"ח ראה ג). אמנם אפשר להסביר את התוס' שאינו מצריך שמחה אלא די שיהיה דבר חשוב שאין דרך לקנותו תמיד, וכך משמע מתה"ד לו, וערוה"ש ח. ומ"מ אף אם נאמר שכך דעת התוס', אין לברך כשאין שמחה, שכן יש לחוש לדעת הרא"ש.

ויש לבאר, שדעת רוב הפוסקים שלא לברך על בגדים וכלים פשוטים, היא מפני שאין ראוי לומר ברכה על דברים שאינם חשובים, כי אין מזה כבוד שמיים. משל למה הדבר דומה, לאדם שנתן לחבירו מתנות רבות, והוא משבח אותו על דברים פעוטי ערך, שנראה מזה, שאינו מבחין בגודל הטובות שקיבל מחבירו.

ד,ג – הברכה על בגדים בימינו

יש לציין כי הבגדים בעבר היו יקרים יותר, ובמשכורת חודשית ממוצעת יתכן שהיה ניתן לקנות בגדים ספורים, ובמשך השנים, עם ההתפתחות הטכנולוגית, מחיר הבגדים ירד מאוד יחסית, עד שבמשכורת ממוצעת אפשר לקנות מאה חולצות. אמנם נראה שלמרות זאת הדין לא זז ממקומו, ועל בגד רגיל שאדם לובש – צריך לברך. שכן בבגד זה הוא מתלבש ובו הוא מופיע בציבור. אמנם יתכן שבפועל יהיו פחות אנשים ששמחים בבגדים הרגילים אע"פ שהם נחשבים כמכובדים להופיע בהם בציבור. ומי שאינו שמח לא יברך, שכן לפי הרא"ש רק כאשר גם שמחים אפשר לברך. אבל כל שהוא שמח בבגד החדש שמחה רגילה, צריך לברך.

ד,ד – על גרביים ולבנים איכותיים ויקרים

ויש לעיין במי שקונה גרביים איכותיים, שמחירם גבוה יחסית, יותר מחולצה רגילה. וכן מי שקונה לבנים יוקרתיים שמחירם גבוה. שלכאורה הואיל והם יוקרתיים, השמח בהם צריך לברך. ומאידך, יתכן שבגדים אלו מצד שנועדו גם לספוג זיעה, נחשבים כלא חשובים, ובכל אופן אין מברכים עליהם. ונראה יותר, שמי שממש שמח בהם, יברך. שכן יש לצרף כאן שתי סברות: א) לדעת הרא"ש, עני השמח בבגד פשוט, צריך לברך. ב) אפשר שגם לתוס', אם הם יוקרתיים הרי הם חשובים, ומברכים עליהם. ובנוסף לכך למדנו, שדעת הריב"ש והב"ח, שבמקום של ספק, אם שמחים אפשר לברך.

אבל הקונה מספר לבנים רגילים או מספר גרביים רגילים, אינו מברך, מפני שהם בגדים שאינם חשובים.

ה – זכייה בכסף ומענקים

ה,א – שהמוכר אינו מברך על מכירות שוטפות

כעין מקור לכך בתשובות הרשב"א (א, שלח): "שאלה: מדוע אין כהן מברך על ההנאה שהגיעה לידו בפדיון הבן? תשובה: משום שהרי זה כשאר מתנות כהונה דאע"ג דמטו בהו הנאה לכהן לא מברך שהחיינו (יתכן שכוונתו כיון שהם 'הכנסה שוטפת'). ועוד נראה דבעניין אחד התלוי בשניים, כגון זה שהאב פודה והכהן מקבל פדיונו, אין מברך אלא האחד, והרי זה כגון קונה כלים חדשים שלוקח מברך ולא המוכר" (ובפדיון הבן הרי האב מברך על מצוותו, וברכתו חלה גם על הכהן).

ה,ב – האם המוכר יברך על מכירה שיש בה רווח עצום

אדם שעוסק במכירת בתים ובגדים, הואיל וזו עבודתו, המוכר אינו מברך על מכירותיו 'שהחיינו'. והקונה ששמח בקנייתו מברך 'שהחיינו'. וכפי שלמדנו ברשב"א יש לכך עוד ביאור, שהואיל והקונה מברך, המוכר, אף שגם הוא שמח שהצליח למכור, אינו מברך, שברכת הקונה עולה גם עליו. ומ"מ אין המוכר צריך לשמוע את ברכת הקונה, שהרי לפי מנהגנו הקונה מברך בעת הלבישה ולא בעת הקניה.

ונלענ"ד שאם מדובר במכירה שיש בה רווח עצום, כגון מכירת בית גדול  מאוד, מעל ומעבר למקובל בעסקיו, גם הרשב"א יסכים שגם המוכר יברך 'שהחיינו'. שכן שמחתו גדולה ושונה משמחתו של הקונה. שהמוכר שמח על הרווח הכספי, והקונה על ההנאה מהבית החדש שלו.

