א – אלול (ותקיעת שופר)

תקיעת שופר בחודש אלול

א, א – ימי אלול ועשרת ימי תשובה

פרקי דרבי אליעזר מו: "רבי יהושע בן קרחה אומר: ארבעים יום עשה משה בהר, קורא במקרא ביום ושונה במשנה בלילה, ולאחר ארבעים יום לקח את הלוחות וירד אל המחנה. ובשבעה עשר בתמוז שיבר את הלוחות, והרג את לייטי ישראל, ועשה ארבעים יום במחנה עד ששרף את העגל וכיתתו כעפר הארץ, והרג את כל אשר נשק לעגל, והכרית עבודה זרה מישראל, והתקין כל שבט במקומו. ובראש חודש אלול אמר הקב"ה למשה: עלה אלי ההרה (דברים י, א), והעבירו שופר בכל המחנה, שהרי משה עולה להר, שלא יטעו עוד אחר העבודה זרה. והקב"ה נתעלה אותו היום באותו שופר, שנאמר (תהלים מז, ו): עָלָה אֱלוֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר. ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעין בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה".

לפי פרקי דרבי אליעזר פעמיים היה משה ארבעים יום בהר סיני: לאחר מתן תורה, ובאלול עד יום הכיפורים. וזה שלא כדברי סדר עולם רבה פרק ו, תנחומא כי תשא ל"א, רש"י דברים ט, יח, ותוס' ב"ק פב, א, 'כדי', ששלוש פעמים עלה משה להר למשך ארבעים יום. וכל מה שעשה לחוטאים בעגל עשה בי"ז תמוז ומיד עלה שוב, והיו ישראל נזופים במשך ארבעים יום אלו.

הגר"א בפירוש סדר עולם רבה (שם) סובר כפרקי דרבי אליעזר, ולכך נטה הרד"ל (הערותיו על פרדר"א מו, יג), והאריך בעניין זה, וביאר הדעות השונות לגבי היום המדויק שבו עלה משה להר לקראת חודש אלול.

א, ב – מנהג תקיעת שופר בחודש אלול

כפי שלמדנו בפרקי דרבי אליעזר: "התקינו חכמים שיהיו תוקעין בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה". על פי זה, יש שכתבו שהמנהג לתקוע רק בראש חודש אלול, וכ"כ שיבולי הלקט רפא: "יש מקומות שנוהגין לתקוע בשופר בלילי ראש חודש אלול. ומצאתי לרבינו נסים ז"ל: מה שנוהגין החכמים שתוקעין בשופר בראש חודש אלול, מצאתי לו עיקר במדרש". וכ"כ דעת זקנים לבעלי התוס' (עקב י, י).

אמנם הרבה ראשונים כתבו שהמנהג לתקוע בכל חודש אלול, וכ"כ המנהיג (הלכות ר"ה כד): "מנהג צרפת להתחיל מראש חודש אלול ואילך לתקוע בכל יום, ויש לי סמך לדבר בפרקי ר' אליעזר: בר"ח אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה: עלה אלי ההרה, והעבירו שופר בכל המחנה, שהרי משה עלה להר, ואל יתעו עוד ישראל אחר ע"ז. והקב"ה נתעלה באותו שופר, שנאמר (תהלים מז, ו): עָלָה אֱלֹוהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר, לכן התקינו לתקוע בר"ח אלול בכל שנה ושנה, והצרפתים עושים אף משם ואילך". וכ"כ רבינו ירוחם (ו, א, דף מח); ראבי"ה ב, תקמב; רא"ש ד, יד; וטור תקפא.

א, ג – טעמי המנהג

כתב הטור תקפא: "ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעין בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה, וכל החודש, כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה, שנאמר (עמוס ג, ו): אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וגו', וכדי לערבב השטן. וכן נוהגין באשכנז לתקוע בכל בוקר וערב אחר התפילה". 1

הרי שהטעם הבסיסי הוא זכר לתקיעה שתקע משה רבנו כשעלה להר, וטעם התקיעה בכל החודש כדי לעורר לתשובה, וכ"כ ראבי"ה; רא"ש; רבנו ירוחם; מהרי"ל (הלכות ימים נוראים עמ' רס, ה).

עוד כתב הטור: כדי לערבב את השטן, וכ"כ ראבי"ה; רא"ש; ר"ן. והסביר בספר מנהגים דבי מהר"ם (סדר רינוס לערב ר"ה): "לפי שלא ירגיש השטן מתי יהא ר"ה, ומהאי טעמא אין מזכירין ראש חודש בשבת שלפניו. אי נמי משום דכתיב (תהלים פא, ד): בַּכֵּסֶה לְיוֹם וגו'. עוד שמעתי, מפני שהשטן הטעה את ישראל בארבעים ימים ראשונים, שנאמר (שמות לב, א): כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ, וגרם שעשו העגל, כדאיתא במדרש. ובר"ח אלול כשעלה לקבל לוחות אחרונות, אמרו: נעשה תקנה שלא יטעה אותנו עוד, ונתקע כדי לערבנו".

א, ד – להתחיל ללמוד תקיעת שופר שלושים יום לפני החג

הוסיף בספר מנהגים דבי מהר"ם עוד טעם: "נהגו לתקוע שופר בכל בוקר וערב אחרי יציאותיהם מבית הכנסת מראש חודש אלול עד שלושה ימים קודם ר"ה, כדי ללמד ולחנך במצוות, דאומר מר: שואלים בהלכות הרגל קודם הרגל ל' יום". בדומה לזה כתב בדרשות מהר"ח או"ז (סימן לג): "לכך נהגו העולם לתקוע כל חודש אלול, כדי שיהא רגיל בתקיעה ולא יטעה".

וכ"כ מרן הרב קוק במצוות ראיה תקפא: "מלבד הטעמים הרמים שנאמרו למנהגינו לתקוע מראש חודש אלול, נלע"ד עוד טעם פשוט שהוא ממה שכתבו הפוסקים דהא דמתחילין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום, הוא הדין בהלכות חג בחג. אם כן, צריך ללמוד ל' יום קודם הלכות ראש השנה, והתקיעות צריך לימוד בסידורין ובעצמן, אם כן צריך התוקע להתחיל מר"ח אלול שהוא ל' יום קודם".

א, ה – להתחיל בלימוד הלכות תשובה שלושים יום לפני ר"ה

עוד ביאר מרן הרב קוק (מצוות ראיה שם), את המנהג לתקוע בשופר מראש חודש אלול: "ואפילו מטעם תשובה יש לומר גם כן כעין זה, שהרי באלו הימים שהם ימי תשובה, מי שלא שב בהם ביטל מצוות תשובה, אם כן צריך להתחיל מדינא לימודי התשובה מר"ח אלול".

עיין עוד במי מרום, אורי וישעי, פרק יא, על העבודה בחודש אלול.

א, ו – דיני מנהג אשכנז

הרמ"א תקפא, א, כתב: "מראש חודש ואילך מתחילין לתקוע אחר התפילה שחרית, ויש מקומות שתוקעין גם כן ערבית". כיום נוהגים לתקוע רק בשחרית. בערוה"ש תקפא, יב, כתב: "ובלילה לא יתקעו בכל חודש אלול אפילו להתלמד, דאין לעשות התעוררות בלילה והתקיעות מעוררים המדות העליונות". אבל למעשה אין נוהגים להקפיד בזה.

פוסקים רבים כתבו שמתחילים לתקוע מל' אב, שהוא א' דר"ח אלול, וכ"כ דעת זקנים; מהרי"ל; לבוש תקפא, א; של"ה (מס' ר"ה, נר מצווה ו); משאת בנימין ב; יוסף אומץ תתקכ; ועוד. והסביר במטה משה תשעח: "ולאלו תרי טעמי צריך להתחיל מיום ראשון. דאילו לטעם הראשון, כנגד משה עלה להר ושהה שם ארבעים יום וירד ביום כיפור, ומיום ראשון עד יום כיפורים ארבעים יום. ולטעם שני, כדי לעורר העם שיעשו תשובה, צריכין גם כן להתחיל מיום ראשון, כי אלו ארבעים יום, מיום ראשון דאלול עד יום כיפור, הם רצויים לפני המקום וימינו פשוטה לקבל שבים".

אמנם במ"א תקפא, ב, כתב שאין לזוז מהמנהג להתחיל מיום ב' דר"ח, שהוא א' אלול. והסביר שבאותה שנה שמשה עלה להר עיברו את אלול, וכך יוצא ארבעים יום מא' אלול עד יום הכיפורים. וכ"כ במטה משה שנוהגים בפועל; וכ"כ דה"ח קלט, א; מקור חיים לחוו"י; וקיצור שו"ע קכח, ב. וכ"כ באג"מ או"ח ד, כא, ה, שכשאינו יודע איך נוהגים יש להתחיל לתקוע מיום שני של ראש חודש, א' אלול.

כתב הב"ח תקצב, ג, שלפי דברי הערוך התוקע בציבור צריך תמיד לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת, שאם יתקע תשר"ת בלבד יטעו לומר שזוהי עיקר התקיעה, לפי זה צריכים לתקוע בכל אלול תשר"ת תש"ת תר"ת. וסיים שלא נהגו כן, ואפשר שאנחנו סוברים כר"ת שאין לחוש אם יתקעו תשר"ת בלבד. במטה אפרים תקפא, ז, וקיצור שו"ע קכח, ב, כתבו בפשטות שתוקעים בחודש אלול תשר"ת בלבד.

א, ז – מנהג ספרדים

לא מצאנו ראשונים מיוצאי ספרד שמביאים מנהג תקיעת שופר בחודש אלול, וגם בשו"ע לא הביא מנהג זה. אולם בפועל, כיום מנהג רוב הספרדים לומר סליחות בכל חודש אלול, ותוקעים בעת אמירת קדיש תתקבל בסיום הסליחות, ורבים נוהגים לתקוע גם בעת אמירת י"ג מידות רחמים. הרי שמנהג רוב ישראל, אשכנזים וספרדים, לתקוע בשופר בחודש אלול. וכ"כ בכף החיים תקפא, יג, לאחר שהביא את מנהג אשכנז שתוקעים בחודש אלול, סיים: "ומיהו הנוהגים כדברי השו"ע יש נוהגין לתקוע ג"כ בסליחות באמרם י"ג מידות וגם קודם תתקבל, כדי לקיים דברי הכל".

מנהג יוצאי מרוקו לתקוע בי"ג מידות רחמים תשר"ת תש"ת תר"ת, ולתקוע גם בקדיש תתקבל (נתיבות המערב אלול כא; עטרת אבות טז, ט; זוכר ברית אבות עמ' 122 בשם הרב חפוטא). וכן מנהג יוצאי מצרים ובוכארה (מנהג אבותינו בידינו עמ' יז), ומנהג יוצאי לוב (עטרת אבות). וכן מנהג הספרדים בארץ ישראל (מנהגי א"י, גליס, כח, ג; כתר שם טוב ו, עמ' 10).

מנהג יוצאי ג'רבה לתקוע אחרי הסליחות תשר"ת תש"ת ותר"ת (ברית כהונה מע' סמ"ך, ו). וכן מנהג יוצאי כורדיסטאן (מנהג אבותינו בידינו עמ' יז).

מנהג יוצאי תימן לתקוע אחר הסליחות תשר"ת, ויש מהשאמים שנוהגים לתקוע גם בי"ג מידות (שו"ע המקוצר ג, קט, ד).

ויש מבין יוצאי ספרד שלא נהגו לתקוע בסליחות, וכ"כ בשו"ת מים חיים (משאש) ח"ב עמ' ב: "התקיעות בסליחות אינם אלא מנהג בקצת מקומות, וברוב המקומות לא נהגו לתקוע רק בראש השנה דווקא, וכן פה המנהג בתלמסאן ואגפיה". וכן מנהג יוצאי תוניס שלא לתקוע בחודש אלול, אמנם תוקעים בעשרת ימי תשובה (עלי הדס ח, ג). וכן מנהג יוצאי ארם צובא שאין תוקעים באלול (כתר שם טוב ו, עמ' 11).

א, ח – האם יחיד יתקע לעצמו

בציץ אליעזר יב, מח, הביא דעתו של הרב צבי פסח פרנק שמנהג תקיעת שופר באלול שייך לכל יחיד ויחיד, ושלמד כן מהמ"א תקפא, יד. ולכן אם לא שמע תקיעת שופר בחודש אלול, נכון להשלים ולתקוע לעצמו או לשמוע מאחר.

אבל בציץ אליעזר חלק עליו: "הנה מעולם לא שמענו בכזאת, שמי שהוא אפילו מהמדקדקים ביותר יהדר בחודש אלול כשמתפלל לעת הצורך ביחידות, שיביאו שופר לתקוע לפניו כדי לקיים התקנה לתקוע בחדש אלול, וישראל אם אינם נביאים הם וכו', ותמיד כשדבר מסופק לנו, אמרינן פוק חזי מאי עמא דבר. על כן נראה לי ברור לאידך גיסא, שתקנת התקיעה היתה רק בציבור ולא ביחיד, ומטעמא דכל דתיקנו מעין המאורע תיקנו, ותקנת התקיעה הרי היתה מפני שככה התנהגו בשעה שעלה משה להר בר"ח אלול, ושמה כתוב מפורש שהעבירו שופר במחנה משה עלה להר, ו'במחנה' פירשו בציבור, ולא ביחיד. וגם לטעמא שהמשכת התקיעה בכל החודש הוא כדי להזהיר על התשובה, ג"כ הרי למדים זה ממה שנאמר (עמוס ג, ו): אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ, ו'בְּעִיר' הרי ג"כ פירושו בציבור, ולא ביחיד. ולכן כל דתיקון כעין האמור תיקון, לתקוע בציבור, אבל לא היתה כל תקנה לתקוע גם ביחיד".