ו – זמן הברכה

ו,א – זמן הברכה

במשנה ברכות נד, א: "בנה בית חדש וקנה כלים חדשים מברך שהחיינו". ועל פי זה כתבו כל הראשונים ורוב האחרונים, שמברכים 'שהחיינו' בשעת הקניה אע"פ שעדיין לא נשתמש בהם. "שאין ברכות אלו אלא על שמחת הלב שהוא שמח בקנייתם, כדרך שהוא מברך על גשמים משעת ירידתם אע"פ שאין הנאתן ניכרת מיד" (רשב"א נד, א. וכן כתבו הרא"ש ט, טז, ראב"ד, המאירי, רא"ה, הבתים, המכתם, נימוקי יוסף ועוד). וכ"כ בשו"ע רכג, ד.

אלא שכתב במאמ"ר רכג, ה, שהמנהג לברך דווקא בשעה שמשתמשים בהם, "ונראה שדימו זה לפרי חדש, דנהי דמדינא היה לו לברך בשעת ראיה, מ"מ העולם נהגו לברך בשעת אכילה, משום דהוי עיקר ההנאה כמבואר ברא"ש ושו"ע. והכי נמי הוא הדין והוא הטעם". וכן כתבו שיטה מקובצת נט, ב; חסד לאברהם, חסד לאלפים רכג ו; יפה ללב שם; מור וקציעה, ישועות חכמה נט; בא"ח ראה א, וה; כה"ח רכג, ל.

לסיכום, התחדשות השמחה בשעת הקנייה, ומימוש השמחה בשעת השימוש. ועל פי המשנה והראשונים, זריזים מקדימים ושמחים מעצם העניין. והאחרונים דקדקו שפעמים יותר שמחים בשעת השימוש, ולכן כמו שהחלו לנהוג לברך בעת אכילת פרי חדש, כך גם לגבי בגדים וכיוצא בהם נהגו לברך בשעת השימוש. אמנם מצד הדין רשאי אדם לבחור אימתי יברך. וכפי שכתב במ"ב כב, א, שזמן הברכה הוא דווקא בזמן של שמחה, ולכן הוא או בזמן הקנייה או בזמן הלבישה הראשונה, אבל בזמן שבאמצע אין לברך, כי אינו שעת שמחה מיוחדת.

ו,ב – ציצית

הקונה ציצית צמר שציציותיה כבר הוטלו בארבע הכנפות, יכול לברך בעת הקנייה או בעת הלבישה הראשונה.

ואם עדיין לא הוטלו בהן הציציות, כתב בשו"ע כב, א, "קנה טלית ועשה בו ציציות מברך שהחיינו, דלא גרע מכלים חדשים". ומשמע שיברך כשיגמור לקושרן. וביאר במ"ב כב, א, שהואיל והטלית לא היתה מוכנה ללבישה בעת הקניין, לא יכל אז לברך עליה. וכדי לצאת ידי הסוברים שצריך לברך 'שהחיינו' על עשיית המצווה, מוטב לברך כשיגמור לקושרן, ולא להמתין לשעת הלבישה הראשונה.

ועל טלית קטן שאינה מצמר, נראה שאין לברך כי אינה חשובה מספיק. וכן מבואר מבא"ח בראשית ז, וכה"ח כב, ה, וברכ"ה ח"ד ב, 232.

ו,ג – אם לא בירך בפעם הראשונה בפרי שמתחדש בעונתו

לגבי פרי שמתחדש בעונתו נחלקו. למהרי"ל קמג: "אם שכח לברך בפעם ראשונה שאכל יברך בפעם שניה, וכדין ברכת האילנות דאי לא בריך בזימנא קמא מברך בתר הכי כל זמן שלא גדלו הפירות. וטעמא, משום דאותה השמחה עדיין קיימת, הוא הדין הכא לא שנא". וכתב הלבוש רכה, ג: "ואם לא בירך בראיה או אכילה ראשונה יכול לברך בשניה או אימתי שיזכור, דהא עדיין לא יצא ידי חובתו שחלה עליו". וכן הסכים א"ר רכה, ז; פמ"ג א"א כב, א. ועיין רמ"א רכה, ג, שכתב שאם לא בירך בראייה הראשונה יכול לברך בראייה השנייה.

ולעומתם דעת רבנו מנוח, רדב"ז א, שיט, ורוב הפוסקים, שאם שכח לברך באכילה ראשונה שוב לא יברך, "שהרי כבר עבר זמן ברכתו, שאין זה פרי חדש אצלו לפי שכבר ראהו". וכ"כ במ"ב רכה, יג. ולהלן בתוספות להלכה יד דין זה יובא יותר בהרחבה.