והוסיף: "ויתכן להסביר זאת גם בסברא, שהתעוררות מקול שופר מקבלים רק כששומעים קול השופר בציבור, והתעוררות כזאת לא באה כשתוקעין ביחיד בינו לבין עצמו". 1


  1. . ביאר הב"י שהטור הוצרך להוסיף את הפסוק אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר, מפני שמהמדרש יכולנו לומר שכל כרוז היה יכול למנוע את ישראל מן החטא, ומהפסוק למדנו שדוקא בשופר יש כח שמחריד ומרחיק מן החטא. או שמהמדרש למדנו שהשופר מרחיק מן החטא, ומהפסוק למדנו שהוא גם מעורר לשוב בתשובה (יעויין מה שכתב הרב חרל"פ, מי מרום ז, אורי וישעי תחילת פרק יא, על דברי הב"י). אמנם בב"ח ב, ביאר שמהמדרש למדנו שצריכים לתקוע בר"ח אלול, ומהפסוק למדנו שצריך לתקוע בכל החודש. אלא שלפי זה היה צריך לתקוע גם בעשרת ימי תשובה, ולכן הטור הביא גם את הטעם של ערבוב השטן. וכ"כ מהרלב"ח בחידושי הגהות.
  2. . מעניינת עדותו של הרצי"ה על אביו מרן הרב קוק (לשלושה באלול קצה): "גם אז, באחרונה, לא רצה לבטל ממנו את מנהג התקיעה בשופר בימי אלול אחרי תפילת שחרית. אך הסכים לדחותה מפני חשש הכבדה על חולים אחרים הנמצאים בבית, כיסוד דרכו בקודש תמיד בכל הנהגות זהירות והידורים, להיזהר ולהדר בהם קודם כל שלא לגרום על ידם הכבדה לאחרים". ומשמע שיש הידור לשמוע קול שופר בחודש אלול גם כשמתפלל ביחיד.

ד – נוסח הסליחות

ד, א – נוסח הסליחות

שלושה מרכיבים בסליחות: י"ג מידות, פסוקים מהתנ"ך, ופיוטים. וכן הוא בנוסח הסליחות המובא בסדר רב עמרם גאון קיז: "אומר ש"ץ: אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ (תהלים פד, ה), ועונין אחריו עד: תְּהִלַּת ה' יְדַבֶּר פִּי (שם קמה, כא). ועומד ש"ץ ואומר קדיש, ומתחיל ואומר: לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים… מקוה ישראל ה' מושיענו בעת צרה. אל תבא במשפט עמנו… א-ל מלך יושב… ויעבר… שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ (שמות לב, יב) (ועוד פסוקים)… א-ל מלך יושב… ויעבור… זכור ה' חרפת עבדיך (פיוטי סליחות)…" וכן על זו הדרך.

ועיקר הסליחות הן י"ג מידות של רחמים, וכפי שכתב הלבוש תקפא, א: "שאני סדר הסליחות שנתקנו כולם על סדר התפילה של כל היום. כי הפסוקים שקודם הסליחות הם כנגד פסוקי דזמרה, והסליחות עם הי"ג מדות שאומרין בין כל אחת ואחת הם במקום תפילת י"ח, שעיקר התפילה הוא י"ג מדות. ואח"כ נופלין על פניהם כמו אחר כל התפילות, ומסיימין: ואנחנו לא נדע, לכן אומרים אחריהם קדיש שלם עם תתקבל כמו אחר גמר כל תפילות השנה".

אף שבסדר רב עמרם גאון מובאים כמה פיוטים, רוב הפיוטים והפזמונים שלפנינו חוברו והוכנסו למחזורי הסליחות בתקופה מאוחרת יותר (עיין מועדים לשמחה, עמ' ד והלאה).

ד, ב – כאשר יש צורך לקצר

כתב הב"ח (סח, ג) שמאחר שהפיוטים נתקנו ע"י רבי אליעזר הקליר, ומאחר שהסכימו הגאונים שיש לומר פיוטים, אין אנו רשאים לבטל אמירתם. "ואחד היה בזמנינו שהתחיל לבטל מלומר קרוב"ץ בקהלו, ולא הוציא שנתו". וכן מובא בספר חסידים תרז, באחד ששינה הפיוטים ומת תוך שלושים יום.

מכל מקום, נראה שאף הב"ח לא דיבר אלא במי שבכוונתו לבטל לגמרי את הפיוטים. אך כאשר זמנם של המתפללים קצר, מותר לדלג על הפיוטים השונים. וכ"כ הרב בספר: "כאשר זמן המתפללים קצר, ידלגו על חלק מהפיוטים, ויאמרו את עיקר הסליחות כמובא בסדר רב עמרם גאון, וישתדלו לומר את הפיוטים שמעוררים יותר לתשובה".

פיוט מכניסי רחמים (הרב בראל שבח)

ד, ג – מכניסי רחמים – השוללים אמירתו

ירושלמי (ברכות ט, א): "רבי יודן אמר משמיה דידיה: בשר ודם יש לו פטרון, אם באת לו עת צרה אינו נכנס אצלו פתאום, אלא בא ועמד לו על פתחו של פטרונו וקורא לעבדו או לבן ביתו, והוא אומר: איש פלוני עומד על פתח חצירך, שמא מכניסו ושמא מניחו. אבל הקב"ה אינו כן, אם באת על אדם צרה, לא יצווח לא למיכאל ולא לגבריאל, אלא לי יצווח ואני עונה לו מיד, הדא הוא דכתיב (יואל ג, ה): כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם ה' יִמָּלֵט". וכן הוא במדרש שוחר טוב (מזמור ד). ראשונים רבים כתבו על פי ירושלמי זה, שאין לפנות בתפילה למלאכים שישמשו כמתווכים להכנסת התפילות לפני הקב"ה.

רמב"ם (הקדמה לפרק חלק): "והיסוד החמישי שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן, לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם, אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה. ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה". וכ"כ בהלכות עבודה זרה ב, א.

וכ"כ ארחות חיים (הל' ק"ש, יט); מאירי (סנהדרין לט, ב); מבי"ט (בית אלוהים, שער התפילה, פי"ב). ור' יעקב ן' חביב (בפירושו 'הכותב', על עין יעקב שבת יב, ב).

וכ"כ הרשב"ץ (מגן אבות חלק ראשון פרק ד): "וכן יסדו הפייטנים: 'המונים המונים, מכניסי תחתונים'. וכן: 'אלי צדק עברו בשערים בעדינו, שפכו רוח חן ותחנונים', אין התפילה להם אלא לשם יתברך, והם אינם אלא פרקליטין… אבל הרמב"ן ז"ל בדרשת 'תורת ה' תמימה' כתב שאין אנחנו עושים יפה בזה, וכן במה שאומרים: מיכאל שרא רבא, קום ובעי רחמים על עמא רבא. ואני מודה לו בזה, ועוד נאריך בזה בעז"ה".

וכן הובא בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (ברלין, עמ' 325): "צריך להרחיק ממין השיתוף לגמרי, שלא תאמר הואיל ואני מוצא המלאכים והגלגלים והכוכבים מושלים בעולם… גם מה שנהגו ואומרים במקצת מקומות מכניסי רחמים, לא טוב המנהג… וראיה שלא מצינו בתפילת אברהם אבינו ע"ה ואבות ולא בתפילת שאר הנביאים ולא בסדר אנשי כנה"ג זכר רק לשם לבדו".

וכן עִרער הקרבן נתנאל (ר"ה סוף פ"א) על הפיוט 'אזכרה אלוהים ואהמיה', בו אומרים "מדת הרחמים עלינו התגלגלי ולפני קונך תחינתנו הפילי". וכתב הצמח צדק על דבריו (דרך מצוותיך, שרש מצוות התפילה, ז): "ודבריו נכוחים. ולפענ"ד היה ראוי לומר: אב הרחמים גלגל עלינו מידת הרחמים, ותו לא".

ד, ד – שינוי בנוסח הפיוט

גם המהר"ל מפראג (נתיב העבודה יב), קרא תגר על הפיוט 'מכניסי רחמים', "אבל אנו נוהגים לומר: מכניסי רחמים הכניסו רחמינו וגו', ואין זה ראוי, כי דבר זה כאילו מתפלל אל מלאכים שיכניסו רחמינו, ולא מצאנו זה… אבל לומר למלאכים הכניסו רחמינו, זה אין ראוי…".

וביאר מהר"ל, שיש לשנות מעט את הנוסח: "ויש לומר כי מה שאנו אומרים: מכניסי רחמים הכניסו וכו', אין זה בקשה כלל, רק שהאדם מצוה כך למלאכים, שהם מכניסים התפילה, להכניס התפילה לפני הש"י… ועם כל זה הוא דבר שאינו ראוי, רק שיהיה מכניסי רחמים תפילה על דרך שאמרו ז"ל (סנהדרין מד, ב), שיתפלל האדם שיהיו הכל מאמצין את כחו ולא יהיה לו צרים, ויהיה מתפלל אצל הש"י על זה. ולכך, מה שמבקש מכניסי רחמים, הוא תפילתו אל הש"י כי מכניסי רחמים יכניסו רחמינו. ולפי זה ראוי להגיה: מכניסי רחמים יכניסו רחמינו, משמיעי תפילה ישמיעו תפילתנו, מכניסי דמעה יכניסו דמעותינו. וכך היא ג"כ התחינה שהוא לש"ץ קודם התפילה, ואותה היא ראויה בודאי, שמתפלל אל הש"י שיעמיד לו המלאכים הממונים על התפילה, שיכניסו תפילה שלו לפני הש"י".

בשו"ת חת"ס (או"ח קסו), כתב על דבריו: "ולדברי הגאון הנ"ל (מהר"ל) גם פזמון מלאכי רחמים וסליחה י"ג מדות האמורות בחנינה יש למנוע, מ"מ אנו אומרים עם הציבור, הן א-ל כביר לא ימאס ודלוגו עלי אהבה. אך מכניסי רחמים, דרכי להאריך בנפילת אפים עד שהגיע שליח ציבור לשומר ישראל". (ומהר"ם א"ש, מגדולי תלמידי החת"ס, היה אומר כהגהת המהר"ל יכניסו וכו'. ועיין עמודי אש ב, כו, אות ג. וכן נהג הרצי"ה).

ד, ה – המצדיקים אמירת מכניסי רחמים

לעומתם, מצאנו חכמים שקיימו את המנהג לומר 'מכניסי רחמים' וכיוצא בו. ויש לדעת שהפיוט מכניסי רחמים נכתב עוד בתקופת הגאונים, ומובא בסדר רב עמרם גאון (סדר ר"ה), ובתשובת רב האי גאון ורב שרירא גאון (אוצר הגאונים תענית, עמ' 24-26). ובעל הרוקח כתב בתשובה (הובאה ב'ישורון' ג, עמ' מא), שהמנהג לומר מכניסי רחמים היה נפוץ בצרפת, ספרד, שנער, מצרים ואשכנז.

שבולי הלקט (סימן רפב): "ואומרים מכניסי רחמים כו' מכניסי דמעה כו' ואין בזה משום משתף שם שמים ודבר אחר, שאינו דומה למה ששנינו (סוכה מה, א): לי-ה ולך מזבח. והרב ר' אביגדור כהן צדק זצ"ל הביא ראיה על זה מהא דאמרינן בסנהדרין בפרק נגמר הדין (מד, ב) אמר ר' יוחנן: לעולם יבקש אדם שיהו הכל מעמצין את כחו מלמטה, ואל יהי לו צרים מלמעלה. ופי' רבינו שלמה זצ"ל שייסייעוהו מלאכי השרת לבקש רחמים, ושלא יהיה לו משטינים מלמעלה. וגם במדרש שיר השירים על פסוק הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, אומרת כנסת ישראל למלאכים העומדים על שערי תפילה ועל שערי דמעה: הוליכו תפילתי ודמעתי לפני הקב"ה, ותהיו מליצי יושר לפניו שימחול לי על הזדונות ועל השגגות, ונאמר (איוב לג, כג): אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף וגו'". וכ"כ תניא רבתי (סימן עב).

עוד כתב הרוקח (בתשובה חדשה, עיין ישורון שם): "בזמן הבית היו ישראל חביבין לפני הקב"ה, לא היו צריכים לשליח וכו'. ומשחרב, נעשו כעבדים וצריכים לשלוח מליץ לפני המקום". ומלשונם למדנו שהם חולקים על הראשונים הנ"ל בשאלה היסודית האם מותר להתפלל למלאכים שיהיו מליצים.

וכיוון שאמירת הפיוטים הנ"ל היתה נפוצה, כתבו הפוסקים טעמים נוספים ליישוב המנהג:

בפירוש התפילות והבקשות, לר' יהודה ברבי יקר (רבו של הרמב"ן), אחר שכתב שהדעות חלוקות, הוסיף: "לכך יש לפרש כי כשאומר מכניסי רחמים וכו' כנגד חסידי הדור אנו אומרים, שירבו תחנונים ותפילות לפני המקום להגן על דורן, שהם חייבים על זה, כמו שמצינו שהיה נענש הכהן הגדול כשאינו מבקש רחמים על דורו… ועל כוונה זו ראוי לומר מכניסי רחמים וכיוצא בזה, שיתן דעתו על זה. והשם יצילנו משגיאה".

מהר"י ברונא (סי' רעה) כתב: "מה שאנו אומרים: נא מדה נכונה, וכן מידת רחמים ומכניסים רחמים מלה"ר, אינו אלא דרך שפלות ועבדות, שמדבר בפני המלך ליועציו לדבר למלך, והוא בוש בדבר לקרב אל המלך, ואין זה דרך אמצעי כלל".

וכ"כ לומר הפיוטים: שו"ת שמש צדקה (סימן כג-כד); תשובות מהרא"י אסאד (או"ח, כא); שו"ת עולת יצחק (א, כא, הובא בשד"ח); שד"ח (מערכת ר"ה סימן א, ב); תשובה מאהבה (א, א).

ה – הימים שאומרים בהם סליחות ומידת חיובם

מנהג אמירת סליחות (הרב בראל שבח)

ה, א – המנהג לומר סליחות רק בעשרת ימי תשובה

המנהג לומר סליחות בימים נוראים אין לו מקור בגמרות ובמדרשים, אולם נהגו בו עוד בימי הגאונים.

כתב רב כהן צדק שמנהג שתי ישיבות שבבבל לומר סליחות בעשרת ימי תשובה, וכן היא דעת רב האי גאון (כמובא ברי"ץ גיאת, מאה שערים תחילת הלכות תשובה; הובאו דבריו ברא"ש ר"ה ד, יד, ובטור תקפא). וכ"כ בסדר רב עמרם גאון (סדר אשמורות, עמ' קמה הוצאת מוסד הרב קוק). וכן העיד הר"ן (ר"ה ג, א מדפי הרי"ף) שהמנהג בגירונה וגלילותיה "שלא לקום עד ר"ה". וכ"כ הרמב"ם (הל' תשובה ג, ד): "ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום".

ה, ב – המנהג לומר סליחות מראש חודש אלול

כתב ברי"ץ גיאת (שם), שמנהג מקומו לומר סליחות מר"ח אלול, ושכן מנהג מקצת מקומות בפרס, כפי שכתב רב האי גאון מפי השמועה. וכ"כ המנהיג (הל' ר"ה, כה) שנהגו בחלק מהמקומות בספרד. ומנהג זה מוזכר אף בר"ן (ג, א מדפי הרי"ף). הטעם למנהג זה הוא שמר"ח אלול עלה משה רבנו לקבל לוחות שניים, וירד ביוה"כ, והוקבעו ימים אלו לימי רצון, מחילה וסליחה. וכן המנהג הרווח כיום בקרב קהילות הספרדים (שו"ע תקפא, א). וכך הוא מנהג תימן.

ה, ג – התחלת הסליחות במוצאי שבת שלפני ראש השנה

מנהג נוסף מובא בסידור רש"י (סימן קלט), ובמחזור ויטרי (סימן שיג), להשכים קודם עמוד השחר לומר תחנונים ממוצאי שבת שלפני ראש השנה. וכמה טעמים למנהג זה:

בלקט יושר (או"ח, עמוד קיח) כתב בשם רבו בעל תרומת הדשן: "שחל ר"ה ביום ה', נוהגין לעמוד סליחות ביום ראשון שלפניו, משום דצריכין ג' ימים להכנה (כמו מתן תורה)". לפי זה צריך היה להתחיל ביום שני שלפני ראש השנה, ותירץ: "ויש לומר, לעולם עומדין ביום ראשון משום שהוא סמוך לשבת, ונהג כל אדם ללמוד בשבת, וכן הוה בימיו, משום דאין לאדם עסקים, וגם יש לו פנאי ללמוד. והביא משל: כשבאו ישראל לא"י רוצה תורה לחגור שק, משום כשהיו ישראל במדבר היו פנויים ממלאכה והיו לומדים תורה, אבל עתה כל אחד ואחד הולך לכרמו ואינם לומדים תורה. אמר הקדוש ברוך הוא: משל לשתי אחיות, ואחת לוקחה לאיש ואין לה בת זוגה כו'. כך השיב הקדוש ברוך הוא: יש לך בת זוג ושבת שמו, ובשבת הם פנויים ממלאכה והוי לומדים תורה. לכך טוב להתחיל ביום א', כי העם שמחים מחמת מצות התורה שהם לומדים בשבת, וגם מחמת עונג שבת, ואמרינן (שבת ל, ב): אין השכינה שורה לא מחמת עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה של מצוה. לכן טוב להתחיל להתפלל מתוך שמחה של מצוה. וגם הפייט התחיל: במוצאי מנוחה".

עוד טעם ביאר הגר"א בסימן תקפא, שקבעו להתחיל הסליחות ביום בריאת העולם. ולא קבעו כ"ה באלול, לפי שבקשו לקבוע זמן קבוע בימות השבוע כדי שלא יטעו.

וכתבו רא"ש (ר"ה יד, ד) וטור, שכשחל ר"ה ביום חמישי או בשבת – מתחילים ביום ראשון שלפניו באותו השבוע. וכשחל ר"ה ביום ב' או ג', מתחילים לומר סליחות ביום ראשון של השבוע שלפני השבוע שחל בו ר"ה.

וכן מנהג אשכנז (רמ"א תקפא, א). וביארו האחרונים, שכיוון שנוהגים להתענות עשרה ימים, כשבכללם יוה"כ, לעולם יחסרו ארבעה ימים, מאחר שאין צמים בשני ימי ר"ה, שבת תשובה, וערב יום הכיפורים, ועל כן משלימים אותם קודם ר"ה (לבוש א; ט"ז ב; מ"א ג; גר"א ז). 1 ועוד, שבכל הקרבנות נאמר וְהִקְרַבְתֶּם ואילו בר"ה נאמר וַעֲשִׂיתֶם, ללמד שצריך אדם לעשות עצמו קרבן בר"ה. ועל כן תקנו ארבעה ימים קודם ר"ה לביקור מפני המומים (א"ר ח).

ומתחילים ביום ראשון, כדי שזמן ההתחלה יהיה קבוע (מ"ב תקפא, ו), או כי האדם תכלית הבריאה, וראוי להתחיל בתשובה ביום הראשון לבריאה (ערוה"ש ג).

ה, ד – מנהגים נוספים

בראשונים הובאו מנהגים נוספים לימי אמירת הסליחות, כגון ימי שני וחמישי שבחודש אלול (מאירי חיבור התשובה מאמר ב, פרק א), מיום שני או חמישי שקודם ראש השנה (שבולי הלקט סדר ר"ה, רפב; תניא רבתי הל' ר"ה, סדר המעמדות), ומיום ט"ו אלול (מטה אפרים תקפא, יא, בשם אבודרהם; מובא במהרי"ץ בפתיחה לאשמורות).

ה, ה – התנגשות בין לימוד תורה לסליחות

כתב ברכי יוסף תקפא, ו (הובא בשע"ת תקפא, א, ובכה"ח ז), בשם הרב טור ברקת (ר' חיים בן אברהם הכהן, תלמיד מובהק של ר' חיים ויטאל): "יותר טוב בימים אלו להרבות סליחות ותחנונים עם הציבור מללמוד". והוסיף הברכ"י: "וכן ראיתי לקצת רבנים שתמיד היו עסוקים בגופי הלכות והחיבורים, ובחודש אלול היו מניחין קצת מסדרם ללמוד גירסא ותחנונים". וכ"כ במטה אפרים יא: "אין לפרוש מהציבור בעת אמירת הסליחות, אפילו מי שחשקה נפשו בתורה והוא מתמיד בלימודו מאד, בעת הזאת ישתתף עם הציבור השופכים לב כמים לפני אבינו שבשמיים מלך חפץ בחיים". וכ"כ באלף המגן (תקפא, כד), והוסיף שראוי ונכון לתלמידי חכמים לקום לסליחות יותר מאחרים, ש"מהם יראו שארית ישראל וכן יעשו ליתן לב לשוב, באמרם: אם בארזים החיוב לומר הסליחות ותהילים ותחנונים, אשר קטנם עבה ממתנינו, כל שכן אנו אזובי קיר". 1

וכך היא ההדרכה הכללית, שגם לומדי תורה צריכים לומר סליחות עם הציבור. אמנם ביחו"ד ג, מד, כתב שהואיל ומנהג אמירת הסליחות אינו חובה, ולהרבה ראשונים לא נהגו לאמרם בחודש אלול, תלמידי חכמים שעוסקים בתורה עד שעה מאוחרת בלילה ואי אפשר להם להשכים קום, ישתדלו לקום רק בחלק מהימים, כגון בשני וחמישי. ואם גם זה אי אפשר, בעשרת ימי תשובה "יתאזרו בכל עוז להשתתף עם הציבור באמירת סליחות ותחנונים".

כיוצא בזה כתב הרב משאש (שמש ומגן ג, או"ח נז, א): "ולכן לפי דעתי כל תלמיד שיש בכוחו לקום, חובתו להתאזר בגבורה. וזכות המצווה לשם שמיים תעזור לו הרבה, והריוח שירויח מזה לכל ימיו, יותר הרבה מביטול תורה שיהיה נגרם על ידי זה לימים קצובים, דכל תורה שאין עמה יראת שמים – סופה בטילה. אבל אם אין בכוחו לגמרי לקום, ודאי דתלמוד תורה עדיף. אבל עכ"פ מוכרח להקדיש זמן קצוב, שבוע שחל בו ר"ה כאשכנזים, עם עשרת ימי תשובה".

הרי שאם הפגיעה בלימוד גדולה, עדיף שלא יקום לאמירת הסליחות. וכ"כ הרב בספר: "אמנם מי שהקימה המוקדמת תגרום לו לאובדן זמן לימוד ארוך יותר מאשר משך הזמן המוקדש לסליחות, מפני ששינוי הסדרים יגרום לו אח"כ לחוסר ריכוז, מוטב שלא יקום לסליחות".

וכך הורה הרב אליהו זצ"ל (מקראי קודש הררי, א, הערה ל) שיש לחלק בין ביטול תורה רב למעט. שאם בשל אמירת הסליחות מתבטל במשך כשעה או שעה וחצי, עדיף ללמוד. 1

ה, ו – אנשים עובדים שקשה להם לקום לסליחות

כתב הרב בספר: "מי שאינו יכול לישון מוקדם, והקימה לסליחות תגרום לו עייפות שבעטייה לא יוכל למלא את חובותיו בעבודתו, גם בעשרת ימי תשובה עדיף שלא יקום לסליחות".

וכ"כ הרב משאש (שמש ומגן ג, או"ח נז, ב): "אמנם מלמדי תינוקות ושכירים הפועלים אצל אחרים, שיהיו עייפים ביום ולא יעשו מלאכתם כראוי, אלו ודאי שאין להם רשות לעמוד לסליחות. שכן ראינו לרז"ל שפיטרום אפילו מחלק מהתפילה, וכל שכן מדברים שאינם חובה כ"כ, ודי להם בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים". וכ"כ הרב נבנצל (ירושלים במועדיה ירח האיתנים, עמ' קמה, שאלה יג) שאסור למלמד או עובד שכיר לקום לסליחות אם אמירתן תפגע בתִפקודו.

ה, ז – דחיית אמירת הסליחות מפני 'תיקון חצות'

כתב רבי משה זכות (אגרת טז, עמ' מה): "גדול שכר התיקונים הנעשה אחר חצות על גלות שכינה ועל חורבן הבית, והוא העולה על כל שאר התפילות והתורה והסליחות האמורים בזמן ההוא, ואין לבטלו בשום אופן. ואם אין זמן לומר הסליחות והתיקון חצות, יניח הסליחות ויאמר תיקון חצות, כי הוא עצם הסליחה והתפילה היותר מקובלת לפני המקום. כי השעה צריכה לכך והזמן מזומן לכל איש נאמן, לבלתי ישכח אהבת ירושלים וחיבת ציון, וגדול זכותו נוכח פני עליון". וכ"כ ברכ"י (תקפא, ג. הובא בשע"ת א); כה"ח פלאג'י (ג, לג; יא, יח); בא"ח (ש"א וישלח, ט); כה"ח (א, טז; תקפא, ד); וחזו"ע (עמ' י).

ובמטה אפרים (תקפא, יא), כתב שהדברים אמורים ב"מי שנוהג לעשות תיקון חצות בכל השנה… אבל זולת זה אין לפרוש מהציבור בעת אמירת הסליחות". וכ"כ שו"ת ויצבור יוסף (ב, נא), והלח"ב (עמ' טו).

ואילו בנמוקי או"ח (תקפא, א. הובא במלקט לכל המחנות תקפא, ל) בשם ר' יצחק אייזיק מקאמארנא השיג על עצם הדין: "דהא גם הסליחות הם תפילות ובקשות והתעוררות על גלות השכינה וצרות ישראל, אך יש להם מעלה גדולה יותר, שאומרים י"ג מידות בציבור כמה פעמים, על כן בודאי הסליחות בציבור עדיף כשאין זמן לשניהם".

וכן נראה למעשה, הואיל ונהגו להקפיד יותר על אמירת הסליחות, וגדול כח המנהג.


  1. . למנהג תרומת הדשן המובא לעיל, מספיק לומר סליחות שלושה ימים לפני ר"ה, ואולי מפני שבערב יום הכיפורים נחשבת האכילה כצום. ומ"מ אין לכך משמעות להלכה, כי ר"ה אינו חל ביום ד', וממילא אין מצב שבו יש שלושה ימים ולא ארבעה.
  2. . כתב בלקט יושר (או"ח עמ' קיד, ענין ה): "פעם אחת בקשתי ממנו (מבעל תרומת הדשן) להתיר לי לאכול בסליחות, כדי שאוכל ללמוד כמו בשאר ימים. ואמר גם הקדמונים יודעים זה הטעם, מ"מ תקנו להתענות בסליחות, אף על פי שאינם יכולים ללמוד כמו בשאר ימות השנה, ולכן אינני מתיר".
  3. . הרב הררי כותב (מקראי קודש א הערה ל) ששאל את הרב מרדכי אליהו זצ"ל אם לפחות יאמר סליחות בעשרת ימי תשובה, וענה הרב אליהו שאין הבדל, וגם בעשרת ימי תשובה אם יהיה מזה ביטול תורה גדול – עדיף ללמוד. והוסיף הרב הררי: "ושאלתי דלפי זה יוצא שבחור ישיבה כזה לא יאמר סליחות כלל במשך כארבעים יום. וענה לי שהריהו לומד תורה". והוסיף הרב אליהו שילמד ספרי מוסר.