ו,ד – דין קונה בגד או כלי חדש ולא בירך בתחילת שימושו

ולכאורה לפי זה מי שקנה בגד, רק בעת לבישתו הראשונה יוכל לברך, אבל אם שכח לברך, בלבישתו השנייה כבר לא יוכל לברך. וכ"כ סדבה"נ יב, ד: "ואם לא ברך יכול לברך כל זמן שלא פשטו, אבל אם פשטו על דעת שלא לחזור וללובשו לאלתר אלא לאחר זמן – לא יברך בלבישה שניה". וכ"כ עטרת זקנים, וכה"ח רכג, לא. וכ"כ למעשה ברכת הבית כד, לט; ברכת ה' ח"ד ב, נג ונח; שערי הברכה הערה עב; ופס"ת רכג, ז, לגבי בגד.

אמנם נראה יותר שדווקא לגבי פרי המתחדש בעונתו כתבו הרדב"ז ודעימיה שרק באכילה ראשונה יכול לברך, כיון שאינו דבר חשוב ושמחתו מתפוגגת מהר. אבל לגבי בגדים, כלים ובית יסכימו שהדבר תלוי בשמחתו, שאם הוא עדיין שמח יברך. וכן משמע מהמ"ב, שלגבי פרי כתב כרדב"ז ודעימיה, שאחר אכילה ראשונה שוב לא יברך, ואילו לגבי כלים כתב (רכג, טו): "ויזהר לברך תכף קודם שיתרגל ויסתלק השמחה ממנו". ומשמע שתלוי בשמחה, וכל מקרה לגופו. וכ"כ אשל אברהם בוטשאטש רכה, ג, לגבי בגד שאפילו לובשו כמה פעמים יכול לברך. וכך הורה הרב אויערבאך בהליכות שלמה כג, כא. והסכים לדבריו בחזון עובדיה עמ' תב. וכן כתבו לגבי בית בוזאת הברכה 166. וכ"כ בפס"ת רכג, 33-34, לגבי בית, ושם רכג, א, לגבי לידת בן ובת.

ו,ה – הערה 5 – ברכת מלביש ערומים על בגד חדש

ירושלמי ברכות ט, ג: "קנה אומר שהחיינו, לבש בגדים אומר: ברוך מלביש ערומים". ורוב הראשונים הביאו את דברי הירושלמי להלכה, ומהם: תוס' נט, ב; רא"ש ט, טז. וכן נפסק בשו"ע רכג, ד. וכן דעת רובם הגדול של האחרונים (לבוש; א"ר ז; ח"א סב, ב; ערוה"ש ו; פרח שושן; מ"ב יח). והוסיף במ"ב יח, בשם אחרונים, שאם לובשו בבוקר, יוצא בברכה שמברך בברכות השחר.

לעומתם, כתבו היפה-ללב והבא"ח ראה א, שלא נהגו לברך ברכה זו. ובסדבה"נ יב, ו, כתב, שנכון לברכה בלא שם ומלכות, ויותר טוב ללבוש בגד חדש בבוקר, ולפטור אותו בברכת 'מלביש ערומים' שבברכות השחר. וכ"כ כה"ח רכג, לב-לג, והוסיף סברה שאולי רק למי שהוא ערום, ובזכות הבגד  הזה נעשה לבוש – מברך. וכן הכריע מספק חזו"ע עמ' תב; וכ"כ בברכ"ה ח"ד ב, הערה 231, ופס"ת רכג, ז.

והואיל וכל הראשונים ורובם המכריע של האחרונים כתבו לברך, וסברתם נראית. ולעומתם החולקים עליהם ציינו שלא נהגו לברך ורק מתוך חשש כתבו שלא לברך, וגם השו"ע כתב לברך – נכון לברך.

ויש לעיין מה הדין אם אינו שמח בבגד ולכן אינו מברך 'שהחיינו', האם יצטרך לברך 'מלביש ערומים', ולכאורה צריך לברך, שברכה זו אינה תלויה בשמחה.

ו,ו – חגורה וכובע

כתב בשו"ת הלק"ט א, ה, שכמו שיש לברך על בגד חדש 'מלביש ערומים', יש לברך על כובע חדש 'עוטר ישראל בתפארה', ועל חגורה חדשה – 'אוזר ישראל בגבורה', אבל המני"ח כתב שאין לברך עליהם. ע"כ. ולמעשה כל האחרונים לא הזכירו ברכות אלה כלל. ובקצוש"ע נט, ח, כתב שטוב ללובשם בבוקר ולפוטרם בברכות השחר, והביא את דבריו בשעה"ב כ, הערה סו.

ז – בית חדש

ז,א – בית חדש

יש שנהגו בעת שנכנסים לבית חדש לקנות בגד או פרי חדש ולברך עליו 'שהחיינו' ולכוון גם על הבית (בן-איש-חי ש"א ראה ו). ועיקר טעמם, שעל פי רב שרירא גאון, ברכה זו אינה חובה אלא רשות, ובפועל רבים נהגו שלא לאומרה. ובשו"ת להורות נתן ח"ב יב, כתב, שמה שנהגו לא לברך על בית, הוא רק בחוץ לארץ, שאם יברכו יֵראו כמתייאשים מן הגאולה ואין זו שמחה שלימה. אבל בארץ יש לברך.