ו – זמן אמירת הסליחות

ו, א – זמן אמירת הסליחות

כתב השו"ע תקפא, א, שזמן אמירת הסליחות הוא באשמורת, היינו בסוף הלילה, שאז הוא עת רצון. ובמ"א א, ביאר שהוא בשלוש שעות אחרונות של הלילה, שאז הקב"ה שט בעולם הזה והוא עת רצון (ע"ז ג, ב). והרבה פוסקים ביארו שכבר מחצות הלילה אפשר לומר סליחות, וכתב באג"מ או"ח ב, קה, שהוא מנהג קדום. אמנם באגרא דפרקא (סי' קמז) כתב שראה אנשי מעשה שלא רצו לומר סליחות לפני שהאיר היום, שכן משמע בזוה"ק (בפ' וישלח). אולם במקדש מלך שם כתב שדברי הזוה"ק אמורים לגבי תפילת שמונה עשרה, ולא לגבי סליחות ותחנונים.

מנהג אשכנזים לומר הסליחות הראשונות במוצאי שבת אחר חצות, ונראה שהוא על פי המבואר בלקט יושר (מובא לעיל ה, ג), שטוב להתחיל במוצאי שבת מתוך שמחה של מצוות לימוד תורה בשבת.

ונלענ"ד לבאר שבאופן כללי, היום והאור מבטאים את מידת החסד, ואילו הלילה את הדין והצמצום. ומאחר שכבר מחצות היום מתחילה החמה לשקוע, מתחיל אז הדין לשרות בעולם, כמו שנאמר לעניין החורבן (ירמיהו ו, ד): אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב. ושיא הדין בחצי הראשון של הלילה. ואף שגם לאחר חצות נמשך הלילה, מכל מקום היום הולך ומתקרב, ואז הוא עת רצון. ואף שהחסד מתגלה יותר לאחר הזריחה, מכל מקום כבר לאחר חצות הלילה מתחילה הציפייה והתקווה לקראת היום, החסד. ולכן הוא עת רצון, שמתאים לאמירת סליחות ולבקש להיטהר ולהזדכך.

ו, ב – נפילת אפיים בסליחות אחר חצות

כתב השו"ע קלא, ג: "אין נפילת אפיים בלילה, ובלילי אשמורת נוהגים ליפול על פניהם, שהוא קרוב ליום". ולכאורה לפי זה כשאומרים סליחות אחר חצות, אין נופלים אפיים. אמנם במ"ב קלא, יח, כתב בשם א"ר שכבר אחר חצות אפשר ליפול אפיים, ושכן משמע במ"א. וכ"כ מהר"י אבוהב ושיירי כנסת הגדולה (כמובא בא"ר קלא, ח, ובכה"ח נב).

ו, ג – אמירת סליחות לפני חצות הלילה

כתב מ"ב תקסה, יב: "אין לומר קודם חצות לילה שום סליחות ולא י"ג מידות בשום פנים לעולם, חוץ מביום הכיפורים". וכן כתב בשערי תשובה תקפא, א: "וכתב ברכי יוסף בשם מהר"ם זכות (תשובה ל) שיש מקומות שאומרים סליחות בערבית. וישתקע הדבר! שאין ראוי להזכיר י"ג מידות כי אם בעת רצון". ובברכ"י שם כתב: "וקרוב הדבר, האומרם בערבית, לקיצוץ ח"ו".

והאגרות משה או"ח ב, קה, כתב שאם יש אונס שלא יוכלו לומר סליחות לאחר חצות, יוכלו לאמרם לפני חצות הלילה. ואף שדחה ראיית השואל, שרצה לטעון שמאחר שאומרים סליחות בציבור, הרי שגם לפני חצות הלילה הוא עת רצון (עיין ברכות ח, א), בכל זאת התיר בגדר הוראת שעה משום שאין לדברים אלו מקור בגמרא, אלא הם דברי רבותינו האחרונים על פי ספרי הקבלה, "שמסתבר שאין בזה עניין איסור, אלא שאין מועילין בכח י"ג מידות שיש הבטחה שלא יחזרו ריקם, אלא כסתם תפילה". ולכן כדי שלא יתבטלו מלומר סליחות, ובכך לא תהיה לציבור שום התעוררות לתשובה, טוב יותר לומר סליחות אף בתחילת הלילה כהוראת שעה. ויותר טוב שיאמרו לאחר שליש ראשון של הלילה, שאז הוא זמן טוב לתחנונים, כמובא בשו"ע או"ח א, ב, שטוב להתחנן בשעות שהמשמרות משתנות, שהתפילה רצויה אז. ע"כ.

וכן ידוע שחסידי גור במוצ"ש ראשון של סליחות אומרים אותם בעשר בלילה, שהוא לפני חצות. ויתכן שסומכים על דברי המקדש מלך (על הזוהר פרשת ויקהל קצה, ב) שכתב שזמן תיקון חצות מתחיל שעתיים לפני חצות הלילה. (ע"ע פסקי תשובות תקפא, 20).

ובספר כתר שם טוב (ו, עמ' 13) כתב: "המנהג בלונדון ואמ"ד שנוהגים לומר סליחות קצר ומלוקט בערבית… קודם קדיש תתקבל". וביאר שנהגו כן מאחר ש"לא ידעו ולא יבינו אך שמץ דבר מענין הח"ן", ומפני הצינה והקור שבאשמורת. ומנהג זה מובא בסידור בית עובד (עמ' קפג).

למעשה, נכון שלא לומר סליחות לפני חצות, וכפי שכתבו פוסקים רבים שאין לומר סליחות קודם חצות כלל, ומהם: מ"א (תקסה, ה); כה"ח פלאג'י (טז, יג); מטה אפרים (תקפא, כ); כה"ח (תקפא, ב-ג); עמק יהושע (מאמאן. ב, או"ח מג). וכ"כ יחו"ד א, מו, ואמנם הזכיר שבספר מחשבות בעצה כתב שנראה שהכל תלוי בנקודת חצות בירושלים, ומכאן עצה נכונה לנוהגים לומר סליחות קודם חצות לילה באירופה ובאמריקה, שהוא לאחר חצות שבירושלים. אבל בבכור שור חלק על זה, וכן בשו"ת יהודה יעלה (אסאד או"ח ח).

ו, ד – אמירת סליחות לפני מנחה

יש אומרים שהמתקשים לומר סליחות לפני שחרית, טוב שיאמרו סליחות לפני תפילת מנחה (עיין יחו"ד א, מו). אמנם הרב לא כתב כך בספר, מפני שאין חובה לומר סליחות, וק"ו שאין חובה להשלימם בזמן אחר. בנוסף לכך, יש לעיין אם מי שאינו אומר סליחות עם הציבור, עדיף שיאמר את הקטעים שמותר ליחיד לומר או שעדיף יותר שיאמר תהלים, שגם תהלים נהגו לומר בימים אלו.

ו, ה – האם אפשר לומר בבוקר "קמנו באשמורת"

כתבו הפוסקים שכשאומרים סליחות לאחר תחילת היום, אין לומר בסליחות לשונות של "קמנו באשמורת", "בזעקם בעוד לילה", וכדומה, שלא להיות דובר שקרים בסליחות, וכן לשונות של תענית לא יאמר מי שלא מתענה (ערוה"ש תקפא, ד). וכ"כ מ"א תרכג, א, שיש להקפיד לומר 'היום יפנה' בתפלת נעילה קודם הערב שמש, דאל"כ הוא כדובר שקרים לפני ה'.

ונלענ"ד שאולי אם יכוון על הציבור שקם, שאף הוא חלק ממנו, למרות שבאופן אישי לא השתתף, לא יחשב דובר שקרים. בדומה לזה כתב רשז"א (הליכות שלמה א, הערה ה) שנהגו לומר הפיוטים שמוזכר בהם בכי ודמעה, אף אם אינו בוכה, ויכווין לדמעות הציבור או דמעות כלל ישראל. עוד כתב רשז"א (הליכות שלמה א, ג) שרשאי לומר התיבות "שחר קמתי" אפילו אם קם לאחר עלות השחר, מכיון שעיקר כוונת האדם בתפילתו הוא על פי לשונו, ובלשון בני אדם אם קם מוקדם מהרגיל, אומר על עצמו "שחר קמתי".

ז – מדיני הסליחות

אמירת סליחות וי"ג מידות ביחיד (הרב בראל שבח)

ז, א – אמירת סליחות ביחיד

כתב שו"ע תקסה, ה: "אין היחיד רשאי לומר שלש עשרה מידות דרך תפילה ובקשת רחמים, דדבר שבקדושה הם. אבל אם בא לאומרם דרך קריאה בעלמא, אומרם". והוסיף הרמ"א: "וכן אין ליחיד לומר סליחות או ויעבור". וכתב המ"ב יג, שהאחרונים תמהו מדוע שלא יאמר סליחות ביחיד, שהרי הם תחנונים בעלמא. והסכימו שסליחות בלא שלוש עשרה מידות יכול היחיד לומר.

עיין בספר 'על התשובה' לרב סלובייציק עמ' 87 ואילך, שמבאר שתי מדרגות של וידוי, של יחיד בעצבות וכניעה, ושל ציבור מתוך בטחון בקשר עם הקב"ה. ובכך מובן מדוע עניין הסליחות עיקרו בציבור.

ז, ב – אמירת י"ג מידות ביחיד

דעת רוב הפוסקים שאין יחיד אומר י"ג מידות. וכ"כ בסדר רב עמרם גאון (סדר חנוכה, נט): "הכי אמר רבינו נתן, שאין מנהג אצלנו לומר י"ג מדות אלא בציבור. ואין רשות ליחיד לומר אותן בתפלתו אלא בציבור… וכרת הקב"ה ברית עם משה ועם אבותינו שאין חוזרות ריקם, שנאמר (שמות לד, י): הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית. לפיכך אין אומרין אותן אלא בציבור". וכן הובא בשם ר' נתן בסידור רש"י (סימן תקמה); במנהיג (הל' תענית, עמ' רעה); ובארחות חיים (הל' שני וחמישי ב), והוסיף שכ"כ רב האי גאון. וכ"כ או"ז (ב, תטז) בשם הגאונים; שבולי הלקט (סימן כט), ושכן השיב ר' אביגדור כהן צדק; רשב"א (תשובה א, ריא); שו"ע תקסה, ה; מ"ב תקפא, ד; ועוד.

וי"א שאף יחיד רשאי לומר י"ג מידות. וכן משמע מהטור, שתמה על דברי ר' נתן. וכ"כ אבודרהם (עמ' רנא, הובא בב"י תקסה) בשם ר' יונה; תה"ד ח; דרכי משה (תקסה, ד) בשם ספר המנהגים למהר"א קלויזנר. וכ"כ ספר המנהגים לר"א טירנא (עמ' פב), להתיר בעשרת ימי תשובה.

והרשב"א (א, ריא) הסכים לדעת האוסרים, אבל כתב שהיחיד יכול לאמרם דרך קריאה בעלמא. וביארו האחרונים שהכוונה לקריאה בטעמים (כמבואר בתה"ד שם; לבוש תקסה, ה; מ"א, ה; מחב"ר קלא, ו; מ"ב, יב; ועוד. ועיין בא"ח כי תשא ט). והעיקר שלא יהיה ניגון תחנונים. לכן אם רגיל לקרוא פסוקים בניגון של לימוד ולא בטעמים – רשאי לומר י"ג מידות במנגינת לימודו (אג"מ יו"ד ג, כא).

יש אומרים שמאחר ש"כל פסוקא דלא פסקיה משה – אנן לא פסקינן ליה" (תענית כז, ב), יחיד האומר י"ג מידות כקורא בתורה, צריך לסיים הפסוק כולו: "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה… רִבֵּעִים" (סדר היום; חסד לאלפים קלא, ט; שו"ת דברי יעקב שור, ד; כה"ח קלא, כג; אג"מ יו"ד ג, כא; אול"צ ח"ב, ט, א). וי"א שאף היחיד מסיים בתיבת "וְנַקֵּה" (בא"ח בספרו רב ברכה, מערכת ו, א; פתה"ד; חזו"ע, עמ' ל).

ולמקובלים, אף היחיד יאמר הי"ג מידות כרגיל (ולא כקורא בתורה), אלא שאת שני שמות ה' שבראש הי"ג מידות יאמר בחילוף א"ת ב"ש – היינו מְצֹפָץ מְצֹפָץ א-ל רחום וכו' (זוהר פקודי רסב, א; שו"ת הרמ"ז בשם האר"י; שלמי ציבור; תולעת יעקב; חסד לאלפים קלא, ט). וכן מנהג תימן (עץ חיים א, נז, א).

ונלענ"ד שעדיף להמליץ ליחיד שרוצה לומר סליחות, שידלג לגמרי על י"ג מידות רחמים וההקדמה שלפניהן.

ז, ג – האם יחיד רשאי להתפלל בארמית

משנה סוטה לב, א: "אלו נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה, ווידוי מעשר, קריאת שמע ותפילה". ובגמרא לג, א: "ותפילה בכל לשון?! והאמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית, דאמר רבי יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמי – אין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי! לא קשיא: הא ביחיד, הא בציבור". וביאר רש"י (שם 'יחיד'), שיחיד צריך שיסייעוהו מלאכי השרת, אך ציבור אינם צריכים את סיועם, וכפי שנאמר באיוב (לו, ה): "הֶן אֵ-ל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס" – אינו מואס בתפילתן של רבים (ברכות ח, א).

"והשתא מזה תבין הטעם שייסדו בסליחות קצת בקשות בלשון תרגום, כי הסליחות נתקנו לציבור, להורות שהציבור כוחם גדול, והֶן אֵ-ל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס, שאין צריכים לסיוע מלאכי השרת. אך יסדו רובם בלשון הקודש, משום דבאמת לשון הקודש עדיף טפי" (שו"ת תורה לשמה, מט).

שלוש דעות למעשה בדין זה, כפי שמבואר בטור וב"י או"ח קא, ד:

לרי"ף, כל הלשונות שווים לארמית, ולכן יחיד מותר להתפלל רק בלשון הקודש, וציבור בכל לשון.

ורבנו יונה הקשה שהרי הנשים נוהגות להתפלל בכל לשון, וכתב שרבני צרפת ביארו, שאם התפילה היא של ציבור, יכולים לאומרה אף ביחיד בכל לשון, ורק אם הנוסח הוא פרטי, צריך היחיד לאומרו דווקא בלשון הקודש.

ולרא"ש, רק לשון הארמית מגונה בעיני המלאכים, ואינם נזקקים לה, אבל בשאר לשונות אפשר לומר אפילו תפילות פרטיות ביחיד.

שלוש דעות אלו הובאו בשולחן ערוך קא, ד, ודעת הרא"ש הובאה כדעת י"א בתרא, שלפי כללי ההלכה – הלכה כמותה. וכ"כ פוסקים רבים, שאין ליחיד לומר סליחות שבלשון ארמית (א"ר תקפא, ט, בשם ספר תניא; שבולי הלקט רפב; מ"ב ד; קצוש"ע קכח, ט; עשה לך רב ב, מ; יבי"א א או"ח לה; הלח"ב עמ' כ).

אולם, ישנן קהילות שנהגו לומר את הסליחות שבלשון ארמית אף כשאין מניין. וסמכו על תשובת הגאונים (הרכבי, שעג), שחילקו בין שואל מהמלאכים לשואל מהקב"ה. שהמבקש מהמלאכים לא ישאל בלשון ארמית, "אבל מילתא דתבע אדם מלפני בוראו ישאל בכל לשון". וכ"כ ר' יהודה החסיד ב'ספר גימטריאות' (אות קפ): "כשמדברים כנגד ממונים לקבל התפילה, אז מדברים לשון הקודש, שאינם מבינים לשון ארמית; אבל כשישראל מדברין נגד הקב"ה, שמבין ויודע אפילו מחשבות לבב כל האדם, מבקשין תרגום, כדי שלא ישמע מידת הדין". בכה"ח תקפא, כו, כתב שכן משמע מסתימת הפוסקים שכתבו שיחיד יכול לומר כל הסליחות חוץ מי"ג מידות.

וכן מנהג תימן, שאף שאין מניין אומרים את כל הסליחות על הסדר, כולל הסליחות שבלשון ארמית (הרב יוסף צובירי בסדר הסליחות שלו, עמ' 23). וכ"כ הרב מאיר מאזוז (אור תורה אלול תשנ"ד, סימן קלג. איש מצליח ר"ה עמ' 64): "שמעתי מזקני מרוקו שאמרו כל הסליחות גם כשאין מנין בביהכנ"ס, חוץ מי"ג מידות שאמרו אותם בטעמים". והעיד שכן היה המנהג פשוט בבבל, מרוקו, תוניסיה ועוד. וכ"כ בהרחבה ובביאור בשו"ת מגיד תשובה (לרב בוגיד חנינא סעדון רבה של ג'רבא-תוניס, ג, או"ח כא), וכתב שכן דעת השו"ע, ושלא כפי שכתב הגרע"י. וכ"כ בעלי הדס שכך המנהג (ח, ד). וכן מנהג לוב (נחלת אבות, מנהגי סליחות כ).

ועוד, שכאמור, לרבני צרפת קטעי הסליחות שבלשון ארמית נתקנו לציבור, ועל כן אין איסור ליחיד לאמרם. וכשיטה זו כתב בבן יהוידע (סוטה לג, א. ועיין שו"ת תורה לשמה, מט).

ז, ד – פיוטים שמוזכר בהם בכי ודמעה

ספר חסידים רנ: "ואומר: אזכרה אלוהים ואהמיה, ועונין י"ג מידות, ובאחרונה הוא אומר: תמכתי יתדותי בשלש עשרה, כמו שמנינו לך חברם יחד לאמרם. ולא יתכן לומר אותו פייט אלא א"כ בכה המתפלל או שבוכים העם כדי שלא יהא דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי (תהלים קא, ז), ואיך יאמר: יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות שתשים דמעותינו בנאדך להיות, ולא יתכן אא"כ בכה". וכ"כ א"ר תקפא, ט, ושדי חמד (מערכת ר"ה א, ו).

ובמקור חיים לבעל החוו"י, אחר שהביא דברי ספר חסידים כתב שאין דבריו מוכרחים. ואכן למעשה, המנהג שאין מדלגים על התיבות שמוזכר בהן בכי ודמעה. ויכוון בעת שאומרן לדמעות הציבור או דמעות כלל ישראל (רשז"א הליכות שלמה א, ג). וכן יכוון על דמעות שהוריד פעם, שהרי אינו אומר שמוריד עתה דמעות (מקור חיים לר' חיים דוד הלוי ד, רט, יט). ולחיד"א (שיורי ברכה שצד, ג. הובא בכה"ח א, כו), גם חזן שאינו בוכה, טוב שיעשה קול בכי, שנאמר: "כי שמע קול בכיי".

ח – י"ג מידות רחמים

י"ג מידות רחמים (הרב בראל שבח)

ח, א – אמירת י"ג מידות רחמים

ראש השנה יז, ב: "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא (שמות לד, ו), אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו. מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור, והראה לו למשה סדר תפילה, אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין – יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם. ה' ה' – אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה. א-ל רחום וחנון – אמר רב יהודה: ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם (שאם יזכירום ישראל בתפילת תעניתם – אינן חוזרות ריקם, רש"י), שנאמר (שם שם, י): הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית".

כתב המאירי: "לעולם ירבה אדם בתפילה ובסליחות ובהזכרת שלש עשרה מידות, ומתוך כך נענה. אמרו ז"ל דרך הפלגה ושבח: ברית כרותה לשלש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם".

מכאן המקור לאמירת י"ג מידות רחמים בתפילות, בתעניות ובנוסח אמירת הסליחות. וכך מבואר בשו"ע תקסה, ה, שבתעניות אומרים סדר י"ג מידות רחמים.

הוסיף במחזור ויטרי (סי' רעב) שמכאן גם מקור למנהג קריאת פרשת ויחל בתעניות ציבור: "ופרשת ויחל שנתקן בתעניות, לפי שאין פרשה השוה לכל תעניות כי אם זו… ועוד שויחל לפי עניין היום, בקשת סליחה ורחמים. ועוד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה למשה סדר עבודות סליחה ומחילה וי"ג מדות האמורות בפרשת ויחל, לכך נתקן ויחל". וכ"כ המנהיג (הל' תעניות סי' ו).

ח, ב – יש להבין את משמעות י"ג מידות רחמים

כתב רבנו בחיי שמות לד, ו: "וצריך אתה לדעת, כי כל המבין שלש עשרה מדות ויודע פירושן ועיקרן ומתפלל בהם בכוונה, אין תפלתו חוזרת ריקם, אלא אם כן היו בידו עבירות שמעכבות זה. והנה בזמן הזה שאנחנו שרויים בגלות, ואין לנו כהן גדול לכפר על חטאותינו, ולא מזבח להקריב עליו קרבנות, ולא בית המקדש להתפלל בתוכו, לא נשאר לנו לפני ה' בלתי אם תפילתנו וי"ג מידותיו, ומתוך י"ג מדות אלה למדנו סדרי תפילה ובקשת רחמים מאת אדון הכל יתעלה".

ח, ג – ללכת אחר מידותיו של הקב"ה

ילקוט שמועני (פרשת עקב רמז תתעג): " לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו (דברים יא, כב) – אלו הן דרכי המקום, שנאמר (שמות לד, ו): ה' ה' אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת, ואומר (יואל ג, ה): כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם ה' יִמָּלֵט, וכי היאך אפשר לו לאדם ליקרא בשם ה'? אלא מה המקום נקרא רחום וחנון, שנאמר (תהלים קמה, ח): חַנּוּן וְרַחוּם ה', אף אתה הוי חנון ועשה מתנת חנם לכל. נקרא המקום רחום, שנאמר (דברים ד, לא): כִּי אֵ-ל רַחוּם ה' אֱלוֹהֶיךָ, אף אתה הוי רחום. נקרא המקום צדיק, שנאמר (תהלים יא, ז): כִּי צַדִּיק ה' צְדָקוֹת אָהֵב, אף אתה הוי צדיק. נקרא המקום חסיד, שנאמר (ירמיהו ג, יב): חָסִיד אֲנִי נְאֻם ה', אף אתה הוי חסיד. לכך נאמר (יואל ג, ה) וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם ה' יִמָּלֵט, ואומר (ישעיהו מג, ז): כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו, ואומר (משלי טז, ד): כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ".

כתב ראשית חכמה (שער הענוה פרק א): "ולכן צריך האדם להידמות ליוצרו ולהיות עובר על מידותיו ושאר המידות הנזכרות בקב"ה בשלוש עשרה מידותיו… ושמעתי משם הגאונים, כי על כוונה זו אמרו במס' ר"ה (יז, ב) על וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא (שמות לד, ו), אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו. מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור, והראה לו למשה סדר תפילה, ואמר לו: כל זמן שישראל יעשו לפני כסדר הזה – אני מוחל להם, עכ"ל. והדבר קשה, שהרי אנו רואים כמה פעמים אנו מזכירין שלוש עשרה מידות ואינם נענים? אלא אומרים הגאונים כי כוונת יעשו לפני כסדר הזה, אין הכוונה לבד על עטיפת טלית, אלא שיעשו סדר המידות שלימד הקב"ה למשה שהוא א-ל רחום וחנון, דהיינו מה הוא רחום אף אתה תהיה רחום וכו', וכן לכל שלוש עשרה מידות". 1

עיין בספר תומר דבורה לרבי משה קורדוברו פרק א, שביאר מהי עבודת האדם בכל מידה לפי י"ג מידות רחמים של הקב"ה. עוד עיין בשל"ה עשרה מאמרות, מאמר שביעי, אותיות קצא-קצח.

ח, ד – עוד על הליכה אחר מידותיו של הקב"ה

סוטה יד, א: "אמר רבי חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב (דברים יג, ה): אַחֲרֵי ה' אֱלֹוהֵיכֶם תֵּלֵכוּ? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר (דברים ד, כד): כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא! אלא להלך אחר מידותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים, דכתיב (בראשית ג, כא): וַיַּעַשׂ ה' אֱלוֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם, אף אתה הלבש ערומים; הקב"ה ביקר חולים, דכתיב (שם יח, א): וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא, אף אתה בקר חולים; הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב (שם כה, יא): וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלוֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ, אף אתה נחם אבלים; הקב"ה קבר מתים, דכתיב (דברים לד, ו): וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ, אף אתה קבור מתים".

שבת קלג, ב: "תניא: זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ (שמות טו, ב)… אבא שאול אומר: וְאַנְוֵהוּ – הוי דומה לו (לשון וְאַנְוֵהוּ: אני והוא, אעשה עצמי כמותו לדבק בדרכיו, רש"י): מה הוא חנון ורחום – אף אתה היה חנון ורחום".

ח, ה – מה הן בדיוק י"ג מידות הרחמים

נחלקו הראשונים במניין י"ג מידות של רחמים, ונצטט תחילה את כל העניין שבו הן מופיעות. שמות לד, ה-ח: "וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה': וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים: וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ".

לר"ת (תוס' ר"ה יז, ב, 'שלש'), שני שמות ה' שבראש הם שתי מידות. וכפי שאמרו בגמרא (ר"ה יז, ב): "ה' ה' – אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה". וכך החלוקה לשיטתו: [א] ה', [ב] ה', [ג] אֵ-ל, [ד] רַחוּם, [ה] וְחַנּוּן, [ו] אֶרֶךְ אַפַּיִם, [ז] וְרַב חֶסֶד, [ח] וֶאֱמֶת, [ט] נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים [י] נֹשֵׂא עָוֹן, [יא] וָפֶשַׁע, [יב] וְחַטָּאָה, [יג] וְנַקֵּה. וכן מנו רמב"ן (שמות לד, ו); רא"ש (ר"ה א, ה); ארחות חיים (הל' שני וחמישי, ג); מנהיג (תעניות, יד); ומאירי (ר"ה יז, ב). וכן נראה מפסיקתא דרב כהנא (לב, ז): "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַאדוֹנָי שְׁכֵחָנִי (ישעיהו מט, יד). מהו ה' וַאדוֹנָי שְׁכֵחָנִי? אמרה לו: אפילו שתי מדות של רחמים שכתובים בך: ה' ה' אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן, עזבו אותי ושכחו אותי".

לגאונים, שם ה' הראשון אינו ממניין י"ג מידות, אלא כך פירושו: וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה': ה' אֵ-ל, רַחוּם וכו', ושלא כפי שמשמע מטעמי המקרא, שהפירוש הוא וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא: ה' ה' וכו'. כ"כ תוספות בשם מגילת סתרים לרב ניסים גאון; המנהיג בשם רס"ג והגאונים; וכן הובא באוצה"ג בשם רס"ג ורב האיי. וכ"כ רי"ף (ר"ה ד, א), ורמב"ם (פאר הדור, צ). וכן נראה ממדרש לקח טוב (במדבר יד, יז): "כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה כותב: ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד".