וכבר ביארנו לעיל בהרחבות להלכה ב, שהמנהג הנכון לכל הראשונים ורוב גדול של האחרונים לברך אפילו על בגד חדש וכלים חדשים, ק"ו על בית חדש.

ועיין בהרחבות להלכה ג, בביאור הדין, אימתי רק אחד מברך 'הטוב והמטיב' ואימתי שני בני הזוג מברכים.

כתב בהליכות שלמה (כג, יד), שהשוכר דירה לא יברך, מפני שתקנת חכמים לברך על דבר שהוא קנה ונעשה שלו. ואם קנאה, אפילו לאחר שדר בה זמן מה – מברך. וכ"כ פס"ת 29, ושעה"ב כ הערה עה. וה"ה למי שקיבל דירה במתנה לזמן מוגבל, שאינו מברך (חת"ס או"ח נג, מהרש"ם רכג, ה).

ז,ב – האם הקונה בית על ידי הלוואות יברך

כתב בשו"ת לב חיים ג, נב: "מי שקנה בהקפה, שלא היה יכולת בידו לפרוע הממון לבעליו, הסברא מחייבת שלא יברך. כיוון דברכה זו לא נתקנה כי אם על שמחת הלב, א"כ זה האיש שקנה הכל בהקפה מה שמחה נכנס בליבו… ואדרבא הוא מצטער שמא לא יוכל לפרוע לבעלי חובות ויכנס למאסר, או יהא מוכרח למשכנה או למכרה ח"ו. ובכגון זה – פשיטא שלא יברך…". והביאו דבריו להלכה קצוה"ש סד, ג; כה"ח רכג, יח; מהר"ם שיק; ושערים מצוינים בהלכה ח"א נט, ד.

לעומתם, כתב בציץ אליעזר יב, יט: "הקונה בהקפה לשלם בתשלומים ממושכים, נראה בפשטות שודאי צריך לברך עם קנייתם. דהא קונה ונהיה קניינו עם משיכתם והבאתם לביתו. והתשלומים הא נזקפו עליו במלווה, וגם נתן על כך שטרות למוכר… א"כ מה לנו מה שמהול בקרבו גם דאגה עבור תשלומי הדמים בזמניהם, כעת הא הוא שעת חדוותא, ועל החדוותא העכשווית הוא שצריך לברך. והא בודאי לא גרע זה מהנפסק בשו"ע (רכג, ב) במת אביו, דמברך דיין האמת, ואם הורישו ממון – צריך לברך עם זה גם שהחיינו… במשנה ברכות (נד, א): מברך על הטובה מעין הרעה, ובגמרא (ס, א): היכי דמי: כגון דאשכח מציאה – אף על גב דרעה הוא לדידיה, דאי שמע מלכא – שקיל מיניה, השתא מיהא טובה היא. וכן פסק הרמב"ם י, יד, ושו"ע רכב, ד… על כן נלענ"ד ברור להלכה, שגם הקונים בהקפה יברכו עם קנייתם, אע"פ שאפשר שיש גם דאגה שלא יוכל לפרוע חובו, דאזלינן בתר השתא, ואיש זה יש לו לשמוח ולבטוח שלא יקרה דבר רע".

למעשה נראה, שכל שהוא שמח, יברך. ואף אם הוא דאגן גדול, אם מסתבר שהוא יעמוד בתשלומים, נכון להדריך אותו כפי שכתב הציץ אליעזר, שיבטח בה' וישמח ויברך. אמנם אם החשש אמיתי והוא דואג ואינו שמח, לא יברך. וכ"כ הרב רצאבי בשו"ע המקוצר מה הערה יז; חזו"ע עמ' שצה; ברכ"ה ח"ד ב, הערות 254-253. ונראה שגם הלב חיים ודעימיה יודו שאם הוא שמח ואין חשש משמעותי שלא יעמוד בתשלומים, שראוי לו לברך.

ז,ג – שיפוץ בית

כתב במ"ב רכג, יב, שאם נשרף ביתו ובנאו מחדש, מברך. ואם סתרו ובנאו, נחלקו הפוסקים, וספיקו להקל. ואם הגדילו אפילו במעט – יברך. ע"כ. וביאר בשו"ת בצל החכמה ד, מט, שמי שסתר ביתו וחזר ובנאו אינו מברך, הוא דווקא כשבנאו בצורתו הראשונה. אבל אם שינה את צורת חדריו, והוא שמח בזה – יברך. ובהליכות שלמה כג, יד, כתב, שאם לא הוסיף אלא רק שינה את הקירות, לא יברך. והביאם בפס"ת רכג, ד. וכתבתי למעשה שאם רק תיקן את מה שהתקלקל לא יברך, אבל אם היטיב את מצב הבית באופן שיותר נוח לו, והוא שמח – יברך. בנוסף לזה למדנו בהערה 1, שלדעת ריב"ש וב"ח, במקום ספק, השמח רשאי לברך.

ז,ד – מחסן וכלי עבודה

כתב שעה"ב כ, ס, בשם ברכת הבית כד, לג, שדווקא על בית הראוי לדירה מברכים ולא על רפת בקר ומחסן וכדו'. וצ"ע מדוע מחסן גרוע מכלים. ולגבי רפת בקר אפשר להבין שאין לברך כי אינה מכובדת, ואולי מפני שנבנתה לצורך פרנסה ואין בזה הנאה. ואולי מחמת זה גם אין מברכים על מחסן, כי לא נועד להנאה אלא לפטור בעיות אחסון. וצ"ע. ונראה שאם הוא גם מבלה במחסן, כגון שהוא עוסק שם בתחביביו, בוודאי יברך, שהוא נחשב אז גם כמו בית.

וכן יש לעיין האם יברך על כלי עבודה שחביבים עליו, שאולי מפני שאינם להנאה אלא שייכים לפרנסתו, אין מברכים עליהם.

ובמור וקציעה רכג, כתב שהקונה שדה – מברך. ואף אם נאמר שאין מברכים על כלי עבודה, אפשר לומר שמהשדה יש גם הנאה מעבר לפרנסה, שכן היא רכוש חשוב ביותר – "נכסי דלא ניידי".

ח – שמועות טובות ורעות וקבלת תארים

ח,א – שמועות טובות

המפוטר מעבודתו, למרות שאולי בזכות זה יקבל עבודה טובה יותר ואף יקבל בינתיים פיצויים, אם עתה הוא עצוב מאוד, כי הוא דואג על עתידו, שכן יש ספק אם ימצא מקום עבודה חדש, יברך 'דיין האמת'. וכפי שמבואר בברכות ס, א, ושו"ע רכב, ד, שמברכים על הטובה שעלולה להביא רעה, או על רעה אף שתבוא לו ממנו אח"כ טובה.

ח,ב – קבלת פיצויים

נראה שמי שניזוק ותבע פיצויים, והצליח לזכות בפיצויים בסכום שגורם לו שמחה משמעותית, כשישמע על זכייתו, או כאשר הכסף יכנס לחשבונו – יברך 'שהחיינו'. ואם הוא נשוי והכסף נכנס לחשבונם המשותף, יברכו 'הטוב והמטיב'.

ומי שהתפטר ממקום עבודתו והעניקו לו פיצויים, אם אין הדבר מובן מאליו, ויש בכך עבורו בשורה טובה, יברך על קבלת הפיצויים.

ח,ג – קבלת תואר כבוד

המקבל תואר כבוד לכאורה צריך לברך על כך כדין שמועה טובה. וכ"כ במור וקציעה רכג, שאדם הגון שזכה לעלות לגדולה, ונתמנה פרנס על הציבור ברצון שמיים, שדעת המקום והבריות נוחה הימנו, יש לו לברך 'שהחיינו'. אבל אם אינו לשם שמיים, ולשם גאווה – יענש על כך, ובוודאי שאין לו לברך 'שהחיינו'. ובמחזיק ברכה ח, כתב שיברך בלא שם ומלכות. ואולי חשש למה שכתב המור וקציעה עצמו, שמי יודע אם הוא נקי בזה, ואולי במקום להתעלות ייענש יותר.

וכן לגבי קבלת תואר ד"ר כבוד וכיוצא בזה, יש לחוש שמא צד הגאווה גובר, ואין ראוי לברך על כך. ועוד שהמור וקציעה דיבר על מינוי לרבנות או פרנסות, שזו התעלות גדולה שיש מקום לברך עליה, ואולי קבלת תואר ד"ר כבוד ויקיר העיר, אינו חשוב כל כך.

אבל נראה שאם יחד עם התפקיד מגיעה גם הטבה כספית, הרי שכבר יש הנאה מוחשית, ואין יותר להסתפק בחששות הללו, שאף אם הכבוד מגונה, והוא נכשל בזה, מ"מ על ההטבה הכספית כבר ראוי לברך. ואם עדיין הוא מתיירא שמא נכשל בגאווה, או שחתר לתפקיד באופן שאינו ראוי, יקנה בגד חדש ויברך בלא ספק.

ט – ספרי קודש ספר תורה ובית כנסת

ט,א – ספרי קודש

כתב מ"א רכג, ה: "ונראה לי דווקא כלי תשמיש אבל על ספרים חדשים אינו מברך דמצוות לאו ליהנות ניתנו, ואין מברכים רק על מצוות הבאים מזמן לזמן כמו שכתוב בסי' כב ע"ש, אבל רמ"מ כתב לברך על ספרים". וכן כתבו למעשה הרבה פוסקים, שלא לברך 'שהחיינו' על ספרי קודש, חלקם כתבו כך מפני הספק וחלקם מפני המנהג. ומהם: מחזיק ברכה רכג ג; שערי תשובה רכג י; סדבה"נ יב ה; חסד לאלפים רכג, ח; שד"ח אס"ד ברכות ב, כ; יד אהרון רכג יח; חקרי לב, נחפה בכסף, שער זקנים, מהר"ם שיק, קרן לדוד נז.