לשיטה זו, על מנת להגיע למניין י"ג, יש שמחלקים את נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים לשתי מידות: א' נֹצֵר חֶסֶד, ב' לָאֲלָפִים (רב ניסים גאון). יש שמונים "אֶרֶךְ אַפַּיִם" כשתי מידות: האחת לטובים והשניה לרשעים (אבן עזרא בשם רב ניסים). יש מוסיפים "לֹא יְנַקֶּה" (רמב"ם). ויש מונים למידה י"ב "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה", ולמידה י"ג "פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים" (רמב"ם בשם האנדולוסיים).

ולמקובלים שני שמות ה' אינם מן המניין, אלא מתחילים למנות מ"א-ל רחום וכו'". וכדי להשלים לי"ג מידות מחלקים: א' אֶרֶךְ, ב' אַפַּיִם, וכן א' נֹצֵר חֶסֶד, ב' לָאֲלָפִים (סידור האר"י, והחיד"א).

לספר חסידים רנ, המניין מתחיל ב"רַחוּם", והשלים יא) וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ, יב) וּלְחַטָּאתֵנוּ, יג) וּנְחַלְתָּנוּ (שמות לד, ט). וכ"כ מהר"ל (נתיב התשובה, ו), שתחילת י"ג המידות היא מ"רַחוּם וְחַנּוּן". אלא שהשלמת המידות כך היא: א' פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים, ב' וְעַל בְּנֵי בָנִים, ג' וְעַל רִבֵּעִים (עַל שִׁלֵּשִׁים הוא פירוש לבני בנים). והביא שכן משמע משני מקומות בזוהר.

ח, ו – מי אמר את י"ג המידות

מדרש הגדול (שמות לד, ו): "וַיִּקְרָא ה' ה', מי קרא? מאן דאמר: קול הוא שקרא, דכתיב (ישעיהו מ, ו): קוֹל אֹמֵר קְרָא, ומאן דאמר: שכינה קראה".

מרב ניסים גאון משמע כמאן דאמר שהשכינה קראה את י"ג המידות, וכ"כ ספורנו. ומר"ח נראה כמאן דאמר קול הוא שקרא, שפירש (ר"ה יז, ב) שציוה הקב"ה למלאך שיתעטף בטלית ויקרא.

ובתרגום ירושלמי (שמות לד, ו): "ועברת יקר שכנתיה דה' קדמוי, וצלי משה ואמר: ה' א-להא וכו'". וכן הוא בפרקי דרבי אליעזר מו.


  1. . אמנם לפי המאירי המובא לעיל ח, א, אין קושיא שכתב: "אמרו ז"ל דרך הפלגה ושבח ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם".

ט – תעניות תשובה

ט, א – מדרש תנחומא על צום הגדולים בערב ר"ה

תנחומא אמור כב: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן (ויקרא כג, מ), וכי ראשון הוא? והלא ט"ו יום הוא, ואת אמרת בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן?! אלא ראשון הוא לחשבון עונות. רבי מני ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: משל למה הדבר דומה? למדינה שהיתה חייבת ליפס למלך, והיה המלך משלח לגבותה, ולא היתה נותנת, שהיה שטר גדול. כך פעם הראשון ופעם שני היה משלח לגבותה, ולא היו נותנין. מה עשה המלך? אמר לבני פלטרין שלו: עימדו ונלך עליהם! עד שהן הולכין כמו עשר מילין, שמעו בני המדינה. מה עשו? התחילו גדולי המדינה יוצאין לאפנטי של מלך. אמר להם: מי אתם? אמרו לו: בני מדינה פלונית אנו, ששלחת לגבותינו. אמר להם: ומה אתם מבקשין? אמרו לו: בבקשה ממך עשה עמנו חסד, שאין לנו מה ליתן. אמר להם: בשבילכם אני מניח לכם מחצה. עד שהוא בא יצאו בינוני המדינה, אף הן קדמו אותו כמו ה' מילין, אמר להם: ומי אתם? אמרו לו: בני המדינה פלונית, ששלחת לגבות ואין לנו כח לעמוד, אלא בבקשה ממך שתרחם עלינו. אמר להם: כבר הנחתי מחצה, ובשבילכם אני מניח מחצה על מחצה. עד שהוא מהלך, יצאו כל בני המדינה אליו גדולים וקטנים, אמר להם: מה אתם מבקשים? אמרו לו: אדוננו המלך, אין לנו כח ליתן מה שאנו חייבים לך. אמר להם: כבר הנחתי מחצה ומחצה על מחצה, ובשבילכם אני מניח הכל, אלא מכאן ואילך ראש חשבון הוא.

המלך – זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא יתברך ויתעלה שמו, בני המדינה – אלו ישראל, שהם מסגלין עוונות כל ימות השנה. מה הקדוש ברוך הוא עושה? אומר להם: עשו תשובה מראש השנה, והם נכנסין ובאין ביום הכיפורים ומתענין בו ועושין תשובה, והקב"ה מוחל להם. ומה הם עושין? ערב ראש השנה גדולי הדור מתענין, והקב"ה מוותר להם שליש מעונותיהם, ומראש השנה ועד יום הכפורים יחידים מתענים, והקב"ה מוותר שליש מעונותיהם, וביום הכפורים כל ישראל מתענין ומבקשין רחמים, אנשים ונשים וטף, והקב"ה מוותר להם את הכל, דכתיב (ויקרא טז, ל): כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם וגו'. מה ישראל עושין? נוטלין לולביהן ביום טוב ראשון של חג ומהללים ומקלסים לפני הקדוש ברוך הוא, והקב"ה מתרצה להם ומוחל להם, ואומר להם: הרי ויתרתי לכם את כל עונותיכם הראשונות, אבל מעכשיו הוא ראש חשבון, לכך כתיב (ויקרא כג, מ): וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן – ראשון לחשבון עונות…".

ט, ב – התפשטות מנהג התענית בערב ראש השנה וטעמו

לפי מדרש תנחומא הנ"ל, רק גדולי הדור היו צמים בערב ראש השנה, וכ"כ אור זרוע (ב, הל' ר"ה רנז): "ודוקא גדולי הדור ולא אחרים, כדאמר בירושלמי (תענית פ"ב הי"ב): רבי יונתן ציים כל עירובא דריש שתא, ואם אחרים כמו כן היו מתענים, מאי רבותיה דר' יונתן? אלא דוקא גדולי הדור היו מתענין".

אמנם במשך הדורות התפשט המנהג שכל אחד צם בערב ר"ה, וכ"כ שו"ע תקפא, ב: "נוהגים להתענות ערב ראש השנה". ואפילו נערים ונערות בני מצוות צמו, ורק חלושים לא צמו, וכ"כ מ"ב תקפא, יט.

ביאר חיי אדם (קלח, ה) למה נהגו שכל אחד יצום בערב ראש השנה: "ערב ראש השנה הוא יום האחרון מן השנה, וקבלו חז"ל שכל העושה תשובה יום אחד בשנה – חשוב כאילו שב כל השנה, ולכן נהגו שכולם מתענים ומשכימים הרבה קודם היום ומרבים בסליחות ובוידויים".

עוד כתב בן איש חי (הקדמה לפר' נצבים): "גם נראה לי בס"ד על דרך שאמר התנא (אבות ג, א): דע מאין באת ולאן אתה הולך, כי בשתי ראיות אלו יקנה האדם הכנעה ושפלות לעצמו. וקבלת התשובה תלויה בהכנעת הלב, דכתיב (תהלים נא, יט): זִבְחֵי אֱלוֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, וכתיב (שם): לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלוֹהִים לֹא תִבְזֶה. ולכן תקנו להתענות ערב ר"ה, כדי שיכנס האדם לעשרת ימי תשובה בהכנעה ושברון לב, כי התענית עושה הכנעה בלב האדם. ורוב ציבור נהגו בתענית זה של ערב ר"ה, ואין בזה יוהרא אם יכירו בו אחרים שהוא מתענה, ויש סמך לתענית זה ממדרש תנחומא, ולכן טוב שכל אדם ינהוג בתענית זה, חוץ מחלוש הרבה וזקן וקטן".

ט, ג – השלמת התענית

כתב הרמ"א תקפא, ב, שלא צריך להשלים את התענית בערב ר"ה, וכ"כ מ"ב טז. וכ"כ מטה אפרים תקפא, לח: "ובערב ראש השנה אין משלימין, כדי שלא ייכנס ליום טוב כשהוא מעונה". ויש שביארו שלא צריך להשלים כי צריך להוסיף מהחול על הקודש (לבוש; מ"א י).

יש שנהגו לצום עד פלג המנחה, ויש שנהגו לצום עד זמן מנחה גדולה או חצות (עיין קצשו"ע קכח, יד; פס"ת תקפא, 28).

ויש אומרים שצריך להשלים את התענית בערב ראש השנה (עיין כה"ח תקפא, סג).

יש שנהגו לפטור את עצמם מן התענית על ידי סיום מסכת (עיין פס"ת תקפא, 30).

ט, ד – כיום רוב ישראל לא נוהגים לצום בערב ראש השנה

רשז"א היה מזרז לקיים מנהג התענית עד חצות או עד אחר מנחה גדולה בערב ראש השנה גם בימינו (הליכות שלמה א, 35).

אבל למעשה רוב האנשים אינם מתענים בערב ראש השנה, וכ"כ הל' חג בחג ד, ג, ומקראי קודש הררי ב, הערה יא. וכ"כ הרב בספר: "ואפילו בערב ראש השנה רוב ישראל אינם נוהגים לצום".

ט, ה – מלכתחילה היה ראוי לעשות תיקונים על ידי אכילה בעשי"ת

כתב רבי יוסף חיים (שו"ת תורה לשמה קמו): "התיקון נשלם בימים אלו מן ראש השנה עד יום הכיפורים הוא באכילה ושתיה הגופנית, והנה ודאי אם לא היה בידינו חבילות עוונות מכל ימות השנה שעברה, היה מן הראוי שלא נתענה בכל התשעה ימים כולם, ונעשה תיקון יותר על ידי הברכות והמצוות שנעשה באכילה ושתיה. אך הואיל ועוונותינו רבו, צריכין אנו לתענית בימים שבין ר"ה ליוה"כ, חוץ משבת ויום תשיעי, כדי לכפר על כל השנה. וזה הוא גם כן נעשה על פי הקבלה שקיבל מהר"ם גלאנטי ז"ל מרבינו הגדול האר"י זצ"ל, וכנזכר בספר הכוונות הנזכר".

והוסיף רבי יוסף חיים שבלילות של עשרת ימי תשובה יש לתקן תיקונים על ידי אכילתו וברכותיו, ויש להקפיד לאכול לחם כדי לברך ברכת המזון: "ואנחנו סומכים בתיקון התלוי באכילה ושתיה על אכילה ושתיה שיש לנו בלילות, על כן אין נכון להתענות בתוך עשרת ימי תשובה גם בלילות, שנמצא אותו היום חסר מן תיקון שיש של הברכות והמצוות באכילה ושתיה לגמרי, ואיך ישלים זה. ודע, כי בכל לילות של ימי התשובה הנזכרים, נכון לאכול לחם ולא יפטור עצמו במיני מזונות, כדי שיברך ברכת המזון שהוא מצוות עשה מן התורה, וגם יברך על הכוס. וכה יעשה ביום תשיעי בסעודת שחרית גם כן".

ט, ו – היום אנשים יותר מפונקים ולא רגילים לצום

כיום ממעטים בתעניות, וכ"כ חיי אדם קלח, א: "אין ראוי לנהוג בתענית אלא מי שהוא אדם בריא, ויודע בודאי שהתענית אין מזיק לו ואינו מבטלו מן התורה. אבל בדורות הללו שאנו חלושי כח, ופשיטא הלומדים, ומכל שכן מי שאין לו בלאו הכי אלא לחם בדוחק, יותר טוב שיאכל מעט וילמוד כפליים". וכ"כ דרך החיים.

ולפי סוף דבריו, כיום שיש שפע מזון, לכאורה היה אפשר להרבות בתעניות. וצריך לומר שהטענה שבדורות הללו אנו חלושי כח, הכוונה: דוקא בגלל שפע המזון, נהיינו מפונקים יותר, ואנחנו לא רגילים לצום כלל.

וכך ביאר הרב בספר: "יש סוברים שירדה חולשה לעולם והאנשים נעשו יותר מפונקים, ואין לדרוש מהם לצער עצמם במנהגי חסידות".

ט, ז – עיקר העבודה בשמחה ולא בתעניות וסיגופים

כתב הרב בספר: "גדולי תנועת החסידות סברו שעיקר העבודה בדורות הללו צריכה להיות בשמחה, ולכן יש להימנע ממנהגים שפוגמים בשמחה".

וכ"כ בעל שם טוב (בראשית, קעג; ע"ע שם אותיות קעד-קעה): "טוב יותר לעבוד ה' יתברך בשמחה בלי סיגופים, כי הם גורמים עצבות". 1 וכן מבואר בספרים רבים.

כתב מרן הרב קוק באגרות א, שעח: "ואם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דברת הקץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוין שום דבר לאמתה של תורת אמת. כי כל זמן מאיר בתכונתו". ושם מבאר שהעיקר להתחזק בבטחון התשובה, והאושר והעונג הפנימי שבה. 1 (עיין לקמן הרחבות לפרק ג, ב,ו-ח, על העונג והגבורה הפנימית שבתשובה).