ומאידך כתב הרדב"ז (ג, תיב): "כל כלי שהוא שמח בו מפני חשיבותו, לא שנא כלי לבישה או כלי תשמיש או ספרים – מברך". וכ"כ למעשה רבים מהפוסקים, ומהם: מהר"מ מינץ, מור וקציעה רכג; פרי תואר יורה דעה כח, ד; קנאת סופרים, יד יצחק, שולחן הטהור רכג, ג. וכן משמע דעת מהר"י אישקפה בשו"ת מהר"י בי רב סב, ומרן הרב קוק באורח משפט מז.

ואפשר לומר, שכוונת המ"א שהואיל ועל עצם מצוות לימוד תורה אין מברכים, גם השמחה שבספר כלולה בלימוד, ואין לברך עליו. אבל אם הוא ספר חשוב וחביב, אפשר שלשמחה שבו יש מעמד נפרד, בנוסף למצוות תלמוד תורה שתיעשה על ידו, ועל השמחה הזו צריך לברך. וכך משמע מדעת ח"א סב, ה, שאחר שהביא את המחלוקת הנ"ל כתב: "נראה שאם היה מהדר אחר זה הספר ושמח בקנייתו – מברך, שהרי ברכה זו רק על השמחה ולא על התשמיש". וכן כתב למעשה בהליכות שלמה כג יז. וכן מסופר על הגאון ר' ברוך בער ליבוביץ (שחי לפני כמאה שנה) שכאשר השיג ספר חידושי רע"א על קידושין בירך 'שהחיינו' (ספר 'חיים של ברכה' פ"ח הערה א). וגם המ"ב רכג, יג, כתב שאין למחות במברך. וכן כתב בחזון עובדיה עמ' שצח, שלמברך יש על מי לסמוך. ועל פי זה כתבתי בהלכה.

ט,ב – ספר תורה

נחלקו הפוסקים אם מברכים על קניית ספר תורה. יש אומרים שאין לברך מכמה טעמים: י"א מפני שמצוות לאו ליהנות ניתנו וכדברי מ"א לגבי ספרי קודש. וי"א שאף כי על קיום מצווה נדירה אפשר לברך, מ"מ כיום י"א שאין מצווה לאדם לכתוב לעצמו ספר תורה. ויש שכתבו שאין לברך מפני שכך נהגו. הסוברים שלא לברך הם: ברכי יוסף יו"ד ער, ח; בא"ח ראה ט; חקרי לב, שמח נפש, פתח הדביר, שדי חמד אס"ד בית כנסת יב. (ועיין שו"ת חת"ס אורח חיים נה, נו, ושו"ת בית יהודה יורה דעה כג).

ויש אומרים שצריך לברך על ספר תורה. או מפני שאין לקבל את סברת המ"א, והואיל ושמחים בו מברכים, וכמו שמברכים על כלים חדשים. או מצד שגם היום לרוה"פ יש מצווה לכתוב ספר תורה, והואיל וזו מצווה הבאה מזמן לזמן, לדעת רבים יש לברך עליה 'שהחיינו'. וק"ו כשמקיימים אותה בפעם הראשונה.[3] והסוברים שהקונה ספר תורה יברך הם: מהר"י אישקפה, מהר"ש בן עזרא, מהר"ש אלגזי, מהר"י בן גאמיל, (כמובא בשו"ת מהר"י בי רב סב). וכ"כ בית יהודה יו"ד כג, מרן הרב קוק אורח משפט מז. וק"ו שכך דעת הרמב"ם ברכות יא, ט.

והואיל וזו מחלוקת, טוב לקנות אז בגד חדש ולברך עליו ולכוון גם על ספר התורה. ומ"מ אם לא הכינו זאת, הואיל ושמחים מאוד מהכנסת ס"ת, נכון שאחד המשתתפים בסעודת השמחה יברך 'שהחיינו'. שכבר למדנו שלדעת הריב"ש ודעימיה, אין חוששים לספק, וכל שהוא שמח יכול לברך.

ט,ג – בית כנסת

כתב בשו"ת לב חיים ב, מג, ע"פ שער זקנים, שאין לברך על בית כנסת, משום שעיקר בנייתו למצוות התפילה ולא בשביל הנאה. וכ"כ בשו"ת זית רענן ב, ג, מטעם שהוא רק הכשר מצווה. וכ"כ רב פעלים, מהר"ם שיק, ערוך השולחן רכג, ח; יד הלוי לז; פרי יהושע סט. וכ"כ בחזון עובדיה עמ' שצה מפני הספק.

ומאידך, כתב בשו"ת הלק"ט ב, קמט, שקהל שבנו בית כנסת יעמוד השליח ציבור ויברך הטוב והמטיב. ובחת"ס או"ח קנו כתב, שאע"פ שלמ"א אין לברך על ספרים, זהו דווקא לגבי 'שהחיינו', אבל 'הטוב והמטיב' המברך לא הפסיד. ודעת מהר"י אבוהב לברך 'שהחיינו' (הובא במחז"ב רכג, א, והוא עצמו סובר שלא לברך 'שהחיינו', ואולי יסבור לברך 'הטוב והמטיב', וכך הבין בדבריו בשדי חמד). ובשולחן הטהור רכג, ד, כתב לברך 'הטוב והמטיב'. וכ"כ מ"ב רכג, יא, שיברכו 'הטוב והמטיב'. והנצי"ב בהעמק שאלה קעא, כתב שהזוכה לבנות בית מדרש לרבים שהיא מצווה שיש כבוד לעושיה ותפארת לו מן האדם והוא בכלל מזכה הרבים, ראוי שיברך 'שהחיינו'.

וכ"כ לברך: בירך את אברהם סט, ד; ברכת הבית כד, לה; קצות השולחן סד, ד. ובצי"א יד סז, ד, כתב שלמברך יש על מי לסמוך.

ט,ד – המחבר ספר

כתב במור וקציעה רכג, שהגומר ספר שחיבר בחידושי תורה לשם שמיים יש לו לברך, שאין שום קניין או בניין שיש בו שמחה יותר מזה. וכ"פ שולחן הטהור רכג, ה. וכ"כ הנצי"ב בהעמק שאלה קעא, שאם נהנה ושמח ודאי ראוי לו לברך 'שהחיינו'. וכתב בשו"ת מנחת אלעזר ד, סה, שכך נהג למעשה. וכתב בציץ אליעזר יד, סז, ג, שהמברך אין מזחיחין אותו, שיש לו על מי לסמוך.

ואילו החיד"א בספרו כיכר לאדן ליקוטים ב', כתב שעל כגון זה אמרו חכמים אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר, ולא ראינו ולא שמענו מי שנהג לברך, הלכך המחבר ספר לא יברך בשם ומלכות, מ"מ ודאי חייב להודות ולשבח לה' יתברך על שזיכהו לכך (וכ"כ בקיצור במחז"ב רכג, ז). וגם בשו"ת יד יצחק ב, רנט, כתב שאין לברך, כי מי הוא שיוכל להחזיק טובה לעצמו שיהיה בטוח שיקובל ספרו לרצון לפני התלמידי חכמים שבדור ואולי ילעיגו עליו. וכן כתבו למעשה בשו"ת חוות יאיר רלז; חסד לאלפים רכג, ח; שערי תשובה י, ברכת הבית כד, מד; כה"ח כו; מנחת יצחק בהקדמתו לחלק א וחלק ה. וכן כתבו בהקדמותיהם בספר חמדת שלמה, שו"ת גנזי יוסף, ושו"ת דבר יהושע. וכ"כ למעשה חזון עובדיה עמ' ת, והליכות שלמה כג הערה כז.

ט,ה – הגיע לגיל שבעים

כתבו בשו"ת חוות יאיר ע, ובשולחן הטהור רכג, ז, שהמגיע לגיל שבעים ראוי לו שיברך 'שהחיינו' על שזיכהו ה' יתברך להאריך ימיו ושנותיו. וכן כתבו משנת יעקב ב, רכה, ובספר 'חיים של ברכה', שה'חפץ חיים' בהגיעו לגיל שבעים עשה סעודה גדולה ובירך 'שהחיינו'.

אמנם לדעת רוב הפוסקים יברך בלא שם ומלכות. וטעמם העיקרי מכיון שלא הזכירו חז"ל והראשונים חידוש זה. וכ"כ שיורי ברכה רכג, ב; פמ"ג מש"ז תמד, ט; חת"ס בהגהותיו על השו"ע רכה; חסד לאלפים, בא"ח ראה ט; תשובה מאהבה ב, רלט; ערוגות הבושם ח"ב הוספות לסי' רטו.

וטוב שאם יעשה מסיבה, שיקנה בגד חדש ויברך עליו.


[3]. עפ"י רש"י מנחות עה, ב, רוקח שעא, רמ"א יו"ד כח, ב, ט"ז, עולת תמיד, פרי תואר, תבואות שור וכו"פ שם, שסוברים לברך על מצווה שמקיימים פעם ראשונה. וכן הורה מרן הרב קוק לאדמו"ר מגור לברך 'שהחיינו' בפעם הראשונה שהפריש תרומות ומעשרות.

י – ברכת שהחיינו על פגישת חבר

י,א – האם נוהגים לברך על ראיית חבר

כתב חסד לאלפים רכה, טו: "הרואה חברו וכו', כגון מי שהיה בדרך ובא לביתו. אבל על אחר יותר טוב שלא ינהגו לברך בשם ומלכות, כי גברה החנופה, ויש שמראה כאוהב לפנים ובקירבו ישים אורבו". וכ"כ בא"ח עקב יג, יד, והוסיף שגם 'מחיה המתים' לא נהגו לברך משום דאנינא דעתייהו דאינשי דמברכי עלייהו בכך. ובליקוטי מהרי"ח חלק א' דף קלו כתב, שלא נהגו לברך "כי אין אנו יודעים מה נקרא חבר ששמח בראייתו". וכ"כ א"א בוטשאטש רל, נימוקי אורחות חיים רכה, א; בני ציון רכה, ב. ובהליכות שלמה כג, יב, כתב שהטעם, שמא מפני הנימוס יברך אע"פ שאינו שמח באמת, והוסיף שרק באופנים יוצאים מן הכלל יברך, כגון הרואה פני חבירו הקרוב לו מאד לאחר שהיה בשדה המלחמה וכדו', ויתן שבח והודאה לה' על שזכה לראותו בחיים. וכ"כ פס"ת רכה, ב. ובישכיל עבדי ח"ח כה, ג, כתב, שמפני הספק אם באמת שמח יברך רק על אביו ואמו, בניו ובנותיו.