ט, ח – להרבות בתורה במקום תעניות וסיגופים

בנוסף לכך, כתב שם משמואל (בראשית פר' ויחי תרפ"א), שהשעבוד והעמל בתורה והליכותיה חשוב יותר מהסיגוף שבתענית: "וממוצא הדברים הנה ימי השובבי"ם ת"ת הם זמן התיקון לחטא הידוע, ויש שמתענים ועושין סיגופים. מוטב שיאמר כל אחד לנפשו: מוטב להשתעבד בביתה של תורה, ולצמצם את כל מעשיו ותהלוכותיו שיהיו בדרך התורה, ולא להשתעבד לתעניתים וסיגופים. כמו שהגיד כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שההילוך בדרך התורה הוא הגדול שבסיגופים לגוף, עכ"ד. ומובן שהאיש השם שכמו להשתעבד לתורה, הן ביגיעת הלימוד והן בצמצום תהלוכת מעשיו עפ"י דרכי התורה, מועיל יותר מכל סיגופי הגוף".

כיוצ"ב כתב (ויקרא פר' צו תרע"ט): "ויתבאר על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם זקיני האדומו"ר הגדול זצוקללה"ה מקאצק, שנקל לגוף לסבול כל מיני סיגופים ועינויים מלסבול עול מלכות שמים, עכ"ד".

עיין לקמן הרחבות לפרק ה, ג, ד, מה שכתבו הפוסקים על עמל תורה במקום תעניות וסיגופים.

ט, ט – פדיון תענית בצדקה

רבנו ירוחם (נתיב יח, א) הביא מחלוקת ראשונים אם אפשר לפדות תענית בצדקה: "אם יכול לפדות תעניתו בצדקה: לפי דברי הראב"ד נראה שיכול לפדות תענית יחיד בצדקה, והרא"ש (תענית א, טז) כתב דנראה לו דאין יכול לפדותו, כיון דקיי"ל דתענית גדול מהצדקה, שזה בגופו וזה בממונו (ברכות לב, ב). וראיתי לרבותי נוהגין לפדותו בשיש בו צער או אונס".

בשו"ת מהר"י ברונא קכז כתב כרא"ש, שאין לפדות תענית בצדקה, אבל בתרומת הדשן (פסקים וכתבים ס) כתב: "ואף על גב דאיכא דעות הם דמחמירי טובא, עכשיו דהדורות תש כח – יש להקל כדברי המיקל". וכ"כ רמ"א תקסח, ב: "יש אומרים שאם מצטער הרבה בתעניתו – יכול לפדותו בממון, והוא הדין באונס אחר. ונראה דוקא בקבל עליו התענית בעלמא, אבל אם קבלו דרך נדר – צריך לקיים נדרו". עוד כתב רמ"א (יו"ד קפה, ד): "ואם פירש ממנה בקשוי ובשוגג, שלא ידע שאסור לפרוש ממנה – יתענה מ' יום. ואינן צריכין להיות רצופים, רק כל שבוע שני ימים, כגון שני וחמישי, ובליל התענית אסור ביין ובשר. ואם לא יוכל להתענות, יפדה כל יום בממון שיתן לצדקה כפי ערך ממון שיש לו, כי עשיר יתן יותר קצת מעני, ויש להחמיר בתשובתו. וכל המרבה לשוב, זכות הוא לו".

ט, י – שיעור הצדקה

בתה"ד הביא ששיעור הצדקה לפדות התענית – י"ב פשיטין כל יום. וכ"כ רמ"א או"ח שלד, כו. אמנם רמ"א ביו"ד (שם) כתב שצריך לשער לפי הממון שיש לו.

במ"א תקסח, יב, הפנה לסימן שלד, אבל סיים: "ומ"מ נראה לי דהעשיר יתן לפי עשרו, דהטעם, ששקול צער הממון נגד צער התענית, ובעשיר דין מאה מנה כדין פרוטה לעני", וכ"כ מ"ב תקסח, כד.

בדרכי תשובה יו"ד קפה, נב, כתב שמשמע מהרמ"א ביו"ד שכל השיעור באו"ח סי' שלד הוא שיעור מינימום, אבל העשיר צריך לתת יותר, כמו שכתב מ"א בסימן תקסח. 1

ומרן הרב קוק (דעת כהן עב), כתב שצריך לשער לפי קנין כבשה או שעירה בזמן הזה, ולפי עשרו וממונו של אדם: "ולענין התשובה מבואר בדברי הרמ"א (ס"ס קפ"ה) בשם מוהרא"י, שצריכים תענית מ' יום אפילו אינם רצופים, ובלילה שלפני התענית או שלאחריו יפרשו מבשר ויין. ואם אינם יכולים להתענות יפדו כל תענית בצדקה, ובמקום חטאת יתנו לצדקה בעד כל א' מהם כשיעור קנין כבשה או שעירה בזמן הזה. וכן הפדיון של כל יום אין לשער כפי החשבון שבאו"ח סי' שלד, רק כערך ההוצאה בזמן הזה, וכפי ערך מצבם ועשרם, וכל המוסיף יוסיפו לו".

ט, יא – אגרא דתעניתא צדקתא

גמ' ברכות ו, ב: "אמר מר זוטרא: אגרא דתעניתא – צדקתא". רש"י: "שנותנין צדקה לערב לפרנסת העניים שהתענו היום". הוסיף מהרש"א: "ואגרא דתעניתא צדקתא כו'. עיין פירש"י, ועוד יש טעם אחר, כדי שלא יהא נהנה מתעניתו בממונו שיעור מה שלא אכל ושתה היום, לכך יתן שיעור הממון זה שנהנה לצדקה".

והמאירי ביאר שהתענית צריכה לעורר את האדם לתשובה, צדקה ומעשים טובים, ומצד זה כל המטרה והשכר על התענית הוא הצדקה והמעשים הטובים: "כבר ידעת שהתעניות כולם נתקנו מפני התשובה, ושיתעורר האדם בסיבתם לתשובה ומעשים טובים, כמו שאמרו: לא שק ולא תענית גורמים, אלא תשובה ומעשים טובים. הוא שאמרו: אגרא דתעניתא – צדקתא, כלומר שזהו תכלית עניינם והנמשך מהם".

בשיטה מקובצת החדש (ברכות שם) בשם ליקוטי חבר בן חיים כתב שמאמר זה עבור מי שממונו חביב עליו מגופו, שאין התענית קשה עליו כ"כ, ואם נותן ג"כ לצדקה, הוי כפרה שלימה.


  1. . למרות זאת, בהמשך הפיסקה שם כתב הבעל שם טוב, שאם יש לאדם חשק להתענות, צריך להיזהר מלבטל אותו ממה שהוא חושק, כי "מסתמא ידע אינש בנפשיה שצריך להתענות, שעדיין לא תיקן נפשו כראוי".
  2. . הרצי"ה היה צם הרבה, אבל אצלו הצומות לא פגמו בחיוניות ובשמחה, מפני שלא שם ליבו לצום.
  3. . בתוספת שבת סי' שלד, יישב שאם הוא התחייב קרבן כמו במקרה בהל' נדה, הוא צריך לשלם כסף תמורת הקרבן, ולכן צריך סכום משמעותי לפי ממונו, אבל אם קיבל עליו תענית, אין צורך שיתן לפי ממונו אלא לפי מה שמקובל כשאדם מקבל על עצמו תענית. וכ"כ מחצית השקל על מ"א תקסח, יב.

י – ערב ראש השנה

י, א – האם אפשר ליפול אפיים בסליחות של ערב ר"ה ביום

כתב בשו"ע תקפא, ג: "אין נופלים על פניהם בערב ראש השנה בתפילה, אע"פ שנופלים על פניהם באשמורת בסליחות". וכתב מ"א יג, עפ"י מהרי"ל, שגם אם נמשכו הסליחות ליום – נופלים אפיים, שהואיל וברוב הפעמים רגילים לסיים את הסליחות קודם עלות השחר, תקנו ליפול אפיים גם כאשר נמשכו ביום, וכ"כ מ"ב כג. לפי זה יוצא שאם מתחילים סליחות אחר עלות השחר, אין נופלים אפיים. וכ"כ בהלח"ב ד, ה. וצריך עיון מה הדין כאשר ברוב המקרים מסיימים את הסליחות לאחר עלות השחר, האם גם אז אפשר ליפול אפיים.

טבילה בערב ראש השנה וערב יוה"כ (הרב בראל שבח)

י, ב – טבילה קודם ר"ה ויוה"כ

ר"ה טז, ב: "אמר רבי יצחק: חייב אדם לטהר את עצמו ברגל, שנאמר (ויקרא יא, ח): וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ…" ודרשו חכמים שהכוונה ברגל.

לרוב הפוסקים החובה להיטהר קודם הרגל היא מפני שברגל נכנסים למקדש לאכול קדשים (כמבואר בפניני הלכה מועדים א, טז, ובהרחבות שם). ממילא חובת הטבילה קיימת דווקא בזמן שבית המקדש קיים, ודווקא לפני שלושת הרגלים שבהם נכנסים לבית המקדש. אך אין חובה לטבול לפני ר"ה ויום הכיפורים, כיוון שאין נכנסים בהם למקדש לאכול שלמים.

וכ"כ שאגת אריה, סז: "הא דמוקמינן להאי לאו דוּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ (ויקרא יא, ח) ברגל דוקא, בעל כרחך היינו טעמא משום כדי שיוכל לקיים מצוות של חובת הרגל, כמו ראיה וחגיגה ושמחה, שאי אפשר לקיימן בטומאה. וכיוון דבר"ה ויוה"כ אין בהן אחד מכל חובות הללו, אין להם עניין שיתחייב אדם לטהר את עצמו בהן, דמאי שנא אינהו משאר כל ימות השנה, וזה אפילו שבית המקדש היה קיים אין חייבין לטהר בר"ה ויוה"כ". וכ"כ הגהות חת"ס או"ח רמב. וכ"כ בשיטת הראשונים הנ"ל צל"ח לביצה יח, א, 'רש"י ד"ה דלא'.

לעומת זאת, בירושלמי שבת א, ג: "רבי חייה רובה מפקד לרב: אין את יכיל מיכול כל שתא חולין בטהרה – אכול, ואם לאו – תהא אכיל שבעה יומין מן שתא". ובאר הטור או"ח תרג, בשם אבי העזרי, ששבעה ימים אלו הם בין ר"ה ליו"כ, "וקורא אותם שבעה ימים לפי שבר"ה לא היה צריך להזהירו לאכול בטהרה, שפשיטא שיאכל בטהרה, שחייב אדם לטהר עצמו ברגל". הרי שלשיטתו דברי ר' יצחק שייכים אף בר"ה ויוה"כ.

ובשבולי הלקט רפג: "הא למדת שבכל רגל ורגל חייב אדם לטהר עצמו, כל שכן בראש השנה ויום הכיפורים שהן ימי משפט, שצריך אדם לטהר ולקדש עצמו ולהוציא כאור צדקו ומשפטו כצהרים". וכ"כ תניא רבתי עב, וסדר היום (סדר ערב ר"ה).

הרי שמצד הדין אין חובה לטבול לפני ר"ה ויוה"כ, ורק מקצת הראשונים הזכירו טבילה זו כהיטהרות לקראת הדין. וגם לשיטתם לא ברור אם הוא מצד הדין או שזו ההנהגה הראויה.

י, ג – טבילה מצד מנהג

כלבו סד, בשם ר' אשר מלוניל, בעל ספר המנהגות: "ונהגו כל ישראל לטבול בנהר בערב ראש השנה ויום הכפורים… דבעל קרי אסור בתפילה… ומפני שתפילות ראש השנה ויום הכפורים צריכות טהרה מאוד ואין הצנה עדיין, נהגו לטבול". וכ"כ הרמ"א תקפא, ד: "ויש נוהגין לטבול בערב ראש השנה משום קרי".

בערב יוה"כ המנהג לטבול התקבל יותר, והובא בסדר רב עמרם גאון; רא"ש (יומא ח, כד); עיטור (הל' יוה"כ, קז, א); טור (תרו, ד), ועוד. וביאר הרא"ש שסמכו על המובא בפרקי דר' אליעזר מו, שביום הכיפורים בני ישראל נקיים כמלאכי השרת.

וי"א שהטבילה בערב יום הכיפורים היא חובה (מטה אפרים תרו, ח; אבני נזר יו"ד, רסד; שואל ומשיב תליתאה א, קכג; מהר"י ברונא, יט. ועיין מקראי קודש לו).

מלבד הטעם של טומאת קרי, נהגו לטבול בער"ה ועיוה"כ משום טהרה וקדושה, ולשם תשובה (שבולי הלקט רפג). ולכן כתבו אחרונים רבים שבערב יוה"כ אף מי שאינו טמא טומאת קרי, כגון נערים ובתולות בני מצוה, וכן מי שטבל בער"ה ולא ראה קרי עד ערב יוה"כ, יש להם לטבול (מ"א תרו, ח, ע"פ מהרי"ל; שועה"ר יב; מטה אפרים ח; קצוש"ע קלא, ו; מ"ב יז).

ויש אומרים שאין לאשה פנויה לטבול שמא יבואו לידי מכשול (שד"ח מערכת יוה"כ א, ו; אלף למטה תרו, טז), וכן המנהג ברוב המקומות (פס"ת תרו, ח. וע"ש לעניין אשה בתוך ז' נקיים, שלרב וואזנר וחזו"ע עמ', סא, לא תטבול. ולרב פעלים ושאר פוסקים תטבול). וי"א שאין לנשים לטבול כלל (מקור חיים לבעל החוו"י תרו, ע"פ מטה משה). ועיין לקמן הרחבות לפרק ה, י, א.

מאחר שאין טובלים אלא ממנהג – אין לברך על טבילה זו (ראשונים הנ"ל; שו"ע תרו, ד).

י, ד – זמן הטבילה

הטור הביא מסדר רב עמרם גאון, שבערב יוה"כ יש לטבול בשעה שביעית או שמינית. אולם, בשו"ע תרו, ד, כתב ע"פ תשב"ץ קטן (קפד) שניתן לטבול בכל שעות היום, ובלבד שיהיה קודם הלילה. וכתבו האחרונים שהמנהג לטבול קודם הוידוי שבמנחה, ומקצת נוהגים לטבול אחר סעודה המפסקת, כדי להסמיך הטבילה ליוה"כ (מ"ב יח). ולגבי ר"ה, יש מקפידים, מבין הנוהגים בטבילה זו, שלא לטבול עד שעה קודם חצות היום (ח"א קלח, ה; מ"ב תקפא, כו). ומכל מקום, גם לדבריהם, אם לא יהיה לו פנאי אח"כ, או שיודע שימצא את המקווה מטונף, יכול לטבול מהבוקר (מועד לכל חי יב, יא).

י, ה – ט' קבין

מי שקשה לו לטבול, יכול לקיים את המנהג ברחיצה בט' קבין. היינו שיעמוד במקלחת עד שיזרמו עליו מים ברציפות כשיעור של ט' קבין, שהם כ-11 ליטר, ויקפיד שמים אלו ירחצו את כל גופו (כן נהג מהר"ם, כמובא בתשב"ץ קטן; רמ"א תרו, ד; מ"ב כב).

יא – החזן בימים נוראים

יא, א – מעלות החזן

תענית טז, א-ב: "תנו רבנן: עמדו בתפילה, אף על פי שיש שם זקן וחכם – אין מורידין לפני התיבה אלא אדם הרגיל. רבי יהודה אומר: מטופל ואין לו (יש לו טפלים, ואין לו במה להתפרנס, שלבו דואג עליו, והוא צריך לקרות מקירות לבו עליהן, רש"י), ויש לו יגיעה בשדה (שמתכוין יותר בתפילת הגשמים), וביתו ריקם, ופרקו נאה, ושפל ברך, ומרוצה לעם (נוח לבריות, ומסכימין לתפילתו), ויש לו נעימה (בסומי קלא, שמושך הלב), וקולו ערב, ובקי לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במדרש בהלכות ובאגדות, ובקי בכל הברכות כולן… היינו מטופל ואין לו, היינו ביתו ריקם! – אמר רב חסדא: זהו שביתו ריקם מן העבירה. ופרקו נאה – אמר אביי: זה שלא יצא עליו שם רע בילדותו".

הגמ' מונה מעלות הללו לגבי תעניות גשמים. וכך עולה מהרמב"ם, שכל המעלות הללו נדרשות עבור שליח ציבור בתעניות, אבל לא לשליח ציבור כל השנה. ולכן הרמב"ם מנה את המעלות בהל' תעניות ד, ד, ואילו בהלכות תפילה ח, יא, כתב: "אין ממנין שליח ציבור אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו, ואם היה זקן – הרי זה משובח ביותר. ומשתדלין להיות שליח ציבור קולו ערב ורגיל לקרות". הרי שלא הזכיר שכל השנה צריך הש"ץ להיות ביתו ריקן ופרקו נאה. וכך מפורש בפיהמ"ש תענית ב, א, שיש הבדל בין שליח ציבור בתעניות לבין שליח ציבור בשאר ימות השנה. וכ"כ באור זרוע א, קטז.

לעומת זאת, הטור ושולחן ערוך (או"ח נג, ד) מנו את מעלות החזן גם לתפילות כל השנה. וכ"כ מהרשד"ם (יו"ד קיג) בדעת הרא"ש.

בשו"ת מהרש"ל (סימן כ) כתב שאף הטור ושו"ע כתבו את מעלות החזן לתפילות כל השנה רק למצווה מן המובחר: "מה שכתב הטור בסי' נ"ג כל המידות בסתם שליח ציבור, לאו דווקא קאמר לעיכובא, אלא שמצוה מן המובחר". 1

יא, ב – שליח ציבור בימים הנוראים

דין החזן בימים הנוראים שווה לחזן בתעניות. וכ"כ אור זרוע א, קטז: "ולהיות שליח ציבור קבוע בעינן עד שתתמלא זקנו, ואפילו אינו רגיל עדיין. אבל כשהיא עת צרה, כגון עצירת גשמים או משלחת זאבים או כל כיוצא בדבר שהוא סכנת רבים, וה"ה בראש השנה ויוה"כ, צריך להיות אדם מופלג שירד לפני התיבה. דתנן פ' סדר תעניות כיצד (תענית טו, א): עמדו בתפילה, מורידין לפני התיבה זקן ורגיל, ויש לו בנים, וביתו ריקן, כדי שיהא לבו שלם בתפילה".

וכך משמע מהמאירי (חיבור התשובה מאמר ב, פרק יב). וכך עולה מסדר רב עמרם גאון (ב, נה), שראש השנה ויום הכיפורים שווים לתעניות, והביאוהו כמה ראשונים (עיין בירור הלכה לרב דוד יוסף נג, שער הציון יד).

וכן משמע מרמ"א תקפא, א: "וידקדקו לחזור אחר שליח ציבור היותר הגון והיותר גדול בתורה ומעשים שאפשר למצוא, שיתפלל סליחות וימים נוראים".

וכתב השו"ע נג, ה: "אם אין מוצאין מי שיהיה בו כל המידות האלו, יבחרו הטוב שבציבור בחכמה ובמעשים טובים".

יא, ג – שליח ציבור בן שלושים ומעלה

כתב ארחות חיים הל' תפילה עח: "וצריך לדקדק שיהיה בשניו כמספר שני העובדים עבודה, מכ"ה שנה ולמעלה. והמצוה מן המובחר מבן ל' שנה, שאז הוא בחצי ימי הזקנה ולבו נכנע ונשבר יותר". וכ"כ רמ"א תקפא, א, לדקדק שיהא הש"ץ בן שלושים שנה.

כפי שמפורש בארחות חיים, יש בזה שני טעמים. א' הדמיון לעבודת הלויים, וכפי שביאר הגר"א (תקפא, יד): "וימים אלו דוגמת עבודת הלוים, כידוע, שהם ימי הדין".

ב' כששליח הציבור יותר מבוגר, ליבו מיושב ונכנע יותר, וכפי שביאר חיי אדם קלח, ד: "שאז כבר נח רתיחת הדם של בחרות, ונכנע ליבו". וכ"כ מטה אפרים תקפא, כו: "ושיהיה בן שלושים שנה שיש לו דעת מיושבת, שמשם ואילך מתחילים ימי זקנה, ולבבו נכנע ונשבר".

יא, ד – שליח ציבור נשוי

עוד כתב ארחות חיים הל' תפילה עח: "ונהגו שאין מתפלל אלא מי שהוא נשוי אשה, דומיא דכהן גדול שאמרו ז"ל שצריך שיהיה לו אשה לשומרו מן החטא, כדאמרינן התם (יבמות סג, א) דיינו שהן שומרות אותנו מן החטא". וכ"כ רמ"א תקפא, א, לדקדק אחר שליח ציבור נשוי.

כתב בשבט הלוי (ח"ה, סו, ב) שהתנאי שהש"ץ יהיה נשוי עדיף על גיל שלושים: "דבר פשוט דמעלת נשוי עדיף ממעלת שלושים שנה, דשלושים שנה סמך בעלמא, דומיא דעבודת לווים במדבר, עיין חולין כד, א-ב. ולדורות גם בלווים כשר לכתחילה גם בפחות מזה, עיין חולין שם, וברמב"ם פ"ג מכלי המקדש. ובכהן, אפילו כהן גדול, מותר לאחר עשרים כמבואר בחולין שם, וברמב"ם פ"ה מכה"מ. אלא דהוא סמך בעלמא, דהם ימי הדין דומיא דמידת הלווים כאשר רמז הגר"א בסי' תקפ"א שם. מה שאין כן מעלת נשוי, שטעמו מבואר על פי הלכה: חדא, דומיא דכהן גדול שיהיה לו בית – זו אשה, וכדעת הרמב"ם פי"ז מאיס"ב, דהדינים של בית לכהן גדול שייכים בכל השנה. ועוד, דנשוי יש בו משום פת בסלו, ע"פ המבואר ביבמות לז, ב, כאשר רמז בהגר"א סי' תקפ"א שם. ועוד דהא שנינו במעלת הש"צ ריש פ"ב דתענית: ויש לו בית וכו', ועיין שו"ע או"ח סי' תקע"ט, והדברים מובנים מצד עצמן".

כתב מ"ב תקפא, יג: "ופשוט דאם מזדמן לו שנים: אחד שהוא בן תורה וירא חטא ואין לו אלו הפרטים, והשני הוא איש פשוט והוא נשוי ויותר מבן שלשים, הבן-תורה קודם".

(עיין עוד שדי חמד מע' ר"ה ב, ו, שיש שפקפקו על הלימוד מכהן גדול; ועיין חזו"ע עמ' לד-לה על ש"ץ שהתאלמן מאשתו).

יא, ה – עזב את אשתו מחמת קטטה

כתב מטה אפרים תקפא, כט: "מי שהוא נשוי אשה עכשיו, אע"פ שאין אשתו עמו והוא במקום רחוק, אינו מעכב. אבל מי שעזב את אשתו מחמת קטטה, והרחיק נדוד מביתו זו אשתו, יש לדחותו שלא יהיה ש"ץ בימים נוראים כלל".

יא, ו – לשמוח בקולו הערב לשם שמיים

שו"ת הרשב"א א, רטו: "שאלת עוד בשליח ציבור שקולו ערב ונאה לשומעים, ומאריך בתפילתו כדי שישמעו העם קולו ערב, ומתנאה בזה ושמח בקולו ודעתו בכך בעת שהוא מתפלל. ואומר שראוי הוא בכך ושיהא שמח בלבו, אם ראוי למחות בו, שראוי לעשות תפילתו תחנונים, והיאך יהיה זה מתחנן מתוך שמחה?

תשובה: דברים אלו אחר כוונת הלב הם אמורים. אם שליח ציבור זה שמח בלבו על שנותן השבח וההודאה לשם בקול ערב ובנעימה, ושמח מתוך יראה – תבוא עליו ברכה. שאחד מן הדברים המחויבין למי שמורידין לפני התיבה הוא שיש לו נעימה וקולו ערב… אבל צריך להתפלל בכובד ראש, דתנן (ברכות ל, ב): אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. ויעמוד באימה כמי שעומד לפני שכינה… לפיכך שליח ציבור זה, אם שמח ועומד ביראה, וכדכתיב (תהלים ב, יא): עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה, הרי זה משובח. אבל אם מתכוין להשמיע קולו, ושמח לקולו שישמעו העם וישבחוהו – הרי זה מגונה. ועליו ועל כיוצא בו נאמר (ירמיהו יב, ח): נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ".

הוסיף הרשב"א שבכל מקרה אין להאריך בתפילה יותר מדי: "ומכל מקום כל שהוא מאריך בתפילתו – לא טוב עשה, שבכמה מקומות אמרו לקצר מפני טורח ציבור. ואמר רבי יהודה: כך היה מנהגו של רבי עקיבא: כשהיה מתפלל עם הציבור היה מקצר ועולה, וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו, אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, מפני הכריעות והשתחואות שהיה עושה".


  1. . וכך משמע מהמאירי (תענית טז, א): "ופי' בגמרא שאף בכל השנה צריך למנות אדם הגון, אלא שמכל מקום לעת כזאת אנו צריכים לדקדק בו ביותר". משמע שרק לכתחילה צריך לדקדק בכל המעלות כל השנה. וכך נראה מארחות חיים (הל' תפילה עח).

יב – קול רם ועמידה בעת פתיחת הארון

יב, א – אמירת התפילה בקול רם

להרחבת ההלכה, עיין בשו"ע סימן קא, ב-ג, שם מבואר שצריך לחתך בשפתיו ולהשמיע לאוזנו בלחש, ולא ישמיע קולו. ואם אינו יכול לכוון בלחש, אם הוא מתפלל לבדו – יכול להשמיע קולו, אבל בציבור אסור, כדי שלא להפריע. ובראש השנה ויום הכיפורים מותר, כי לכולם יש סידורים, וכן המנהג. וכתב הרמ"א: מכל מקום יזהרו לא להגביה קולם יותר מדי. וביאר מ"ב יב, משום שנראה כנביאי הבעל, שנאמר בהם (מל"א יח, כח): וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל, או משום שעל ידי כך יבלבל את חבריו, אפילו שיש להם מחזורים.

כתב מ"א קא, ד: "לפי טעם הזוהר (שבכל תפילת עמידה יש להתפלל בלחש ולחתוך בשפתיו בלי להשמיע לאזניו) משמע דאסור, לכן אם יכול לכוון בלחש – עדיף טפי". ובשערי תשובה תקפב, ח, כתב בשם מחזיק ברכה שלפי טעם הזוהר, קל וחומר שאין להשמיע קולו בתפילתו בימים הנוראים. ובערוה"ש תקפב, א, יד, כתב שאף שהתירו להתפלל בקול רם, מ"מ אין דעת חכמים נוחה כל כך ממנהג זה.

כתב במ"ב קא, ח, שלדעת הט"ז אם יכוון יותר בקול, כשהוא ביחיד יכול להתפלל בקול. ובבאו"ה קא, ב, 'ואם', שנראה שאין לסמוך על קולתו, משום שלדברי הזוהר, מי שמגביה קולו בתפילה עד שחברו יכול לשומעו, אין תפילתו נשמעת למעלה.