אמנם כל הראשונים ורוב רובם של האחרונים הביאו את דברי הגמרא והשו"ע להלכה. ובערוה"ש רכה, ג, כתב שאף שנהגו להקל, אם שמח יברך. וגם בברכת הבית כד, א, הביא המנהג וסיים "ואינו נכון". וכן כתב למעשה בהר צבי א, קטו; חזון עובדיה עמ' תכה; ברכ"ה ח"ד ב' 145, 148. ובשערי הברכה כא הערה כו, כתב: "אם יודע שהוא ידידו באמת ומרגיש שמחה גדולה בראייתו, הסומך לברך אף בזמננו לא הפסיד, מאחר שרוב הפוסקים כתבו לברך אף בזמננו, וכן ידוע מגדולי ישראל שברכו".

יא – פרטי ההלכה

יא,א – ידע משלומו ע"י אמצעי תקשורת

כתב במ"ב רכה, ב, לגבי ברכת שהחיינו: "ואם קיבל ממנו כתב או שאנשים הודיעו משלומו יש דעות באחרונים, וספק ברכות להקל". ונמשכו אחר דבריו בשבט הלוי ה, כד; אז נדברו יד, לה. אך רבים תמהו על דבריו, שלא מצאנו באחרונים מי שסובר כן לגבי ברכת 'שהחיינו' (חזון עובדיה עמ' תקו; ברכ"ה ח"ד ב 146, 147; ספר מעדני אשר עמ' שה; ספר אהלך באמיתך טו, ה; פס"ת רכה, 23; הגר"ש דבליצקי בספרו זה השלחן). אמנם בזכרון משה רכה (לנכד החיד"א) אכן כתב כך גם לגבי ברכת 'שהחיינו'.

ואף דברי המ"ב הם דווקא כאשר שמע שהשלום איתו, אבל אם שמע שהוא חולה ואח"כ כשראהו מצאו בריא, כתב בשעה"צ רכה, ג: "מסתברא ודאי שצריך לברך, דבזה השמחה עוד יותר משלא היה יודע משלומו כלל". ועפי"ז כתב שבט הלוי ה, כד, שהרואה חבירו שחזר מפעילות מבצעית ושמח לראותו בריא ושלם, יברך אף אם דיבר איתו בטלפון תוך כדי הפעילות.

ואם ראהו שהוא חולה לכל הדעות לא יברך, שאין לשמוח על ראייה שכזו (רבנו מנוח, בני ציון, אהלך באמיתך טו ז).

יא,ב – ברכת גבר על אישה ולהיפך

כתב הרשב"א ח"א, עו: "מה ששאלת בברכת הרואה את חברו אם יש בכלל זה נשים כאנשים אם לאו, איני יודע בזה חילוק בין זכרים לנקבות". וכתב ברכ"י רכה, א: "ופשוט שאיש מברך על אישה ואישה על איש". והלק"ט א ריג כתב: "הא דכתב הרשב"א שאין חילוק בין זכרים לנקבות זהו בבתו ואחותו ואמו ואישתו, אבל בנשים אחרות מצווה לשונאן". וכתב שערי תשובה רכה, א, שלפי זה גם האישה שמברכת על האיש, דווקא בכה"ג הוא. וכן כתב סדר ברכות הנהנין יב, יא. וכן כתב המ"ב רכה. א: "ואין חילוק בין איש לאישה, והיינו אם רואה אישתו ואמו, בתו ואחותו, כיוון שהוא שמח ונהנה בראייתן. אבל באחרת הלא אסור לאיסתכולי". ובשעה"צ ב, הוסיף: "וגם אם במקרה נסתכל לא שייך נהנה ושמח בראייתה". וכן כתב חזו"ע עמ' תכד. ועיין בברכ"ה ח"ד ב, לב, שביאר יפה החילוק בין קרובות משפחה לנשים אחרות.

יא,ג – טעה בברכתו

טעה ובירך 'שהחיינו' במקום 'מחיה המתים' יצא. וכדין הטוב והמטיב. (וכ"כ ברכ"ה ח"ד ב, 151, עפ"י ב"ח ורש"ל, וכביאור הלכה רכג, ה). ומשמע  שאם טעה ובירך 'מחיה המתים' במקום 'שהחיינו' לא יצא.